דרש זה שבתו"כ משמש כמקור יחיד לפסול טבילה במקוה זוחל. אולם כאשר נרד לעמקי כתבי הראשונים ז"ל, נבחין כי להרבה דרכים זוחל דבר הזוחלין. לא הרי זוחלין שבפי הרמב"ם כהרי זוחלין שבפי הרשב"א, וכן הלאה. ונבוא לבאר בעזהשי"ת את דרכם ונתיבתם בזה. ונתחיל בשיטת הרמב"ם.
♦
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בפיה"מ מקואות פ"א ה"ז כתוב לאמור[1]: 'מן הראוי שנבאר תחלה דיני המעין והמקוה, ואומר, שהמעין, והם המים הנובעים, מטהר בכל שהוא ואפילו היה בשיעור מועט, כל הטובל בו טהור. שנית, שהמים הנמשכים מן המעין חוצה לו גם בהן נטהרים, וכל שטבל בו טהור. הרי אלו שני דינים במעין, האחד מהם שהוא מטהר בכל שהוא, והשני שהוא מטהר בזוחלין.
ובמקוה, והוא המים המכונסים שאינם נובעים, יש שני דינים, האחד מהם שאינו מטהר אלא בארבעים סאה או יותר, וכשהוא פחות מכך אינו מטהר הטמאים. והשני שהמים הנמשכים ממנו חוצה לו והן הנקראין זוחלין, אינן מטהרין, ואין טובלין בו, אלא במקום שקוע שהמים נחים ועומדים בו והוא הנקרא אשבורן'.
וכך הוא לשונו בפ"ח מ"ח דפרה: 'וזוחלין, המימות הנמשכים הזורמים. ויתבאר במקוות, שהמעין מטהר בזוחלין, כלומר שאם היו מים נמשכין שמקורן מעין, הרי אותן המים הנמשכים, הטבילה כשירה בהן, ואפי' היו באיזה שיעור שיהיו, כמו המעין. משא"כ המים הנמשכין מן המקוה שאינן מטהרין עד שיקוו שעור ארבעים סאה, או יותר'.
הרי שיטתו מבוארת, דזוחלין היינו המימות הנמשכים מן בור המקוה לחוץ, והם אינם מטהרים כי אם בהתקבצם יחד ויקוו לכשיעור של מ' סאה. וזוחלין הוא היפך מאשבורן, דאשבורן הוא שהמים כנוס בגומא, וזוחלין היינו מים שאינם בגומא.
ונראה דעתו להדיא, שאין פסול הטבילה במקוה גופא שממנו נמשכים מים וזוחלין החוצה, אלא ששם במים הזוחלין פסולה הטבילה בם.
וכן כתב בחיבורו פ"ט ה"ח: 'מה בין מעיין למקוה, המקוה אינו מטהר אלא במ' סאה, והמעיין מטהר בכל שהוא, המקוה אינו מטהר אלא באשבורן, והמים הנזחלים ממנו אינן מטהרין, והמעיין מטהר בזוחלים'.
וכן כתב מפורש בשו"ת בעי חיי סי' קצ"ח, וז"ל, אחר שמעתיק את לשונות הרמב"ם בחיבורו: 'הרי לך בהדיא, שסובר הרמב"ם ז"ל שאפילו אם ניקב המקוה מטהר באשבורן כל עוד שיש בו מ' סאה בשעה שטובל, ומה שאמרו בת"כ אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, אינו אלא למעוטי שלא יטבול בהם במקום זחילתן, אך אם המקוה נקוב אין בכך כלום, כיון שאינו טובל במקום שהם זוחלין אלא באשבורן, ובשעה שהוא טובל יש בו מ' סאה לא איכפת לן אם אח"כ יצאו המים דרך הנקב, דאם לא כן מה יתן ומה יוסיף הקפת מפץ וכלים שכתב הרמב"ם ז"ל, שהרי המים דרך המפץ והכלים הן יוצאין ואין לנו נקב גדול מזה, שהרי לא הזכיר הרמב"ם ז"ל לטוחן בטיט, אלא ודאי כמו שאמרנו'. וכן כתב בתשב"ץ ח"א סי' י"ז, דלדעת הרמב"ם מקוה שנפרץ א' מכותליו וזוחל ממנו, כשר בכל ענין.
וגם בלחם ושמלה ס"ק פ"ז מדייק כן מלשון הרמב"ם: 'עיין לשון הרמב"ם בפרק ט' הלכה ח', וז"ל המקוה אינו מטהר אלא באשבורן והמים הנזחלים ממנו אינן מיטהרין עכ"ל. מלשון זה נראה דדוקא במים הנזחלים ממנו אין טובלין. אבל במים שהם באשבורן טובלים אף על פי שמים זוחלין מהם וצ"ע'.
ומשמע דעת הרמב"ם שגם באותן מים שזוחלין ממנו ולהלאה, אין נקודת הפסול עצם הדבר שהמים מתנענעים ואינם בהשקטתם הטבעית, אלא הפסול בהם הוא מה שהם אינם מקובצים יחד בשקוע או גומא. דס"ל שמה דצריך להיות מי המקוה באשבורן, היינו כינוס המים בגומא דוקא, או שיהי' לו איזה גדר, ולא בשטח על פני האדמה. ומשום זה, כל שנמצא חוצה מן גומת המקוה, יש לו דין בפני עצמו לקרותם זוחלין, שאינם מצטרפין לעיקר המקוה. ואין טובלין בהם כ"א כאשר יש בהם עצמם מ' סאה נחים באשבורן.
ובסוף פ"ח דטהרות כתב בפיה"מ: 'אשבורן המקום השקוע שדבר נוזל נח ומקבץ בו', 'האשבורן הוא כלי בלי ספק, וזה ברור כשמתבוננים'. וכ"כ רבינו יהונתן (שבועות ה' ע"ב בדפי הרי"ף): 'שאר מימות אינן מטהרין את האדם מטומאתו אלא א"כ עומדות במקום אשבורן שהוא מקום עמוק ועומדות במקומן ונחות שם'.
וידוע כן מרש"י פסחים מב. ד"ה האשבורן, שאשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעין שהמים נאספים ושוהים שם, וכעי"ז ברש"י ע"ז ע"ב. ובחזו"א (תנינא י יב) מצדד דמקוה בלי כותלים סביביו אינו אשבורן, וכ"כ שם בדעת הר"מ.
כללו של דבר, אין פסול במקוה גופא אם זוחלין ממנו מים באיזה אופן שהוא, אם נשאר בעיקר המקוה מ' סאה שמקובצים בעוקה או מגודר בכלים וכדומה. וכל שיש מקוה מים על הקרקע חלקה, אף שיש בהם מ' סאה, אין טובלין בו, דמקוה צריך להיות באשבורן, והיינו כנוס בגומא. ופשוט הוא דלא גרוע מים היוצאים מן המקוה, שאין מטהרין בהם, ממים שנמצאים כולם על הקרקע ולא יצאו ממקור כל שהוא. והוא הנקרא 'זוחלין', שדרשו עליו בתו"כ לפסול, מפני שכשהם על הקרקע ולא כנוס בגומא, הרי מטבע המים שזוחל בקצותיו.
וכדכתב הר"מ בפיה"מ סופ"א: 'זוחלין, עברית, זוחלי עפר, כלומר הנחשים הנגררים על העפר'. הרי שאינו נקרא זוחלין מפני שזוחל מהבור ולחוץ, אלא עצם הדבר שמים נגררים על העפר זה זוחלין.
♦
א. ב.
וכתב הר"מ בפ"ט הט"ז: 'מי גשמים הבאין מן המדרון והרי הן נזחלין ויורדין, אע"פ שיש מתחילתן ועד סופן מ' סאה אין מטבילין בהן כשהן נזחלין, עד שיקוו וינוחו באשבורן מ' סאה. הרי שהקיף כלים ועשה מהן מחיצות עד שנתקבץ ביניהן מ' סאה ממים הנזחלין מן הגשמים ה"ז טובל בהן. וכלים שעשה מהן הגדר לא עלתה להן טבילה'.בהלכה זו מיירי הרמב"ם כשכל המקוה מתחילתו ועד סופו זוחל. ולא השתמש בלשון 'זוחלין', אלא שינה וכתב 'והרי הן נזחלין ויורדין', 'כשהן נזחלין'. שהמקוה כל כולו נזחל, ולא שזוחלים יוצאים ממנו.
וכאן פסול המקוה אינו משום הדרש בתו"כ לפסול זוחלין, אלא מעצם דין 'מקוה', שהרי מקוה מיסודו צריך להיות כנוס במקום אחד, ולא שהולך ממקום אל מקום, וכמאמר הכתוב (בראשית א ט) יקוו המים אל מקום אחד.
ודבר זה מתורת רבינו משה למדנו, שבפיה"מ סופ"ה דמקואות כתב: 'ענין אלו הדברים שמי הגשמים הנזחלים ממקום גבוה כגון ראש הר או גבעה, אומרים ב"ש... וב"ה אומרים עד שיקוו ויהיו מקוה, לפי שהמקוה אינה מטהרת אלא באשבורן'.
והביא שם הר"מ את לשון התוספתא בהילכתא זו: 'ובית הלל אומרין אין מטבילין בהן עד שיהא לפניו עגן ארבעים סאה'. וביארו: 'כוונתו באמרו עגן, שיהיו נחים מקובצים ומכונסים, אחר כך אמר שהכל מודים שאם עשה מחיצות בכלים סביב אותן המימות המועטים עד שנקוו המים תוך היקף הכלים שעשה, ונתקבצו המים ונעשו מקוה שכותליו כלים, הרי הוא כשר לטבילה'.
הרי שעד שלא נקוו המים במקום אחד אלא יורד וזוחל ממקום אל מקום, אין זה מקוה כלל. ואם אין המים מקובצים בגומא אלא מתפשטים על הארץ, הרי זה מקוה, אבל הטבילה פסולה בו משום זוחלין.
ואכן, כשנדקדק בדברי הרמב"ם נמצא שבכל מקום שהרמב"ם מפרש זוחלין מהו, ידבר רק ממים היוצאים מן המקוה, ולא כשכל המקוה נוסע וזוחל. כי כאמור, כשכל המקוה זוחל זה אינו פסול זוחלין שבמקוה, אלא פסול מחמת עצם מהות מקוה.
♦
והנה בפ"ח ה"ח כתב: 'ג' גומות שבנחל, התחתונה והעליונה של עשרים עשרים סאה, והאמצעית של ארבעים, ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל, אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב, ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו'.
