והנה ידועה שיטת רבינו תם[1] (לגווניה השונים, עיין ספר הישר, ספר האסופות, ותיקון תפילין) הסובר שהליצה אינה חשובה לקבל שם בפני עצמה, וחלוקת העור לשנים נעשית באיזה מקום יותר נמוך מגבול הליצה והדרמיס. אך דעת הגאונים והרמב"ם שמקום החלוקה בעור הוא בין הליצה לדרמיס, והליצה חשובה לקבל שם בפני עצמה של קלף או דוכסוסטוס, והדרמיס מקבל את השם האחר.
ובאנו בזאת להתמקד בדעת הגאונים והרמב"ם [שהיא המתאימה עם המציאות שלפנינו ועם מסורת חכמי המזרח ועם טמוני חול מימי בית שני] שאנו נבוכים כאן בספק גדול וכואב, והוא - איזו שכבה היא הקלף ואיזו היא הדוכסוסטוס[2]. דהנה לדעת הרמב"ם וסיעתו[3] הליצה היא הדוכסוסטוס והדרמיס הוא הקלף, ולדעת המאירי[4] וסיעתו[5] הליצה היא הקלף והדרמיס הוא הדוכסוסטוס. ומאחר דקיימא לן דתפילין פסולים על דוכסוסטוס, נמצא שהכשר לדעת הרמב"ם פסול לדעת המאירי והכשר לדעת המאירי פסול לדעת הרמב"ם.
[והנה ישנה עוד הלכה על קלף ודוכסוסטוס, והיא - שקלף נכתב לצד בשר ודוכסוסטוס לצד שיער, דהיינו דלהרמב"ם כותבים בשניהם על הצד המנוגד, ולהמאירי כותבים בשניהם על הצד שהיה נסתר, וסימנך כבוד אלקים הסתר דבר. אך לענין הלכה זו יש קצת נחמה פורתא, שאולי טעם ההלכה הוא משום שזהו המקום היותר ראוי לכתיבה, ואם נמצא בעיבוד שלנו איזה צד יותר ראוי לכתיבה, אולי ניתן להגמיש את ההלכה ולומר דבקלפים שלנו לכולי עלמא הצד הכשר הוא צד פלוני, ויש בזה הגבלות והסתייגויות ואכמ"ל. אך ההלכה של תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס יש להכריע בבירור שאין הדבר תלוי בסוג העיבוד ובאיזה צד הוכשר לכתיבה, אלא זו הלכה שנאמרה מחמת טבעם של אותם השכבות, וכמו שביארו הרמב"ם והמאירי כל חד כשיטתו, וההלכה לא תשתנה לפי סוגי העיבוד ובאיזה צד נתעבד.] ואם כן שׂומה עלינו לברר מדברי חז"ל מי הוא הקלף ומי הוא הדוכסוסטוס.
כמובן שבשביל לדון בצד ה"למעשה" שבזה צריך את רבותינו שליט"א, שמלבד היות בהם מעלת גבור ואיש מלחמה יועץ חכם חרשים ונבון לחש, יש בהם גם את מעלת שופט ונביא וקוסם וזקן (עיין חגיגה י"ד א'), הנצרכת בשביל כלל הבטֵי הנושא, ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה. אך כל מה שאנו נושאים ונותנים כאן הוא מצד ה"תלמוד", וכאמרם (מנחות ק"י א') כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כהגשת ליקוט בירורים לחכמים יודעי העיתים.
♦
עיקרי המאמר
הנה נושא זה כבר נדוק היטב בספרי זמנינו, אך באנו לחדש כאן ג' דברים.א. הנה עד היום שיטת המאירי היתה נחשבת יותר קשה משיטת הרמב"ם, מחמת הקושי הטכני בשימוש בליצה המעובדת בעפצים באופן כללי, ובפרט לספר תורה העשוי יריעות הצריכות תפירה מחמת קלישותה, אך המימצאים מימי בית שני (שהגוילים מעופצים והליצות אינן מעופצות ויש מהם גם ספרים שלמים) מחזקים את האפשרות שאכן ליצה אינה צריכה עיבוד עפצים, אלא גם בלא זה היא נחשבת "ספר", ובזה מיושב כל הקושי הטכני על המאירי.
ב. וכן זה נותן תמונת מצב על זמן חז"ל, שהעורות השימושיים ביותר היו גויל ואחריו ליצה, ומאידך בדברי חז"ל אנו רואים שהעורות השימושיים ביותר היו גויל ואחריו קלף, אם כן זה מכוון לומר כדברי המאירי שליצה היא הקלף.
ג. כמו כן מה שהקשה הרמב"ם על הסוברים כהמאירי למה שהתורה תצווה לכתוב על ליצה מצד בשר, הרי הצד שיער של הליצה יותר טוב, גם זה מפסיק להוות קושי על המאירי, שהרי חזינן בתפילין הנמצאים שכולם על הליצה ורובם כתבו מצד בשר. אם כן יש ללמוד מזה או תורה או חכמה, דהיינו או שהם עשו זאת בעקבות הלכה למשה מסיני שקלף נכתב מצד בשר, ואם לא, אז עכ"פ במציאות הטכנית הם לא ראו חסרון לכתוב בצד בשר. אז אין זה תימה שהתורה תתן כזה דין.
מעבר לזה אין ראיות מכריעות לדעת הרמב"ם או לדעת המאירי, ויש את הסוגיא בחולין קי"ט ב' שמשמע בה כהמאירי, ואת הסוגיא בשבת ק"ח א' שנראה בה כהרמב"ם, אך שתי הסוגיות הללו יתכן שנאמרו רק בדרך משא ומתן על פי המציאות השטחית.
