היחס בין ההרחקות מהעריות להרחקות מהנדה

א. פתיחה
במאמר זה נרצה לדון באיסורי הרחקה מהעריות וביחס בין ההרחקות משאר העריות לבין הרחקות מנדה.^[1] תחילה נברר את מקורם, תוקפם וגדרם של איסורי ההרחקות מהעריות. לאחר מכן נברר אלו איסורים שייכים בנדה ואלו איסורים אינם שייכים בה. אחרי כל זה נציע שתי דרכים לבאר את החילוק בין איסורי הרחקות מהעריות לאיסורי הרחקות מנדה. ולבסוף נבאר מה היסוד לחילוקים הללו. מפאת אריכות הדברים, כתבנו בסוף כל חלק סיכום קטן שעוזר להבין את השורה התחתונה היוצאת ממנו.
♦
ב. איסור יחוד

מקור האיסור ותוקפו

איסור יחוד מופיע כבר בדברי התנאים במשנה (קידושין פ ע"ב): "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים".
מכך שהמשנה חילקה בדין בין איש אחד עם שתי נשים לאשה אחת עם שני אנשים מבואר שאיסור יחוד של איש ואשה בלבד היה פשוט ומוסכם.
ובגמרא (שם) הובא המקור לאיסור יחוד: "מנא הני מילי? א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה".
לכאורה, מהלשון שנקטה הגמרא - 'רמז' ליחוד, היה ניתן להבין שמדובר באיסור דרבנן והפסוק הוא אסמכתא.
אולם בגמרא בסנהדרין (כא ע"ב) מבואר שאיסור יחוד עם עריות הוא מן התורה ורק איסור יחוד עם הפנויה הוא מדרבנן: אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על הייחוד, ועל הפנויה. - יחוד? דאורייתא הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק... אלא אימא: גזרו על ייחוד דפנויה".^[2]
אך עדיין צריך להבין, שאם האיסור הוא מן התורה, מדוע הגמרא אמרה שיש רק 'רמז' ליחוד מן התורה, הרי מלשון זו משמע שאין כאן לימוד גמור אלא אסמכתא בלבד.
אלא שכבר האריך הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם (שורש שלישי) להוכיח שהגמרא נוקטת הרבה פעמים בלשון 'רמז' לדברים שעיקרם הוא דאורייתא, וא"כ מובן שאיסור יחוד הוא מן התורה, כפשטות הגמרא בסנהדרין.^[3]
ואכן כך נקטו רוב הראשונים שאיסור יחוד הוא מן התורה, וראה בהערה את פירוטם.^[4]
אמנם הסמ"ק (בהקדמה לספרו) מנה את איסור ייחוד ביחד עם המצוות מדרבנן, וכך משמע גם מהראב"ד (כתוב שם סנהדרין ה ע"ב מדפי הרי"ף), שדן בדעת רב ששת שפוסל את החשוד על העריות להעיד: "ורב ששת שהיה אוסר לא בחשד הקל בקול בעלמא, אלא כאותה שאמרו [קידושין דף פא א] מלקין על הייחוד. מכל מקום דבר ברור הוא שעבר על גזירת חכמים ודבר שהוא נסמך לדברי תורה כדאמרינן [דקידושין דף פ ב] רמז לייחוד מן התורה מנין דכתיב [דברים יג ז] כי יסיתך אחיך בן אמך וגו', ולזה שומעין שאמר כהלכה".
ולשיטתם צ"ל שלשון הגמרא 'דאורייתא' הוא לאו דווקא.^[5]
הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ב) כתב: "ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה".
והמפרשים האריכו לדון האם סובר שאיסור ייחוד הוא מן התורה או מדרבנן, ראה הערה.^[6]

גדר האיסור

יש לחקור לגבי איסור ייחוד האם הוא איסור עצמי, שעצם קירוב הדעת שנגרם על ידי היחוד אסור, או שהוא רק איסור כגדר וסייג מפני הביאה.
ונראה שנחלקו בכך הראשונים. מצד אחד, לשון הרמב"ם (איסורי ביאה כב, א) 'אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה', מורה בבירור שהאיסור הוא משום גדר וסייג מפני הביאה.
וכן מבואר בכמה לשונות של ראשונים נוספים, ומהם: המאירי (קידושין פ ע"ב), הסמ"ג (לאוין קכו) והחינוך (מצוה קפח). וכך לשון השולחן ערוך (אה"ע כב, א) שהעתיק את לשון הרמב"ם.^[7]
אך מאידך יש להוכיח מדברי התוספות (סנהדרין לז ע"א ד"ה התורה) שאיסור יחוד הוא עצמי, שהקשו כיצד הגמרא לומדת מהפסוק בשיר השירים 'סוגה בשושנים' שיש היתר לייחוד עם אשתו נדה, הרי איסור יחוד הוא מן התורה והפסוק הנ"ל מדברי קבלה. ולכאורה אם כל איסור יחוד הוא גדר וסייג מפני הביאה, לא מובנת שאלת התוספות, שהרי הפסוק הוא רק גילוי מילתא שבמציאות אין חשש שיגיעו לידי ביאה, ולכן אין איסור באשתו נדה. אך אם הוא איסור עצמי של קירוב דעת, מובנת קושייתם.
וגם מתירוצם מבואר שהבינו כך, שתירצו 'וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה סופה ליטהר'. ומשמע מלשונם שאין הכוונה שבנדה התירו משום שאין חשש לביאה, אלא כוונתם לומר שכך היה הלימוד, שכל איסור ייחוד הוא רק בעריות דומיא דאמו ולא בנדה שאינה דומה.^[8] ולשיטתם צריך לומר שהלימוד מ'סוגה בשושנים' הוא אסמכתא בעלמא.^[9]
בפשטות נראה כדעת הרמב"ם וסיעתו שהאיסור הוא כגדר וסייג מפני הביאה, שהרי כל דיני ייחוד מלאים בהיתרים שיסודם הוא אחד, שאין במקרה הנידון חשש ביאה.^[10]
אלא שהיה ניתן לדחות ולומר שבאמת האיסור הוא איסור עצמי משום קירוב הדעת, וכל ההיתרים שניתנו בייחוד הם היתרים המבוססים על כך שכבר אין ייחוד במצב הנתון, מכיוון שיש עם המתייחדים אנשים נוספים, או לפחות צד גדול שיגיעו לשם אנשים נוספים, מה שמונע את קירוב הדעת בין המתייחדים.
אך נראה שיש היתר אחד שבו לא שייך לתרץ כנ"ל, והוא ההיתר להתייחד במקרה שבעלה של האשה בעיר, שלכאורה היתר זה שונה מכל שאר ההיתרים של יחוד. בשאר ההיתרים סיבת ההיתר היא שיש איתם אנשים נוספים, או לפחות שיש חשש תמידי שאנשים נוספים יגיעו לאיזור, ואז נחשב שאין בכלל יחוד. אך במקרה שבעלה בעיר הרי יש כאן יחוד גמור, ורק מפני שאימתו עליה^[11], האשה מפחדת להגיע לביאה אפילו שברור לה שאין עוד אף אחד (כולל הבעל) שיגיע לאותו מקום בזמן הקרוב. ואם האיסור הוא עצמי משום קירוב דעת לא שייך להתיר במקרה כזה, אלא על כרחך שהאיסור הוא מחשש לביאה.^[12]
ונראה להביא עוד כמה ראיות לכך שאיסור יחוד הוא מחשש ביאה ולא משום קירוב הדעת:
א. לגבי ההיתר של בעלה בעיר נפסק ברמב"ם (איסורי ביאה כב, יב) שאם לבו גס בה לא שייך ההיתר. ולכאורה אם האיסור הוא איסור עצמי של קירוב דעת, לא מסתבר לחלק בין לבו גס בה לאין לבו גס בה. אך אם האיסור הוא גדר וסייג מפני הביאה, מסתבר שכאשר לבו גס בה החשש הוא יותר גדול שיבואו לידי ביאה.^[13]
ב. פשטות הגמרא בסנהדרין (לז ע"א) מורה כך, שנתבאר שם שהתורה העידה על ישראל שאפילו שמתייחדים עם נשותיהם הנדות אין חשש שיפרצו פרצות. ובפשטות הכוונה שלא יגיע לידי ביאה. וכן משמע גם מהשאלה של אותו מין ששאל 'אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?' וברור שכוונתו לביאה. ומבואר שכל החשש ביחוד הוא מפני הביאה ולא מעצם קירוב הדעת.
ג. הרמב"ם (איסורי ביאה כב, י) פסק שמותר להתייחד עם תינוק בן ט' שנים ומטה ועם תינוקת בת ג' שנים ומטה. ולכאורה זה מורה בבירור שכל יסוד האיסור הוא החשש מביאה, שהרי אלו הגילאים שבהם מוגדרת ביאתם של הקטנים כביאה, ואם האיסור היה משום קירוב דעת אין כל סיבה לבחור דווקא בגילאים האלו, והיה ניתן לבחור גילאים אחרים שתלויים יותר בדעת.^[14]
ויש להדגיש שלפי מה שנתבאר שגדרו של איסור יחוד הוא כגדר וסייג מפני ביאה, צ"ל שהחשש מפני הביאה הוא באותה שעה, כלומר עצם העובדה שהם נמצאים ביחוד גורמת לכך שהם יכולים להגיע לידי ביאה כעת, אפילו אם לא היה כל קשר קודם ביניהם ואינם מכירים אחד את השניה (וזה בשונה מאיסור קריבה, וכפי שיתבאר להלן).
♦
סיכום: לדעת רוב ככל הראשונים איסור יחוד מהתורה, וכך פשטות הגמרא בסנהדרין. גדר איסור יחוד נתון במחלוקת ראשונים - האם האיסור הוא משום קירוב הדעת או כגדר וסייג מפני הביאה. ונראה יותר כדעה שהאיסור הוא כגדר וסייג מפני הביאה. וצ"ל שהחשש לביאה הוא באותה שעה אפילו שאין קשר קודם בין המתייחדים.
♦
ג. איסור קריבה לעריות