כאן, כאשר ב' המקואות החסרים מונחים באשבורן, ורק חסר להם צירוף של מ' סאה, הדגיש הרמב"ם דבר חדש, דמים הנזחלין אינם יכולים לחבר ולערב בין שני מקואות אא"כ עמדו, שלא יהיו נזחלים ומתנענעים, כי זה מבטל את הצירוף. גם כאן, דמיירי מנענוע המים, קרי ליה בשם הנפרד 'נזחלין'.
נמצא דיש לדעת הרמב"ם שני יסודות במים היוצאים מבור המקוה. - א', כשהמים נמשכין מן גומת המקוה אסור לטבול בם, ואינם מצורפין לשיעור המקוה, כי אינם באשבורן, וזה עיקר דינא דהתו"כ דמקוה אינו מטהר בזוחלין. – ב', שמים הנזחלים אינם יכולים לצרף שני מקואות לשיעור מקוה אחד. ואין לזה עם דין זוחלין ולא כלום, אלא הוא דין מיוחד בחיבור מקואות, דכמו שקטפרס אינו מחבר - כן זוחלין.
♦
ביאור הריב"ש בשיטת הרמב"ם
ג. ד.
הכס"מ כאן הביא מש"כ בתשו' הריב"ש (סי' רצ"ב), לבאר בזה את דברי הרמב"ם. וז"ל הריב"ש: 'אבל אם שטח החצר אינו בענין שישובו המים למקוה אחר עלייתו של טובל, והולכין ומתפזרין מאליהן חוץ למקוה, אסור לטבול במקוה כזה, שהרי בשעת טבילה שזהו כשכל גופו יחד מתכסה במים אז המקוה חסר ואין המים שחוצה לו מצטרפין, ואף אם יהיה עובי המים יותר מכדי שעור ערוב מקואות, שהרי זוחלין הם ואינן באשבורן, וידוע שאין המקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן. וגם שערוב מקואות צריך שהמים המערבין שני המקואות, הם מערבין אותם בהשקט בעומדם במקומם הטבעי, שזהו אשבורן לא בהיותם זוחלין שזהו נקרא קטפרס. דהכי תנן בפ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה'.הריב"ש, שהולך בדרכו של הרמב"ם, מציין ג"כ את אלו שתי הנקודות, מדוע לא יצורפו המים החיצונים להמקוה. - א', כיון שאין כל השיעור במקוה, ואף אם ינוחו המים בהשקט אין הם מצורפים לשיעור מ' סאה, כי מים אלו נתפשטו ויצאו מן הבור. ואיה"נ שאם הי' שם בור שני, ומבין שני הבורות ביחד היה צירוף של מ' סאה, והמים העומדים הללו ביניהם, היה הצירוף ביניהם עולה כהוגן להכשיר את הטבילה באחד הבורות. - ב', שאין מים הנזחלין - כשאינם בהשקט בעומדם במקומם הטבעי - יכולים לשמש כמערב ומצרף, ומשום זה אי אפשר אף לצרף מים של שני בורות[2].
ודוק בלשונו של הריב"ש, שבנקודה הראשונה לא הזכיר כלל אודות קטפרס, כי הוא מדבר רק מזוחלין, שפירושו הוא שיוצאים ומתפשטים מן הבור, ולא עצם הדבר שהמים מתנענעין ויורדין. ואח"כ, כשמיירי מעירוב שני מקואות בבורות, אמר שאין הנזחלין אשר ביניהם מצרפן, דזהו קטפרס. אבל לא כיון לומר שכל דין זוחלין הוא מטעם קטפרס, דמעצם זוחלין הרי דבר בנקודה ראשונה, ואילו כאן הוא מדבר ממים המתנענעים, דיש דין מיוחד בזה שאינן מחברים שני מקואות.
והנה בשערי ישר הקשה על הריב"ש, וז"ל בשער ג' פכ"ז אות ז': 'דבריו מרפסין איגרי לענ"ד, דמדבריו משמע להדיא דמה שאין נוטפים מטהרים בזוחלים הוא רק מהאי טעמא דליכא צירוף מ' סאה, דזוחלים הם כקטפרס דאינו חבור, וזה סותר כל דברי הראשונים ז"ל, דהרי... וכן מוכח להדיא מלשון התורת כהנים, דיליף שני הדינים מהכתוב, דמתחילה תני אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין, המעין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה וכו', אי מה מעין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלים, תלמוד לומר אך מעין, מעין מטהר בזוחלים והמקוה באשבורן, ואם נאמר דגם מקוה מטהר בזוחלים, אלא דהחסרון בזה רק דליכא ארבעים סאה משום דקטפרס אינו חיבור, למה לנו למילף מקרא'.
אבל לפי דברינו לא קשה כלל, דהא הריב"ש לא דבר מפסולא דזוחלין בעצם, אלא מענין עירוב שני מקואות, שבזה איכא פסולא דקטפרס וזוחלין כשאין המים בהשקטתם הטבעית, ואין הנזחלין מערבין, וכן משמע מלשונו.
ובזה בארנו את דברי הרמב"ם, וכפשטות לשון הריב"ש שהולך בדרכו של הרמב"ם. שנצרך לדין מקוה דין בור, וכל שיוצא מים מן הבור קרוי זוחלין, ואין טובלין בו ולא מצטרפי לשיעור מקוה אשר בבור.
♦
ביאור הגר"א ברמב"ם עפ"י הריב"ש
אבל הגר"א בס"ק צ' כתב 'וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן, דזוחלין אינן מצטרפין למ' סאה, משא"כ מעין דמטהר בכ"ש, וכמו שכ' הריב"ש ועי' שם בסי' רצ"ב'.
הגר"א השמיט את הנקודה הראשונה שכתב הריב"ש בפירושו מהות זוחלין לגופו שלדבר, שהמים היוצאים אסור משום זוחלין לטבול בהם מטעם שאינם בבור אלא שטוחים על הקרקע, ושכן משמע בלשון הר"מ בכמה מקומות כאמור לעיל. ותלה הגר"א את כל פסול זוחלין רק מטעם חסרון צירוף למקור, לפי שאין המים בהשקט. ולכאורה השתמשו הרמב"ם והריב"ש בסברא זו רק לבאר את חסרון צירוף שני בורות מקוה מים, ולא מטעם דין זוחלין שבתו"כ, אלא מטעם שהוי כקטפרס. אבל עצם זוחלין לחוץ על שטח חלק פסול מחמת עצמם, שהם אינם נחים באשבורן, ואף אם היה בהם שיעור מ' סאה יחד פסולה הטבילה בהם.
והנה העתקנו לעיל מש"כ הר"מ בפ"ח מ"ח דפרה: 'וזוחלין, המימות הנמשכים הזורמים, ויתבאר במקוות, שהמעין מטהר בזוחלין, כלומר שאם היו מים נמשכין שמקורן מעין, הרי אותן המים הנמשכים הטבילה כשירה בהן, ואפי' היו באיזה שיעור שיהיו, כמו המעין, משא"כ המים הנמשכין מן המקוה שאינן מטהרין עד שיקוו שעור ארבעים סאה או יותר'.
כנראה למד הגר"א שמפני כן שזר הרמב"ם בתוך דבריו מענין זוחלין ג"כ אודות השיעור, שס"ל דכל הפסול של המים הנמשכים מן המקוה הוא כיון שנצרך למקוה שיעור, ובזחילה אין עירוב מקואות לצרף את השיעור כחדא, ע"כ נצרך שיהיו במים הנמשכין ממנו לבד שיעור מ' סאה בלי צירוף מים שבמקור. משא"כ במעין, דמטהר בכ"ש, ע"כ יוכל לטבול במימות הניגרים מן המקור, דאין הזחילה הפסק בענין השיעור.
וכבר העירו רבים[3] דמש"כ הגר"א בדעת הריב"ש לא מצוי בדברי הריב"ש. ועכ"ח יש לומר דהגר"א לא ס"ל דצריכים להיות מי המקוה נחים בשקוע דוקא, אלא אף אם הם מונחים על קרקע חלקה, כ"ז שאינם זוחלין בנענוע ממקומם, קרוי שמונחים באשבורן. וכל פסול זוחלין לדעתו הוא רק כשאין המים נחים בהשקטתם הטבעית, שאז אין מצרפין אותן מים היוצאים לשיעור מ' סאה אשר בבור[4].
♦
כתב הרמב"ם בהי"ז-י"ח: גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים אם יש בו מ' סאה הרי אלו טהורין... אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ, ואע"פ שיש בו ארבעים סאה, לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר. היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכיפה שלו מפני שהוא אויר'. הזכיר הרמב"ם 'לפי שאין מטבילין בזוחלים' ברישא כטעם לאיסור לטבול באויר.
והכס"מ תמה עליו, הלא כתב לעיל בה' י"ב: 'כל הימים מטהרין בזוחלין'. ואיך כתב כאן בגל שנתלש מן הים 'לפי שאין מטבילים בזוחלים'.
ואכן הטור והמחבר בסעי' ה' כתבו להיפוך: כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה, הילכך גל שנתלש מהים ובו ארבעים סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה, אבל אם הטביל בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ אע"פ שיש בו ארבעים סאה או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה לא עלתה להם טבילה'. הזכירו היתר זחילה כטעם להתיר לטבול בגל כשהגיע לארץ.
ויש לתמוה אם כן, על מה מהני היתר זחילה בענינא דגל - האם מותר לטבול משום זה גם כשהוא באויר, כהרמב"ם, או דוקא על הארץ, כהמחבר.
אלא הביאור בזה הוא, דמש"כ הרמב"ם 'שאין מטבילין בזוחלים' בסתמא, בלי לציין מן איזה מקור הוא זוחל, הרי כוונתו למקוה שכולו מונח מתפשט על הקרקע, ולא כנוס בגומא. וכדאמרנו לעיל, שלרמב"ם קרוי 'זוחלין', מים שמונחים על הארץ ואינם שקועים בגומא.
והגם שפסק לעיל ד'כל הימים מטהרין בזוחלין', היינו שהזוחלים היוצאים מהם מטהרין, אבל כשכל גוף הגל שנתלש מתפשט על הקרקע, הרי הוא כסתם זוחלים, שפסולים מפני שאינם באשבורן. וזה דקאמר הרמב"ם, דאין מטבילים באויר, מק"ו בזוחלים על הארץ, דפסולה הטבילה בו מפני שאינו כנוס, כ"ש כשאינו על הקרקע כלל אלא עף באויר[5].
