♦
א.
ציפוי שאינו מלא
מה הדין בציפוי[1] שאינו מלא, האם יהיה לו דין ציפוי המטהר?במשנה כלים כב, ד נחלקו בכיסא כלה שניטל חיפויו האם הוא עדיין מקבל טומאה, ושמא הוא התבטל מהיותו כלי. הרמב"ם ביאר שמדובר באבנים לישיבה המכסות את כסא העץ.[2] וקשה, מדוע לדעת הרמב"ם הכלי עדיין מקבל טומאה, למרות הציפוי.
תוספות יו"ט יישב שהדין נובע מכך שהציפוי לא היה מלא. ציפוי שאינו מכסה את כל הכלי לא נחשב לציפוי המטהר.[3] דבריו מסתברים, שציפוי מצד אחד של הכלי הוא כמו יד לכלי ולא נחשב כלל לציפוי.[4]
יש לדון בציפוי כמעט מלא שחסרים בו חלקים קטנים, האם יש לו דין ציפוי. נדון במשנה בכלים כב, א: "השלחן והדלופקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת הכוסות טמאים, רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות". הרמב"ם ביאר משנה זו בפהמ"ש מדין כלים מצופים, ולר' יהודה משמע שאם לא השאיר מקום הנחת חתיכות אלא רק מקום הנחת כוסות, נחשב למצופה ואינו מק"ט. אך הרמב"ם בהל' כלים ו, טו פסק כדעת ת"ק שאם נשאר מקום הנחת כוסות מק"ט, וזה לשונו: "ושייר בהם מקום הנחת הכוסות מקבלין טומאה, ואם חיפה הכל - טהור". וצריך עיון במקרה שלא נותר מקום לכוסות, אך אינו מחופה לגמרי. מהמשנה נראה שנחשב למצופה וטהור, וכך גם מסתבר, שבדברים שרגילים להשתמש בשולחן אין שימוש ישיר. ולשון רמב"ם "חיפה הכל", צריך לומר שהכוונה ברמה שלא מאפשרת שימוש להנחת כוסות.[5] כך גם נראה מהמשך דברי הרמב"ם על פי הגמ' בחגיגה כו כ"ב, שגם אם לא חיפה את לבזביזיו של השולחן – טהור. הכוונה ששפת העץ גלויה, והמשטחים מכוסים. מכאן, שאם החלק שנותר גלוי בכלי חסר משמעות לשימוש הכלי, עדיין הציפוי מבטל את הכלי. ובלשון המאירי (חגיגה שם): "ואף על פי שלא נתחפו לבזביזיו של כלי, הואיל וכל גוף הכלי מחופה".
עולה מכאן, שאם נותר חלק קטן ובלתי משמעותי של הכלי ללא ציפוי, עדיין דינו כמצופה וטהור, אבל אם נותר חלק חשוף הראוי לשימוש – הכלי חוזר לדין כלי שאינו מצופה. לא גודל השטח החשוף כשלעצמו קובע, אלא האם השימוש בכלי תלוי בחלק החשוף. כל עוד החלק החשוף אינו משמש בתפקוד הרגיל של הכלי – הציפוי נחשב מלא.
כך מתבאר שתחתית רגלי שולחן שהיא חשופה, אינה פוסלת את הגדרת השולחן כ"מצופה", כי אין לה תפקיד בשימוש הרגיל. אם הכלי חשוף מעבר לכך, חזר דינו להיות ככלי שאינו מצופה, והולכים אחר החלק העיקרי, לפי סוגיית כלי העשוי מכמה חומרים (תפא"י שם).[6] יתכן שלכך התכוון התפא"י כב, א לגבי שולחן שנשאר בו מקום חשוף ראוי לשימוש: "דאף דהמקום ההוא שלא חיפה הוא רק חלק קטן מהשולחן, חשבינן זה לעיקר השולחן, והשאר הו"ל כיד".
כלי שמצופה כולו מלבד חלק התחתון המונח על הקרקע, דומה לשוליים של השולחן, שלא מבטלות את הציפוי, מפני שהתחתית אינה משמשת בשימוש הרגיל של השולחן כלל. יש להניח שגם בשולחן העץ שבמשנה, ציפוי השיש לא הונח בחלקים בלתי שימושיים, כגון בתחתית הרגליים – שם הציפוי היה נסדק ולא היה מחזיק מעמד.
מקרה נוסף שממנו אפשר ללמוד לעניינו, הוא בעבודה זרה עה ע"ב בכלי חרס המצופה בקוניא. הדיון שם הוא לעניין טבילת כלים, וגם לדעת הרמב"ם הציפוי לא פוטר את הכלי מטבילה – אלא להפך, הוא גורם החיוב. ובכל זאת, מדובר בציפוי שמשפיע על מעמד הכלי, ולכן יתכן שהוא יכול ללמד לסוגייתנו.