מקור האיסור ותוקפו

ידועים דברי הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שנג) שמנה את איסור הקריבה לעריות במניין הלאוין: "והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מ יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה".
ובהמשך דבריו התבאר שהמקור לכך הוא מהספרא (אחרי מות פרשה ח פרק יג אות ב): "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, אני ה' אני נאמן לשלם שכר".
מבואר בספרא שבנוסף לאיסור של גילוי הערוה, שהוא במעשה הביאה, יש גם איסור של קריבה לערוה. והרמב"ם הבין שאיסור זה מתקיים כאשר האדם עושה פעולות של זנות, כגון חיבוק ונישוק וכיוצא בזה.
וכך פסק ביד החזקה (איסורי ביאה כא, א): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".
וכך נקטו עוד ראשונים, ומהם: ארחות חיים בשם רבינו יונה (ביאות אסורות אות יג), חינוך (מצוה קפח), מאירי (סנהדרין סו ע"ב), סמ"ג (לאוין קכו), טור (אה"ע סי' כ) ותרומת הדשן (סי' רנ). וכך נפסק בשולחן ערוך (אה"ע כ, א).
אולם הרמב"ן (השגות לספר המצוות שם) חלק בתוקף על הרמב"ם, והוא סובר שאין בקריבה לעריות איסור לאו מן התורה אלא מדרבנן,^[15] וכדבריו נקט גם בזוהר הרקיע (ל"ת י).
ונסכם את טענותיו העיקריות של הרמב"ן^[16]:
א. בגמרא בשבת (יג ע"א) מבואר שלדעתו של רבי פדת התורה אסרה רק קירבה של גילוי ערוה (ובפשטות הכוונה לביאה), ולמד כן מהפסוק 'לא תקרבו לגלות ערוה'. ומכך שהגמרא לא הקשתה עליו מהספרא מוכח שהאיסור המבואר בספרא הוא מדרבנן, והפסוקים הם אסמכתא בלבד.
ב. בלשון התנ"ך 'קירבה לאשה' מופיע הרבה פעמים בתור ביאה ממש ולא רק פעולות זנות כחיבוק ונישוק. למשל בפסוק (דברים כב, יד) 'ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים' ועוד.
ג. הגמרא בשבת (יג ע"א) מסתפקת בשאלה האם מותר לבעל ואשתו נדה לישון במטה אחת למרות שיש קריבה וחימום זה מזה. ורב יוסף רצה לאסור מטעם חשש ביאה, כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה על הגבינה בשולחן אחד. ועוד רצו לאסור משום ההיקש לאשת רעהו. ולא הזכירו בכלל את האיסור הפשוט של הספרא.
ד. אין כוונת הספרא לומר שיש איסור מן התורה בקריבה, אלא כוונתו להביא אסמכתא לאיסור לשכב על המיטה בקירוב בשר, המופיע במשנה בקידושין (פ ע"ב), שברור שהוא מדרבנן משום חשש ביאה.
ה. בגמרא בשבת (יג ע"א) הביאו את דברי עולא שכל קריבה אסורה משום 'לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' ולא אסרו משום לא תקרב.^[17]
ו. בגמרא בשבת (יג ע"ב) הובא מעשה בתלמיד אחד שאשתו אמרה לאליהו שהיה ישן עמה בקירוב בשר בימי ליבונה. ואמר לה אליהו 'ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה'. ומלשון זו משמע שמדובר באיסור דרבנן, שהרי אם היה עובר על איסור תורה היה צריך לומר 'ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה'.^[18]
ז. באבות דרבי נתן (פ"ב) כתוב שהתורה עשתה סייג לדבריה שלא לחבק ולנשק נדה, והוסיפו על זה גם שלא תישן עמו בבגדיה על המיטה ושלא תרחץ פניה ותכחול עיניה. והרי בגמרא העלו שמותר לה לכחול פניה כדי שלא תתגנה. ועל כרחך הכוונה היא לומר שצריך להתרחק מהעבירה, וסמכו את זה על הפסוק, אך אין הכוונה לומר שיש כאן איסור מן התורה.
ח. בגמרא בקידושין (פא ע"ב) מבואר שרב אחא בר אבא לקחת את נכדתו לחיקו, וביארו שהוא התיר לעשות כן משום דברי שמואל שהתיר בזה אם עושה כן לשם שמים. ואם זה איסור תורה, פשוט שאין להתיר, אלא על כרחך שהאיסור הוא מדרבנן.
ט. במסכת יבמות (נה ע"ב-נו ע"א) התבאר שפחות מהכנסת עטרה אינו נחשב העראה ופטור. ומשמע מזה שפטור ממלקות, ומוכח שאין בזה איסור תורה.
י. ביבמות (נה ע"א) למדו חיוב מלקות בהעראה בחייבי לאוין ממידות שהתורה נדרשת ולא מעצם הקריבה. ואין לחלק בין חייבי לאוין, שאין בהם איסור קריבה, לעריות, שיש בהם איסור קריבה, שהרי חייבי לאוין נלמדו מעריות בגזירה שווה, וא"כ ילמדו גם לענין קריבה.
יא. בירושלמי (סנהדרין ז, ז) נאמר: 'ר' חייה בר אדא בשם רבי חנינא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה'. ומבואר מדבריו שאיסור בל תקרב היינו איסור בל תגלה ואינו איסור נוסף.
ובזוהר הרקיע (ל"ת י) הוסיף ראיה נוספת:
יב. בגמרא בסוטה (כו ע"ב) מבואר שקינוי בדרך איברים אינו נחשב קינוי מכיוון שזה פריצות בעלמא והתורה לא אסרה פריצות. ומוכח מזה שבביאה דרך איברים אין איסור מהתורה, וכ"ש בחיבוק ונישוק אפילו דרך תאווה.
ובמגילת אסתר (שם) יישב את כל השגות הרמב"ן:
א. הסיבה שאין קושיא מהברייתא בספרי על רבי פדת היא משום שרבי פדת מסכים לספרי, וכוונתו לומר שכל קירוב שעושים כאשר רוצים לגלות ערוה אסור, והיינו קירוב בשר.
ב. בכל המקומות שהוזכרה קירבה בלבד זה מתפרש על ביאה, אך כאן שהוזכר קירבה לגלות ערוה, מש.ע שגילוי הערוה זו הביאה, והקריבה היא קירוב הבשר שקודם לה. ועוד, שמהספרי מוכח לא כמו הרמב"ן, אלא שהלשון קריבה נופל על קירוב בשר.
ג. הגמרא דיברה על שינה במיטה אחת כאשר הוא בבגדו והיא בבגדה ואין ביניהם קירוב בשר, לכן לא נאסר משום 'לא תקרבו' אלא מטעמים אחרים.
ד. פשטות הספרא משמע שזו דרשה גמורה, והכוונה לאיסור 'לא תקרב'.
ה. כל האיסור של 'לא תקרבו' הוא בקריבה שיש בה הנאה וחיבת ביאה, ועולא דיבר על מקרה שאין הנאה וחיבת ביאה.
ו. מה שנאמר 'שלא נשא פנים לתורה' לא מתייחס לתלמיד, אלא לקב"ה שלא נשא פנים לכל התורה שלמד אותו תלמיד, ובכל זאת הרג אותו משום שעבר על דברי תורה.
ז. אדרבא, מהברייתא דאבות רבי נתן יש ראיה גמורה שאיסור 'לא תקרבו' הוא מן התורה. ומה שהקשה מכך שאסרו לכחול למרות שבגמרא שלנו התירו, לא קשה, שהרי גם בגמרא בשבת (סד ע"ב) יש בזה מחלוקת תנאים, וייתכן שהברייתא הולכת כשיטת המחמירים, ובזה אין הלכה כמותה.
ח. כל האיסור של 'לא תקרבו' הוא דווקא בקריבה שיש בה הנאה וחיבת ביאה, אך במקרה בקידושין מבואר שלא היתה הנאה וחיבת ביאה.
ט. הפטור שהתבאר בגמרא ביבמות על נשיקת איבר הוא פטור מכרת ומיתת בית דין, אך לא פטור ממלקות.
י. כל הלימוד מחייבי כריתות לחייבי לאוין הוא רק לענין העראה, אבל לענין נשיקת איבר לא השוו ביניהם. ולכן אין בחייבי לאוין איסור קריבה מן התורה, אבל יש חיוב מלקות בהעראה כמו בחייבי כריתות.^[19]
יא. ביאור הירושלמי הוא כך - הייתה שאלה מדוע יש חילוק בין זכר ובהמה לבין שאר עריות, ותירצו שלא כתוב בהם שאר בשר, ועל זה הקשו שהרי גם בנדה לא כתוב שאר בשר. ועל זה ענה ר' חייה בר אדא 'היא בל תקרב היא בל תגלה'. כלומר, מאחר שכתוב בה בל תקרב ה"ל כמי שכתוב בה בל תגלה, שלשון קירוב הוא בקירוב בשר כמו בל תגלה.
וכן דחה את טענתו של זוהר הרקיע (שם):
יב. רש"י בסוטה שם פירש שכוונת הגמרא שאמרה שהתורה לא אסרה פריצות, היתה לומר שהתורה לא אסרה את האשה לבעל מחמת פריצות. אך אין כוונת הגמרא לומר שאין במעשה זה איסור באופן כללי.
ובפשטות נראה יותר כשיטת הרמב"ם מכמה טעמים:
א. פשטות הספרא מורה כדבריו, בעוד שמהתלמוד הבבלי אין הוכחה ברורה כנגד.
ב. הלימוד של הספרא מהפסוק הוא די פשוט ועולה מקריאה פשוטה, ולכן נראה שזה לימוד גמור ולא רק אסמכתא.
ג. כך פשטות הלשון באבות דרבי נתן 'איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב...'.
ד. כך פשטות הגמרא בשבת (יג ע"ב), שאליהו אמר לאותה אשה שבעלה מת מכיוון שלא נשא פנים לתורה שאמרה 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'.
♦

גדר האיסור א – איסור עצמי או גדר וסייג מפני הביאה

גם באיסור 'לא תקרבו' יש לחקור האם הוא איסור עצמי, שעצם ההנאה מן הערוה וקירוב הדעת אליה שנגרמים על ידי מעשה הקריבה אסורים, או שכל האיסור הוא רק כגדר וסייג מפני הביאה.
ולכאורה נראה שגם בנידון זה נחלקו הראשונים. כמו באיסור יחוד, גם כאן לשון הרמב"ם (איסורי ביאה כא, א) 'כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.' מורה בבירור שהאיסור הוא משום גדר וסייג מפני הביאה.
וכן מבואר בראשונים נוספים, ומהם: הסמ"ג (לאוין קכו), החינוך (מצוה קפח), המאירי (ע"ז יז ע"א) ורבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות פ).
וכך גם יש להוכיח ממה שהקשה השער המלך (איסורי ביאה כא, א) לשיטת הרמב"ם שאיסור קריבה לעריות הוא מן התורה, כיצד יבם מותר לבוא על יבמתו, הרי מצוות יבום מתקיימת רק בזמן ההעראה (כמבואר ביבמות נה ע"ב), וקודם ההעראה, בזמן נשיקת האיבר, הוא כבר עובר באיסור 'לא תקרבו'. ואין לומר שהעשה של יבום דוחה את הלאו הזה, שהרי בגמרא בשבת קלב: מבואר שעשה דוחה לא תעשה רק אם הוא מתקיים 'בעידנא דמתעקר ללאו'.
ותירצו הבית הלוי (ח"א סי' א אות ח) והקובץ הערות (סי' ז אות ו) שכל האיסור של 'לא תקרבו' נובע מהביאה, ומכיוון שאין איסור ביאה ממילא גם אין איסור של לא תקרבו. וזה מובן רק אם נאמר שכל איסור לא תקרבו הוא כגדר וסייג, אבל אם הוא איסור עצמי לכאורה אין כל סיבה להתיר להתקרב אליה, שהרי קודם ההעראה היא ערוה גמורה עליו.^[20]
מאידך, יש כמה ראשונים שנראה לכאורה מדבריהם שהאיסור הוא עצמי, מכיוון שהם נקטו שבאיסור קריבה לעריות יש דין של יהרג ואל יעבור. כך מבואר למשל בר"ן (פסחים כה ע"א): "בכולהו לאו דערוה אמרי' יהרג ואל יעבור, והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין עה א] דאמרי' התם מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעבר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות".
לדבריו נראה שאיסור קריבה לעריות הוא איסור עצמי ולא רק גדר וסייג לביאה, שאם זה רק גדר וסייג, לכאורה לא מסתבר לומר שיהיה על זה יהרג ואל יעבור. וכן מבואר ברבינו דוד ומהר"ם חלאווה (שם), ובנימוקי יוסף (סנהדרין יז ע"ב מדפי הרי"ף) שכתבו כדבריו.^[21]
אמנם בשיעורי רבי דוד פוברסקי (יבמות ג ע"ב סי' ו) כתב בשם הגרי"ז שייתכן לומר שאפילו שהאיסור הוא גדר וסייג עדיין דינו יהרג ואל יעבור. ויש להוכיח כדבריו מהבית יוסף (יו"ד קצה, יז): "וגם בתשובות להרמב"ן^[22] סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה ואף על פי שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר נראה דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע".
הבית יוסף רוצה לומר שלפי הרמב"ם יהיה אסור לבעל למשש את הדופק של אשתו נדה משום שאיסור נגיעה הוא אביזרייהו דגילוי עריות, למרות שבדברי הרמב"ם מפורש בבירור שאיסור הקריבה הוא רק כגדר וסייג ולא איסור עצמי.^[23] וגם מדברי הש"ך (יו"ד קצה, כ) מוכח כן, שהרי כל מה שחלק על הבית יוסף זה רק על נגיעה שאין בה הנאה, אך בנגיעה שיש בה הנאה הוא מודה שהדין הוא שיהרג ואל יעבור, למרות שכל האיסור הוא רק כגדר וסייג מפני הביאה. ולכן נראה שאין הוכחה ברורה מדברי הר"ן וסיעתו שהם חולקים על הרמב"ם וסוברים שהאיסור הוא עצמי. ^[24]
ואכן למסקנה נראה שיש להוכיח שאיסור קריבה לעריות הוא משום גדר וסייג מדברי האבות דרבי נתן (פ"ב): "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח י"ט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב".^[25]
ולפי זה נראה שכך גם יסברו הר"ן וסיעתו.
ויש להדגיש נקודה חשובה בנידון זה. והיא, שיש חילוק גדול בין חשש הביאה שחוששים אליו באיסור יחוד לבין חשש ביאה שחוששים אליו באיסור 'לא תקרבו'. באיסור יחוד פשוט וברור שחשש הביאה הוא באותה שעה, כפי שנתבאר לעיל, אולם באיסור 'לא תקרבו' נראה שהאיסור הוא לא משום חשש ביאה באותה שעה, שהרי הקריבה נאסרת גם כאשר נמצאים בחברת עוד אנשים, כך שאין חשש שיגיעו לידי ביאה באותה שעה אלא האיסור הוא מפני קירוב דעת כזה שיצור קשר ביניהם ויביא בהמשך לידי ביאה.^[26]