אך הדעה הפשוטה בגאונים היתה כדעת המאירי.
ועתה נבוא בס"ד לבאר את הדברים בארוכה.
♦
א. טמוני חול
הנה בשנים האחרונות נערך מחקר על כל יריעות התפילין שנמצאו במדבר יהודה, ובקומראן ובחיילי בר כוכבא, ע"י פרופסור יונתן אדלר נ"י[6] ודעימיה, ונמצא שכולם כתובים על ליצה. אך אין ללמוד מזה להלכה. לא מיבעיא שמהבייתוסים אין ללמוד, שהרי הם כפרו בתורה שבעל פה רח"ל ובחלקם יש פרשיות נוספות על הארבעה ועוד, אלא גם מחיילי בר כוכבא אין ללמוד[7], משום שגם בתפיליהם חסרות דרישות שיש בתלמודינו, דהיינו שי"ן של תפילין, וריבוע התפילין באלכסונו. וכבר חכמי התלמוד מעידים על מצב שלא כל העולם יודע את הלכות תפילין, כדאמרינן (מנחות ל"ה א') א"ר יהודה מעשה בתלמידו של ר"ע שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ולא אמר לו דבר איפשר אותו צדיק ראה תלמידו ולא מיחה בו אמר לו הן לא ראה אותו ואם ראה אותו לא היה מניחו מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן ולא אמר לו דבר איפשר אותו צדיק ראה בנו ולא מיחה בו אמרו לו הן לא ראה אותו ואם ראה אותו לא היה מניחו. ואפשר שגם חיילי בר כוכבא לא ידעו הלכות ובחרו בשכבה הדקה של העור כי זה תופס הכי קצת מקום. ובפרט שגם בתלמוד יש מאן דאמר שינה בזה ובזה כשר, ואולי רבותיהם סברו כההוא מאן דאמר, אך לדידן לא קיי"ל כן. אך יש כמה תובנות במציאות שניתן ללמוד מאותו מחקר, ויבוארו להלן בתוך הדברים.
♦
ב. שמות חלקי העור
והנה ראשית יש לבדוק אם יש הוכחה מעצם השמות "קלף" ו"דוכסוסטוס" על איזה חלקים מדובר. והנה לשון "קְלַף" או "קֶלֶף" בפשוטו מתפרש על הקליפה, דהיינו הליצה. אך אין זה מוכרע, דיתכן שלעיקר העור קוראים קלף על שם הפעולה החריגה שאירעה בו, שקלפו אותו, וכמו ש"מחק" הוא עור שנעשתה בו מלאכת מחיקה. ויש להבדיל בין לשון "קליפה", שכמובן משמשת על הדק הנקלף, לבין לשון "קלף" שהוא שם עצם של עור שקילפו ממנו קליפה. אך זה דוחק, שהרי מצאנו שקליפות ג"כ משמשות בשם קלפים, כגון גבי חזרת בבכורות נ"ז ב' ששים ריבוא קלפים כו', ובפיסקא רבתי - האגוז הזה נקלף שני קלפים כו'. גם בלשון הארמית הקלף נקרא קילפא, וכן הקליפות, וכדאמרינן בסוכה י"ח א' דג טמא כיון דלית ליה קילפי כו' (ובסנהדרין פ"ב ב' קלפי דקני ופירש"י והרמ"ה שהם קליפות הקנה). ובירושלמי תרומות פ"ה ה"ג קילפי איסור מצטרפין להיתר.
ובביאור שם דוכסוסטוס, בתוס' שבת ע"ט ב' כתבו ד"סוסטוס" בלשון יוון הוא בשר, ובתוס' בבא בתרא י"ד א' כתבו שהוא בלשון מדי, ובספר האסופות כתב שזה באחת הלשונות, ובצירוף המילה הארמית "דוך" הוי "מקום בשר". [מיהו חידוש הוא שיקראו לעיקר העור "מקום בשר", שהרי בדרך כלל ממציאי שפה משתדלים לעשות שינוי בין שם עצם לחבירו, כמו "עין" "אוזן", ובפרט שהרבה מהשימוש בשם "עור" עניינו לאפוקי בשר, אז ודאי ראוי לתת לעור שם עם צליל אחר. ובשלמא לשיטת רבינו תם בספר הישר, שהדוכסוסטוס עיקרו השכבה השומנית, שפיר, אך לדעת הגאונים, שהוא הדרמיס, קשה כנ"ל. וצריך לומר שרק כשרוצים לאפוקי מהליצה קורין לעיקר העור דוכסוסטוס.] מיהו באמת במוסף הערוך כתב שהאומר לרבינו תם שבלשון יווני קוראים לבשר סוסטוס כיחש לו עכ"ל. ודע דבמחזור ויטרי ובריטב"א כתבו דשיער בלשון יווני הוא סוסטוס. וכמדומה ששתי האפשרויות אינן מידיעה אלא פרשנות. וכן שמעתי מיודעי יוונית שגם בשר וגם שיער יש להם ביוונית מילות אחרות ולא סוסטוס.