נחלקו הראשונים היכן נמצא ציפוי קוניא המדובר. לדעת תוס' (ע"ז עה ע"ב) מדובר בציפוי על הצד הפנימי של הכלי. אך אם הציפוי רק מבחוץ, אין הולכים אחר הציפוי אלא אחר הכלי, מכיוון שלא משתמשים דרך הציפוי, ופטור מטבילת כלים. וכן נראה בר"י מפאריז (ע"ז עה ע"ב ד"ה קוניא), ובמרדכי (ע"ז תתנט). לדעת ראבי"ה (ח"ב פסחים, סי' תסד) חייב בטבילה בין אם הציפוי מבפנים, בין מבחוץ. וכן הביא בשם רש"י, וכן באו"ז (ח"ב הל' פסחים רנו). רי"ף (ע"ז לט ע"ב) ורמב"ם (מאכ"א יז, ו) פסקו שהכלי צריך טבילה בגלל הציפוי, אך לא התייחסו למיקומו, וקשה ללמוד מדבריהם מסקנה מובהקת בעניין.[7]
דעת רש"י ותוס' בקוניא מתאימה לשיטתם בטומאת כלים מצופים, שהולכים אחר החלק שעושה את המלאכה, במקרה זה הציפוי. ולכן גם אם רק החלק הפנימי מצופה בחומר מק"ט, הולכים אחר הציפוי. אמנם ניתן לטעון שבטבילת כלים הדין שונה: המרכיב החשוב הוא דווקא מה שנוגע באוכל (ולא שאר חלקי הכלי). כך מבאר הגר"א (יו"ד קכ, טז), וכפי שיובא להלן בסעיף ד'.
♦
ב.
ציפוי שאינו עומד
מה נחשב לציפוי? בחגיגה כו ע"ב בשם ר' יוחנן: "לא שנא בציפוי עומד, ולא שנא בציפוי שאינו עומד". מבאר רש"י מה הכוונה שאינו עומד, "שאינו מחוזק במסמרים יפה". נראה שמסמר היא דרך אחת לחבר, אך כך גם בחיבור על ידי הדבקה שאינו הכרחי. תוס' ד"ה כאן מבארים שהוא בדומה לארון הברית, שהיה ארון בתוך ארון "והיה הציפוי נח להסירו". לאחר מכן הם מביאים פירוש נוסף, שהציפוי עומד מאליו גם בלא הכלי עצמו, וכדוגמא לכך כותבים: "כגון שלחן ודולבקי דשייש עב וחזק". מאידך, ציפוי שאינו עומד, לדעתם הכוונה "דק וקלוש", שלא עומד בפני עצמו בלא הכלי. היינו חושבים שכאשר הציפוי דק, הכלי עיקר והציפוי בטל אליו, קמ"ל שבכל מקרה הציפוי חשוב. וכך כתב המאירי שם: "אף על פי שאינו מיטלטל (=בנפרד מהכלי), אפי' לא היה צפויו קבוע אלא שאפשר להנידו (=שאינו דבוק לכלי)[8]".אין הכרח שרש"י ותוס' חולקים להלכה, אלא רק בהסבר הגמרא. שניהם מודים שלעניין טהרת הכלי: א. ציפוי שאינו מחובר (כלומר מונח ללא דבק/מסמרים) – נחשב ציפוי. ב. ציפוי דק ושברירי שאינו עומד לבדו – גם נחשב ציפוי.
♦
ג.