גדר האיסור ב – קריבה שיש בה הנאה או כל קריבה

אמנם גם לפי הבנה זו שאיסור קריבה לעריות הוא משום גדר וסייג לביאה, עדיין יש לחקור האם התורה אסרה כל קריבה כגדר וסייג לביאה, או שמא התורה אסרה רק קריבה שיש בה הנאה כגדר וסייג לביאה, אבל קריבה שאין בה הנאה לא נאסרה.^[27]
ונראה שגם בנידון זה נחלקו הראשונים. מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה כא, א) 'כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה' נראה ברור שהאיסור מן התורה הוא דווקא בקריבה שיש בה הנאה, אך קריבה שאין בה הנאה לא נאסרה.
וכדבריו נקטו ראשונים נוספים, ומהם: המאירי (סנהדרין סו ע"ב^[28]), הסמ"ג (לאוין קכו), הטור (אה"ע סי' כ), הריב"ש (סי' תכה) ותרומת הדשן (סי' רנ).
אולם מלשונו של רבינו יונה (שערי תשובה ג, פ) נראה שהוא סובר שיש איסור מן התורה בכל קריבה, אפילו שאין בה הנאה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (ויקרא יח, ו). כל קירוב בשר אסור, כגון הנגיעה בידי אשת איש, ופרוש "לגלות ערוה" - כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר בלבבך: איפה נמצא בכתוב כי גדרה התורה גדר, כי תאמר אשר אסרו מגע יד ליד להיות גדר לעברה? נשיבך דבר: הנה במצות הנזיר, אשר עקר נזירותו פן ישתה וישכח מחוקק או יתעהו רוח זנונים, אוסרתו התורה (במדבר ו, ד): מכל אשר יעשה מגפן היין, וכל זה לגדר הרחקה ממשתה היין. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (שמו"ר טז - ב)".^[29]
וכך גם הועלתה אפשרות זו בדברי הרשב"א (תשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קכז):
שאלה: בעל המבין ברפואות ואשתו נדה וחולה ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו או יותר היוכל הבעל למשש בדפק שלה ביחוד ושלא ביחוד, ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן כיון דנגיעה בעלמא אינה אלא משום שבות /כלומר איסור מדרבנן/ ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה, הא נמי דכוותה, או דלמא שאני הכא דיצרו תקפו. ולך, אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
תשובה: מסתברא שאסור. חדא דאפשר דכל קריבה דאורייתא כדאמר פרק קמא דשבת (דף י"ג) /יחזקאל י"ח ו'/ אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של ג"ע =גילוי עריות= שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה משום לך לך, אמרין נזירא כו', אפ"ה איסור דרבנן איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה לא נתיר בו איסור דרבנן.
אך מדבריו אין הכרע ברור מה מסקנתו.^[30]
וידוע שנחלקו בזה גם הבית יוסף והש"ך. הבית יוסף (יו"ד קצה, יז) הביא את דברי הרשב"א הנ"ל שדן לעניין מישוש דופק של הבעל לאשתו נדה, וכתב על זה: "אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע".
מבואר מדבריו שהוא הבין שאפילו נגיעה שאינה של תאווה, כמו מישוש דופק, אסורה מן התורה ודינה יהרג ואל יעבור. וכך נקט גם הבית שמואל (אה"ע כ, א).^[31]
אולם הש"ך (יו"ד קצה, כ) חלק על זה, וכתב על דברי הבית יוסף: "ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש".
ויש להוכיח כדברי הש"ך מכמה מקומות בגמרא שמבואר שהייתה קריבה פיזית בין גברים לנשים:
א. בגמרא בשבת (יג ע"א) מבואר שעולא היה מנשק את אחיותיו.^[32]
ב. בגמרא בכתובות (יז ע"א) מבואר שרב אחא הרכיב את הכלה על כתפו ורקד.
ואם כל קריבה אסורה מן התורה, לא מובן כיצד האמוראים עשו זאת. אלא על כרחך שכל האיסור הוא רק בקריבה שיש בה הנאה, ולאמוראים לא הייתה שום הנאה במעשיהם ולכן עשו כך. ^[33]
♦

איסור שחוק וקלות ראש

נאמר באבות דרבי נתן (פ"ב): "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח י"ט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב".
ופירש הרשב"א (תורת הבית ז, ב) שדברים בטלים היינו דברי הרגל.
ולמדו מכאן הפוסקים שכחלק מאיסור לא תקרבו יש גם איסור להגיע לשחוק וקלות ראש עם העריות. וכך פסק הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ב): "העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש".
ובפירושו למשנה (סנהדרין ז, ד) החמיר עוד יותר, וקבע שיש אפילו חיוב מלקות על איסור זה: "והבא על ערוה מן העריות דרך איברין או שנשק אחת העריות או שחבק או שנגע באבר מאבריה כדי ליהנות, באיזה אבר שיגע מאברי גופה כגון אותם המתחככים ביד וברגל, וצורה זו מן התיעוב קוראים אותו חכמים עליהם השלום מנאפין ביד וברגל. וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג כל זה אסור והעושה אותם חייב עליהם מלקות, והם כולם כלולים בתוך שני לאוין האמורים בתורה האחד הוא אמרו יתעלה לא תקרבו לגלות ערוה, כאלו אמר התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגלוי ערוה וכך פירשוהו עליהם השלום לא תקרבו ולא לגלות ערוה. והשני אמרו לבלתי עשות מחקות התועבות, ואלו שאמרנו ודומיהן נקראין חקות התועבות".^[34]
אך נראה שהעיקר כמו שנקט במשנה תורה, שאין חיוב מלקות על שחוק וקלות ראש עם עריות. ומסתבר שלשיטתו איסור זה מדרבנן, כמו שאר האיסורים המובאים באותה הלכה כמו הסתכלות^[35], הרחת בשמים ושמיעת קול, וכנראה שחזר בו מדבריו בפירוש המשנה.
סיכום: נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם איסור קריבה לעריות הוא מדאורייתא או מדרבנן. ונראה יותר כדעת הרמב"ם שהאיסור הוא מן התורה. גדר האיסור הוא שהתורה אסרה להתקרב אל הערווה מחשש שמא יגיעו לידי ביאה, כמו שמוכח באבות דרבי נתן שהאיסור הוא משום גדר וסייג. אלא שלא מדובר על חשש ביאה באותה שעה, אלא על חשש לקירוב דעת שיביא בהמשך לידי ביאה. עוד נתבאר שלדעת רוב ככל הראשונים איסור קריבה שייך דווקא בקריבה שיש בה הנאה ולא בכל קריבה (עכ"פ מהתורה), וכך נראה בכמה מקומות בגמרא. בתוך איסור קריבה לעריות נכלל גם איסור שחוק וקלות ראש עם ערוה, אך נראה שהוא לכולי עלמא מדרבנן.
♦
ד. איסור הסתכלות בנשים

איסור הסתכלות משום הנאה וקריבה – מקור האיסור, תוקפו וגדרו

איסור הסתכלות בנשים מופיע בגמרא בכמה מקומות שונים. המקור הראשון הוא בגמרא בשבת (סד ע"א): "ויקצף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו. מיד - ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה - כאילו מסתכל במקום התורפה".^[36]
מהלשון 'מפני שזנו את עיניהם מן הערווה' נראה שיסוד איסור הסתכלות המבואר כאן הוא משום ההנאה מן הערוה.
וכך מבואר ברש"י שם: "שזנו - לשון מזון שנהנו במראית העין".^[37]
וכך נראה מהרמב"ם (איסורי ביאה כא, ב): "העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".
הרמב"ם הוסיף על לשון הגמרא את המילים 'ונתכוון להנות', ועל כרחך שלשיטתו עיקר האיסור הוא ההנאה מן הערוה.
וכך נראה גם מדברי האשכול (אלבק, הל' ע"ז) שכותב שאיסורי ראיה הם איסור הנאה, וכולל בתוכם את איסור הסתכלות בעריות: "ומצינו שכל איסורין שבתורה והעבירות חלוקין לששה חלקים, הראשון אכילה ושתיה, השני מעשה ממש, השלישי דבור, הרביעי הנאה, החמישי ראיה, הששי קול וריח, ואף על פי שאלו שנים האחרונים שהם ראיה וקול וריח ישנן בכלל הנאה, שני בין הנאה שיש בה מעשה, כגון סיכה וזולתה להנאה שאין בה מעשה... החלק החמישי הראיה והוא כגון ראיות העריות, כדאמרי' טפח באשה ערוה ושער באשה ערוה. מיהו איכא איסורא רבה בעריות האסורות איסור ערוה [ממה] שאין בפנויות רחוקות, וכדתניא לא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת".^[38]
ונראה שמקור האיסור הזה הוא הרחבה של הלאו של 'לא תקרבו', כפי שמשמע מדברי הרמב"ם שהביא את איסור הסתכלות כהמשך לאיסורי 'לא תקרבו לגלות ערוה', שהוזכרו בהלכה א.
וכן משמע מדברי הר"ן (פסחים כה ע"א): "בכולהו לאו דערוה אמרי' יהרג ואל יעבור, והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין עה א] דאמרי' התם מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעבר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות".
מבואר בר"ן שאיסור הסתכלות לשם הנאה וכן שמיעת קול לשם הנאה שעליהם מדובר בגמרא בסנהדרין הם משום 'לא תקרבו', ודינו יהרג ואל יעבור. וכן מבואר ברבינו דוד ומהר"ם חלאווה (שם).
ונראה לבאר את העניין כך - התורה אסרה כל קריבה פיזית לעריות שיש בה הנאה, וגדר האיסור הוא כגדר וסייג מפני הביאה. וכהרחבה לדין זה נאסרה גם קריבה תודעתית לעריות, וזה איסור שחוק וקלות ראש. וכהרחבה נוספת לדין זה נאסרו גם קריבות נוספות לערוה שיש בהן הנאה, כמו הסתכלות, הרחת בשמים ושמיעת קול, למרות שאלו קריבות חד צדדיות, שבהן רק צד אחד נהנה, ואינן גורמות לקירוב דעת כל כך, ולכן הן לא נכללות בעיקר האיסור של 'לא תקרבו'.
ובפשטות נראה שכמו שנתבאר שגדרו של איסור 'לא תקרבו' העיקרי הוא כגדר וסייג מפני הביאה, כך גם יתבאר גדרם של איסורי 'לא תקרבו' המורחבים. וכך נראה מהרמב"ם (איסורי ביאה כא, ד) שכתב: "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול".
ומבואר מדבריו שההיתר להסתכל על אשתו נדה היא משום שאינו מגיע לידי מכשול (כלומר ביאה), ועל כרחך שהוא הבין שהאיסור הוא כגדר וסייג מפני הביאה, וכשאין חשש אין איסור.לח
ויש^[39]לבאר האם תוקף איסור זה הוא מהתורה או מדרבנן. מפשטות הגמרא בסנהדרין (עה ע"א) באותו מעשה של אחד שהעלה טינא בלבו, וכן ממשמעות לשון הר"ן וסיעתו, מבואר שאיסור הסתכלות הוא מן התורה, שהרי דינו יהרג ואל יעבור.^[40] וכן לשון הר"ן 'לאו דערוה' מורה כך. וכן מבואר גם בדברי האשכול שהאיסור מן התורה.
אולם מהרמב"ם נראה יותר שכל הנידונים שהובאו בהלכה ב אסורים מדרבנן בלבד, כהרחבה של חכמים לאיסור 'לא תקרבו', שהרי הוא כתב שחייבים עליהם מכת מרדות בלבד. וכך פשוט וברור בדעת הרמב"ן, שסובר שעיקר איסור 'לא תקרבו' הוא מדרבנן, וכ"ש הסתכלות.
♦