ובעיטור כתב - ושמעתי שהקלף הנקלף כלומר קלף שנטלו ממנו את הליצה נקרא בלשון יון דוכסוסטות, שנגרד ב' פעמים, אחד במקום בשר היינו שגררו את השכבה התת עורית כמו שגורדין כל העבדנין, ואחד במקום של שיער כגון שגורדין ממנו כלומר שאדם זה החליט לעשות גם גירוד שני דהיינו מצד שיער, ולישנא דדוכסוסטות= דו- שנים כסוסטות- גרידה. וכעין זה כתב במוסף הערוך - פי' מלה בלשון יווני עור בהמה מעובד ומתוקן משני עבריו. וזו אפשרות המקובלת גם על יודעי היוונית מדורות האחרונים. ולשון זה משמע כדעת המאירי שעיקר העור הוא הדוכסוסטוס, שהרי אותו מגרדים פעמיים, מלמטה ומלמעלה, ואילו בליצה פועלים רק פעם אחת. ואם תאמר מנא לן שדוכסוסטוס היא מילה יוונית, אולי היא מילה בשפה בלתי ידועה, וממילא אין לנו ממנה שום אסמכתא לזיהוי השכבה המדוברת. תשובה. כולנו יודעים איך היתה ההתייחסות של כל אחד מהראשונים במצב שמילה מסוימת בתלמוד בצליל כזה יש לה פירוש מתקבל ביוונית מאומתת, אך עדיין אין אנו יודעים שבעים לשון, דודאי שמסתייעים מהלשון היווני. ואפשר לראות זאת גם בראשונים בסוגיין.
ומכל מקום אי אפשר להביא מזה ראיה גמורה להמאירי, שהרי אפשר לדחוק כמו שדחק העיטור במסקנתו, שהקליפה הוא דוכסוסטוס לפי שהיא הגרידה השניה. או לומר פרשנויות נוספות לתיבת דוכסוסטוס שהן יכולות להתלבש גם על הליצה, כגון "מחולק לשנים", או "ההפרדה השניה" (דהיינו מלבד הפרדת השומנים מהעור).
לסיכום - הלשונות "קלף" ו"דוכסוסטוס" יש בהם נטיה לדעת המאירי.
♦
ג. איזה חלק בעור יותר שימושי
והנה באופן כללי נראה בחז"ל שהמוצרים השימושיים ביותר היו - גויל וקלף, ואילו דוכסוסטוס הוא דבר זניח. למשל הירושלמי אומר באיזה צד כותבים על קלף ובאיזה על גויל, ואילו על דוכסוסטוס לא טרח לומר באיזה צד כותבים. וכן עצם זה שהדוכסוסטוס לא היה לו שם בלשון הקודש, והיה צריך לחכות לשם לועזי, משמע שהוא דבר פחות שימושי. ועל פי זה היה נראה שעיקר הדרמיס הוא הקלף ואילו הליצה היא הדוכסוסטוס, שהרי לכאורה עיקר הדרמיס הוא עבה וחזק ומתאים לשימוש בפני עצמו יותר מן הליצה. וכעין זה הקשה העיטור[8].
מיהו אחרי הגלות נגלות טמוני חול מימי בית שני הכתובים על ליצה (כגון למעלה מעשרים יריעות תפילין ובקומראן גם ספר ויקרא ותהילים ומגילת המקדש, ואילו דברים הכתובים על השכבה הרשתית של הדרמיס כמדומה שידוע כיום רק תרגום איוב ליוונית, שהוא בספק ועוד לא נבדק) בטלה קושיא זו. ואדרבה פירוש המאירי אתי שפיר טפי, דאכן המוצרים השימושיים ביותר היו גויל וליצה, ואילו דרמיס לבד לא היה ענין לשום אדם לעשות, משום שעוביו קרוב לעובי הגויל, ואינו חוסך בכך כובד.
ויש לציין שמה שמצאנו מזמן חז"ל שימושים בליצה, זה בליצה בלתי מעופצת[9], ובאותם מקומות הגוילים הם כן מעופצים. והגם שאי אפשר ללמוד מהם תורה, אך אפשר ללמוד מהם חכמה ומקצועיות, דלא גרע מ"חכמה בגויים תאמין". וזה מסייע לדברי הסוברים דגויל הוא מעובד בעפצים אבל קלף ודוכסוסטוס לא. ועכ"פ בליצה יש לומר כן, שהרי העפצים מקלישים את הליצה ועושים אותה נוחה להקרע, ואם כן יצא שכרם בהפסדם. ועוד, הרי דנים בש"ס על כתיבת ספר תורה על ליצה (שבת ע"ט), ואיך זה יתכן בליצה מעופצת, הרי כשיבואו לתפור יריעה ליריעה זה יקרע[10], לכן יש לומר דלליצה סגי במליח וקמיח כדי ליקרא ספר, ועיין בהערה[11]. ומכל מקום גם לשיטה זו, מותר לעפץ את הליצה למרות שהעיפוץ מחליש אותה, דלא מצאנו שחז"ל פסלו ליצה מעופצת. וכן יש לנהוג, שהרי רוב הגאונים והראשונים סוברים שגם קלף ודוכסוסטוס בעו עיפוץ.
לסיכום - תדירות השימוש בחז"ל בקלף יותר מבדוכסוסטוס אולי יש ממנה נטיה לדעת המאירי, וצ"ע.
♦
ד. לשון הירושלמי בביאור קלף
הנה בירושלמי שבת פ"ח ה"ג זכינו להרחבה קצת בביאור קלף ודוכסוסטוס, וז"ל - קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. הדא דאת אמר בקולף פני העור ברם בהין דוכסוסטון כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה. והרמב"ן ז"ל (שבת ע"ט ב') דייק מינה שהקלף הוא הפנימי, וכדעת הרמב"ם. וביאור דבריו, דכמובן לשון קולף מוכח דמיירי על קילוף הליצה, אך לענין במה הוא משתמש האם בקליפה או בעור, סתמא דלישנא בקולף פני העור משמע שמשתמש במשתייר, שהוא מכונה כאן "העור", אלמא השכבה הרשתית היא הקלף.