כיסוי ארעי ואינו מהודק
כתב הגרי"ש אלישיב (בהערות לחגיגה כו ע"ב), שדין ציפוי הינו רק כאשר הוא מהודק לכלי וקבוע במקומו. וכן ביאר את רש"י, שאין הכוונה שאינו מחובר כלל. אם אינו מהודק, כגון מפה המונחת על השולחן, אין הכלי בטל אליו אלא הוא כלי בפני עצמו. בחזו"א (כלים יד, ח) למד את דברי רש"י (לעיל בסעיף ב') כפשוטם, שאין צורך שהציפוי יהיה מחובר כלל, אולם רק אם נשאר כך ולא מסירים אותם לעולם נחשב לציפוי. מדבריו נראה שאם יחליט להשאיר את המפה צמודה לשולחן תמיד ולא להסירה לעולם, אפילו אם היא רק מונחת ולא מחוברת, היא נחשבת לציפוי. אין די בכך שהיא שוכבת שם זמן רב – צריך כוונת קביעות. למעשה, הרב אלישיב והחזון איש מסכימים שציפוי חייב להיות דבר קבוע, ולכן מפה שמסירים ומחזירים – אין זה ציפוי אלא כלי נפרד; הם נחלקו רק בשאלה אם הקביעות מחייבת גם חיבור פיזי או שמספיקה החלטה שלא להסיר.[9]כשם שבכלי המורכב משני חלקים אין הם נחשבים לכלי אחד בלי חיבור[10], כך מסתבר שציפוי בלתי מחובר אינו נחשב חלק מהכלי. לאור זאת, שיטת החזון איש מחדשת חידוש גדול, שאינו תואם לכאורה את הכלל הרגיל בחיבורים. ראיה כנגד דברי החזון איש ניתן לקבל במשנה כג, א, העוסקת בכרית המלאה במוכי צמר, ונקרעה. נאמר שם המוכין שמהווין חציצה בטבילה, ומשמע שלא נחשבים לכלי אחד עם הכרית.[11] ונראה לי שהוא הדין גם אם הכרית לא נקרעה, אין היא כלי אחד עם המוכין כל עוד אינם תפורים בה, וכל שכן שהם רק סגורים ברוכסן שניתן לפתחו בקלות.
אמנם כל זה לא מדבר בדין ציפוי, כי אין המוכין כלי שהעור יכול להיחשב ציפוי שלו. ובכל זאת דברי החזו"א, שייחשב כלי מצופה בלא שציפוי יהיה מחובר לכלי, נראים מחודשים. שכשם שאין זה נחשב חיבור בשני כלים, בכדור ובמוכין, כך לא ייחשב חיבור לענין ציפוי.[12]
♦
ד.
ציפוי מרוח
האם מריחה או שפיכה של חומר המתייבש על הכלי נחשבת לציפוי? למדנו לעיל בסעיף ב' שגם ציפוי שאינו עומד נחשב לציפוי (הסבר שני של תוס'). עם זאת, יתכן שמאחר שהציפוי נוצר ישירות על הכלי, אינו נחשב לציפוי כלל.לשם בירור הענין נעיין בסוגיית 'קוניא'. קוניא הוא כלי חרס מצופה. הציפוי עשוי תערובת של כמה חומרים, ביניהם מתכת, הנמרחת על גבי הכלי לפני אפייתו בתנור, ויוצרת מראה שקוף וקשיח.[13] במסכת עבודה זרה (עה ע"ב) נאמר שלענין טומאה, כלי זכוכית הם ככלי מתכות, מאחר שיש להם תקנה בהתכה, וממשיכה לברר: "קוניא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: כתחלתו (=הכלי עיקר), וחד אמר: כסופו (=הציפוי עיקר). והלכתא: כסופו".
ביאר רש"י שכלי חרס שבסוף הכנתו חיפהו מתכת, הולכים אחר ציפוי המתכת, וחייב בטבילת כלים. לפסיקה זו שכלי המצופה בקוניא נחשב מצופה הסכימו תוס', ר"י מפאריז, מרדכי (סי' תתנט), ראבי"ה (ח"ב פסחים סי' רסד). ואם כן, גם ציפוי שנוצר במריחה על הכלי נחשב לציפוי.
הרמב"ם פסק (מאכ"א יז, ו): "השועין [=מצופים] באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה". החובה לטבול כלים הנקנים מגוי נדרשת מהפסוק במלחמת מדין (במדבר לא, כג), וממנו גם לומדים על טומאת כלי מתכות. אם כן, מסתבר שדין טבילת כלים כדין קבלת טומאה. לשיטת הרמב"ם, כלי מצופה אינו מקבל טומאה כלל – מדוע חייב הרמב"ם כלים המצופים בקוניא בטבילה? האם הוא סבור שאין לציפוי מסוג זה דין ציפוי?
הגר"א מבאר שלא תמיד טבילת כלים דומה לקבלת טומאה (יו"ד קכ, טז). למרות שלענין טומאה אין הולכים אחר הציפוי לטמא (לרמב"ם טהור, ולגר"א אחר הכלי), בטבילה הולכים אחר הציפוי. והסיבה, שבטבילת כלים הולכים על פי המרכיב בכלי שבו נוגע המאכל, מכיוון שחובת טבילה חלה על כלי סעודה.[14] אם כן, העובדה שהרמב"ם חייב טבילת כלי 'קוניא' אינה ראיה לשאלתנו לגבי טומאה – כי היא נובעת מדיני טבילה המיוחדים.
ראיה נוספת לציפוי מרוח, נלמד מדין ביצת יען מצופה. נאמר במשנה בכלים (יז, יד): "[מה שנברא] ברביעי ובחמישי, אין בהם טומאה חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה".