אבל הטור והמחבר אחריו הבינו דפי' זוחלין, היינו המים הזוחלים ויוצאים מן הגומא, והרי כתב הרמב"ם דכל הימים מטהרין בזוחלין. ואכן בגל שנתלש 'אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל'. כאשר כתב המהרי"ק סי' קט"ו והובא בב"י, ע"כ כתבו זאת כביאור לכשרותה בנפילתה על האדם, דכיון ש'כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה, הילכך גל שנתלש מהים ובו ארבעים סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה'.
והגר"א, שהוא לומד דאיסור זוחלין הוא אך זה שאינם מצורפין ע"י הזחילה לשיעור מ' סאה בבור, כתב לפרש בסק"ו ובסקכ"ז את דברי המחבר כדרכו. דהשמיענו בזה שמותר בזחילה שאין צריך בגל מ' סאה, דכל הנקודה בהיתר זוחלין היא שאין צריכים צירוף לשיעורו.
ואכן ראינו דוגמא מובהקת לכך שהרבה פנים בזחילה.
שיטות הר"ש והרשב"א והמרדכי
ה. ו.
מעתה נפנה לשיטת הר"ש והרשב"א והמרדכי בגדר זוחלין. ולזה נעיין מקודם בפירושא דהאי משנה (פ"ה מ"ה): ונוטפים שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל, אפילו קנה, אפילו זב וזבה יורד וטובל, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו.ופי' הר"ש: 'נוטפין שעשאן זוחלין - כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו, דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל, ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין, מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין'.
להר"ש, כל שטובל במים זוחלין, אף שהזחילה היא למעלה ממ' סאה, נחשבת טבילה זו כטובל במקוה זוחל. וכיון שהמקוה פסול באופן זה, אוסר ר' יוסי לסתמו ע"י דבר המקבל טומאה, כדאיתא בזבחים (כה:) אמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא.
הרשב"א בתורת הבית - שער המים הארוך - השער השני כתב ג"כ כפירושו של הר"ש במשנה. וז"ל: 'נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל. כלומר אלו ניקב המקוה ונעשה זוחל, סומך מקום הנקב במקל ואפילו זב או זבה סומך ביד או ברגל, כדי שלא יזחלו המים ויהיו עומדים ונקוין שלא יצאו ונעשו אשבורן, ויורד מי שצריך טבילה וטובל בו, הא בעודנו זוחל לא יטבול, שנעשו המים זוחלין, שאין המים הנוטפין מטהרין אלא באשבורן. ולא משום שלא יחסרו המים מארבעים סאה קאמר, אלא אפילו יהא שם ארבעים או אפילו כמה, לפי שנעשו כולן זוחלין, וכדקתני נוטפין שעשאן זוחלין, דאלמא טעמא משום זחילה היא'.
ובמרדכי שבועות (ריש סי' תשמה), הובא בב"י סעי' נ', כתב: 'ת"ל אך מעיין - מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, פירוש במקום הישר יש מקום עמוק שיקוו בו המים ושם אותו מקום נקרא אשבורן, ערוך פי' [באשבורן] ולא בזוחלין, אבל מעיין מטהר בכל ענין, שהוא נקרא מעיין בכל ענין בין בזוחלין בין באשבורן, אבל מקוה אינו נקרא מקוה אלא באשבורן, כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד, והטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה, דא"כ הוו להו זוחלין, ואם הוא מעכב זחילתו בדבר המקבל טומאה כגון שנתן שם כלי או שנתן שם ידו או רגלו לעכב זחילתן אינו מועיל'.
נראה מדברי הר"ש והרשב"א והמרדכי, דכל שזוחלים מים מהבור החוצה, נעשו כל המים שנשארו בבור ג"כ פסולין משום זוחלין. ודלא כהרמב"ם, שלדעתו אין פסול זוחלין רק על המים שיצאו חוצה ובהם לבד אין מטבילין, אבל במקוה גופא כשרה הטבילה בו.
ומשמע שורש פלוגתתם, דלהרמב"ם יש שני דברים בטהרת מקוה, א', שיהיה 'מקוה מים' ולא שכל המקוה יזחל, ב', פסול זוחלין, שאם יזחלו ממנו מים, אותן מים היוצאים פסולים משום זוחלים, וכנ"ל.
אבל להני ראשונים, ר"ש, הרשב"א ומרדכי, פסול זוחלין הוא, משום דכשזוחל אין כאן 'מקוה', דפסול זוחלין וחסרון בעצם מקוה חד הם, ואחד משלים למשנהו, וע"כ אסור לטבול במקוה גופיה שזוחלין ממנו מים החוצה, דאיכא חסרון בשם מקוה עצמו.
כן משמע להדיא בלשון המרדכי דלעיל, שהרכיב פסול זוחלין וחסרון מקוה ביחד. וכן הוא לשון הרשב"א בשער המים הקצר: 'מ' סאה שאמרו אין מטהרין אלא באשבורן, היו זוחלין אפילו כמה סאין אין מטהרין שנאמר מקוה מים יהיה טהור'.
וזה לשון השיטמ"ק נדרים מ': 'והיינו טעמא דממעטינן מקוה מזוחלין ולא ממעטינן מעיין, דמקוה משמע אשבורן ולא משמע זוחלין, דכתיב יקוו המים אל מקום אחד, אלמא כשהוא במקום אחד נקרא מקוה. ובאתי ללמוד זוחלין במקוה לומר שלא יצא מכלל מקוה בזחילתו מדכתיב גבי מעיין, ואתא אך ומיעט שלא נקישנו למעיין, אבל מעיין משמע בין אשבורן בין זוחלין וכולן בכלל שם מעיין הם'.
הרי שפסול זוחלין שלמדין מתו"כ ממיעוט 'אך' בא רק להעמיד את דין 'מקוה', ואין כאן שני פסולים נפרדים, וראה להלן כיו"ב לשון הרא"ש בנדרים שם.
נמצא שבעוד להרמב"ם, 'פסול זוחלין' - אינו דוקא אם זוחל מן איזה מקור, ושהמקור שממנו זוחל יפסל משום שיצא וזחל ממנו. אלא כל מה שפסול הוא, רק אותם מים שנזחלו, מטעם שהם אינם כנוסים בבור. להרשב"א ודעימיה 'פסול זוחלין' היינו שהמקוה אשר ממנו זוחל מים, יפסל המקוה ההוא משום שזה תעיד על המקור שאינו באשבורן. כיון שפסול זוחלין וחסרון במהות המקוה חד הוא הרי הזוחלין פוסל כל המקוה במקור.
♦
שיטת הרא"ש
הרא"ש בפי' למשנה שם, ובה' מקואות סי' י"א, ובשו"ת כלל ל"א סי' ד, לא ניחא ליה בפירוש הר"ש, דס"ל שכיון דעיקר מקוה אינו זוחל לא שייך למימר דכל המקוה זוחל, ושיפסל ע"י תיקונו של הטמא.
לכן ראה הרא"ש לתקן את פי' הר"ש: 'והנכון יותר לפרש, דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה, והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה, אבל אם ישאר במקוה ארבעים סאה ואינו סותם אלא כדי להרבות מים לא מיקרי הויתו על ידי טומאה. ולהך פירושא, אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו, אף כשהוא זוחל מלמעלה, כיון דעיקר המקוה אינו זוחל, ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין, דרבי יוסי סבר דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו, כלומר אין מעמידין בו הזחילה. כיון דסתימה זו גורמת הכשר המקוה'. הרא"ש מקיים את דברי הר"ש באופן דהמשנה מיירי כשהזחילה היא בעיקר המקוה. דברי הרא"ש בזה יבוארו להלן.
וממשיך הרא"ש: 'וראיתי אחד מן המחברים האחרונים, דכתב מתוך משנה זו שאם נסדק אחד מכותלי המקוה והמים מנטפין דרך הנקב יצא מתורת אשבורן ונקרא זוחלין ופסול'. ויצא לחלוק עליו בתוקף, שאין נקראת זחילה כלל מה שיוצאים מים דרך נקב וסדק. מבין שאר הראיות שהביא ע"ז, הוכיח כן, ממה דתנן בסוף פרקין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם, ובגדירה בכלים ודאי יצאו מים בין הכלים, ולא אמרו לטוחן בטיט.
ובסוף דבריו, הוא כותב יסוד שיטתו בגדר זוחלין: 'ובת"כ אומר אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, משמע שלא בא למעט אלא דומיא דמעין שכלו זוחל והולך ממקום אל מקום'.
אבל בתשובתו הוא מהפך את סדר כתיבתו, שאחר שבירר את גדר זוחלין לדעתו, הוא חוזר לבאר את דברי הר"ש: 'ואף רבינו לא פי' אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין, ומשמע שנפרץ כ"כ עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ' סאה אם לא יסתום אותו'.
להרא"ש, גדר מהות זוחלין הוא כשכל המקוה זוחל ממקום אל מקום, ופסול זה הוא אשר למדין בתו"כ מהמיעוט אך מעין. ולא כהרמב"ם, דכשכל המקוה זוחל אינו נכלל בפסול זוחלין אלא פסול הוא מחמת שאין זה מקוה כלל, דמקוה הוא כאמור בקרא יקוו המים אל מקום אחד, וכנ"ל.
והרא"ש לשיטתיה קאי, דבפירושו לנדרים מ' הוא כותב: 'דלשון מקוה משמע אשבורן ולא זוחלין, כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד, אבל מעיין בין זוחל בין עומד במקום אחד נקרא מעיין, ומ"מ אי לאו אך חלק הוי מקשינן מקוה למעיין לטהר בזחילה'.
הרי ברור דגם להרא"ש -כמו להר"ש ורשב"א ומרדכי- לשון 'מקוה' שמורה דצריך להיות במקום אחד, ומיעוט זוחלין מפסוק אך מעין, חד הם. נמצא דזאת אנו למדין מהמיעוט - שאם כל המקוה זוחל, פסול.
ונראה שדעתו בזה כמו שמשמע מרש"י, דהחסרון בזוחלין הוא משום דמי גשמים צריכים לנוח, ואם ינועו הוי שלא כמנהגו ותולדתו, דז"ל רש"י בשבת קט: 'ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים, שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן'. וכן כתב הר"ש בפרה פ"ח מ"ח, וכ"ה בשו"ת הרי"ד סי' טו, שכתב דסיבת פסול זוחלין במי גשמים היא משום 'שאין המים מטהרין אלא כדרך מנהגן ותולדתן ואין מנהגו ותולדת מי גשמים להיות זוחלין' וכו', עיי"ש.