ויש לדחות, דעיניך רואות בירושלמי דהמוצר הנקרא קלף לא היה מוּכָּר היטב לכלל הציבור[12] (כי אם לבי בר חבו) [ואפילו היום שמשתמשים לתפילין בדרמיס, רוב הציבור אין מונח בראשם קילפא דתפילין], והציבור הכיר רק את העור השלם. ולכן הוצרך הירושלמי לתת הסבר למושג קלף, מהו המוצר הזה ואיך מגיעים אליו, וקאמר דקלף משכחת לה בקולף את פני העור להיותו בפני עצמו.
♦
ה. סוגיא דיד ושומר
ודע דבחולין (קי"ט ב') קאמר ריש לקיש ובלישנא אחרינא (שם ק"כ א') רבי יוחנן, דהשערות הוו שומר לטומאה לבשר, ולא חשיבי שומר על גבי שומר, משום שהן מחלחלות בתוך העור[13]. ופריך - מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה תפילין היכי כתבינן הא בעינן כתיבה תמה, ומסיימינן אישתמיטתיה הא דאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. והנה יש כאן דוחק אחד שנצטרך לקבל, בין להרמב"ם בין להמאירי, שהמציאות לא עמדה לפני רב אחא בר יעקב והוא למד אותה מתוך דברי ריש לקיש - דהא אם המציאות היתה עומדת לפניו, אזי אם יש נקבים יש להקשות לכולי עלמא תפילין היכי כתבינן, ואם אין נקבים יש להקשות על ריש לקיש הא הוי שומר על גבי שומר. והיינו כמו שנראה בירושלמי שבת הנ"ל שרוב הציבור לא היה נפגש עם קילפא דתפילין, כי אם יצרני התפילין, וכן היא המציאות היום, דבכל מקום שתבוא ללמד סוגיא זו תצטרך ללמד אותם גם את המציאות, ועולם כמנהגו נוהג. [סוף דבר לא עלינו תלונותיכם אלא בגדולי הראשונים בסוגיא שם מבואר שהיה כאן קושי בידיעת המציאות, וכגדלותם כך הכרתם את הגמרא.] ולכן רב אחא היה צריך ללמוד את המציאות מתוך דברי ריש לקיש. ודרך האמוראים ללמוד המציאות מתוך מימרות, כמו שאמרו (שבת י"ט א') ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין, (שם ס"ה א') שמע מינה כולהו מעלין לה, (יומא כ"ח ב') שמע מינה יומא דעיבא כוליה שמשא למאי נפקא מינה לשטוחי עורות, והרבה כהנה.
הערה נוספת שתשאר קיימת בין להרמב"ם בין להמאירי, דהמציאות היא שאין נקבי השערות מגיעים עד לבשר, אלא הם חוצים את הליצה ונעצרים באמצע עיקר הדרמיס[14], ואם כן לכאורה הוה ליה שומר על גבי שומר. וצריך לומר דכיון שהם מתאחים עם הדרמיס הם נחשבים דבר אחד, שחלק ממנו עשוי ממולקולות מסוימות וחלק ממנו עשוי ממולקולות אחרות, ובולט החוצה, אך הכל יחידה אחת. (ובפרט שחוזק החיבור של השורש לעור הוא יותר חזק מחוזק אורך השערה עצמו, כמדומה (זאת אומרת שאם יבואו לתלוש בלי סיד, השורש ישאר מחובר), וכל הדיון אם עור ושיער הם דבר אחד או שנים, לא הייתי מתפלא אם הגמרא היתה אומרת שלא נקבע ע"י מיקרוסקופ אלא לפי דעתו השיטחית של רואה שיש בה צדדים לכאן ולכאן, ואכמ"ל.)
והנה בסוגיא זו יש יתרון לדעת המאירי, דלדידיה רב אחא בר יעקב סבר שנקבי השערות נגמרים באמצע הליצה, וזו טעות בכדי שהדעת טועה, והליצה לדעתו מצד בשר היא אטומה, ולכן לא ידע שיש בהלכה מושג של נקבים שאינם פוסלים, שהרי כשכותבים על הליצה מצד בשר וכהמאירי, כותבים על חומר אטום. [ואף אם היו כותבים עליה מצד שיער, וכהרמב"ם, מכל מקום למרות שיש בורות, אך יש להם שוליים והם מתמלאים דיו.] אך השתא למד מדברי ריש לקיש שנקבי השערות חוצים את הליצה וחודרים לתוך הדרמיס, לכך הקשה תפילין היכי כתבינן. אך להרמב"ם, שהוא מקשה על עיקר הדרמיס, יוצא שגם אחרי דברי ריש לקיש המציאות לא היתה נהירה לו, שהוא ז"ל היה סבור שהדרמיס נקוב מצד לצד, והרי המציאות היא לא כך. וגם הגמרא לא מתקנת טעות זו, אלא רק אומרת דאישתמיטתיה הא דאמרי במערבא כו'.
עוד קשה על הרמב"ם שאולי זו טעות בכדי שאין הדעת טועה, דבשלמא ליצה בפני עצמה יש לומר שלא היתה מצויה לרוב בני אדם אלא לבי בר חבו, וכמו שנראה בירושלמי שבת הנ"ל, ולכן לא ידע רב אחא אם היא נקובה מצד לצד או לא. אך עור רגיל בלתי מופרד בודאי היה מצוי לכולם, כגון בספרים וכדומה, ויכול היה לראות שאינו נקוב מצד לצד.