תוספתא ב"מ ז, ו: "ביצת תרנגולת מצופה טהורה, לפי שאינה אלא במעמד.[15] ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אף ביצת תרנגולת מצופה מקבלת כל שהוא טמאה. ולא הוזכרו כנף העוז וביצת הנעמית אלא בהווה".
כלי הנעשה מבריות יום חמישי, דהיינו עופות ודגים, אינו מקבל טומאה. אך מכיוון שכנף העוז (=עזניה) וביצת הנעמית (=יען) גדולות ודומה לכלי עצם מבהמות, אשר מקבלים טומאה, גזרו בהם חכמים טומאה. ביצת הנעמית מקבלת טומאה כאשר היא מצופה,[16] כלומר משיחת חומר מחזק על הביצה. מכאן לכאורה שכלי המצופה באופן זה מקבל טומאה, כשיטת ראב"ד ורש"י. אך קשה, שהרי לדעת רש"י בכלי מצופה הולכים אחר הציפוי, ואם כך גם ביצת תרנגולת תטמא בגלל הציפוי שלה. ומבאר החזו"א (כג, טו) גם בביצת נעמית מדובר בקליפת חצי ביצה, והציפוי הוא רק מבחוץ, ואם כן, הטומאה אינה מצד הציפוי אלא בגלל הביצה עצמה. ולפי החזו"א לא קשה גם לרמב"ם, שמאחר שהציפוי לא מלא, אינו נחשב למצופה.
הרמב"ם כתב (כלים א, ב) שטומאתם מד"ס, שהרי מן התורה הבא מן העוף אינו מק"ט. ולפי זה אפשר ליישב מדוע הביצה טמאה גם בלא דברי החזו"א. מאחר שזו תקנת חכמים, תקנו אף בציפוי. ובתפא"י באר לרמב"ם שהציפוי רק מעמיד ומחזיק את הכלי הפנימי שלא ישבר, ולכן בטל אליו. וכן כתב במשנה אחרונה: "ובביצה דוקא מצופה שאינה מתקיימת בלא הציפוי. ובשאר כל הכלים אדרבה ציפוין מטהרן". וכל זה לא כרבי עובדיה מברטנורא, שפירש שמדובר בביצה שעומדת גם בלא הציפוי, והציפוי הוא רק לנוי (ראה בהערה יד), והוא נצרך לטעם אחר.
יוצא אם כן שלא מצאנו ראיה לכך שציפוי הנוצר במריחה לא נחשב לציפוי. אמנם ציפוי של צבע או לכה, שאין לו ממשות כלל, נראה שהוא בטל לכלי, אבל ציפוי שיש לו עובי, נחשב לציפוי המטהר את הכלי. במקרה שהציפוי נועד לחזק את הכלי ובלעדיו הוא עלול להישבר ולא לתפקד ככלי, נראה שיש לקבל את סברת התפא"י ומשנה אחרונה שאינו נחשב לציפוי.
♦
ה.
ציפוי מתכתי
למדנו בשיטת הרמב"ם שהכלי עצמו טהור מאחר שהציפוי מבטלו (שאין עמו מגע ישיר), ואילו הציפוי אינו נחשב כלי מגזירת הכתוב, ולכן טהור גם הוא.[17] צבע או ציפוי מתכתי אלקטרוליטי, שאין לו קיום בפני עצמו אלא הוא נוצר על גבי הכלי, נראה שהוא כמו יד לכלי, כלומר שהוא בטל לכלי, ועל כן דינו כדין הכלי.כך מוכח בביאור ר"ש, רא"ש רע"ב למשנה בכלים יא, ד לגבי קלוסטרא. כלי מתכת המצופה במתכת אחרת, כנראה בתהליך הדומה לאלקטרוליזה - "כמו שמזהבין כלי כסף לנוי" (לשון ר"ש ורא"ש שם). הכלי ממתכת טהורה, והציפוי ממתכת טמאה, ודין הכלי טהור "דבתר עיקרה אזלינן", כי אין לציפוי חשיבות ועמידה.[18] וזאת, למרות שיטת ר"ש שבדרך כלל הולכים אחר הציפוי, וצריך להיות טמא.