הרא"ש, כנראה - אינו סובר דצריך שיהיה המקוה בגומא דוקא, דהא כל מה שפוסל מדין זוחלין הוא רק כשכל המקוה זוחל ממקום אל מקום. והרי אין שני מיני זוחלין, דאיכא רק מקור יחיד בתו"כ לפסול זחילה, והרי הרא"ש אינו פוסל זחילת המקוה כולו משום עצם היותו מקוה, אלא לדעתו זהו פסול זוחלין שממעטינן בתו"כ, וא"כ מקוה שמתפשטין מימיו החוצה, הטבילה בו לא פסולה. וכ"כ בתשו' בית שלמה מהדו"ת סי' נ"ב בדעת הרא"ש.
[ולהלן נראה בדברי הגר"א דהרא"ש ג"כ ס"ל דביוצאין מים בזחילה חוץ מגומת המקוה אין מצורפין לשיעור, וזאת סבר הרא"ש מסברא דנפשיה].
ומצינו לרבותינו הגאונים רבי שלמה קלוגר והבית שלמה ז"ל[6] שנחלקו במהות אשבורן, אם הכוונה הוא שצ"ל כנוס בבור או גומא דוקא, או די במה שמונחין על הקרקע ישרה. רש"ק טוען דצריך להיות המקוה בבור דוקא. וכל שיצאו מן הבור הוי זוחלין, אף אם לא יצאו במצב של זחילה. לעומתו, הבי"ש ס"ל דסגי אם הוא כנוס על הקרקע חלקה, ולכן לא הוי זוחלין רק אם יצאו מן הבור, אלא אם הם יוצאים בתנועת זחילה ממש[7]. ולכאורה דברי רש"ק הם כהרמב"ם.
סיכום ביניים: להרמב"ם עיקר פסול זוחלין הוא - מים שמונחים על הארץ בהתפשטות, ואינם מקובצים בגומא. ומשו"ה כל שיוצאין מים מבור המקוה אין לטבול באותן מים היוצאין, אם לא שיתקבצו בבור. אבל מים שנשארו בבור כשרים לטבול בהם.
ואם כל המקוה יורד וזוחל מהר או שאר מדרון, פסול, משום שאין זה 'מקוה'.
לר"ש ורשב"א עיקר פסול זוחלין הוא - שמתנענעים המים בתנועה, ואף אם הם עדיין כנוסים בבור. שכשיצאו מים מן הבור פסול כל המקוה משום זוחלין.
♦
מחלוקת האחרונים בביאור הרא"ש
אבל במה שכתב הרא"ש לתקן את פי' הר"ש: 'והנכון יותר לפרש, דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה', הבינו הרבה אחרונים שמסקנת הרא"ש להלכה היא, דבאמת לדעתו איכא פסול זוחלין גם בזחילה דרך הנקב, כהר"ש. אבל בתנאי שהנקב הוא באופן שיכול לזחול גם מהשיעור של מ' סאה. וממה דבתשו' כתב כן בסופה, משמע שהוא נוקט כן להלכה. ומה שכתב דאין זחילה אלא כנהר, לא כתבה להלכה, או שחזר בו. וכמוש"כ הד"ח ז"ל בה' מקואות ס"ק ט"ו: 'אך אין צריך להאריך דהרא"ש זכרונו לברכה גופא אמרה להלכה ולא למעשה, כנראה מדבריו'. כוונתו במש"כ 'כנראה מדבריו', היינו ממה שהביא את פי' הר"ש לבסוף, משמע שהוא סובר כן להלכה.
אולם כד מעיינים בלשון הרא"ש נראה דיש לומר, שהרא"ש אינו נוקט כלל כהר"ש להלכה, ואף אם יהיה נקב כנגד המ' סאה לא יפסל משום זוחלין. דלדעתו, זוחלין אין פירושו שיוצאים מים דרך סדק, אלא כל המקוה זוחל והולך. וכדעת הרמב"ם שהארכנו בזה לעיל, דאין פסול זוחלין על המקוה אם יוצאים ונמשכים ממנו מים. ולהרא"ש, רק אם כל המקוה זוחל אז יש עליו פסול זוחלין.
וכל מ"ש והנכון יותר לפרש המשנה, באופן שאי לאו הסתימה יצאו מים של מ' סאה התחתונים. כוונתו, שמשום כך יובנו דברי ר' יוסי שאוסר לסתום ע"י טמא, מפני שהטמא עושה את המקוה בכשרות, שע"י מעשיו נשאר בבור שיעור מקוה. אבל לא משום שיש פסול זוחלין אי לאו שיסתום הנקב.
דרך זה במסקנת הרא"ש להלכה, יקרא להלן 'דרך השני'.
ואכן כך ביאר המרחשת בסי' ל"ט אות ו' את דברי הרא"ש. והא לך לשונו הצח: 'לולא דברי הטוש"ע הי' נראה לי, דגם לפי מה שמפרש הרא"ש הא דנוטפין שעשאן זוחלין באופן שלא ישארו מ"ס אם לא יסתום הזחילה, ג"כ כשרה המקוה, שלא חשיב כה"ג זחילה, כל שאינו נמשך והולך כמעין וכנהר, שאין תורת זוחלין אלא בשכל מי המקוה נזחלים ונגררים על הארץ כמו חרדלית של גשמים. אבל כאן בבור מקוה מים אין זחילת המים אלא במקום הנקב, אלא שממילא המים פוחתים והולכים.
ומה שחלקו ר"י ורי"ו הוא, משום שאם לא יסתום הזחילה, א"כ אחר שעה או יום או יומים יצאו המים ולא ישארו בה מ"ס, ורק ע"י הסתימה מונע שלא יצאו המים, ועי"ז ישארו המים בה ויהי' מ"ס, וא"כ לאחר שעה או יום או יומים אחר סתימת המזחילה אשר במשך זה אם לא הי' נסתם כבר נחסרו המים ולא יהי' בה מ"ס, בזה נחלקו ר"י ורי"ו, דרי"ו סובר כיון שאם לא הי' סותם מכבר את המזחילה לא הי' בה כעת מ' סאה, ונמצא דמה שכעת יש בהמקוה מ"ס הוא מכח הסתימה שעשאה מכבר, וא"כ אם עשאה ע"י דבר המקבל טומאה הוי זה הויתן ע"י טומאה, דהא בלא הסתימה לא הי' כעת מ"ס. ור"י סבר שאין זה חשוב הויתו ע"י טומאה, דהא בשעה שסתם עדיין כשרה היתה המקוה שעדיין הי' בה מ"ס, א"כ כשסתם הזחילה לא היתה פסולה, שנאמר שע"י הסתימה הוכשרה, רק הסתימה מנעתו שלא יפסול לאח"ז, ע"כ אין זה חשיב הויתו ע"י טומאה. וזה שכ' הרא"ש שאני הכא שהמקוה כשרה היא וע"י דבר המקבל טומאה הוא מונע שלא יפסול'.
וכן משמע לכאורה - דכוונת הרא"ש לפרש בתוך פי' הר"ש דהטמא בא להכשיר שיהי' שיעור במקוה, ולא שבא להכשיר את המקוה מזחילה - מדברי בר פלוגתיה, הרשב"א, שכתב בתו"ה שער המים פ"ב: 'ולא משום שלא יחסרו המים מארבעים סאה קאמר, אלא אפילו יהא שם ארבעים או אפילו כמה, לפי שנעשו כלן זוחלין, וכדקתני נוטפין שעשאן זוחלין, דאלמא טעמא משום זחילה היא'. וכוונתו ברור שאל תאמר - כהרא"ש - שהסתימה היא רק כדי שישארו מ' סאה ולא משום ענין זחילה, אלא שלדעתו התיקון ע"י הטמא שסותמו הוא משום פסול זוחלין. הרי משמע שהרא"ש, שרוצה לאוקמיה את דברי הר"ש בשלא ישאר מ' סאה, כוונתו להוציא עי"ז את הפסול מדין זחילה. דלהרא"ש, אף שיזחלו באופן שלא ישארו מ' סאה אי לאו שיסתום, אינו פסול משום זוחלין, כי אינו דומה לזחילה דמעיין, שכולו זוחל והולך בשטף.
וכמו שכתב רבינו ירוחם נתיב כ"ו ח"ה בשם הגאונים: 'מקוה שנעשה מימי גשמים או ממעיין ונפסק המעיין שאין מטהר אלא באשבורן, ונסדק כותל המקוה או ניקב אפילו נקב גדול אינו נפסל בשביל זה, אלא טהר באשבורן אע"פ שמימיו זבין קצת לחוץ, כך כתבו הגאונים ז"ל'. רבינו ירוחם, שצועד תמיד בעקבות הרא"ש, נראה שלמד כן בדעת הרא"ש, וגם משתמש כאן בלשונו. הרי שלא חילק כלל בין אם הסדק הוא באופן שיצאו ממנו מ' סאה או לא.
ונראה שכן סבר גם הב"י, שאחר הביאו את לשון הרא"ש, כתב: 'וכדברי הרא"ש פסק רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה רכו.) בשם הגאונים ז"ל'. וכ"ה מפורש בתשב"ץ ח"א סי' י"ז.[8]
♦
ז. ח.
אבל כאמור לעיל, הליכה זו כ'דרך השני' במסקנת הרא"ש אינה דרך המלך, דרוב פוסקים הבינו דס"ל להרא"ש להלכה כהר"ש, דאף אם זוחלים מים דרך סדק או נקב איכא פסול זוחלין בהמקוה, עכ"פ כשהנקב הוא נגד המ' סאה.וכן נראה פשטות לשון הטור, שכתב: 'מקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלים אותם אפי' יש בו כמה סאין, בענין שישארו בה מ' סאה אחר שיצאו דרך הסדק, לפי שכיון שמים העליונין ננערין לצאת חשוב כולו כזוחלין. וא"א הרא"ש ז"ל כתב, ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר, אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול. ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאין, לפי' ה"ר שמשון לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה, דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע"י טהרה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו א"צ שיהא ע"י טהרה, לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולים לסותמו במטלניות שיש בהם ג' על ג''.
והמחבר הרחיב את הדברים, וכתב בסעי' נ': 'מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר, ואם לאו פסול משום דהוי ליה זוחלין, ואין מקוה מטהר בזוחלין'.
ובאמת כבר תמהו על הטור והמחבר כמה גדולים בזה. דמ"ש הטור 'אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול' והמחבר אחריו 'ואם לאו פסול משום דהוי ליה זוחלין', לכאורה צע"ג. דלפי מה שנראה להם במסקנת הרא"ש ('דרך השני'), אינו פסול גם בכה"ג, דלרא"ש לא מיקרי זוחלין רק אם שוטף וזורם, והרי הוא נחלק בתקיפות נגד דעה זו. ואיך פסק המחבר כן לאור דברי הרא"ש.