עוד קשה מדוע רב אחא הקשה על תפילין, הרי טפי הו"ל להקשות על מזוזה הנכתבת על דוכסוסטוס שהיא הליצה להרמב"ם, היכי כתבינן. והרמב"ן הקשה דאף על ספר תורה ומזוזה הנכתבין על גויל הו"ל לאקשויי, שהרי אם העור מחורר מצד לצד, אזי גם גויל מחורר. ותירץ הרמב"ן דאלומי אלים לקושייתיה, דאפילו על תפילין שנכתבים על צד בשר, ושם יש לומר שהחורים יותר קטנים, קשיא. וקל וחומר דקשיא על הנכתבין מצד שיער. אך הדבר קשה, דאיכא למימר תפסת מועט תפסת, כלומר דיקשה מר על מזוזה הנכתבת על דוכסוסטוס, ובזה קושיתו אכן תהיה נכונה במציאות, במקום להקשות על תפילין.
ותשובת הרמב"ם לכל זה דמקשן שבגמרא די לו בכלים הפשוטים הנראים לכל ואינו צריך להיות חוקר, ויכול לטעות בדבר שידוע לחוקרים. ובהכי אזלא כולהו תלמודא, וכדאמרינן (ברכות ל"ה ב') וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא (יבש) כל מעלי יומא דפסחא כו'. ואמרינן (כתובות ס"ד ב') א"ל ר' חייא בר יוסף לשמואל מה בין מורד למורדת. ואמרינן (שבועות ו' ב') אמר ליה רב פפא לרבא הי מינייהו עדיף. והגמרא השיבה לו לפי סברתו דמכל מקום הרי יש נקבים שאינם פוסלים.
לסיכום - סוגיא דחולין קי"ט ב' אתיא שפיר טפי כהמאירי ולא מכרעא
♦
ו. עור עוף
גרסינן בשבת (ק"ח א') אמר רב הונא כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אמר רב יוסף מאי קמשמע לן דאית ליה עור. ונקט תפילין משום שהם אינם צריכים יריעה גדולה, וכן משום דניחא להו בעור דק, אך הוא הדין דמצי למימר כותבין ספרים כו'.
אמר ליה אביי טובא קמשמע לן דאי ממתניתין הוה אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי לא. פירש רש"י ניקבי ניקבי מקום מושב נוצה, וכדאמרינן לקמן דאית ביה פירצי פירצי (אלא שלהלן, דמיירי בעוף שלם שיש מעצור בסוף הנקבים קרי להו פירצי, וכאן, דמיירי בקלף שהוא מחורר קרי להו ניקבי). ואף דבסוגיא דחולין קי"ט ב' אמרינן שגם בעור בהמה יש נקבים מחמת השערות, וגם שם צריך להגיע להיתר של נקב שהדיו עובר עליו. יש לומר דאביי דהכא היה סבור כרב אחא בר יעקב דהתם, שהמציאות היא שהשערות נגמרות באמצע הליצה, והן שומר על גבי שומר, ואם כן בעור בהמה אין נקבים.
אך יש להקשות להרמב"ם, הסובר דהשכבה הרשתית היא הקלף של תפילין, הרי אומרים שבמציאות הנוצות מגיעות עד אמצע השכבה הרשתית ותו לא, וממילא השכבה הרשתית מצד בשר אין בה את נקבי הנוצות. ויש לומר דהרי מכל מקום יש תחת הנוצות כעין יבלת השוקעת בעור, וכשמגדרים את השומנים ומחליקים את העור מצד בשר , כיון שעור העוף הוא דק, נוצרים שם נקבים קטנים שהדיו עובר עליהם. ולכן יש שינוי לשון בגמרא, דהכא קאמר ניקבי ניקבי, ולהלן גבי הנקבים של הנוצות קאמר פירצי פירצי.
ואדרבה על המאירי יש להקשות, הרי אומרים שבמציאות הנקבים שבליצה של העוף אין הדיו עובר עליהם. [ובכתיבה דקה הם חולקים את האות לשנים, דזה נקרא לכל הראשונים אין הדיו עוברת עליו.] וזה קושיא יותר חזקה מהקושיא שיש על הרמב"ם מחולין קי"ט ב', כי כאן הקושיא היא לא רק משקלא וטריא דגמרא, אלא מעצם דינו של רב הונא, כיצד נפרנס את דינו של רב הונא שכותבין תפילין על עור העוף אם לא בעור הדרמיס.
אמנם ראיתי מביאים בשם הפתחי תשובה יו"ד סי' רע"א בשם הדרך החיים שטוען שבעור עוף אין אנו נותנים שם נפרד לכל שכבה ושכבה ממנו, אלא כולו חדא מילתא וכשר לתפילין, מכל מקום הפשטות היא כמו שמביאים בשם הנודע ביהודה דגם בעוף יש את החלוקה הזו. תדע דאי בעוף הכל כשר, אז גם בבהמה היה צריך להיות שבדיעבד אם שינה כשר, במיגו דעוף. ועוד, מדוע הגמרא לא פירשה שזהו חידושו של רב הונא בסוגיין, שעור עוף אין בו חלוקה לקלף ודוכסוסטוס אלא כולו כשר.