הר"ש והרא"ש מבססים דבריהם על התוספתא (כלים ב"מ א, ג): "כלים הטהורין שאנכן באנך הטמא טהורין". הפרק שם מדבר בדין טומאה ישנה, והלכה זו עוסקת בכלי העשוי ממתכת הבאה משברי כלי טהור ומצופה במתכת הבאה מכלי טמא.[19]
הרמב"ם כלל גם הוא הלכה זו בדיני טומאה ישנה (פרק יב). הלכה זו פשוטה לכאורה לשיטתו, מכיוון שכלי מצופה אינו מק"ט, למרות דין טומאה ישנה שעשוי לטמא את הכלי. אלא שלרמב"ם היתה גרסה שונה בתוספתא זו, וכך פסק (כלים יב, ה): "כלי מתכות הטהורין שאנכן באנך טמא טמאים". וקשה, מדוע שינה הרמב"ם משיטתו שכלי מצופה לא מקבל טומאה כלל. ויש לבאר כדברי הרב קאפח "שכיון שהם פני הכלי ותארו, והואיל והאנך טמא גם הכלים טמאים". לשיטת הרמב"ם אנך זה אינו מוגדר כציפוי נפרד אלא הוא חלק מהכלי, ולכן לא שייך לומר כאן שהציפוי אינו מק"ט.
כך ביאר בערוך השולחן העתיד (כלים רה, טז): "דאנכן אינה ציפוי גמור אלא משהו בעלמא, ולכן בטלה לעצם הכלי". וכן פסק בכוון דומה חזו"א (כלים יד, ח). ונראה שהוא הדין בעץ מצופה לכה, וכלי מתכות צבועים, שלא נחשב ציפוי מבחינה הלכתית.
♦
ו.
כלי מצופה המורכב מכמה חלקים
נבחן עתה כלי המורכב מחלק מצופה וחלק שאינו מצופה, כאשר החלק המצופה הוא העיקרי. יש לדון בזה בשיטות הראשונים:לדעת הרמב"ם, מאחר שאנו מתייחסים לכל הכלי כאחד, אין לו דין של כלי מצופה. שכן הציפוי אינו מבטל את כל הכלי, בדומה לכלי שאינו מצופה כולו. ולכן יקבל טומאה לפי החלק העיקרי של הכלי.
מקור לכך בדין סימפוניה, כלי נגינה עם נקבים הדומה לחליל. וכך כתב בפהמ"ש שחליל עץ המצופה מתכת טהור, אך לגבי סמפוניה (הל' כלים י, יד): "אם היה בה בית קיבול כנפים אף על פי שהיא מצופה טמאה". מבואר בפירוש המשנה (יא, ו) שהיו בו חללים שנועדו להצמיד לו כלי נוסף הנקרא "כנפיים". מאחר שהחללים הללו אינם מצופים, בגלל המבנה שלהם שלא מאפשר זאת, כל הכלי נחשב שאינו מצופה.[20]
ההגיון בדין זה מתאים לשיטת הרמב"ם, שכלי מצופה טהור מפני שאין מגע ישיר בכלי אלא רק דרך הציפוי. אולם כאשר רק חלק מהכלי מצופה, אפילו זה החלק העיקרי, עדיין יש מגע בכלי דרך שאר החלקים.
לדוגמה, מפתח העשוי מקל עץ (ידית) ושן מתכת (חלק הפותח): נפסק במשנה שהשן היא העיקר. אם השן מצופה (בחומר שאינו מקבל טומאה) – היה מקום לחשוב שהמפתח כולו ייטהר, שהרי 'העיקר' מצופה. אולם למעשה המפתח ייטמא, שהרי השימוש בו נעשה דרך מקל העץ, והאדם נוגע ישירות בעץ (שאינו מצופה).
לדעת רש"י הולכים בדרך כלל אחר הציפוי, מאחר שהכלי טפל לו – כלומר מצד דין של כלים המחוברים, שהולכים אחר המרכיב העיקרי. נראה לי שיש לדון בכל מקרה לגופו, שאם הציפוי בחלק העיקרי של הכלי שקובע את הטומאה, יתכן שהציפוי מספיק חשוב שהוא יקבע את קבלת הטומאה. אם הציפוי הוא טפל לכלי ורק מגן עליו וכד', נלך אחר הכלי ולא אחר הציפוי. לעומת זאת, הגר"א, כפי שצוין לעיל, סבור שבכל מצב יש ללכת אחר חומר הכלי העיקרי ולא אחר הציפוי.
♦
ז.