וכדאי להעתיק בזה את לשון תשו' מהרש"ג יו"ד סי' ק"ח: 'תמהני על מה שראיתי בביאורי הגר"א ובד"ח, שלהרא"ש אף שמפרש פי' אחר במשנה מ"מ מודה מסברא לפסול מקוה שנסדקה ומימיו יוצאין לחוץ, והרי הרא"ש מסיים בהדיא דאין לפסול, כמו שהעתקתי לשונו. ובאמת כל מעיין יראה שקושיותיו של הרא"ש על שיטה זו הם קושיות גדולות, ובחי' למשניות של מס' מקוואות תמהתי על הש"ע בסעיף נ' הנ"ל, דלא הביאו כלל דעת הרא"ש בזה דמכשיר בכל אופן אפילו באם לא ישאר מ' סאה עד הסדק. ועתה ראיתי בספר לחם ושמלה שם בס"ק פ"ז בסופו, שמדייק מלשון הרמב"ם בפ"ט מה' מקוואות הלכה ח' שכתב בלשון זה, והמים הנזחלין ממנו אינן מטהרין עכ"ל, משמע הא המים שהם באשבורן אעפ"י שמים זוחלין מהם אפ"ה מטהרין, וא"כ גם הוא מן המכשירין בכל ענין.
ובאמת לולא דברי הראשונים וגם בעלי הש"ע שלא הביאו כלל סברא זו היה נראית שיטה זו היותר מחוורת ומסתברת מאוד. דהא דאין מי מקוה מטהרין בזוחלין, היינו דוקא כשבאים על הטובל בזחילה, ומשום דאין המים מטהרים אלא בכדרכם, ודרך המעיין לבוא על האדם בדרך זחילה, וכמו הנהרות המושכין שכשאדם נכנס בהם בא עליו מים מעליונו של נהר ומעיין, ודרך החפירות שיש בהם מי גשמים שאינם באים על האדם הטובל בהם דרך זחילה, ולכן אינם מטהרים בבא עליו המים בזחילה שלא כדרכה, ולפי"ז כל שלא בא עליו המים בזחילה לא איכפת לן מה שמים זוחלין מהם, זה נראה דעת הרמב"ם והרא"ש.[9]
ומצאתי בשו"ת בית שלמה מה"ב חיו"ד סימן נ"א שמביא דגם בתשב"ץ מביא כמה רבוותא דס"ל כן, [ומצאתי שהוא בתשב"ץ ח"א סי י"ז וגם ראיתי שם בהדיא דלדעת הרא"ש והרמב"ם מקוה שנפרץ אחד מכותליו כשר בכל ענין עיי"ש], ומצרף אותה לסניף אף שלא הובא דעה זו בש"ע, וכתב שיש לשיטה זו ראיות נכונות מאוד, [ועיין בביאורי הגר"א ביו"ד סימן ר"א סעיף נ' שכתב שעל ראיות הרא"ש אין להשיב]. וא"כ באם כבר טבלה ושמשה גם לפענ"ד נראה דיש לסמוך על שיטה זו שלא להצריך טבילה אחרת, בפרט דאיכא בנ"ד עוד כמה סברות להקל מה שכבר כתבתי, ומה שאכתוב עוד אי"ה'.
ויבואר הדבר להלן בעזהשי"ת.
ביאור הגר"א בסעי' נ"א
והנה המחבר בסעי' נ"א כתב בשם הרשב"א: 'ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר, לפי שאין זחילתן ניכרת'. הרשב"א הוכיח הילכתא דא, משום דא"א שלא יהי' נבלעים מעט מים בקרקע הבור, וכיון דהתורה התירה מקוה בבור, עכ"ח דזחילה מעט שאינה ניכרת לא הוי זוחלין.
על סעי' זה כתב הגר"א וז"ל: 'דברי המחבר תמוהין, דהרשב"א כתב לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש, אבל לפי מה שכ' בסעי' הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה, ואז אף בכה"ג פסול'.
הנה מקופיא ומרהיטת לשון הגר"א נראה שהוא למד שהמחבר בס"נ לא פסל אלא אם כבר התחילו לחסור ממ' סאה. וא"כ הקשה, מה לי אם נחסר ע"י זחילה הניכרת אי לאו, הא עכ"פ אין כאן שיעור מקוה. אבל כמובן שזה א"א כלל לומר, דהא המחבר ודאי לא איירי כשכבר נחסר ממ' סאה, אלא קא פוסל כשהנקב הוא במקום שלא ישארו אחר זה מ' סאה. דאם כבר חסרים מהמ' סאה – שוב אין הנידון בדיני זחילה, הא אין כאן שיעור מקוה כלל. ועי' בשערי הוראה לר"א דרושקאוויץ עמ' נ"ט.
דברי הגר"א הללו הטרידו כמה גאוני עולם שאמרו שדבריו תעלומה באין מבין. עי' צמח צדק יו"ד סוסי' קס"ד, ומהרש"ג ח"ב סי' קצ"ט. ובשו"ת שערי ציון ח"ג סי' כ"ו בתשו' להגר"ח מבריסק ז"ל, מאריך בראיות גדולות דא"א שיכתוב הגר"א כן. ומסיק: 'וכאשר עיינתי הרבה בזה נתברר לי אחד משני אלה, או שיש ט"ס בדברי הגר"א או שתלמיד טועה כתב בשמו וראיות ברורות יתנו עידיהן[10]'. וראה להלן לשון הערוגה"ב.
ועל אף שתמהו על דבריו, הבחינו כולם מתוך דבריו שסבר הגר"א דאם הנקב הוא באופן שע"י הזחילה יתמעט מהמ' סאה, אין לחלק בין זחילה הניכרת ובין אינה ניכרת. והיות שהמחבר פסק בסעי' נ' דרק באופן זה יש פסול זוחלין, לא הו"ל להעתיק את לשון הרשב"א, המחלק בין זחילה הניכרת לאינה ניכרת, דהא בכל גווני פסול. כ"כ החזו"נ ח"א סי' ע"ב אות ה', ערוגה"ב יו"ד סי' רי"ב, דובב מישרים ח"א סי"ד וסי' קכ"ט, וח"ג סי' מ', משנה שכיר יו"ד סי' קל"ט, מהר"י שטייף סי' רפ"ח, ועוד הרבה.
וכאשר ביאר את הרעיון בזה הגר"ח ברלין ז"ל, בתשו' הנדפסת בספר שערי הוראה עמ' ס', דעכ"ח טעם הפסול אם זוחל למטה ממ' סאה הוא לא משום הזחילה, אלא משום שכיון שע"י הזחילה סוף המים לצאת ולא יישאר שיעור מקוה, גם עתה פסול המקוה. וא"כ מאי נפקא מינה אם הזחילה ניכרת או אם אינה ניכרת, הרי כיון שסוף המים לצאת ע"י זחילה זו הנוטפת טיפין טיפין, ולא יישאר שיעור מקוה, גם עתה צריך המקוה להיות פסול. דכיון שאין אנו דנין על עצם הזחילה, אין שום חילוק באיזה אופן היא הזחילה. ומעתה, אחרי שהמחבר בסעיף נ' לא הביא כלל את שיטת הר"ש והרשב"א, וסתם את דבריו כשיטת הרא"ש, לא היה לו לחלק בסעיף נ"א בין זחילה ניכרת לאינה ניכרת. ועי' כעין זה בשו"ת עצי ברושים סי' נב.
ועפי"ז יצאו להחמיר מאוד בזחילה שאינה ניכרת אם היא באופן שיזחלו גם מהשיעור של מ' סאה, כי הם נקטו שהגר"א בא לחדש חומרא זו לדעת הרא"ש[11].
בשו"ת ערוגה"ב סי' רי"ב, אחר העתיקו את לשון הגר"א, הוא כותב: 'הן אמת שלא זכיתי להבין עומק כוונתו איך תלי' זה בדין מחלוקת הר"ש והרא"ש הנ"ל שבסעי' נ', אבל עכ"פ לפי דבריו צריכין אנו להחמיר במקוה שניקב אע"ג דאין הזחילה ניכרת, ונהי דהרמ"א פסק בסעי' נ' כשיטת הר"ש, היינו להחמיר אבל לא בדין המסתעף מזה להקל וכו', מיהא היכא דא"א לתקן בנקל נראה דיש לסמוך על רוב אם אפשר, דכל הפוסקים מכשרי בזה'.
ובמדינת ליטא החמירו ע"ז מאוד, כמוש"כ בארוכה בעצי ברושים סי' נ"ב בשם רבני ווילנא. והמרחשת בסי' לט ס"א כותב ע"ז: 'ואף שמדברי רבותינו האחרונים ז"ל לא משמע כן, מ"מ מאן ספין ומאן חשוב לעשות מעשה נגד דעת הגר"א ז"ל בלי ראי' ברורה, וא"כ בכל מקוה צריך לדקדק היטב שלא יטפטף אפי כ"ש במקום שאם יצאו המים עד הסדק לא ישארו מ"ס'. ובתשובות והנהגות ח"א סי' תקי"ג כתב: 'אמנם יש תשובה בכת"י מהגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל שמחמיר במאוד מאד מדינא בזחילה שאינה ניכרת, ולכן מרוב חסידותו ייעץ להקים המקוה ע"ג עליה שאם זוחל ניכר למטה ומוכיח כן בכמה ראייות, ולדידיה ראוי לבדוק ע"ז תכופות המקוה, וחבל שלא השגתי התשובה כעת'. כנראה כונתו למכתבו של הגר"ח ז"ל לבנו הגר"מ ז"ל שנדפסה לאחרונה בכ"מ, עי' בקול בריסק עמ' רלה.
וכדאי להעתיק את לשונו משם, לראות איך חרד אותו צדיק בעני"ז כ"כ: 'מכתב בני הגאון הגיעני לנכון, ובאמת כי לבנות מקוה חדשה טוב לעשותה בכל מיני הידור, הן בנוגע בכשרותה והן בנוגע לחוזקה וקיומה שלא תתקלקל, וטוב הוא שהמקוה החדשה תהיה בפ"ע ולא תהיה סמוכה כלל להשקה, כי אם שתהיה בור בפ"ע של אבנים ויבנו ארבעה עמודים וארבעה כותלים להם, הארבעה כותלים יהיו בארבעה רוחות והארבעה עמודים יהיו בארבעה הזויות, ובכן יהיה המקוה בנוי חומה של אבנים בנין טוב וחזק שלא יתקלקל, כל זה הוא פשוט ומובן לכל, לכן כשאני לעצמי הייתי בונה באופן שקרקע המקוה יהיה באויר ויהיה נסמך על ארבעה העמודים שבזויות, ויהיה גיוועלב מעמוד לעמוד וקרקע המקוה יהיה באויר גבוה מהאדמה, באופן שיוכלו לראותה תמיד אם אין בה סדקים המוציאים מים, שלא יהיה בה חשש זחילה שפסולו הוא דין תורה, ואף שזה גורם לריבוי הוצאה, וראוי לעשות כן כי לא כימים הראשונים הימים האלה וכו'.