איסור הסתכלות משום הרהור – מקור האיסור, תוקפו וגדרו

מקור נוסף לאיסור הסתכלות מופיע בגמרא בעבודה זרה (כ ע"ב), שהגמרא שם מספרת על רבן גמליאל ורבי עקיבא שראו גויות נאות והתפעלו מיופיין, ולאחר מכן מקשה על זה הגמרא: "ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה…".
ונראה ברור מכמה טעמים שהאיסור הנלמד בגמרא כאן הוא לא מחמת איסור הסתכלות בעריות אלא מחמת הרהור:
א. הגמרא מביאה בבת אחת את איסור ההסתכלות באשה וכן את איסור ההסתכלות בבגדים של אשה ובחיות הנזקקות. וברור שלא שייכים בזה דיני עריות כלל.
ב. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה את הדין שאסור להרהר ביום שמא יבוא לידי טומאה בלילה. וא"כ מוכח שכל הסוגיא עוסקת בהרהור המביא לידי הוז"ל, וכן יש לפרש את איסור ההסתכלות כאן.
ג. הגמרא לומדת את איסור הסתכלות כאן מ'ונשמרת', שהוא המקור לאיסור הרהור. וברור שגדר האיסור הוא משום הרהור.
וכך נראה מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א), שלאחר שהביא את איסור הסתכלות בעריות בתחילת הפרק (ה"ב), מביא שם בהמשך (הכ"ב) את דברי הגמרא בע"ז: "וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור".
מפורש ברמב"ם שאיסור ההסתכלות המבואר כאן הוא משום הרהור, ואין קשר לדיני עריות.^[41]
ויש לדון גם לגבי איסור זה האם תוקפו מהתורה או מדרבנן. מדברי הרמב"ם נראה ברור שיסוד האיסור כאן הוא מדרבנן בלבד, שהרי הוא לא הביא בכל דבריו על איסור הרהור את הפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע', ועל כרחך שהוא הבין שהפסוק הוא רק אסמכתא, ומדובר על דין דרבנן.
אולם יש הרבה ראשונים שנקטו שאיסור הרהור עצמו הוא מן התורה,^[42] אך גם לדבריהם יש להסתפק לגבי איסור הסתכלות - האם הוא נחשב כאיסור הרהור עצמו ואסור מן התורה, או שזה רק חשש שמא יגיע לידי הרהור, ואז ייתכן שאסור רק מדרבנן. ונראה שגם לשיטתם זה רק חשש ואסור מדרבנן^[43].
עד כה נתבאר שיש לחלק בין הסוגיא בשבת, העוסקת באיסור הסתכלות משום הנאה, לבין הסוגיא בעבודה זרה, העוסקת באיסור הסתכלות משום הרהור. אולם נראה שאין זה מוכרח, וניתן לומר שגם האיסור בסוגיא בשבת הוא משום הרהור בלבד, שהרי בתחילת הסוגיא שם מסופר שבני ישראל אמרו למשה שהם צריכים כפרה על כך שהרהרו, וקצת משמע שזה הנידון גם בהמשך הסוגיא. ואכן כך נקט הרא"ה (הובא במיוחס לר"ן שבת סד ע"ב): "לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף. פי' הרא"ה ז"ל מסתכל באצבע קטנה של אשה להרהור עבירה".
וכך מבואר במאירי (שבת סד ע"א): "וכן אמרו מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזינו עיניהם מן הערוה הא למדת שראוי ליזהר מהרהורי עבירה כגוף העבירה והוא שדרשו מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבחוץ ר"ל טבעת עם תכשיטין שבפנים ר"ל עגיל וכומז לומר לך כל המסתכל אפי' באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף".
♦

איסור הסתכלות מחשש עבירה – מקור האיסור, תוקפו וגדרו

מקור נוסף לאיסור הסתכלות הוא מהגמרא בנדרים (כ ע"א): "רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש: עקבה דקתני - במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב".
מכל ההקשר של הגמרא שם מבואר שאיסור הסתכלות האמור כאן הוא איסור מפני הסתכלות המביאה לידי עבירה, ופשוט וברור שאיסור זה שייך בכל הנשים האסורות על אדם, כפי שמשמע מלשונו של רבי אחא 'כל הצופה בנשים'. והוסיף על זה שהאיסור שייך גם אם צופה בעקיבה של אשתו, וגורם בזה לבנים שאינם מהוגנים.מג והראשונים נחלקו בביאור הגמרא הנ"ל לגבי אשתו, ויתבאר להלן בהמשך המאמר.
ונראה^[44]לדייק מלשונו של רבי אחא שהאיסור המבואר כאן אינו איסור על הסתכלות ספציפית של אדם על אישה מסויימת, שעלול לגרום לקירבה ביניהם ולעבירה, אלא האיסור המבואר כאן הוא איסור כללי של התעסקות בענייני נשים, שעלול לגרום לאדם לפריצות בעניין הזה, ובסוף גם יגיע לידי עבירה.^[45]
בגמרא לא מובא פסוק כמקור לאיסור זה, ולכן נראה שמדובר על איסור דרבנן. וייתכן שאין בזה איסור פורמלי אלא רק הדרכה של חז"ל להתרחק מן העריות ולא להסתכל בהן.
♦
סיכום: נראה שבאיסור הסתכלות יש שלושה גדרים שונים:
א. הסתכלות האסורה משום הנאה וקריבה – מקור הדין בגמרא בשבת (סד ע"א), ונראה שהוא הרחבה של 'לא תקרבו'. תוקף האיסור נתון במחלוקת ראשונים. לדעת הר"ן וסיעתו האיסור מדאורייתא, ולרמב"ם והרמב"ן האיסור מדרבנן.
ב. איסור הסתכלות משום הרהור – מקור הדין בגמרא בע"ז (כ ע"א) ותוקף האיסור הוא מדרבנן אפילו לראשונים שסוברים שאיסור הרהור מן התורה, מכיוון שכאן יש רק חשש שיגיע לידי הרהור.
ג. הסתכלות האסורה מחשש שמא יבוא לידי עבירה – מקור האיסור בגמרא בנדרים (כ ע"א), וגדרו הוא שלא להתעסק בנשים מכיוון שזה עלול לגרום לאדם לפריצות בעניינים אלו ולהביאו לידי עבירה. ונראה שתוקפו הוא מדרבנן או כהדרכה של חז"ל.
♦
ה. איסור קול באשה ערוה

מקור ותוקף האיסור

המקור לאיסור שמיעת קול אשה מופיע בגמרא בברכות (כד ע"א): "אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה". ^[46]
מבואר בגמרא שקול אשה נחשב ערוה, ובפשטות הכוונה היא שיש איסור לשמוע אותו.^[47]
מקור נוסף לדין זה מופיע בגמרא בקידושין (ע ע"א), ששם הגמרא מספרת על דו שיח בין רב נחמן לרב יהודה, שבסופו ביקש רב נחמן מרב יהודה שישלח שלום לאשתו ילתא: "נשדר ליה מר שלמא לילתא, א"ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל".
מתשובתו של רב יהודה לרב נחמן יוצא שאסור לשאול שלום לאישה ישירות, מכיוון שכאשר היא תענה יש בכך איסור של קול באישה ערוה.
ונראה שכמו לגבי איסור הסתכלות גם כאן יש מחלוקת בין הר"ן (פסחים כה ע"א) וסיעתו, שסוברים שהאיסור מן התורה, לבין הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ב) והרמב"ן, שסוברים שהאיסור הוא מדרבנן.
ומדברי האשכול (אלבק, הל' ע"ז) מוכח שאיסור שמיעת קול הוא מדרבנן, שבדבריו הוא מונה שישה סוגי איסורים מן התורה, ובסוף הוא מביא את החמישי והשישי: "החלק החמישי הראיה והוא כגון ראיות העריות, כדאמרי' טפח באשה ערוה ושער באשה ערוה... החלק הששי הוא שמיעת הקול והריח כגון קול דכנור וריח דקטורת או דשאר קדשים ואף על פי שאין בהן מעילה בקול וריח ומראה, יש בהן איסור".
ומכך שלא הביא בחלק השישי של איסורי הקול את האיסור לשמוע קול ערוה, למרות שבאיסורי ראיה הביא את האיסור להסתכל על עריות, משמע שהוא סובר שזהו איסור דרבנן בלבד.
♦

גדר האיסור

לכאורה לפי מה שנתבאר בגמרא בקידושין (ע ע"א) יוצא דבר תמוה, שמה שנאסר קול באשה זה על כל קול של אשה, אפילו קול דיבורה. וזה לא יתכן, שהרי מצאנו כמה וכמה מקרים שבהם גברים שמעו את קולם של נשים:
א. הדו שיח של עלי וחנה בתחילת ספר שמואל.
ב. הדו שיח של אלישע עם האישה השונמית בתחילת ספר מלכים ב.
ג. בגמרא בעירובין (נד ע"א) מובא שברוריא אשתו של ר"מ אמרה לאחד התלמידים שצריך להוציא בפה את מה שהוא לומד.
וכן יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך ובגמרא.
ונראה שמכח זה למדו הראשונים שיש להגביל את האיסור של קול באשה, ויש בזה כמה שיטות.
א. רמב"ם (איסורי ביאה כא, ב): "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".
הרמב"ם מדגיש שאיסור הסתכלות הוא רק כאשר 'נתכוון להנות'. ומכך שכתב 'ואפילו לשמוע קול הערוה אסור' נראה ברור שגם שמיעת קול נאסרה רק כאשר מתכוון להנות. ולפי זה מובן שבדיבור רגיל בין איש לאשה אין כל איסור.^[48] ויש לבאר לדבריו שאיסור שמיעת קול הוא כמו איסור הסתכלות, שהוא הרחבה של חז"ל לאיסור 'לא תקרבו' כפי שנתבאר לעיל^[49].
ב. רשב"א (ברכות כד ע"א): "ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה ובשערה ואסור לשמוע אפי' קול דבורה כדאמרינן בקדושין [ע' א'] לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת".
מבואר בדברי הרשב"א שכל האיסור בקול באשה ערוה נאמר דווקא בשמיעת קול שיש בה קירוב הדעת, אך פשוט וברור שדו שיח רגיל וענייני בין גבר לאשה אינם בכלל האיסור הזה, ואין בזה קירוב הדעת.^[50]
ונראה שגם לדברי הרשב"א יוצא^[51] שאיסור שמיעת קול הוא הרחבה של חז"ל לאיסור 'לא תקרבו'.^[52]
ג. ראבי"ה (ברכות סי' עו): "ואומר אני דטעמא דאע"ג דאין הקול נראה לעין מיהו הרהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]".
מסביר הראבי"ה שהאיסור לשמוע את קול האשה הוא משום הרהור, וא"כ במצב שאין הרהור אין איסור. וכך יש לבאר את כל המקרים הנ"ל. אלא שיש להעיר שהראבי"ה עצמו סובר שאיסור שמיעת קול הוא בק"ש בלבד, ולכן אין מדבריו ראיה שיש איסור עצמי של שמיעת קול מחשש הרהור. אולם כך עולה מדברי שנים מהאחרונים, הלבוש (אה"ע כא, א) והבאר שבע (קונטרס באר מים חיים סי' ג).^[53]
ד. מאירי (ברכות כד ע"א): "ובאשה אחרת אפי' באצבע קטנה כל שהוא מכוין לראות או לשמוע אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה אפי' קול שאינו של זמר וכמו שאמרו קדושין ע' א' ברב נחמן שאמר לרב יהודה לישדר מר שלמא לילתא ואמר ליה לא סבר לה מר קול באשה ערוה ומ"מ אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא".
נראה שלשיטתו האיסור הוא בכל ראיה או שמיעה של אשה ערוה בכוונה לכך. וצ"ל שהכוונה שעליה דיבר המאירי היא כוונה לשמוע את קול האשה בעצמותו ולא רק את תוכן הדיבור. ולכן בכל המקרים שהובאו לעיל אין איסור, כי שם לא הייתה כוונה לשמוע את קול האשה בעצמותו אלא רק את תוכן הדיבור. ומסתבר שגם לשיטתו האיסור הוא משום הרהור כמו שנתבאר בשיטתו לעיל לגבי איסור הסתכלות, שהרי הגמרא מביאה אותם ביחד.
ה. מהרש"ל (יש"ש קידושין ד, ד): "וההיא דקול באשה ערוה דקאמר, משמע שאסור לדבר עם האשה, כמו שפי' רש"י, אם אשאול בשלומה, תשיבני, ונראה, דדיחוי הוא דקא מדחיה ליה, דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר, ע"ד המקרא (שה"ש א', י"ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב, גם לא מצינו שנזהרו גדולים הראשונים מלדבר עם האשה, בכמה עובדא שבתלמוד, גם במחברים לא הזכירו פה, אלא שאין שואלין בשלום אשה, והיינו משום חיבה".
מדבריו יוצא שכל מה שחז"ל אסרו^[54] זה דווקא שמיעת קול זמר של אשה אך קול אחר לא נאסר. וצ"ב לשיטתו מה יסוד האיסור.
היוצא מהנ"ל שלוש אפשרויות לבאר את יסוד איסור שמיעת קול באשה:
א. משום הנאה.
ב. משום קירוב הדעת.
ג. משום הרהור.
וצ"ל שמה שנתבאר לעיל שלדעת הר"ן וסיעתו איסור שמיעת קול הוא מן התורה, זה רק לפי הצד שהגדר הוא איסור משום הנאה ואסור מן התורה משום 'לא תקרבו'^[55] כגדר וסייג מפני הביאה (כפי שנתבאר לעיל בגדר איסור 'לא תקרבו'). אך לשאר ההסברים שהאיסור משום הרהור או קירוב הדעת נראה פשוט שהאיסור מדרבנן בלבד מחשש שיבוא לידי הרהור או לידי קירוב פיזי.
סיכום: בגמרא בברכות מבואר שיש איסור לשמוע קול אשה, נראה שתוקף האיסור נתון במחלוקת ראשונים האם מן התורה או מדרבנן. לצד שהאיסור מן התורה הגדר הוא איסור הנאה משום 'לא תקרבו', לצד שאסור מדרבנן יש שלוש אפשרויות לבארו - משום הנאה, קירוב הדעת או הרהור.
♦
ו. סיכום יסודות איסורי ההרחקות מן העריות
היוצא מכל הנ"ל שיש לנו ארבעה סוגי איסורים, שבכל אחד מהם החשש הוא שונה
איסור יחוד – חשש ביאה באותה שעה.
איסורי קריבה (נגיעה של תאווה, שחוק וקלות ראש וכן הסתכלות ושמיעת קול לחלק מהשיטות) – איסור הנאה וקירוב דעת עם אישה ספציפית, מחשש שיובילו לידי ביאה.
איסורי הרחקה מן העבירה (הסתכלות בנשים) – חשש להתעסקות מוגברת בנשים ובתאווה באופן כללי שיוביל לידי עבירה.
איסור 'ונשמרת' (הרהור, וכן הסתכלות ושמיעת קול לחלק מהשיטות) – שמירת המחשבה או חשש להוז"ל.
ולאחר שנתבאר כל זה, נבוא לבאר אלו מהאיסורים הנ"ל שייכים בנדה ואלו אינם שייכים.
♦
ז. איסורי הרחקות מנדה