דיון בשיטת הרמב"ם
בסעיף זה נדון בשיטת הרמב"ם בהגדרת ציפוי. נסקור תחילה בכתביו את חומרי הציפויים הגורמים טהרה לכלי: מספר פעמים נזכר ציפוי של מתכת לכלי עץ, ואפילו יש לו בית קיבול (עול העגלה הל' כלים י, ה; קלוסטרא י, יא; כוש, מקל, חליל י, יד; בימה של ביכ"נ פהמ"ש טז, ח), וכן חיפוי עור (פהמ"ש טז, ח; כו, ז). במקום אחר כתב שהכלי המחופה יכול להיות עץ או עצם, והחיפוי עץ, עצם, עור או מתכת (הל' כלים ד, ד), או אפילו שן (פהמ"ש טז, ח). בכל המקרים הללו, הדין הוא שהן הציפוי והן הכלי לא מקבל טומאה. הרמב"ם לא הזכיר אפשרות של ציפוי מתכת לכלי מתכת.במספר מקומות ברמב"ם הציפוי לא משפיע על מעמד הכלי, נסקור אותם, ולאחר מכן נעמוד על הכללים:
א. כלי חרס משוחים[21] באבר, בציפוי שנראה כמו זכוכית[22] (מאכ"א יז, ו). הדין שחייב בטבילת כלים, ומקורו בסוגיית קוניא, ע"ז עה ע"ב.
ב. ביצת נעמית מצופה. מן התורה כלי העשוי עצמות עוף טהור, אך חכמים טמאו כי דומה לעצם (א, ב). הביצה מצופה במשיחה.[23] מקורו בתוספתא ב"מ ז, ו.
ג. כלי מתכת המצופה במתכת, ובלשון התוספתא (כלים ב"מ א, ג) והרמב"ם "כלים שאנכן" (יב, ה). "אנך" אלו שברי מתכת בשימוש חוזר. מתיכים את השברים, וטובלים את הכלי בתמיסה. הדין הוא לגבי טומאה ישנה, ודרך אגב למדנו שהכלי מקבל טומאה למרות הציפוי.
ד. כיסא מתכת של בית הכיסא, ועליו מניחים עור (כה, ג-ד). משנה כלים כב, י.
ה. סימפוניה, כלי נגינה העשוי עץ מצופה במתכת (י, יד). יש לו חלק בעל כלי קיבול שאינו מצופה, ולכן מקבל טומאה. משנה כלים יא, ו.
נדון בתחילה במקרים א-ג, העוסקים בציפוי נוזלי או רך המתקשה על הכלי. בסעיפים הקודמים נימקנו כל אחד מהם בנפרד: בחרס מצופה הבאנו את דברי הגר"א, שהוא מדבר רק לעניין טבילת כלים; תירוץ אחר באנך (מתכת מצופה), שהציפוי מתגבש על גבי המתכת ולכן בטל לה; תירוץ שלישי בביצת הנעמית, שהציפוי נועד להחזיק את הביצה שלא תשבר או שאינו ציפוי מלא[24].
אפשר שיש תירוץ אחד לכל המקרים. חיזוק להבנה זו, בכך שהרמב"ם לא התייחס בסוגיות אלו (קוניא, ביצת נעמית ואנך) לכך שהכלי מצופה, ולא תירץ מדוע זה לא משפיע על ההלכה. המשותף להם שהציפוי נוצר על גבי הכלי במשיחה או בהתכה, ואינו עומד בפני עצמו – ולכן לא נחשב לציפוי המטהר. לציפוי זה אין קיום בפני עצמו, ואינו שונה מצבע על הכלי, שלא נחשב לציפוי. הרמב"ם לא ראה צורך להתייחס בסוגיות אלו לטומאה בכלים מצופים, שמא יחשבו שהוא ציפוי המטהר, כי מבחינת המציאות זה כלל לא דומה.[25]
מכל מקום, נראה שכל זה הוא רק בציפוי דק, שגם אחרי שהתגבש על הכלי עדיין אין לו ממשות. אולם אם הוא ציפוי עבה שאפשר לקלפו ותישאר לו צורת הכלי (אפילו לא מתקלף בשלמותו), נראה לי שייחשב לציפוי – מה לי אם נוצר על הכלי מה לי אם נוצר במקום אחר.
מקרה ד' הוא כיסוי ולא ציפוי, כלומר דבר ארעי שמונח על גבי הכלי, ולכן אין לו דין כיסוי. ובכך חיזוק לדברי החזו"א והרב אלישיב שמפת שולחן אינה נחשבת ציפוי. מקרה ה' מלמדנו על כלי מורכב, שרק כאשר כל חלקיו מצופים – טהור.
♦
ח.