ולהמאירי יש לדחות, דגם דברי אביי נאמרו רק בדרך שקלא וטריא, ונדחו מיד באמרם "מתיב רבי זירא", ובאמת רב הונא לא נתכוין להתייחס כלל לנקבים, ופתרון הנקבים יהיה ע"י זה שידלג עליהם או פתרון אחר. אך דברי רב הונא כפשוטם, דבא להשמיענו שלמרות שבמסכת ס"ת נזכר הלכה למשה מסיני שיהו כותבין על עורות בהמה טהורה ועל עורות חיה טהורה, ומשמע דעוף פסול דגריע, מכל מקום האמת שלא נאמר בהלכה שם בהמה וחיה. ולכן הירושלמי קבע מימרא זו דכשרות עור עוף לתפילין אמתניתין דהכא ולא בסוגיא דסת"ם, משום שזה מגיע בעקבות הדיון במתניתין איזה בע"ח יש להם עורות. וגם בסוגיין תיכף אחרי דברי אביי הגמרא מקשה מדרשות הכתובים שנראה שעור עוף אינו חשוב, ובהמשך הגמרא דנה על עור דג ועל עור נבלות וטריפות. ועוד, דאם רב הונא היה בא להשמיענו הלכות נקבים, הוא היה מזכיר זאת בהדיא, שגם מי שלא רגיל בעיבוד עור עוף יבין מאי קמ"ל, והיה גם תוחם את גודל הנקבים המותרים, דהיינו נקב שהדיו עובר עליו. ומאחר שדברי אביי נאמרו רק בשקלא וטריא, אין חובה כל כך להתאימם עם המציאות הנודעת רק אחר מחקר.
לסיכום - סוגיא דשבת ק"ח א' אתיא שפיר טפי כהרמב"ם.
♦
ז. האי קילפא דתפילין
עוד מעירים דאמרינן במנחות (ל"ה א') ואמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למיבדקיה דדילמא אית בה ריעותא ובעינא כתיבה תמה וליכא. והנה להמאירי הדבר מבואר, דהרי תפילין נכתבות על הליצה, ויש שם נקבים מפולשים מחמת השערות, אך צריך לבדוק שלא יהיו חורים גדולים מדאי שאין הדיו עובר עליהם. אך להרמב"ם קשה, הרי הדרמיס מצד בשר אין בו נקבים מחמת השערות, ואם החשש הוא על נקבים שנוצרו במהלך העיבוד, אם כן מאי שנא קילפא דתפילין דנקט, ומדוע לא אמר גם גויל ודוכסוסטוס דספר תורה ומזוזה.
ויש לומר דבתפילין היו משתמשים בעור דק, כדי שהפרשיות יוכלו להכנס בבתים, ועור דק יש בו יותר חשש להתהוות נקבים. עוד יש לפרש דריעותא היינו בליטות בקלף המפריעות את רצף הכתיבה, ושמעתי שכן הוא בפירוש רגמ"ה.
♦
ח. מזוזה על קלף משתמרת
אמרינן בשבת ע"ט ב' רבי מאיר היה כותבה (למזוזה) על הקלף ולא על דוכסוסטוס מפני שמשתמרת, ולפיכך יש להבין דההלכה שאמרה מזוזה על הדוכסוסטוס היא למצוה ולא לעיכובא. והנה לכשנשאל את עצמנו מה יותר משתמר, האם הליצה או עיקר הדרמיס, לכאורה ברור שהתשובה תהיה הדרמיס (גם אם הליצה אינה מעופצת), שהרי הדרמיס עבה פי כמה מהליצה. ואם כן, יש מכאן ראיה גדולה לרמב"ם הסובר שהדרמיס הוא הקלף.
אך לטעמיך נמי יש להעיר קצת דקלף הוא לשון זכר, ולכאורה הוה ליה למימר מפני שמשתמר, ומדוע הניח את הקלף המדובר ועבר לדבר על המזוזה. (ועוד, מדוע לא כתבה על גויל שהוא העבה מכולם והקל להשגה.)
ויש לפרש שיש כאן סברות מקומיות במזוזה, דכיון שהיא עומדת בתוך חלל הפתח (במקרים שלא חקקו באבני המשקוף מקום מזוזה), אזי ככל שהיא יותר דקה זה יותר מבטח אותה מהתנגשויות בה או בגובתא דקניא שבחרו לה לפי המימדים שלה. ואם היא מונחת בבית גמיש מעור, ככל שהיא יותר רכה זה יותר מגן עליה משבירה בעת התנגשות בה.
והר"ר אסף טימור שליט"א מפרש מנסיונו, שהרי מזוזה צריך לגלגל אותה בזוית חדה וזה עלול לשבור את האותיות, וליצה מצד בשר הוא האופן היחיד שבו האותיות אינן יכולות להשתבר.
♦
ט. שרטוט
הנה אמרינן במגילה י"ח ב' תפילין אין צריכין שרטוט מזוזות צריכין שרטוט. ולכאורה מאי שנא האי מהאי, הרי בשניהם הכתב בלתי נראה, ואדרבה תפילין קדושתן חמורה ממזוזה. ופירשו גאונים דטעמא משום דתפילין נכתבות על הליצה והיא יותר רגישה לשרטוט, או אי אפשר לה בשרטוט, מה שאין כן מזוזה שנכתבת על דוכסוסטוס. וזה ראיה למאירי. ולדעת הרמב"ם צריך לומר כמו שפירש הרא"ש, דהטעם הוא משום דמזוזה צריכה בדיקה פעם בכמה שנים, מה שאין כן תפילין. מיהו גם אם נניח שמזוזה צריכה בדיקה מן התורה, ודתפילין ליכא למאן דאמר דצריכים בדיקה, מכל מקום דוחק הוא שהצורך בשרטוט הוא משום הזמן הרחוק הזה שהמזוזה בבדיקה.
ושמעתי לתרץ דמזוזה מונחת כספר וראויה לפותחה בכל עת, ואין נחשב לכאורה ביטול מצוותה, ונצרך שתהא ראויה לקריאה כהוגן, משא"כ תפילין, דינם להיות תפורים בתוך הקציצה. והוא תירוץ נאה.