איסור יחוד

ההיתר להתייחד עם אשתו נדה מופיע בגמרא בסנהדרין (לז ע"א): "והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות".
מבואר שלמרות שנדה היא חלק מהעריות המוזכרות בפרשת אחרי מות, בכל זאת התירו להתייחד איתה, ולמדו כן מהפסוק בשיר השירים 'סוגה בשושנים' שאפילו מחיצה קלה כגדר של שושנים (הרחקות חז"ל) מועילה להפרישם מן האיסור.
בפשטות הגמרא מבואר שהסיבה שהתירו להתייחד עם אשתו היא מכיוון שהתורה העידה על ישראל שאין חשש שעל ידי יחוד יגיעו לביאה. ונראה שיש שתי אפשרויות לבאר מדוע לא חששו ביחוד עם נדה שיגיעו לידי ביאה, בשונה משאר עריות:
א. בגמרא בסוטה (ז ע"א) מבואר שבנדה התירו יחוד משום שיש היתר לאיסורה, בשונה מסוטה, שלא התירו בה יחוד משום שאין היתר לאיסורה.^[56] ולפי זה ניתן לבאר גם את החילוק בין נדה לשאר עריות. לנדה יש היתר ולכן אדם יכול להתגבר על יצרו לזמן מוגבל, אך לשאר עריות אין היתר^[57] ולאדם קשה להתגבר על היצר למשך זמן לא מוגבל. ולכן אפילו ישראל נחשדו על כך ונאסרו ביחוד.
ב. בגמרא בכתובות (ד ע"א) מבואר שיש חילוק בין אשתו נדה שכבר בא עליה, שמותרת ביחוד, לבין אשתו נדה שעדיין לא בא עליה, שאסורה ביחוד. ולפי זה יוצא שסברת ההיתר היא שמכיוון שכבר בא עליה, נח יצרו ואין חשש כל כך.
מלשון הרשב"א (תורת הבית ז, ב) מבואר כטעם הראשון: "מתייחד אדם עם אשתו נדה ואין אחר צריך לשמרה שבעלה נאמן עליה דכיון שיש היתר לאיסורה אין יצרו תוקפו".
ואילו מהיד רמ"ה (סנהדרין לז ע"א) מבואר כטעם השני: "סוגה בשושנים כו' שאפי' סוגה בשושנים שאין כאן שום סייג למנוע בני אדם להכנס וכ"ש שהשושנים מרגילים בני אדם לבא לא יפרצו בהן פרצות כדמפרש ואזיל גבי נדה שאע"פ שהאש דבוקה בנעורת אינה מהבהבת ופשוטה היא ודוקא בשאר אינשי דעלמא דשכיחא ליה איתתא מקמי הכין דלא נפיש יצריהו אבל חתן דלא הוה שכיחא ליה עד השתא ונפיש יצריה לא כדמפורש בריש פרק בתולה נשאת".^[58]
ויש נפ"מ גדולה בין הטעמים. לפי הטעם הראשון שהתירו יחוד משום שיש היתר לאיסורה, יוצא שבמקרה שאין היתר לאיסורה, כגון שיש לה פצעים כך שהיא לא יכולה לטבול או שהיא ראתה מחמת תשמיש שלוש פעמים ונאסרה בבדיקת שפופרת, הם יאסרו ביחוד. אך לפי הטעם השני, לכאורה גם במקרים כאלו יהיו מותרים ביחוד, שמכיוון שבעל כבר נח יצרו ואין חשש.
אלא שיש להקשות על הטעם השני, שהרי ברור שבשאר עריות אפילו אם יקרה מצב שהוא גם בא עליה בעבר, כגון גרושתו שנישאת לאחר וכעת היא אשת איש, עדיין אסור להם להתייחד, למרות שכבר נח יצרו. ועל כרחך שאין טעם זה מספיק בלבד. ולכן נראה שלשיטת הרמ"ה צריך את שני הטעמים להיתר.
וכך נראה בדברי החידושים המיוחסים לרבינו יונה (סנהדרין לז ע"א): "איכא דבעי כיון דגמרי' יחוד העריות מכי יסיתך אחיך בן אמך, ונדה א' מן העריות היא, היכי גמרי' מדברי קבלה לסתור דברי תורה. וניחא לי דהאי לאו סתירת ד"ת היא, דאיכא למימר שלא אסרה תורה יחוד דעריות אלא דומיא דאם שהוא אסור שלא הי"ל היתר ולא יהא היתר לו לעולם, שיצרו מתגבר עליהם ביותר, אבל נדה שכבר בא עליה ועדיין יבא היתר [לאיסורו] לא אסר הכתוב יחודה".
מבואר מדבריו שבשביל להתיר צריך את שני התנאים - גם שכבר בא עליה וגם שיש היתר לאיסור.
ונראה שנידון זה תלוי בהבנת הסוגיא בכתובות (ד ע"א) האם איסור יחוד בכלה שפירסה נדה הוא מן התורה או מדרבנן - שאם נאמר שהאיסור מן התורה, אז יוצא שצריך את שני התנאים כדי להתיר יחוד עם נדה. ואם האיסור בזה הוא מדרבנן, אז העיקר זה הטעם הראשון, והטעם השני רק מבאר מדוע לא לגזור מדרבנן.^[59]
ולענ"ד נראה שקשה לומר שמהתורה צריך דווקא צירוף של שני טעמים כדי להתיר את היחוד. ולכן נראה שעיקר ההיתר של יחוד בנדה הוא משום שיש היתר לאיסורה, והסברא השניה שכבר בא עליה היא כדי לבאר מדוע אין איסור דרבנן.
התוס' שם הקשו ותירצו באופן קצת שונה: "א"ת והא יחוד דאורייתא היא כדדרשינן (לעיל דף כא:) מכי יסיתך אחיך בן אמך והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה סופה ליטהר".
מבואר מדבריהם שבאמת הפסוק סוגה בשושנים אינו המקור לכך שאין איסור יחוד באשתו נדה, אלא המקור לכך הוא כבר מהלימוד של איסור יחוד עצמו, שאסר רק עריות שהם דומיא דאמו, ולא נדה, שעתידה להיות מותרת.^[60] ולפי זה יוצא שיסוד ההיתר של יחוד באשתו נדה אינו מסברא בלבד, אלא היה צריך לימוד מיוחד מהפסוק שדווקא ערוה שאסורה עולמית דומיא דאמו נאסרה ביחוד ולא כל ערוה. ונראה שזה מובן לפי מה שנתבאר בדעתם שאיסור יחוד הוא איסור עצמי ולא גדר וסייג מפני הביאה.
הסבר נוסף מדוע אין איסור יחוד עם אשתו נדה מופיע בדברי הרא"ש (הל' נדה בקיצור סי' ב^[61]): "ומשעת ראייתה עד שתטבול יש לה להתרחק קצת מבעלה בדברים שאפשר כי התורה אסרה ייחוד (על) של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות. אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו (סנהדרין ד' לז ב) סוגה בשושנים".
מסביר הרא"ש שבאמת מעיקר הדין היה צריך לאסור יחוד עם אשתו נדה, אלא משום שזה דבר שקשה ליזהר בו התורה לא אסרה כן.
וכן משמע במאירי (נדה סד ע"א): "אף באשתו לא אסרו שלא להתיחד עמה שלא אמרה תורה לשלחה מביתו ולגרשה מחדרו".
וכן משמע בריב"ש (סי' תכה): "שאשתו נדה אין אסור' לו להתיחד עמה, שלא חייבוהו להוצי' את אשתו מביתו ולא להעמיד שומר זולתי החתן בשלא בעל משום דתקיף יצריה, כדאיתא בפ"ק דכתובות (ד'). ואמרינן נמי בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (ל"ז) א"ל ההוא מינאה לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא וכו'".
מלשונות הראשונים מבואר שהם באים לברר מדוע אין בזה איסור מן התורה. וקשה, שהרי אם יש ביחוד עם נדה איסור תורה, מהיכא תיתי להתיר את האיסור משום שקשה לבצע אותו בפועל.
ונראה לבאר בכמה דרכים:
א. באמת הסיבה שלא אסרו יחוד עם אשתו נדה מן התורה היא מכיוון שאי אפשר, והמקור לזה הוא מסברת 'דרכיה דרכי נועם', שחז"ל הבינו שלא יתכן שהתורה תאסור דבר כזה. וכך נראה יותר בפשטות לשונות הראשונים.
ב. התוקף של איסור יחוד הוא מן התורה, אלא שאיסור זה לא מפורש בתורה אלא הוא נמסר לחכמים כך שהם יקבעו את גדריו,^[62] וכך חז"ל קבעו מסברא.^[63]
ג. באמת עיקר ההיתר מן התורה הוא משום שנדה היא לא דומיא דאמו ולכן לא נלמד מהפסוק. והסברא שלאסור יחוד עם נדה זה קשה ולא אפשרי רק באה לבאר מדוע לא אסרו את היחוד מדרבנן.
מלשונות הראשונים שהובאו עד כה משמע יותר כשתי האפשרויות הראשונות, אבל מהיראים (סי' כו) נראה שהוא סובר כאפשרות השלישית: "ואף על פי שהחמירו בנדה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה, לענין יחוד הקלו בה שאסור משאר עריות מותר בנדה כדאמרינן בסנהדרין [ל"ז א'] א"ל ההוא מינא לר' אבהו אמריתו שרי להתיחד עם הנדה וכו' וטעמא שאי אפשר לו שלא להתייחד עם אשתו נדה ואין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואף על גב דיחוד אסור מדאורייתא בשאר עריות, כדאמרינן בע"ז בפ' שני [ל"ו ב'] ובסנהדרין [כ"א ב'] ובקדושין [פ' ב'] כי יסיתך אחיך בן אמך בן מתייחד עם אמו ואין מתייחד עם כל עריות שאין להם היתר דומיא דאמו אבל נדה יש לה היתר ובמה מצינן אין ללמוד דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו".
בתחילת דבריו מבאר היראים שלא גזרו יחוד על הנדה, מפני שאין גזוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן יכולים לעמוד בה. אך הוא מקשה על זה שהרי יחוד אסור מן התורה, ומתרץ שכל האיסור מן התורה הוא בעריות דומיא דאמו שאין להם היתר, אך נדה שיש לה היתר לא נאסרה ביחוד מן התורה.
וכן יש להוכיח מהתוס' רא"ש שבסנהדרין (לז ע"א ד"ה סוגה) כתב: "ותימה והא ייחוד דאוריתא הוא כדדרשי' לעיל בפ"ב כי יסיתך אחיך בן אמך והיכי אתי קרא דדברי קבלה למישרי מאי דאסר בדאוריתא, וי"ל דלא אסרה תורה אלא ערוה דכעין אמו דלא עבידא לאישתרויי כלל אבל נדה סופה ליטהר".
מדבריו כאן מבואר שההיתר של יחוד עם נדה מן התורה הוא מפני שנאסר יחוד רק עם עריות כעין אמו, ונדה היא לא אחת מהן.
ובשבת (יג ע"א ד"ה אף) כתב: "אף על גב דייחוד אשת איש אסור מדאורייתא והוא בבגדו והיא בבגדה אינו אסור אלא מדרבנן אפילו הכי גבי נדה מחמירין טפי בהוא בבגדו והיא בבגדה מבייחוד משום שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכולין לעמוד בה ואי אפשר להעמיד שומר או לייחד בית לנדותה".
ומבואר מדבריו שכוונתו לבאר מדוע אין ביחוד עם אשתו נדה איסור דרבנן כמו שאסרו 'הוא בבגדו והיא בבגדה'. ועל זה תירץ שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן יכולים לעמוד בה. וצ"ע אם יש בדבריו כאן סתירה לדבריו בהלכות נדה, או שדבריו בהלכות נדה מתפרשים ע"פ דבריו כאן.
סיכום: בגמרא בסנהדרין מבואר שמותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה. הראשונים נחלקו מה סברת ההיתר, ויש בזה כמה שיטות א. אין חשש ביאה משום שיש לה היתר, וייתכן שגם משום שבא עליה. ב. גזיה"כ להתיר מכיוון שנאסרו רק עריות דומיא דאמו שאין לה היתר. ג. מכיוון שקשה מאוד להתנהל כך (ויש דעות שזו רק סברא מדוע לא לגזור מדרבנן). מפשטות הגמרא בסנהדרין נראה כאפשרות הראשונה.
♦