והנה בבריסק היו שני מקואות חדשות ובשעת בנייה האחת היו הגאראדסקאא אובששאא והקומיססיא המיוחדת לזה, כולם היו אנשים רעים ולא הניחו לבנות אותה בשלימות עד אשר יהיה נסתם בצדה להוצאת המים, ובע"כ עשינו כן ואף שעשינו סתימה בהפתח והסתימה היה פשוטי כלי עץ הנעשה במכון ע"ז הפתח, וגם כרכנו בפאלקא שיהיה חזק וסתום מאד, והיתה המקוה כולה כבור סיד שאינו מאבד טיפה, אולם בבנין המקוה השניה נשתנה הדברים, הקומיסי לא היו משגיחים ע"ז, וע"כ היתה בנויה כולה בלא שום פתח כלל, והיתה ג"כ כבור סיד שאינו מעכב טיפה, וזו טוב יותר כמובן, וע"כ נראה בחיסלאוויץ יעשו כמו שכתבנו, שקרקע המקוה יהיה באויר למען שיוכלו לראות שאין בה שום סדק או איזה קלקול המוציא מים ח"ו, וגם יהיה בנוי בלי שום פתח כלל, שאז היא כשרה בתכלית בכל הנוגע לפסול זחילה שהוא פסול דאורייתא, ותהיה ניצלת ועשויה בהכשר וכדת, וכעת כי החופש במדינתנו הוא חוק קבוע ולא יעבור ורשות ביד כל בני עיר לבנות המקואות כחפצם ע"כ יעשו כמו שכתבנו'. ועי' בזכור לדוד עמ' קצו סיפור עם הגרי"ז ז"ל בזה.
והנה הגאון רי"א מקאונא ז"ל בתשו' עין יצחק חיו"ד סי' כ"ב האריך להוכיח דזחילה שאינה ניכרת לאו שמי' זחילה ולא הביא את דברי הגר"א כלל, ואף לא שום מ"מ א' לאיסור. ועכ"ז רק מסיק להקל לאלו שכבר עברו וטבלו שאי"צ לחזור ולטבול. ובדאי כוונתו לאסור משום דעת הגר"א ז"ל. וכתב עליו בדברי מלכיאל ח"ג סי' ס"ד: 'דבריו סתומים שם כי לא ביאר מה ספק יש באין ניכר הזחילה, כי הלא דין פסוק הוא בש"ע, ובעצמו הביא שם ראיות לזה, ואולי משום שיש לחלק דבנ"ד היתה הזחילה מלמעלה קצת ע"ש,[12] ועכ"פ פוק חזי כמה החמיר הגאון זצ"ל בזה אף שידוע שדרכו בקודש היה להקל'[13].
אמנם לאמיתו של דבר קשה לקבל שהגר"א כיוון להעמיד כאן דין חדש זה בתוך תמיהתו על המחבר שלא ס"ל כן. שאינו משמע כן מלשונו כלל. ובפרט קשה לומר שהחמיר בזחילה דרך הנקב לאסור אף בזחילה שאינה ניכרת, הא מקודם כתב ד'ראיות הרא"ש אין להשיב', והלא הרא"ש הביא ראיות דזחילה דרך הנקבים או כלים לאו שמה זחילה הוא. ועי' מה שהאריך בס' שערי ציון הנ"ל להפריך בראיות מוצקות הבנה זו בדברי הגר"איד.
♦[14]
ט. י.
והנה בחזו"א יו"ד סי' קל"ה אות ד', ובסי' ק"מ אות ג'[15], דרך לו דרך משלו לבאר את דברי הגר"א הללו.תחילה ביאר החזו"א את דעתם של הרא"ש והרשב"א.
שיטת הרשב"א שהחמיר אף אם הסדק למעלה ממ' סאה, הוא משום כשננער מקצתו הוי כננער כולו. אבל כדי שנאמר כשננער מקצתו ננער כולו צ"ל זחילה ניכרת באותו קצת, דדוקא בזחילה הניכרת באיזהו מקום אז נגררו אחריה כל המים לקרותם זוחלין.
ושיטת הרא"ש היא שכל שהזחילה היא במים שחוץ ממי השיעור של מ' סאה, בין אם הנקב כנגד מ' סאה או למעלה ממ"ס, לא נקרא שם זוחלין על כל המים. ורק אם איכא מ' סאה מצומצמות בבור, וטיפה מבין המ' סאה זוחלת אצל הנקב, אז יש פסול זוחלין. ועוד חולק הרא"ש על הרשב"א, שלדעתו אותן טיפות הזוחלין אינן נקראות זחילה בזחילה הניכרת גרידתא, אלא כששוטפין בזרם, וזה מצוי רק בטיפות שהן ממש אצל הנקב, שמתעוררות בנענוע לצאת.
ע"כ תמה הגר"א על המחבר, על שהעתיק מה שמחלק הרשב"א בין זחילה ניכרת לאינה ניכרת, דהלא זה כתב הרשב"א רק לשיטתו, דננער מקצתו ננער כולו, ובזה יש נפק"מ אם הזחילה ניכרת. אבל להרא"ש, דלא אמרינן ננער מקצתו ננער כולו, ורק כל טיפה שזוחלת היא פסולה משום זחילה, א"כ אין מקום לחלק בין זחילה הניכרת אי לאו. דממ"נ אם נמצא בבור יותר ממ' סאה, לא יזיקו אותן טפות מים הזוחלין – אף אם הן זוחלין בזחילה ניכרת - לשאר המים של השיעור מ' סאה לקרותם זוחלין, ויכולין לטבול בו.
ואם יש מ' סאה בצמצום, ודאי שאצל הנקב יש זחילה הניכרת, ואף יותר מזה, כי שם אצל הנקב איכא זחילה שוטפת. א"כ אין צריך המחבר לחילוק הרשב"א כלל.
נמצא להחזו"א דתמיהת הגר"א על המחבר היא לא מפני שהוא סובר דכשהנקב כנגד מ' סאה פסולה אף זחילה שאינה ניכרת, אלא משום דאין נפק"מ בהגדרת זחילה הניכרת, דכשפוסלת זחילה אינו די בזחילה הניכרת, אלא צריך זחילה יותר מזה, וזו אכן נמצאת בטיפה שאצל הנקב. וכשאינה פוסלת הזחילה, משום שיש מ' סאה מבלעדי אותן טיפות מים הזוחלין, לא יזיקו אלו טיפות הזוחלין לפסול את שאר המים אף כשהזחילה ניכרת.
אמנם ביאור החזו"א בתמיהת הגר"א צ"ב. ראשית, קשה עצם ההנחה שמים בבור הזוחלין סמוך לנקב, עונים לגדר 'זוחלין כמעין' לדעת הרא"ש. והחזו"א גופי' לעיל אות ג' כתב בדעת הרא"ש: 'לא חשיב זוחלין ע"י סדק ונקב אלא בפרצה גדולה שכל המים נעים וננערין עי"ז... כל שאין המים זוחלין במלא שטפן אלא בנקבים לא חשיב זוחלין, וכן משמע מל' הת"כ שלא מיעט אלא דומיא דזחילת המעיין'. וכמו"כ במכתבו הנדפס בספר זכרון משה עמ' כה: 'דעת הרא"ש שאין נקב עושה זוחלין כיון שיש אשבורן מ' סאה בשעת טבילה שכל שהמים מעוכבין ממלא מרוצתן ושטפן מקרי אשבורן, ולזה הסכים הגר"א'. ואין אותן טיפות מים הסמוכות לנקב יוצאות במלא מרוצתן ושטפן, להיקרא זוחלין.
ועוד, לשון הגר"א אינו הולמתו כ"כ, דכתב: 'לפי מה שכ' בסעי' הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה ואז אף בכה"ג פסול'. מלשונו בסוף דבריו נראה שטוען הגר"א דאף בשאינה זחילה ניכרת יפסול, ולא שממילא אין נפק"מ בזחילה ניכרת, כיון שאז ממילא זוחל אף ביותר מזחילה ניכרת.
♦
הצעת פירוש מחודש בביאור הגר"א
ע"כ נראה לפענ"ד להציע פירוש מחודש בדברי הגר"א, אשר ממוצא דבריו אתה למד - במחכת"ה של כל הני אדירי התורה - ששיטתו להלכה היא להקל ולא להחמיר, לא רק בזחילה שאינה ניכרת, אלא אף גם בזחילה הניכרת היוצאת דרך הנקב.
ונאמר בדעת הגר"א, שס"ל דהמחבר נוקט במסקנת הרא"ש להלכה כ'דרך השני' דלעיל, ומקיל כהרא"ש וכהרמב"ם בזוחל דרך נקב או סדק שבכותל. וכ"ז שעדיין נמצא שיעור מ"ס בבור, כשר לטבול בו. וכתוקף פסקו של הרא"ש נגד א' מן המחברים. וכמו שאכן פסק לעיל גבי מפץ, דאף שיוצאים מים מהנקבים כשר המקוה.
אלא שהמחבר כאן בסעי' נ' כתב דאם כבר יצאו וקלחו מים מהשיעור ע"י הנקב, וכעת נמצאו בבור פחות ממ' סאה, אין מצטרפים המים שבבור עם המים החיצונים לשיעור המקוה, אף שהם מחוברים ע"י המים שבנקב.
וזה ביאור לשון המחבר: מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר, - היינו אחר שהפסיקו המים לצאת נשארו בבור מ' סאה, כשר. ואם לאו - שלא נשארו בבור שיעור מ' סאה, אלא כבר יצאו מים מהשיעור. פסול - ולא מהני החיבור עם אלו שכבר יצאו. משום דהוי ליה זוחלין - אותן טיפות מים שבנקב ושאחריו הם זוחלין. ואין מקוה מטהר בזוחלין.