♦
י. מה מתאים למה
הנה תניא בשבת (ע"ט ב') הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס. ואף שרבותינו הראשונים (הר"מ והמאירי) ירדו לדון מסברא איזה חלק בעור מתאים לתפילין ואיזה למזוזה, אני אינני במדריגה זו להוכיח מסברא מה הייתה ההלכה למשה מסיני, אך דרמיס המעובד בעפצים - לאחר כל הדיקוקים שלו במכונות שהתחדשו בדור האחרון, שאין להם זכר בחז"ל בגאונים וברמב"ם, ואילו היו באופן ידני הם היו מסוכנים לשלימות העור, כי זה סְפוֹג שצריך להביא אותו לדרגה הדקה ביותר שיכול להיות אך בלי חורים - הפרשיות של ראש לא מתאימות לבתים הנהוגים היום, שכידוע בעבר הבתים לא היו יותר גדולים. וגם כשכותבים בכתב הקטן ביותר שאפשר, מבלי הדקדוקים שבאלפא ביתא, זה עדיין לא מתאים לבתים. ואם נכנס, מאן לימא לן שהאותיות נשארות שלימות. ומזה נראה שקלף הוא הליצה.
ולדעתי זה מה שגרם לבני תימן בכל הדורות לנטות מדברי הרמב"ם הפוסל כל עיבוד סיד, ולכתוב את התפילין על עור המעובד בסיד, כי אף אחד לא הצליח ליישם את דברי הרמב"ם בתפילין. ודלא כמי שיאמר ש"יצא להם בסוגיא" שדברי הרמב"ם תמוהים ולית דחש להו.
אך יפה דחו את הראיה, שכל זה בהנחה שדרמיס צריך עיבוד עפצים וכהרמב"ם, אך אם דרמיס אינו צריך עיבוד עפצים אין מזה ראיה, כי בלי עיבוד עפצים אינו מנופח כל כך.
יא. מה המקום הראוי לכתיבה
הנה בתשובת הרמב"ם שהובאה בכס"מ פרק ג' הלכה ה' כתב בזה"ל - ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים (שהקלף) [שהדוכסוסטוס] הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר"ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. עכ"ל.
והנה מאד רחוק ממני לבחון את הדברים בעצמי, ובפרט שצריך לנסות אופנים שונים של עיבוד ושל דיו, כי מי יודע כיצד בדיוק עשו בזמן חז"ל. וגם קביעת המקום המועדף לכתיבה יכול להיות מושפע מכמה גורמים, כגון נוחות הכותב נוחות הקורא התקיימות הכתב ועוד. אך על פי מה שבדקו את התפילין הנכתבות על ליצה ממדבר יהודה, לפחות מחצית מהכותבים כתבו על צד בשר וכמחציתם על צד שיער, והשתא דבר שמחצית בני אדם עושים אותו [אם לא בתור הלכה למשה מסיני אז] מטבעם, כבר לא ניתן לומר שהוא מכוער ביותר עד שלא מסתבר שהתורה תתן הלכה לעשות דווקא כך[15].
ולענין הכתיבה (בדיו עשנים) על עיקר הדרמיס (כשהוא מעובד בעפצים), שהרמב"ם הקשה על הגאונים שהכתיבה עליו מצד שיער היא גרועה והכתיבה עליו מצד בשר היא טובה. אני הקטן שאלתי כמה מהמנוסים בענין, ודעת כולם שצד שיער ראוי יותר מצד בשר, אא"כ הכשירו את צד בשר. אמנם בעל מעשה הקלף ובעל מסורת הקלף עמלו להבין איזה מציאות היתה לפני הרמב"ם שעל פיה כתב את דבריו, אך קושיא על המאירי ליתא.
♦
יב. דעת הגאונים
הנה ה"רק" הערבי היו מורידים ממנו את הליצה, וכמו שנראה בתשובות הרמב"ם, וכן מעידים חוקרי הקדמוניות וכן טוענים חכמי הטבע עפ"ז שה"רק" היה מיועד לכתיבה משני צדדים, ואם כן צריך לגרד בו את הליצה. נמצא שבכל מקום שנזכר "רק" מדברים על עיקר הדרמיס. ויש לבדוק כשהגאונים מתייחסים לשאלת העיבוד מה נראה מדבריהם בשאלת אם חלק זה של העור הוא קלף או דוכסוסטוס.