איסור קריבה

פשוט וברור ומוסכם לכולי עלמא שאיסור קריבה שייך גם באשתו נדה, שכך מפורש באבות דרבי נתן (פ"ב): "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח י"ט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב".
וכך מבואר בגמרא בשבת (יג ע"א) ממעשה של אותו ת"ח אחד: "תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך? אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
וברמב"ם (איסורי ביאה יא, יט) מבואר שבאשתו נדה החמירו אפילו יותר משאר עריות, ובנוסף לאיסור קריבה יש גם איסור נגיעה, משום הרגל עבירה: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא יבוא לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו, ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה".
ונראה שמקורו הוא מהמעשה של אותו תלמיד אחד שאשתו אמרה שלא נגע בה אפילו באצבע קטנה. וראה להלן בסוף החלק בביאור העניין של החומרא היתרה שהחמירו בנדה, שאסרו אפילו נגיעה בעלמא.
סיכום: באבות דרבי נתן מבואר שאיסור קריבה מן התורה שייך גם בנדה, ומהגמרא בשבת מבואר שמדרבנן החמירו בה אפילו בנגיעה בעלמא.
♦

איסור הסתכלות[64]

המקור שמתייחס לאיסור הסתכלות באשתו נדה מופיע בגמרא בנדרים (כ ע"א): "רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש: עקבה דקתני - במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב".
מפשט הגמרא נראה ברור שמדובר על הסתכלות באשתו. כך פירש רב יוסף, וכך נראה גם מדברי ריש לקיש, שאמר שעקיבה היינו מקום הטינופת. והרי באשה אחרת שאיננה אשתו אסור להסתכל בכל המקומות ולא רק במקום הטינופת.
אמנם בדברי הגמרא לא מפורש להדיא שיש איסור בזה, ורק נאמר שסופו בא לידי עבירה או שיהיו לו בנים שאינם מהוגנים. אך מסתבר שהכוונה בלשונות אלו לומר שיש איסור ולהראות את חומרתו.
וניתן להבין את מהלך הגמרא בשני אופנים שונים:
א. ניתן לומר שריש לקיש בא לפרש את רב יוסף ולומר שכל מה שנאסר להסתכל על אשתו נדה זהו רק במקום הטינופת. ולפי זה יוצא שלכולי עלמא אסור להסתכל רק במקום הטינופת של אשתו נדה.
ב. ניתן לומר שריש לקיש חולק על רב יוסף, וסובר שלא מדובר על אשתו נדה אלא על אשתו טהורה, שאפילו בה יש איסור להסתכל במקום הטינופת. ולפי זה יוצא שרב יוסף אוסר להסתכל בעקב של אשתו נדה ור"ל אוסר להסתכל במקום הטינופת של אשתו טהורה.
ונראה ששתי האפשרויות הללו מפורשות בדברי הראב"ד (בעלי הנפש שער הפרישה סימן א): "יש מפרשים דהא דריש לקיש אדרב יוסף אתמר ולקולא קאמר, דאפילו באשתו נדה לא מיענש בבנים שאין מהוגנין אלא במקום הטנופת. וי"מ דהא דריש לקיש מלתא באפי נפשה היא, ולפרושי למילתא נמי אתא, ומילתא דרב יוסף לחוד ודריש לקיש לחוד, דהא דרב יוסף בעקבה ממש ובאשתו נדה כדאמרינן בהדיא, והא דריש לקיש אפילו באשתו שאינה נדה ומאי עקבה מקום הטנופת, ורב יוסף וריש לקיש לא פליגי בעיקרא דמלתא אלא בפרושא דברייתא, דמר מוקים לה בעקבה ממש כפשוטה ובאשתו נדה, ומר מוקים לה באשה סתם בין נדה בין שאינה נדה כפשוטה, ומאי עקבה מקום הטנופת. ואנן לית לן לאכרועי בהא מילתא דמעשה שמים הוא. מיהו מידי איסורא לא נפיק ונקטינן כתרווייהו לחומרא דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום המכוסה שבה שמא יבוא לידי הרגל. ואסור להסתכל בה במקום הטנופת אף על פי שאינה נדה. ועוד דאיכא למימר נמי דלא פליגי אלא מר מוקים לה הכי ומר מוקים לה הכי ותרווייהו סבירא להו כהדדי".
ומבואר מדברי הראב"ד תוספת ביאור לפי ההבנה השניה, שמה שכתבו 'עקב' זה לאו דווקא, אלא הכוונה לכל המקומות המכוסים שבגוף.
ונחלקו הראשונים כאיזה דרך לבאר את הסוגיא. הרמב"ם (איסורי ביאה כא-ד) כתב: "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול, אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה".
מבואר מדבריו שמותר לאדם להביט באשתו נדה אפילו שיש לו הנאה מהראייה, בשונה משאר עריות שבהן הדבר אסור. ואין זכר בדבריו לחילוק בין מקומות מכוסים לשאינם.
ואכן מדברי המגיד משנה (שם) מבואר שהוא הבין שהרמב"ם סובר כיש מפרשים הראשון בראב"ד: "ומותר לאדם להביט וכו'. זה מתבאר פרק ואלו מותרין (נדרים דף כ') שאמרו שם המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין אמר רב יוסף ובאשתו נדה א"ר שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב משמע הא בשאר מקומות מותר וכן אמרו שמותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה כנזכר פרק י"א אלמא שמותר להסתכל בה. ובהשגות א"א אבל לא במקום הסתר שלה והכי איתא בנדרים ע"כ. ובנדרים לא הזכירו אלא במקום הטנופת אבל לא הוצרך רבינו לבאר איסורו שכבר כתב ולא ישחוק ולא יקל עמה וכ"ש ההסתכלות באותו מקום".
המגיד משנה מוסיף שהסיבה שבדברי הרמב"ם לא מבואר איסור ההסתכלות באותו מקום באשתו נדה, למרות שהוא מפורש בגמרא, היא מכיוון שאיסור זה כלול כבר בתוך האיסור לשחוק ולהקל ראש עמה.
וכן מבואר בריב"ש (סי' תכה): "ולא אסרו להסתכל באשתו נדה אלא במקום התורף, כדאיתא במסכת נדרים פרק ואלו מותרין (כ')".
וכן מבואר בעוד ראשונים, ומהם: פירוש הגאונים לטהרות (נדה עמ' 114), רוקח (הל' נדה), תוספות רא"ש (נדרים כ ע"א ד"ה ובאשתו נדה^[65]) ופסקי תוספות (נדרים אות לח).^[66]
ומאידך, יש ראשונים אחרים שמבואר שסוברים כיש מפרשים השני בראב"ד. כך מבואר ברמב"ן (הל' נדה ח, ד), שאוסר להסתכל בעקיבה של אשתו נדה ובכל המקומות המכוסים: "ואסור להסתכל אפילו בעקבה של אשתו כשהיא נדה, ואין צריך לומר בשוקיה ובכל מקום שאינו מגולה, וכל המסתכל בהן הויין לו בנים זכרים שאינן מהוגנין".
וכן מבואר ברשב"א (תורת הבית הארוך ז, ב): "רבי אחי בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הואין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף ובאשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה שמא יבא לידי הרגל".
וכן מבואר בעוד ראשונים, ומהם: השגות הראב"ד (איסורי ביאה כא, ד), רא"ה (הל' נדה), טור (יו"ד סי' קצה), חינוך (מצוה קפח), ארחות חיים (הל' נדה) ומאירי (נדרים כ ע"א).
וראיתי שהקשו^[67] על שיטת הסוברים כיש מפרשים הראשון בראב"ד שמותר להסתכל במקומות המכוסים באשתו נדה, ממה שנתבאר לעיל שיש איסור של שחוק וקלות ראש המרגילים לערוה, וא"כ כ"ש שאסור להסתכל במקומות המכוסים. ומכח זה רצו לדחוק בכל הראשונים ולומר שאין מי שסובר שמותר להסתכל במקומות המכוסים.
אולם פשטות לשונות הראשונים מורה שהם התירו בזה. ולכן צריך ליישב את הקושיא ולומר שיש כאן סוג של מחלוקת מציאותית - האם הסתכלות במקומות המכוסים גורמת לגירוי היצר גדול כל כך או לא. לדעת הראשונים האוסרים יוצא שהסתכלות במקומות המכוסים גורמת לגירוי היצר שיוצר חשש גדול שיגיעו לידי עבירה, ולכן אסרו, ואילו הראשונים שהתירו סוברים שאין בזה גירוי גדול כל כך, שהרי היא אשתו והוא רגיל בה, ולכן אין חשש שרק על ידי הסתכלות יגיע לידי עבירה.^[68]
היוצא מכל הראשונים הנ"ל הוא שמותר להסתכל באשתו נדה במקומות הגלויים אפילו אם הוא נהנה מכך. ונחלקו לגבי מקומות המכוסים. ולפי זה יש לבאר אלו גדרי איסור הסתכלות שייכים בנדה ואלו גדרים אינם שייכים:
א. איסור הנאה מן הערוה – בשאר נשים נאסר להסתכל אפילו באמצע קטנה כדי ליהנות, ואילו באשתו נדה הותר לפחות במקומות הגלויים. ומוכח מזה שאיסור זה לא שייך באשתו נדה, מכיוון שיש היתר לאיסורה והחשש אינו גדול כל כך.
ב. איסור שמא יבוא לידי הרהור – מכך שהתירו הסתכלות לשם הנאה באשתו נדה נראה שמוכח שאין איסור הסתכלות משום הרהור, מדין 'ונשמרת' באשתו נדה, שהרי אפילו הסתכלות בבגדי אשה (אחרת שאינה אשתו) נאסרה מדין זה, וכל שכן הסתכלות במקומות הגלויים שבה לשם הנאה.^[69]
ג. איסור הרחקה מן עבירה – זה כל הדיון בגמרא בנדרים ופשוט ששייך גם בנדה. ונחלקו הראשונים האם שייך רק בהסתכלות באותו מקום או בכל המקומות המכוסים.
סיכום: בגמרא בנדרים מבואר שיש איסור להסתכל על אשתו נדה במקומות מסוימים. למגיד משנה (וכך נראה מהרמב"ם) וסיעתו האיסור הוא באותו מקום בלבד, ולרמב"ן וסיעתם האיסור הוא בכל המקומות המכוסים. ונראה שהאיסור הוא רק משום הרחקה מן העבירה, אך משום הנאה וחשש הרהור אין לאסור באשתו נדה. ולכן לכולי עלמא התירו להסתכל עליה במקומות הגלויים, אפילו שהוא מסתכל לשם הנאה.^[70]
♦