וכדברים האלו ממש כתב בתשב"ץ ח"א סי' י"ז, שאחר שהוא מביא את שי' הרמב"ם והרא"ש, שאין פסול זוחלין לטובל בבור שיוצאין מים דרך נקב, מצא לנכון להזהיר כעני"ז: 'וכ"ז הוא אפי' נשאר במקוה מ' סאה אחר טבילה, אבל אם לא נשארו במקוה מ' סאה, הכל מודים שלא עלתה לו טבילה, ואין המים הצפין משלימין למ' סאה אפי' הן מחוברין, כיון שאין להם בחוץ כותלים מעכבין אותם מלזחול, שאין חיבור כזה משלים למקוה". והן הן דברי המחבר לדעת הגר"א.
ונעתיק קצת מלשונו של הגר"א בסק"צ וצ"א, מתובל בביאורינו.
ואף שסתר וכו' ס"ל להטור דמ"מ מסברא אית לי' דאם לא ישאר מ' סאה פסול כמו שמבאר והולך - היינו שאע"פ שלהרא"ש אין זחילה כלל מה שיוצא דרך הנקב, לענין טבילה בבור גופא, שיפסלו משום זוחלין. ס"ל להטור דמ"מ מסברא אית לי' דבאופן שכבר יצאו מהשיעור אינם מצטרפים ע"י זחילה זו, וכן מבואר בדבריו וכו' כל שקלא וטריא בשביל זה המחבר - פירושו נראה, דהנה לפי מה שכתב הרא"ש בכוונת הר"ש דמיירי שע"י הסדק יוכל לצאת ממנו מן המ' סאה, וכדי שלא יזחול ויפחות מהשיעור משתמש בזב וזבה לסתום את הזחילה, ועי"ז מתהוה המקוה בפסול. עכ"ח שאם אכן יצאו מים מן השיעור יפסול את המקוה, ואף שעדיין מחוברים המים שנזחלו עם המים שבבור. ולכאורה מה בכך שיזובו לחוץ מים מן השיעור, הא עדיין הזוחלין מחוברים למקורם, ויש כאן מ' סאה שלמים בצירוף. ואף אם נאמר שיש דין דאין הנזחלין מצרפין לשיעור, הא לפי שי' הרא"ש אין המים שיוצאים מן הסדק קרוים זוחלין, כ"א כשזורם כולו בשטף כנהר.
והי' מסתבר לומר, שהרא"ש כשבא ומייסד את שיטתו בדין זחילה, הוא חולק ממילא גם על פי' הר"ש, דאין שום חסרון בשיעור אם יצאו מהמ' סאה, כיון דעדיין מחוברים הם. ואין זו בגדר זוחלין להפסיק השיעור. ע"ז משנס הגר"א מתניו לבאר, דהרא"ש אינו חולק רק על א' מן המחברים, שרצו לדייק מדברי הר"ש שכשיצאו מים מן הבור יש חסרון מחמת דין זוחלין. אבל גם הרא"ש ס"ל מסברא כהר"ש, דאם כבר יצאו מים יש פסול מחמת חסרון שיעור המקוה ואינם מצטרפין אפי' ע"י זחילה מועטת שאינו זוחל כנהר, כיון שזחלו לחוץ.
ובתשובה כלל לא סי' ד' מבואר בהדיא כן שכתב וכו' ובסופו כתב ואף רבינו לא פי' אלא שנפרץ וכו'- פי' דכיון שבתשובה נוקט כהר"ש בסוף דבריו, אחר שכבר העמיד את שיטתו בדיני זוחלין, עכ"ח דהוא נשאר נאמן לשי' הר"ש בזה שאם יצאו מים מן השיעור נפסל המקוה, ואינו מתחבר בזחילה זו.
ועי' מה שכתבתי למטה - הגר"א סידר קודם את הדין לדעת הרא"ש, ובס"ק צ"א יבאר את טעמן של דברים, אבל ראיות הרא"ש אין להשיב – מחזק את שי' הרא"ש דזה שיוצאים מים מהאשבורן אין בו משום זוחלין, ועוד ראי' מתוספתא וכו' ומזה ג"כ ראי' דאם לא ישאר מ' סאה דאין טובלין בו דלהכי אין מטבילין בעליונה ולא בתחתונה - עד ראי' זו הביא הגר"א את ראיות הרא"ש דאין זה קרוי זוחלין, ומכאן הביא ראיות לאסור עירוב מקואות ע"י זחילה, שזה נידון המחבר. ותוספתא זו הרי היא ממש כמו נידון דידן, דבגומות אין בהן מ' סאה ואין מצרפין עם הזוחלין שמחוצה להם, והטעם דאין הזוחלין מערבין כמו שכ' הרמב"ם – ואף דשם מיירי מזחילה גדולה, ולא כשיוצאין המים דרך נקב, הביא הגר"א ראי' משם לעצם המושג דשאין בבור מ' סאה ועוברת עליהם זחילת מים, אין הנזחלים מערבין.
ובדעת הגר"א שהארכנו בה לעיל, זה עיקר דין זוחלין להרמב"ם, דאין הנזחלין מצרפין לשיעור מ' סאה, ולאו דוקא שאין הנזחלין מערבין בין שני בורות כפשטות דברי הרמב"ם. ולכן הביא ראי' זו לנידון שלנו שזחלו מים מהנקב, שאין הנזחלין מצרפין להשיעור בבור.
וכמוש"כ בסופ"ח דטהרות הקטפרס אינן חיבור כו' והאשבורן חיבור – הרמב"ם מבאר שם שכל המים שמונחים באשבורן, מחוברים הם, ואם מימות שבקטפרס נוגעין אל מים שבבור זה, אין להם חיבור. וזו ממש שאלה דידן, דזוחלין שנוגעין בבור אין להם חיבור, וממילא נחסר השיעור.
וה"ה למקוה שלא ישאר כו' דאינה מצטרפת עם 'היוצאים' דהן זוחלין וקטפרס משא"כ אם ישאר מ' סאה דאי"צ לצירופו וכמו באמצעית הנ"ל – דייק לכתוב 'היוצאים' ולא 'הזוחלים', כיון שאנו דנין לצרף את המים היוצאים, שא"א לצרפם מחמת הזחילה, וממילא אין כאן שיעור של מ' סאה. דאף דבפסול של עצם זוחלין נצרכת זחילה יתירה כנהר, להרא"ש, אבל כאן, שיצאו וזחלו מן הבור, מופסק השיעור.
וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן, דזוחלין אינן מצטרפין למ' סאה משא"כ מעין דמטהר בכ"ש וכמו שכ' הריב"ש ועי' שם בסי' רצ"ב – מה שהתחיל הגר"א שהרא"ש ס"ל כן מסברא, וסיים שזהו בעצם דינא דזוחלין, הוא משום דכאן מיירי אליבי' דהרמב"ם, דהריב"ש הולך בדרכו. וצירף את מה שקרוי זוחלין לרמב"ם מעיקר דינא, לאמור, דלהרא"ש שלדעתו דינא דזוחלין היינו מה שהמקוה כולו זוחל, יסבור מסברא כהרמב"ם דזוחלין שיצאו מבור המקוה, אינן מצרפין לשיעור המקוה[16].
ויוצא לנו מזה, שהגר"א לא נתן מעולם טעם על כל פסול זוחלין להרא"ש, שהוא משום חסרון צירוף מ' סאה. דעיקר זוחלין להרא"ש, שהוא כשכל המקוה זוחל ממקום אל מקום, פסול משום שאינו כמנהגו וכתולדתו, כנ"ל בשם רש"י והרי"ד. וגם לרמב"ם, כשכל המקוה זוחל פסול משום דאינו מקוה. ורק בעירוב מקואות כתב הגר"א דהרא"ש ס"ל מסברא דכשזוחלין אי אפשר לצרף את שני המקומות לשיעור אחד. ועי' בחזו"א תנינא סי' י' סקי"ב.
♦
יא. יב.
ומעתה נפנה לתמיהת הגר"א על המחבר סעי' נ"א, שהעתיק את פסקו של הרשב"א: 'ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת'.על סעי' זה כתב הגר"א וז"ל: 'דברי המחבר תמוהין דהרשב"א כתב לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש אבל לפי מה שכ' בסעי' הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה ואז אף בכה"ג פסול'. והיינו דמ"ש הרשב"א לחלק בין זחילה הניכרת לשאינה ניכרת הוא משום דלדעתו אף כשיזובו מים ע"י נקב הוי זחילה, לפסול בזה כל המקוה, ע"כ התנה שכדי לפסול כל המקוה צ"ל עכ"פ זחילה הניכרת לחוץ. אבל להרא"ש, דבכל זחילת מים ע"י נקב אין בה פסול זוחלין כלל, וכל מ"ש בסעי' נ' לפסול הוא רק לומר שהזחילה אינה מצרפת מים היוצאין לשיעור, מה לי אם ניכרת הזחילה או לא, הא נפסל המקוה מכח דאין כאן צירוף שיעור. וכנ"ל, דאף שנצרכת לדעת הרא"ש זחילה שוטפת לפסול מטעם זוחלין, אבל לענין צירוף, ודאי מפסקת זחילה זו, אף שאין ניכרת בבור הטבילה.
נמצא עפ"י פירוש זה בדברי הגר"א, דממקום שנראה לכאורה מדברי הגר"א חומרא עצומה לאסור אף בזחילה שאינה ניכרת, מתברר מתוך דבריו, שאדרבה הוא נוקט להלכה דאין חשש זחילה כלל ע"י נקב להטובל בבור, כפשטות דעת רבותינו הרמב"ם והרא"ש.
וגם החזו"א, שרוח אחרת היתה עמו בביאור דברי הגר"א, רצה לנטות מדברי הפוסקים שראו בדברי הגר"א אלו חומרא יתירה, שלדעת הגר"א אם הנקב הוא למטה ממ' סאה אז פסול אף בזחילה שאינה נכרת וכנ"ל. ובתשובות והנהגות ח"א סי' תקיג כתב: 'שמעתי שהחזו"א זצ"ל תקיף היה בדעתו שהביאור בגר"א כמו שכתב, ושמח בביאור זה כמוצא שלל רב, ואין לפסול זחילה שאינה ניכרת מדינא גם לגר"א'. ותלמידו בתשו' שבט הלוי חי"א יו"ד סי' רי"ב, יודע לספר: 'וידענא שזה קרוב לחמשים שנה הי' פה מקרה של זחילה שאינה ניכרת, והקפיד החזו"א על מי שרצה להחמיר בזה'.
♦
ביאור דברי המחבר בסעי' ס'
והנה לעיל הארכנו לבאר את שיטות הרמב"ם והריב"ש בגדר זוחלין, ונחזור עליהם בקוצר אמרים. דלשיטתם פסול זוחלין הוא שאין המים נחים ומקובצים באשבורן, והיינו בתוך גומא או עוקה וכדומה. ואם יוצאים מים מן שפת הבור או ע"י נקב על שטח פני האדמה, פסולה הטבילה באותם מים הזוחלין חוצה, לא מחמת חסרון צירוף המים לשיעור, הנגרם ע"י נענוע של המים, אלא משום שיצאו מהבור ואינם באשבורן.