♦
רב משה גאון
והנה רב משה גאון טען ש"רק" הוא הקלף שבחז"ל (ודוכסוסטוס אפשר שהיא הליצה, וכמש"כ בספר המכריע). וזו ראיה לדעת הרמב"ם. ומה שיש ליישב לדעת המאירי, דבלא"ה דברי רב משה גאון אינם מתאימים עם מסורת שאר הגאונים, ודעת שאר הגאונים נחרצת שעיבוד סיד הוא מוצר שנתחדש אחר חתימת התלמוד, והקלף שבחז"ל הוא עור שעובד בעפצים ונחלק לשני חלקים. וכבר יותר ממאה שנה לפני רב משה גאון צווחי על כך הגאונים, עיין בכותרת הבאה. [ומה שדנו לסמוך על ר' משה גאון, נראה שהוא לא מטעמיה, אלא להכשיר את ה"רק" לספר תורה כסוג עור רביעי, שהרי התורה לא קבעה על איזה חלק בעור לכתוב ספר תורה.] ואפשר דמשום דהשם השכיח בש"ס כמקביל לגויל הוא קלף, וגם אשכחן בש"ס שקלף דינו להיכתב מצד בשר, ואולי זה משום ששם הוא יותר ראוי, וגם קלף הוא דבר דק. ושלשת נתונים אלה התאימו בזמן הגאונים ל"רק" הערבי, לכך כינו העם את ה"רק" "קלף".♦
רב פירקוי והשאילתות
והנה רב פירקוי טוען על בני ארץ ישראל שאחד מהפסולים בספרים שלהם הוא שהם נכתבים לצד בשר. ונראים הדברים שגם דברי השאילתות סוף שאילתא ס"ז שצריך לכתוב מצד שיער, באים לתקוף את ספרי בני ארץ ישראל, וכמו שביארנו במק"א [שדבריו מקבילים בדיוק לדברי רב פירקוי, גם בחמשת הפסולים שהזכיר שם וגם שזה בדיוק לפי הסדר של רב פירקוי, ועוד דיוקים שאכ"מ]. וצריך ביאור, הרי בעיקר הדרמיס עסקינן, וקלף כתיבתו לצד בשר. ומשמע בפשוטו שהשאילתות ורב פירקוי נקטו שעיקר הדרמיס הוא דוכסוסטוס, וכהמאירי, ולכן כתיבתו לצד שיער. ודע דרב אחא משבחא בעל השאילתות ורב יהודאי גאון קדמו לרב משה גאון יותר ממאה שנה.♦
רב שרירא
ובתשובת הגאונים (הרכבי סימן תלב) שאולי היא לרב שרירא, כתב וז"ל - ולענין רק לדברי האומר קלף הוא אין כותבין עליו אלא במקום בשר. והלכה למשה מסיני קלף במקום בשר. אך באמת - ו(לא) קלף לאו רק הוא אלא מגלה שלגויל קולפין אותה והווה שתים. אחת נקראת קלף ואחת נקראת דכסוסטוס. עכשו רוב הסמוכים בהכשרת ספר תורה שלרק על מה שנהגו העם הן סמוכין. ולא נהגו העם לכתוב על רק אלא במקום בשר אבל הכותב במקום שער לא נהגו להכשירו. אף אתם אל תכשירוהו. וצריך ביאור מדוע הוצרך לכל האריכות הזו, הרי ודאי שעור שמעובד בעפצים וגירדו ממנו את הליצה דינו כמו עור שקילפו ממנו את הליצה, שהרי מדברים על שם עצם מסוים, ומאי נפק"מ כיצד הגיעו אליו. אלא תרוייהו הם קלף להרמב"ם. אם כן הויכוח בין רב משה גאון לשאר הגאונים הוא רק בענין הכשר עיבוד סיד, ואם אנו מקילים בשעה"ד בעיבוד סיד, אין שום סיבה שנעבור גם על ההללממ"ס שאומרת קלף מצד בשר. אלא אריכות לשונו משמע שבאמת מוכרע אצלו שרב משה גאון טעה, וקלף זה הליצה וכהמאירי, והנידון למעשה להכשיר "רק" הוא בתור מין רביעי שלא נזכר בש"ס והוא ה"רק", דשמא מאחר שלא מצאנו שהתורה מתערבת על איזה שכבה בעור ספר תורה ייכתב, הוא הדין דיש להכשיר "רק". והמין הרביעי הזה ידוע שדרך כתיבתו היא על צד בשר, לכן אין להקל בו מצד שיער.♦
רב עמרם ורב סעדיה ובעל הלכות ספר תורה
בהלכות ס"ת המיוחסים לר"י הברצלוני, ז"ל - וכן אמר רבנו עמרם בר [ששנה קלף לא בעי שרטוט] שאי אפשר לה לקבל שרטוט... דמצות מזוזה להיכתב על דיסוסטוס שלגויל המעובד ותפילין על הקלף הנקלף ממנו... ורבינו סעדיה גאון ז"ל אמר ופירוש דוכסוסטוס גויל שנקלף ממנו קלף... וכל מי שאומר חילוף הדברים הללו צריך להביא ראיה לדבריו ולא ימצא. הרי לנו שלשה גאונים דס"ל דהקלף הוא החיצון, רב עמרם גאון, ובעל ההלכות ס"ת, ורבינו סעדיה גאון.♦
רב האי
גם בדעת רב האי גאון יש לנקוט שהוא סבר שהליצה היא הקלף, שהרי לפנינו דבריו מכלי ראשון בספר הנר על מסכת שבת, המצטט קטעים מפירוש רב האי על מסכת שבת, וכן הביאו הערוך והאשכול בשמו, וכן כתב תלמידו רבינו חננאל (אך לא ציין שהדברים מרב האי). וכן משמע בתשובתו של רב האי (באוצר הגאונים שבת עמ' 75). וכן הביאו עוד ראשונים בשמו. ברם הרמב"ם באחת מתשובותיו על הנושא (מקי"נ סימן קל"ט) כתב דעתי בקלף ודוכסוסטוס כדעת רבינו האיי ז"ל כו' ומבואר שהוא נקט בדעת רב האי להיפך. אך בתשובותיו האחרות בענין לא הזכיר זאת (עי' היטב פאר הדור סימן י"ט), והרשב"א בתשובה (ח"א סימן תק"פ) כתב על דעת הרמב"ם בקלף ודוכסוסטוס ואף רב האיי גאון כתב כך בתשובה, אך לא מבואר שראה זאת בכלי ראשון.והרחמן יזכנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה. אכי"ר.
♦ ♦ ♦
בנדון השתלת שחלה ותרומת ביצית ופונדקאית♦ בעניין מכנסת עצמה לאונס באיסור אשת איש