כלי שנגמר רק עם הציפוי
באגרות משה (קדשים וטהרות ב, ד ענף ב סע' ה) כתב שהציפוי מבטל את הכלי רק כאשר הכלי והציפוי כל אחד עומד בפני עצמו, אך כאשר גמר הכלי בציפוי, שניהם יחד יוצרים כלי אחד המקבל טומאה.אולם דברים תמוהים: בגמרא מפורש שדין ציפוי בכלי הוא בין עומד בפני עצמו ובין דבוק בכלי. האג"מ מנסה ליישב שדין זה נאמר רק לדעת ר' יוחנן, ור"ל לא יסכים לזה, אך לא משמע כך בגמרא ואין הכרח לחלק. אמנם, מצד הסברא, נראה צודק לומר שחפץ שאינו כלי בלא הציפוי – הרי הציפוי חלק ממנו, ולא ניתן לראותו כ'ציפוי נפרד' המבטל את הכל.[26]
בתפארת ישראל (כלים יא, ו אות ס) כתב בדעת הרמב"ם שאפילו אם הציפוי מועיל מאוד לכלי (מוסיף כובד או חוזק), עדיין אין הכלי מקבל טומאה – כי הכלי 'נחשב חשוב' גם בלעדיו, ומלאכתו לא נגמרת בציפוי. בדומה לכך כתב התפארת ישראל לגבי קלוסטרא במשנה ד, שציפוי המתכת הקשיח את העץ שיוכל לדוך בו, ובכל זאת אין הולכים אחר הציפוי. יש להבדיל בין תועלת של הציפוי לכלי, לבין מרכיב מהותי שבלעדיו אינו כלי.
הרב בצלאל ז'ולטי (משנת יעבץ סי' לח) כתב כסברה זו, שכאשר מלאכת הכלי נגמרת רק עם הציפוי, ובלא הציפוי אינו כלי, הכלי והציפוי הם דבר אחד והציפוי לא מבטל את הכלי. הרב ז'ולטי יישב כך את קושיית 'כסא של כלה' על שיטת הרמב"ם – ולדעתו סיבת הטומאה שם, למרות החיפוי, היא משום שהחיפוי הוא חלק מבניין הכסא.[27]
באופן זה ביאר המשנה אחרונה את המשנה העוסקת באסלת מתכת מחופה בעור, שטמאה במדרס ובמת (כלים כב, י): "ואף על גב דקי"ל כל החיפויין טהורין והחיפוי מטהר הכלי עצמו להרמב"ם כדלעיל פי"א. כבר כתבנו שם שזהו כשאין החפוי עושה המלאכה, אבל הכא החיפוי עושה מלאכה שהברזל בלא החיפוי אינו ראוי למושב".
נראה שכאשר באופן מובהק החיפוי הוא חלק מהכלי, ובלעדיו אינו כלי, אין לו כלל דין חיפוי של הכלי, אלא הוא הכלי בעצמו. מבואר במשנה שבלי העור, האסלה לא מקבלת טומאת מדרס, מאחר שאי אפשר לשבת על המתכת בלי העור. אם כך, חיבור העור על מושב המתכת הוא גמר יצירת הכלי, ולכן אין לעור דין צפוי, והאסלה טמאה. דוגמא לדבר כרית, העשויה מבד הממולא בנוצות, הבד של הכרית אינו חיפוי אלא הכרית בעצמה.[28]
♦
ט.
כלי שאינו משמש דרך הציפוי
מה הדין בכלי מצופה, שעיקר שימושו הוא בחלקו הפנימי ולא במגע דרך הציפוי. דוגמא לדבר, בית תפילין המצופה בעור טמא או בזהב. השימוש בתפילין הוא בקיום המצווה, ולשם כך העיקר זה הפרשיות והתפילין, ולא דרך הציפוי.[29] כך כתב בנודע ביהודה (קמא, או"ח א), וזה לשונו: "אף שלענין טומאה הוא להיפוך שהציפוי עיקר בין להקל ובין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה, היינו דומיא דשולחן ומזבחות שכל תשמישי השלחן והמזבח היה על הציפוי שהוא למעלה. וכן השלחן והדולפקי שמביא שם, היינו כיון שלא נשתייר מקום כוסות ומקום חתיכות, אם כן כל תשמישו הוא על הציפוי שלמעלה ולכך בטל השלחן. אבל בתפילין נהפוך הוא והתפילין עיקר תשמישן מצות תפילין, והציפוי בטל... ואף דהלכה כר' יוחנן היינו שם שהשלחן מכוסה לגמרי ואינו נראה, וגם כל התשמיש הוא על הציפוי, ולכך בטל השלחן. אבל כאן הציפוי הוא מלמעלה, אלא מתוך שהתפילין עיקר בטל הציפוי…".היו רגילים לצפות את בית התפילין בעור טמאה בחלקן העליון, כנראה כדי לשמור על צורתם. שתי סיבות כותב הנו"ב מדוע זה לא נחשב לכלי מצופה: א. עיקר השימוש בתפילין אינו דרך הציפוי. ב. החלק השימושי מבחינת האדם הוא השטח הצמוד לגוף, והוא אינו מכוסה. למעשה, סברת 'חוסר שימוש' הגיונית, אך לא מצאתי לה ביסוס ממקורות הגמרא. ואילו הסברה השנייה (חלק גלוי ראוי לשימוש) כבר הוכחה לעיל, ולכן די בה לבדה לשלול מהתפילין שם מצופה. על כן, החידוש של הנו"ב בכלי שעיקר שימושו בחלקו הפנימי, לא הוכח.