איסור קול באשה

בדברי התנאים והאמוראים לא נזכרה התייחסות מפורשת לעניין איסור שמיעת קול באשתו נדה, וגם בדברי הראשונים אין התייחסות מפורשת לכך.
עיקר הדיון מתחיל בדברי הפת"ש (יו"ד קצה, י): "צ"ע אי מותר לשמוע קול זמר שלה מאחר דבגמרא דשבת דף י"ג אמר מקיש אשה נדה לאשת רעהו רק דיחוד שרי משום דהתורה העידה סוגה בשושנים כדאיתא בסנהדרין דף ל"ז ועי' בתוספות שם ד"ה התורה העידה א"כ נראה דאסור דהא באשת רעהו אסור כמ"ש בברכות דף כ"ד קול באשה ערוה וכתב הרא"ש שם פירוש לשמוע וכ"כ כל הפוסקים וצ"ע".
הפת"ש מוכיח מדברי הגמרא בשבת (יג ע"א) שהקישה בין אשת רעהו לאשתו נדה שכל מה שנאסר באשת רעהו נאסר באשתו נדה, ולכן ממילא יש לאסור לשמוע קול זמר שלה.
אולם בטהרת הבית (ח"ב עמ' קעד-קעז) כתב לדחות את ראייתו שהרי גם הסתכלות הותרה באשתו נדה, ואפילו שנהנה ברייתה, וא"כ ברור שההיקש הוא לא מוחלט, ואין ראיה לאסור שמיעת קול זמר שלה.
וראיתי בספר אמרות טהורות^[71] (ח"ב סי' מג אות ה) שרצה להוכיח כדברי הפת"ש מלשונו של הר"ן (שבת יג ע"א): "לפיכך נראין לי דברים כפשטן דמעיקרא כי בעינן למפשט מהיקישא דאשת רעהו הוה סבירא לן דבאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מדאורייתא ולא משום יחוד וכמ"ש רש"י ז"ל אלא אפי' בלא יחוד ובדליכא חששא דביאה (וכיון) [וכגון] שפתח פתוח לרשות הרבים אסור מדאורייתא דפשיטא לן הכי מסברא באשת רעהו שהרי אפילו קולה ערוה ומשום הכי בעינן למפשט בעיין מעיקרא ולומר שאפילו תמצא לומר שהוא בבגדו והיא בבגדה כיון דאיכא שינוי ודעות לא אתי לידי ביאה אפ"ה מצד עצמו אסור שבעל כרחיך הקיש הכתוב לאסור באשתו נדה כל מה שאסור באשת רעהו בר מיחוד דשרינן לה בנדה מדרשא דסוגה בשושנים".
הר"ן כותב שהכתוב הקיש את אשתו נדה לאשת רעהו לכל האיסורים, ומוכח מזה ששמיעת קול שאסורה באשת רעהו אסורה, גם באשתו נדה. אך גם את ראיה זו ניתן לדחות ממה נפשך, אם לדעת הר"ן באמת אסרו בנדה כל מה שאסרו באשת רעהו אז יוצא שגם הסתכלות אסורה. אך כבר נתבאר לעיל שלהלכה כולי עלמא מודים שהסתכלות במקומות הגלויים מותרת, וא"כ אין הלכה כדבריו. ואם נאמר שגם הר"ן מודה שהסתכלות במקומות הגלויים מותרת אז ממילא י"ל שההיקש הוא לא מוחלט, ואין ראיה גם לגבי שמיעת קול.
והשתא דאתית להכי שאין הוכחה לאיסור או להיתר, ננסה להכריע בשאלה זו על פי הסברות שנתבארו לעיל בגדר האיסור:
א. אם האיסור לשמוע קול הוא משום הנאה, מסתבר שכמו שהתירו ליהנות בהסתכלות כך יש להתיר ליהנות בשמיעת קול.^[72]
ב. אם האיסור הוא משום קירוב דעת, נראה פשוט שבאשתו נדה יש לחלק בין קירוב דעת המרגיל לביאה, שאסור, לבין קירוב דעת נפשי בין בעל לאשתו, שכולל התעניינות בשלומה, שמותר.^[73] וא"כ מסתבר שבשמיעת קול אין כל כך קירוב המביא לידי ביאה, ובפרט אם רגיל בו, ולכן יהיה מותר.
ג. אם האיסור הוא משום הרהור, הדבר תלוי בשאלה האם יש איסור להרהר באשתו נדה. וגם אם נאמר שיש איסור עדיין יש עוד צד להקל שבאשתו החשש שיגיע משמיעת קול להרהור הוא פחות, שהרי רגיל בה.
כמובן שכל האמור כאן הוא בקול רגיל שאדם עשוי לשמוע ביום יום (אפילו של זמר, כגון שירי שבת או ששרה לתינוק וכדומה). אך אם מדובר בקול מיוחד שסביר שיגרום לגירוי היצר יש לאסור, משום שלא גרע משחוק וקלות ראש המרגילים לערוה.
סיכום: איסור שמיעת קול באשתו נדה לא נידון במפורש בגמרא או בראשונים, ונחלקו בו האחרונים. נראה מסתבר שלכל טעמי האיסור של שמיעת קול ערוה אין לאסור באשתו נדה אלא אם כן נאמר שהרהור נאסר באשתו נדה. אך גם לטעם זה י"ל שמסתבר ששמיעת הקול לא תגרום להרהור, שהרי הוא רגיל בה, ולכן יש להתיר. ופשוט שאם מדובר על קול מיוחד שסביר שיגרום לגירוי היצר יש לאסור, משום שלא גרע משחוק וקלות ראש.

איסורי הרחקות המיוחדים לנדה

בנוסף לכל האיסורים שנידונו עד כה שהם איסורים המשותפים לכלל העריות, חז"ל הוסיפו איסורי הרחקות פרטיים הנוגעים לנדה בדווקא. ונמנה כאן את העיקריים שבהם ע"פ המבואר ברמב"ם (איסורי ביאה יא, יט): "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא יבוא לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו, ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה".
מבואר מדבריו שיש ג' איסורים שחז"ל אסרו במיוחד בנדה:
א. ג' מלאכות שאשה עושה לבעלה^[74]
ב. נגיעה בבשרה
ג. אכילה ביחד
המקור לאיסור ג' המלאכות שאשה עושה לבעלה הוא מהגמרא בכתובות (סא ע"א): "אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המטה, אמר רבא: לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה".
ומבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל שיסוד האיסור המבואר כאן הוא מפני הרגל עבירה, שמכיוון שהפעולות הללו מגלות חיבה בין האשה לבעלה יש חשש שיבואו לידי עבירה.^[75]
המקור לאיסור נגיעה בבשרה הוא מהמעשה של אותו תלמיד שהובא בגמרא בשבת (יג ע"א): "תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. - בימי לבוניך מהו אצלך? - אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
ונראה שגם כאן חז"ל הוסיפו על האיסור של נגיעה שיש בה הנאה, ואסרו גם נגיעה סתמית שאין בה הנאה, כדי להרחיק את הקירבה הפיזית ביניהם כדי שלא יגיעו לידי עבירה.
המקור לאיסור אכילה ביחד עם אשתו נדה מופיע במשנה בשבת (יא ע"א): "כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה".
ובגמרא שם (יג ע"א): "כיוצא בו לא יאכל הזב. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו: לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו, לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו".
מבואר בגמרא שלגבי המקרה הרגיל של בעל שאשתו נדה זה היה פשוט וברור שאין להם לאכול ביחד מחמת דיני טהרות. והמשנה הוסיפה שאפילו לזב, שגם הוא טמא, אסור לאכול עם הזבה, כדי שלא יבואו לידי עבירה. ולכן גם לאחר שהפסיקו לשמור דיני טהרות עדיין שייך האיסור מפני הרגל עבירה גם לגבי בעל ואשתו נדה. ונראה שגם כאן האיסור נועד למנוע מקירבה פיזית שתוביל לידי עבירה.
ונראה שהסברא שהחמירו יותר באשה נדה מבשאר עריות בדברים אלו היא מכיוון שהתירו בה את היחוד, ויש יותר חשש גדול שיגיעו לידי ביאה באותה שעה, לכן היו צריכים להוסיף הרחקות כדי למנוע הרגל עביר.ה וכך מפורש בדברי הרא"ש (הל' נדה בקיצור סי' ב): "ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו (סנהדרין ד' לז ב) סוגה בשושנים ובשביל שמתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג שיזכור את נדותיה. ואמרו (שבת ד' יד א) שלא יאכלו על השלחן אחד בימיהם שהיו שלחנות שלהם קטנים ובפני כל אחד היו נותנים שלחן. והאידנא שכל בני הבית אוכלין על שלחן אחד אוכלת עמו על השולחן. אבל יעשה קצת היכירא ישים קנקן על השלחן ביניהם. ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יקבל שום דבר מידה. אלא מניחתו לפניו והוא נוטלו. ולא תשפוך לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ולא תמזוג לו את הכוס ולא תציע לו את המטה בפניו אבל שלא בפניו מצעת היא ולא ישכב על מטתה אפילו כשאינה במטה".
וכן מבואר בעוד ראשונים:
א. יראים (סי' כו): "והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות".
ב. ראבי"ה (סי' קצב): "דמזיגת הכוס וכו' קרובי ביאה היא, וכיון דשרי ליה לייחודי בהדה יצרו תוקפו לבא עליה, מה שאין כן בשאר עריות, כיון דאינו מתייחד עמהן יכול לאכול ולשתות עמם ולא אתי למבעל".
ג. רוקח (סי' שיז): "ייחוד מותר לייחד עם אשתו נדה... ומפני שמותר לייחד עמה צריך ליזהר בכל החומרות".
ולפי זה יוצא שיסוד איסורי 'הרגל עבירה' הוא גדר וסייג מפני ביאה באותה שעה, שכדי לאזן את העובדה שהותרו ביחוד ובכך גובר החשש שיתאוו לביאה באותה שעה, לכן חז"ל יצרו הרחקות שהן כסוגה (גדר) של שושנים (לשון הגמרא בסנהדרין לז ע"א) שמגנה עליהם מחשש זה.עה
כמובן שדיני הרחקות מן הנדה הם רבים ומפורטים ואין כאן המקום לדון בכל האיסורים, התמקדנו רק באיסורים היסודיים העולים מדברי הגמרא בפירוש ומיוחדים לנדה בלבד.
סיכום: בגמרא התבארו שלושה איסורי הרחקה שמיוחדים לנדה, והם: ג' מלאכות שאשה עושה לבעלה, איסור אכילה ביחד ואיסור נגיעה בבשרה. ונתבאר שיסוד האיסורים הללו הוא מחשש ביאה באותה שעה, שכדי לאזן את החשש שגבר מחמת ההיתר ביחוד חז"ל הוסיפו איסורים, שהם כגדר מפני חשש זה.^[76]
♦
ח. ביאור ההבדל בין איסורי הרחקות מן העריות לאיסורי הרחקות מן הנדה
לאור כל מה שהתבאר עד כה יוצא דבר מעניין. מצד אחד יש איסורים שהחמירו בהם בשאר עריות יותר מאשתו נדה, כמו איסור יחוד ואיסור הסתכלות ושמיעת קול, אך מאידך נראה שיש איסורים שהחמירו באשתו נדה יותר משאר עריות, שאסרו בה נגיעה סתם ואפילו אכילה בקערה אחת, שלא כמו בשאר עריות. וצריך ביאור מה פשר הדברים.
♦