אבל אם יש שני בורות מים חסרים, וביניהם מים נזחלין, אין המים הנזחלין מערבין את אותן שני בורות לשיעור שלם של מ' סאה, מפני שכשהמים אינם בהשקטתם הטבעית, אין הם יכולים לערב בין שני המקואות. כן משמע מתוך דברי הרמב"ם והריב"ש.
ובזה יובן מ"ש המחבר להלן בסעי' ס': 'שלש גומות שבנחל, התחתונה ועליונה של עשרים סאה, והאמצעית של ארבעים, ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל, אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב, ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין הנזחלין מערבין אא"כ עמדו'.
ועי' שם בביאור הגר"א ס"ק ק"ז, שמראה מקום למ"ש כאן בסעי' נ'. ולכאורה אי נימא כהגר"א, דסעי' נ' מלמד שאין מצרפין מים היוצאין לעיקר המקוה, מדוע צריכים אלו שני הסעיפים להשמיע לנו אותו דבר, שאין הנזחלים מערבין, והני תרתי למה לי.
אבל כפי מה שבארנו יש כאן באמת שני יסודות, והם מ"ש הריב"ש - א', דכל שמים זוחלים ומתפשטים מן המקור ולהלאה, אף שאינם במצב של נענוע וזחילה, אינם מצורפים לשיעור אל מי הבור. והוא מה שכתב המחבר בסעי' נ'. ב', אף שכששני המקומות מקוה המים מונחים בבורות, אבל חסרים הם, ונצרכים לצירוף, אין מים שזוחלין ומתנענעים מערבין אותם להיות אחד. זה מה שמלמדינו המחבר בסעי' ס'.
אולם בדעת הרא"ש גופא א"א לומר כן, דלדעתו אין פסול זוחלין ביציאת מים מן הבור גרידא, כאמור לעיל. והנידון כאן בסעי' נ' הוא רק בענין צירוף השיעור משום נענוע המים, כדברי הגר"א. והמחבר בסעי' נ', שקאי בשיטת הרא"ש, למה ליה להביא דין דסעי' ס'. יש לומר, דלא תימא דרק אין הזוחלים עצמם מצרפים לשיעור, אבל אם שני מקואות מקובצים בבורות, ורק המחבר ביניהם הוא הזוחל, שפיר דמי, קמ"ל בסעי' ס' בעובדא דהתם דגם באופן זה אין הנזחלים מערבין.
דין הויתו ע"י טהרה לאור ביאור הגר"א
יג. יד.
והנה בתשו' נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קל"ז ד"ה ונחזור לראשונות, האריך בדין מקוה שסותמו בדבר המקב"ט, אבל בעת הסתימה המקוה עדיין כשר. ומסיק להכשיר בכה"ג שהדבר המקבל טומאה סותם פסול העתיד לבוא. ומביא את דברי הרא"ש דלעיל וכותב: 'ואני אומר דגם ר''ש לא פסל אלא במקוה שנסדק, ולא מבעיא להך פירושו של הרא"ש שם בהלכות מקואות דמיירי שהסדק הולך עד שאם יצאו המים שנגד הסדק לא ישאר מ' סאה, והנה כיון שאין המקוה מטהר בזוחלין א"כ אי אפשר לחשוב המים שנגד הסדק לצירוף מ' סאה שהרי המים הללו פסולים הם לעת עתה שהם זוחלים ובלא המים הללו ליכא שיעור מקוה, נמצא שע"י סתימה זו הוא הגורם שיוכשר המקוה מה שכבר הוא פסול, ולכן סובר הר"ש דזה מקרי הוייתו ע"י דבר טמא, ואפילו לפירוש השני שפירש הרא"ש דמיירי שישאר מ' סאה אף אם יצאו וכו''. וכפסקו של הנוב"י, נקט גם החת"ס יו"ד סי' ר"ד לדינא להקל בכי האי גוונא.אולם לפי מה שאמרנו לעיל לדעת הרא"ש שפי' בדברי הר"ש, ונקטי' גם המחבר להלכה, דנחלקו רי"ו ור"י אם סותם בדבר המק"ט אף קודם שמגיע הפסול, אם הוא פסול משום הוייתו ע"י טומאה. אבל לא שכעת יש כבר פסול דזוחלין, אף אם הסדק נגד המ' סאה. נמצא דאף בסתימת הטמא, שעי"ז יתוקן פסול שעתיד לבוא, פסול, דלא כהני רבוותא.
ואף שהמחבר הביא את שי' הרא"ש בשם 'ויש מי שמתיר' לסתום בדבר שמקבל טומאה קודם שיבוא הפסול, הרי פסקי' בסתם וי"א שהלכה כסתם. ועי' בתשו' חת"ס יו"ד סי' ריח, שכתב על מה שהעתיק המחבר 'ויש מי שמתיר' שעשה שי' זו כהדין גרמיזא.
אבל מה שלמדו הטור והפוסקים מהרא"ש דמתיר לסתום בדבר המק"ט באופן שרק המניעה היא ע"י המק"ט, ואינו אסור כ"א כשהמקוה עשוי מתחילה ע"י דבר המק"ט. ולכאורה גם זה ליתא לפי הנ"ל, דהא הרא"ש מתיר רק משום דהפסול עתיד לבוא, ולא איירי כלל לחלק משום מניעה גרידא.
אמנם זה אינו, דעי' במרחשת הנ"ל שעמד ע"ז, וכתב שם באות ח': 'ומהא דגודר בכלים מוכח, דאפי' זוחלין ממש כמו בחרדלית שכבר פסול משום זוחלין ואעפ"כ מותר לעכב הזחילה בכלים טמאים, אלא ודאי דלא חשיב הויתו ע"י דבר המק"ט, אם מכשירו בדבר המק"ט דדווקא בהא דמס' פרה שעיקר הויתו ע"י דבר המקב"ט, אבל כאן דעיקר הוית המים לכאן לא בא ע"י דבר המק"ט אלא שגודר בכלים כדי לעכב זחילתו ולהכשירו אין זה הוי' ע"י דבר המק"ט'.
והנה להלן בסעי' ס"ו, כתב המחבר: 'מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד אבנים או חבילי עצים כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו ובלבד שלא יחלקו כל המקוה, אבל בכלים פסול'. ועל הא דסיים לאסור בכלים, הקשה הש"ך ס"ק ק"מ בשם המע"מ, דזה סתירה לדלעיל בסעי' נ', דשם כתב יש מי שמתיר לבטל הזחילה ע"י כלים, אף שלולא הכלים היה המקוה פסול ע"י הזחילה, וכאן סותם לאסור להשתמש בכלים שיתפחו המים, אף שבאמת המקוה כשרה.
ולפי מה שנתבאר לעיל שהגר"א פי' את דברי המחבר שבעצם כשזוחל דרך הנקב אין פסול זוחלין, ומה שנחלקו הר"ש והרא"ש אי מותר לסתום ע"י דבר המק"ט הוא רק בסתימה לפני בוא הפסול, והיינו שיחסרו מן שיעור מקוה. ובזה מביא את דעת הרא"ש להתיר, ולא כשהפסול הוא כבר כאן ומונע את המים מלזחול, דמזה לא איירי המחבר כלל. נמצא דאין כאן סתירה מסעי' נ' לסעי' ס"ו, דבסעי' נ' מתיר לסתום ע"י טמא רק קודם שמגיע הפסול, ובסעי' ס"ו אוסר להשתמש בדבר המק"ט בשעת מעשה, שאם לא ישתמש באלו לא יוכל לטבול.
אבל באמת מלשון הרא"ש מוכח להכשיר אף בכה"ג כשהטמא משמש רק כמונע הפסול של עתה, והיא, מראייתו דסופ"ה ומודים שגודר בכלים, וכנ"ל במרחשת.
ומעתה בוא וראה עומק דקדוק לשון הגר"א שבסעי' ס"ו בס"ק קי"ח, כשמקשה את קו' הש"ך, כתב בזה"ל: 'צ"ע דהא תנן סופ"ה ומודים שהוא גודר כו' כ"ש כהאי גוונא וגם ראייתו אינו מובן ועי' ש"ך'. הפליא להקשות ממשנה הנ"ל, ולא הקשה מסעי' נ' כהש"ך, דלדעתו אין שום קושיא משם.
♦
סוף דבר
להרמב"ם, עיקר פסול זוחלין הוא - מים שמונחים על הארץ בהתפשטות, ואינם מקובצים בגומא. היפוך מאשבורן, דהיינו שמקובצים בגומא. לדעתו, זוחלין סימן הוא לפסול.
וכל שיוצאין מים מבור המקוה, אין לטבול באותן מים היוצאין, שאין מטהרין, אם לא שיתקבצו בבור. אבל המים שבבור אשר ממנו זוחלין מים כשרה הטבילה בהם.
ואם כל המקוה יורד וזוחל מהר או שאר מדרון, פסול, משום דאין זה מקוה בכלל.
לר"ש ורשב"א ומרדכי, עיקר פסול זוחלין הוא – שיוצאים וזוחלים מים מן הבור, ואז כל המקוה פסול, היינו אף המים שהם עדיין כנוסים בבור.
לר"ש ורשב"א ומרדכי, עיקר פסול זוחלין הוא - שמתנענעים המים בתנועה, ואף אם הם עדיין כנוסים בבור. ולדעתם, זוחלין סיבה היא לפסול.
לדעת הגר"א - שפי' כן במחבר נמצא - א. שאין פסול זוחלין כלל כשזוחלין מים דרך נקב וסדק. ב. אמנם, אף בזחילה כזו אינם מצטרפים מים היוצאים למימי הבור לכדי שיעור מ' סאה. ג. מאידך גיסא, לפי פי' זה יש לאסור בסתימה ע"י דבר המק"ט אף כשסותם לפני שהפסול מגיע, כאשר המקווה עדיין בכשרותו.
כמו כן נמצא דלדעת כל הראשונים אין פסול זוחלין - עצם תנועת המים, שזוחלין ומתנענעין. אלא כל פסול זוחלין הוא ההליכה והיציאה ממקום אל מקום. ורק כשדנים לענין צירופם של ב' מקואות כתבו הרמב"ם וריב"ש והגר"א שכשהמים אינם בהשקיטם הטבעית א"א לצרף על ידם ב' מקואות לשיעור מ' סאה.
♦ ♦ ♦