♦
סיכום הפסיקה
לאחר העיון בכל הפרטים, נביא סיכום תמציתי למעשה. חיפוי מטהר את הכלי, בין אם דבוק אליו, בין מחובר במסמרים, ובלבד שיהיה מונח עליו בקביעות ומהודק אליו בצורה מסוימת. במספר מקרים הציפוי לא יבטל את הכלי:
א. ציפוי הנוצר ישירות על הכלי, כגון באלקטרוליזה, שהוא ציפוי מתכת על מתכת, וכן צבע או לכה על גבי הכלי, הציפוי אחד עם הכלי. אמנם ציפוי שנוצר על הכלי אך הוא עבה בעל ממשות שאפשר גם לקלפו, נחשב לציפוי. ציפוי פלסטי הדבוק לכלי, יש לו דין ציפוי לכל דבר.
ב. ציפוי שאינו על כל הכלי, בין אם חציו הפנימי או החיצוני, ובין אם נשארים חלקים חשופים אחרים. רק כאשר החלק שאינו מצופה אינו חלק שמשתמשים דרכו בכלי, נחשב מצופה.
ג. כלי המורכב מכמה חלקים, שרק אחד מחלקיו מצופה, מאחר שנחשב לכלי אחד, הרי לא כולו מצופה, וממילא אין לו דין כלי מצופה.
ד. ציפוי שהוא גמר מלאכת הכלי, ולא ניתן לעשות את פעולתו העיקרית של הכלי בלא הציפוי, הרי שהציפוי והכלי נחשבים יחידה אחת. במקרה כזה אין הציפוי מבטל את הכלי, אלא קובעים את דין הטומאה לפי המרכיב העיקרי בפעולת הכלי.
♦
דוגמאות מעשיות
על פי כללים אלו, נציע שתי דוגמאות בכלים בני ימינו שייחשבו למצופים:
כלי עץ המצופה פורמייקה. כלי העץ ניתן לשימוש גם בלא הציפוי. הציפוי נוצר בפני עצמו ולא על הכלי. הציפוי נועד רק להגן על העץ ולהקשות אותו. גם אם החלק התחתון של הכלי כגון תחת רגלי שולחן, או אפילו תחתית השולחן, אינו מצופה בפורמייקה, עדיין ייחשב כלי מצופה.
כלי מתכת המצופה בפלסטיק. הכלי ניתן לשימוש בעצמו, וציפוי הפלסטיק יעמוד לעצמו גם אחרי שמקלפים אותו מהכלי. מטרת הציפוי היא לרכך את הכלי, או להגן עליו מחלודה וכד'.
לעומת זאת, הכלים הבאים לא ייחשבו למצופים:
א. בקבוק תרמי נירוסטה עם שרוול זכוכית פנימי בלבד – ציפוי לא מלא.
ב. סכין פלדה מצופה קרמיקה ספריי דקה – ציפוי דק, לא עומד בפני עצמו.
ג. סיר אלומיניום 'אנודייז' (ציפוי אלומיניום מחומצן) – ציפוי מתכתי, שאינו עומד לעצמו.
ד. קערת עץ מצופה בתוכה בקרמיקה – ציפוי לא מלא.
ה. סיר או תבנית מצופה טפלון – ציפוי פלסטי, בדרך כלל רק בחלק הפנימי של הכלי. צבע הציפוי שונה מהכלי, והוא ניכר ממנו ולא נבלע בגוף הכלי. הוא גם לא שותף במבנה של הכלי, ולא גורם לקשיחות. אמנם לא ניתן להסירו בשלמותו, אך רק בגלל ההדבקה החזקה שלו. על כן נראה שאם היה מצפה את כל הכלי, היה לו דין מצופה.
נמצאנו למדים שהגדרת 'כלי מצופה' אינה רק טכנית אלא היא תלויה בכוונת השימוש ובמעמדו העצמאי של החיפוי. בכך יישבנו את שיטות הראשונים והפוסקים זה עם זה ואת המציאות המודרנית עם כללי ההלכה. יהא מאמר זה בסיס לדיון ולהעמקה נוספת בנושא חשוב ומתחדש זה.
♦ ♦ ♦