ביאור א – נדה היא ערוה ככל העריות ורק בדינים מסוימים הקלו כיוון דלא אפשר

אפשרות ראשונה לבאר את הנ"ל ראיתי בספר אמרות טהורות (ח"ב סי' מג) שביאר שבאמת אין שום חילוק מהותי בין שאר איסור עריות לאיסורי נדה. וראיה לכך ממה שדרשו חז"ל בשבת (יג ע"א) להקיש אשת רעהו לאשתו נדה. ועוד, שבנדה אפילו החמירו יותר מדרבנן בכמה הרחקות, כפי שנתבאר, והתירו בה רק יחוד והסתכלות ושאילת שלום. והסיבה לכך היא רק משום שאי אפשר אחרת, שדברים אלו הם הכרחיים בשביל שיתקיימו חיי נישואין שוטפים ותקינים, ולכן דווקא בהם הקלו. אך שאר איסורי הרחקות, שלא פוגעים ממש בהתנהלות השוטפת, שייכים גם בנדה ככל העריות. ולכן אסור לשמוע קול זמר שלה ואסור להריח בשמים שעליה, ודווקא בהסתכלות בה הקלו כיוון שאי אפשר.
והוכיח כדבריו מלשונות הראשונים שהובאו לעיל שהם סוברים שכל ההיתר להתייחד עם נדה הוא רק מפני שאי אפשר אחרת. והם: הרא"ש, היראים, הריב"ש והמאירי.
ובסדרי טהרה (קצה, טו) הרחיב את דבריהם גם לגבי איסור הסתכלות באשתו נדה: "ודע, דבכמה ענינים החמירו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא, ובכמה ענינים הקילו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא. וטעמא, כמו שכתב הרא"ש ז"ל בהלכות נדה הקצר [הלכה ב] וז"ל, ומשעת ראייתה עד שתטבול יש לה להתרחק קצת מבעלה בדברים שאפשר (נוסח אחר, בדברים שאפרש), כי התורה אסרה היחוד עם כל העריות, וגם נדה היא בכרת כשאר עריות, אלא שהדבר קשה להזהר מיחוד אשתו נדה, ומצאו רמז מן המקרא להתיר יחוד נדה, ודרשו בסנהדרין דף ל"ז [ע"א] סוגה בשושנים [שיר השירים ז, ג]. ובשביל שמתייחד תדיר עמה, עשו גדר וסייג שיזכור את נדותה, ואמרו שלא יאכלו על שלחן אחד וכו', עכ"ד. משום הכי בקצת החמירו משום סייג וגדר, ובקצת הקילו מפני שראו שהוא דבר קשה ואי אפשר להזהר. וכל המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו".
דבריו אלו נאמרו על דברי הרמ"א (יו"ד קצה, ז) שהעתיק את לשון הרמב"ם שמתיר להסתכל על אשתו נדה, ומבואר שהוא הבין שגם ההיתר להסתכל על אשתו נדה הוא משום שאי אפשר אחרת.
אמנם יש להעיר כמה הערות על ביאור זה:
א. פשטות הסוגיא בסנהדרין (לז ע"א) מורה שההיתר ביחוד עם נדה הוא משום שאין חשש לביאה ולא משום שאי אפשר אחרת, וכך נקטו כמה ראשונים. ולשיטתם אין לבאר כנ"ל.
ב. גם הראשונים שכתבו להתיר יחוד משום שאי אפשר אחרת לא כתבו כן לענין הסתכלות.
ג. בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ד) מבואר שהתירו להסתכל אפילו כשנהנה בראייתו. ולכאורה זה דבר שאפשר לומר, שלא יסתכל הסתכלות שיש בה הנאה. ועוד שמלשונו נראה ברור שסיבת ההיתר היא משום שאין חשש שיגיעו לידי מכשול כיוון שהיא עתידה להיות מותרת לו, ולא משום שאי אפשר.
ד. זו הקושיא העיקרית והמהותית על דבריו. קשה לומר שנדה היא ככל עריות, שהרי מבחינה מהותית ברור שיש חילוק ביניהן, שבשאר עריות ברור שאין שום רצון ותועלת בשום קירבה, אפילו המועטת ביותר. לעומת זאת, בנדה יש איזה מתח בין הקירבה הרצויה לקירבה שאינה רצויה. ולא מסתבר לומר שכל ההיתרים לקירבה הם רק בדיעבד משום שאי אפשר. ובנוסף מצאנו כמה חילוקים בין נדה לשאר עריות, כגון שתופסים בה קידושין ושאין ולדה ממזר ושעולה ליבום. וזה מורה בבירור שיש חילוק עקרוני בין נדה לשאר עריות, שהקשר עם נדה אינו בעייתי בעצמותו, ואפילו רצוי במידה מסויימת, כל עוד אינם מגיעים לידי ביאה.^[77]
♦

ביאור ב – יש חילוק בין נדה לשאר עריות וזו הסיבה שבדינים מסוימים יש הבדלים ביניהם

לאור הקושיות הנ"ל על ביאורו של האמרות טהורות נראה להציע ביאור חדש למהות החילוקים בין איסורי הרחקות מן העריות לאיסורי הרחקות בנדה.
ביאור זה מבוסס על החילוק שנתבאר לעיל בין סוגי האיסורים - יש את מחלקת האיסורים משום חשש ביאה באותה שעה, ויש את מחלקת האיסורים של לא תקרבו, האסורים מצד הנאה וקירוב דעת, שיגרמו בהמשך לביאה.
במחלקת האיסורים מחשש ביאה באותה שעה יש את איסור יחוד, שנאסר דווקא בעריות, אך בנדה הקלו בו משני טעמים אפשריים (כפי שנתבאר לעיל):
א. משום שיש פחות חשש שיגיעו לביאה, שהרי היא מותרת לו לאחר זמן.
ב. משום שאי אפשר אחרת.
אלא שהסברות הנ"ל לא מסלקות את החשש לגמרי, וחכמים ראו שעדיין יש כאן צורך להוסיף הרחקות שימנעו מהם להגיע לידי ביאה. ועל זה הוסיפו את איסורי ההרחקות המיוחדים לנדה: ג' מלאכות שאישה עושה לבעלה, נגיעה בבשרה ואכילה ביחד.
במחלקת האיסורים מצד הנאה וקירוב הדעת שיגרמו בהמשך לביאה, מדין תורה אין שום הבדל בין נדה לבין שאר עריות. ולכן בכולן אסור לגעת נגיעה של תאווה. ובדיני דרבנן חלק מהאיסורים שייכים גם בנדה, כמו איסור שחוק וקלות ראש, ובחלק מהאיסורים חז"ל החמירו יותר בעריות מאשר בנדה, ואסרו בהן גם הסתכלות ושמיעת קול, שהותרו בנדה.^[78]
ונראה לבאר את הסיבה שהקלו יותר בנדה בכמה אופנים:
א. באמת בשאר עריות החשש הוא יותר גדול, ולכן החמירו בהן יותר, אך באשתו נדה מכיוון שהיא מותרת לו לאחר זמן החשש קטן יותר. וכך נראה מהרמב"ם (איסורי ביאה כא, ד).
ב. ר"ת בספר הישר (סי' פ) חידש שנדה אינה מוגדרת כ'ערוה',^[79] ולפי זה יש לומר שזו הסיבה שהקלו בה יותר משאר עריות.
ג. בחידושי מרן רי"ז הלוי (מכתבים בסוף הספר עמ' 164) ייסד שיש חילוק בין נדה לשאר עריות. בשאר עריות האיסור הוא בעצמותן, שעצם הקשר עמהן אסור ולכן הן לא עולות לייבום ולא תופסים בהן קידושין, אך בנדה אין איסור בעצמותה ובקשר עמה, אלא כל האיסור הוא בביאה, שהיא ביאת ערוה. ולפי זה יש לומר שזו הסיבה שהקלו יותר בנדה מבשאר עריות.
אולם לענ"ד נראה ששני הביאורים האחרונים יכולים להיות נכונים רק אם נבין שהאיסורים שהקלו בהם בנדה הם איסורים עצמיים, ולכן בנדה, שאינה ערוה בעצמותה או שאינה ערוה כלל, אין לאסור. אך לפי מה שנתבאר לעיל יוצא שהגדר של האיסורים הללו הוא כגדר וסייג מפני הביאה, כהרחבה של 'לא תקרבו', ולכן נראה שהעיקר הוא כמו הביאור הראשון, שבנדה החשש קל יותר ולכן הקלו בדברים מסויימים, שבהם החשש מלכתחילה קטן יותר.
היוצא מכל הנ"ל הוא שבאמת בנדה החשש שיגיעו לידי ביאה הוא קטן יותר מאשר בשאר עריות, מכיוון שיש היתר לאיסורה ואין יצרו גדול כל כך, ולכן הקלו באיסור יחוד ובחלק מאיסורי קריבה. ומה שהחמירו באיסורי הרגל עבירה, זה רק כדי לאזן את ההיתר של היחוד, אך לא מפני שיש חשש גדול יותר.
♦
ט. סיכום
נסכם את כל מה שנתבאר במאמר.
בהתחלה נתבאר שאיסורי הרחקות מן העריות מחולקים לארבע קטגוריות:
א. איסורי יחוד ואיסורי הרגל עבירה בנדה (ג' מלאכות, נגיעה בבשרה ואכילה ביחד) – חשש ביאה באותה שעה.
ב. איסורי קריבה (נגיעה של תאוה, שחוק וקלות ראש וכן הסתכלות ושמיעת קול לחלק מהשיטות) – איסור הנאה וקירוב דעת עם אישה ספציפית מחשש שיובילו לידי ביאה.
ג. איסורי הרחקה מן העבירה (הסתכלות בנשים) – חשש להתעסקות מוגברת בנשים ובתאווה באופן כללי, שיוביל לידי עבירה.
ד. איסור 'ונשמרת' (הרהור, וכן הסתכלות ושמיעת קול לחלק מהשיטות) – שמירת המחשבה או חשש להוז"ל.
לאחר מכן דנו אלו איסורים שייכים בנדה, ונתבאר שרק איסורי קריבה שייכים בנדה (וכן איסורי הרגל עבירה המיוחדים לנדה), אבל איסורי יחוד, הסתכלות, שמיעת קול אינם שייכים בנדה. והבאנו שתי דרכים כיצד לבאר את החילוק בין נדה לשאר עריות:
א. דרך א' – נדה היא ככל עריות, ואפילו החמירו בה יותר, ורק בדברים שאי אפשר אחרת הקלו.
ב. דרך ב' – נדה אינה ככל עריות, אלא החשש שיגיעו לידי ביאה הוא קטן יותר, ולכן הקלו באיסור יחוד ובחלק מאיסורי קריבה. ומה שהחמירו באיסורי הרגל עבירה, זה רק כדי לאזן את ההיתר של יחוד.
♦ ♦ ♦