שיעור שתיה לברכה אחרונה הרב שמואל עדס

הערות שוליים

1. ↑ ראה פסק"ת סי' ר"י הערה 23 שהביא הרבה מגדולי ישראל שהיו מברכים ברכה אחרונה בשיעור של כדי אכילת פרס. ובאמת כן היה גם מנהג הספרדים מקדם, כמו שהעיד בשכנה"ג הגהות הטור סי' ר"ד שכן המנהג פשוט, עד שעורר בזה מהר"י אבועלפיא בשם אביו. ובתוספת יוה"כ סמך על הערעור של מהר"י אבועלפיא, ומזה נתפשט המנהג שלא לברך. ומסיק הברכי יוסף סי' ר"ד שהוא פלוגתא דרבנן בתראי, ובטורקיה מצרים ובא"י נקבעה ההלכה שלא לברך, ולהלן בסיכום הרחבנו עוד בזה.
2. ↑ ואפשר שיש לחוש גם לשיטת התו' ששיעור ברכה אחרונה כביצה, ואם כן יש לשער כביצה בכדי שתיית רביעית.
3. ↑ שיעור אכילה לברכה אחרונה נתפרש לנו לענין זימון במשנה ריש שלשה שאכלו עד כמה מזמנים עד כזית ר"י עד כביצה, וקי"ל כת"ק דבכזית מברכים. ובגמרא בדף מ"ט: פירשו הטעם דרבי מאיר שדרשו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ולרבי יהודה ואכלת ושבעת איזו אכילה שיש בה שביעה זה כביצה.והנה יש לעיין לדעת רבי מאיר מה ענין שתיה לכאן, הרי אין ברכה על השתיה. ויש מהראשונים שלמדו מזה שצריך לשתות בסעודה כדי להתחייב ברכה מדאו' (יראים רנ"ג), אך שאר ראשונים יפרשו זאת דקאי על ז' מינים (לדעת ר"ג בדף מ"ד, וה"ה לרבנן לענין מעין ג', כאסמכתא או מדאו'), דבכל המינים שהם אכילה יש "ואכלת" ובשתיה יש "ושבעת", כן פירש המאירי ברכות דף מ"ז:, וכתב על דברי המפרשים כהיראים שאין דבריהם נראים. ולדעת הראשונים שאינו חייב בברכת המזון דאו' עד שיהיה שביעה גמורה, בהכרח שכל דרשת ר"מ ושבעת זו שתיה זה אסמכתא בעלמא, ועיקר הפירוש של ושבעת דבעינן שביעה באכילה, אבל מדרשת רבי מאיר אפשר ללמוד שמדרבנן בעינן שביעה.וזה שורש לשיטות ששיעור שתיה ברביעית, שהוא שיעור שביעה ביין כדמשמע בסוכה מ"ט: שבשתית יין יש שכרות ושביעה, ויש לומר ששניהם נאמרו ברביעית (שהרי שיעור שכרות ברביעית כדאי' בכריתות י"ג:) ויתבאר להלן.וכשיעור ברכה אחרונה לגבי ברכת הזימון כן הוא השיעור גם לגבי שאר ברכת המזון כדמשמע בברכות כ: "שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה", משמע שמדובר כאן על שיעור ברכת המזון.ולגבי ברכה אחרונה על שאר ז' מינים, מבואר בגמרא בדף ל"ח: דבעינן שיעור כזית במעשה דרבי יוחנן שאכל זית וברך עליו, ופירשו בגמ' שאע"פ שהגרעין מיעטו מהשיעור, מ"מ היה זה כזית גדול שהיה בו כדי שיעור זית (ולדברי המאירי הנ"ל הדבר נלמד מדרשת 'ואכלת' זו כזית דקאי על כל ז' מינים).ולענין בורא נפשות לא נתפרש בש"ס דבעינן שיעור לברכה אחרונה, וכתבו התו' בדף ל"ט דר"י היה אומר שמברכים אותה ללא שיעור, אך דחו תו' זאת מחמת שבורא נפשות נתקן כעין ברכה שתקנו על ז' מינים.
4. ↑ סוכה כ"ו: ד"ה ולא בירך, ועי' בברכות ל"ז ד"ה נתן ודף ל"ט. ד"ה בצר דמשמע מדבריהם שהשיעור מלוא לוגמיו.
5. ↑ ופסק השו"ע סי' תרי"ח סעי' ח' שחולה ביום כיפור לכתחילה ישתה פחות פחות מכדי אכילת פרס לחוש לסברת הי"א, ובשעת הצורך ישתה פחות פחות מכדי שתיית רביעית, וכדעה הראשונה שעד כדי שתיית רביעית לא חשוב שיעור.
6. ↑ האחרונים הרחיבו לדון בזה אם משערים את כדי שתיית רביעית בכל משקה ומשקה או בשיעור שתיה ביין. ולכאורה כל הנידון שייך רק בכדי שתיית רביעית, אבל בכדי אכילת פרס תלמוד ערוך בידינו שמשערים כפי פת חטין מיסב ואוכל בלפתן (ברכות מ"א ועוד). ומשמע בגמרא שהוא הלכה למשה מסיני. ומבואר להדיא בסוכה מ"ב: שבקטן שאוכל מעט מעט גם כן יש גבול של כדי אכילת פרס, ושאני בכדי שתיית רביעית, שהוא סברא של חז"ל לשער את השתיה רק כדרך השתיה, ואם כן אפשר שיש לשער כל שתיה לפי השתיה של אותו דבר.ולפי זה מובנים דברי הרמב"ם (בפ"ה מנזירות ה"ה) דבפת שרויה ביין השיעור של היין הוא בכדי אכילת פרס, כיון שצורת השתיה של יין שרוי היא כדי אכילת פרס (אמנם לפי רבינו מנוח וסייעתו, דבמקום שהשיעור רביעית יש שיעור של כדי אכילת פרס, הרי דמעיקרא השיעור הוא כדי אכילת פרס). וצ"ע על כמה אחרונים שהוכיחו משיעור אכילת פרס לשיעור כדי שתיית רביעית (ראה יבי"א ה' י"ח).עוד יש להוכיח כן משי' הרמב"ם לגבי שכר המדי, שמבואר בדבריו ששיעור התערובת הוא בכדי אכילת פרס, ובאפיקי ים (ב' י"ג) כתב שאע"פ שהוא שותה אותו יותר מכדי שתיית רביעית חשיב צירוף, כיון ששתייתו רצופה ואין הפסק בשתיה. ובשיעור כדי אכילת פרס לא מהני שאוכל אכילה רצופה, ואם יש בתערובת יותר מכדי אכילת פרס פטור (אמנם להלן ביארנו שיש אופן נוסף ליישב את קושיית האפיקי ים, אך לכל הדרכים מבואר ששיעור התערובת אפילו במשקים הוא בכדי אכילת פרס, ואם כן מוכח שעיקר ההלכה שנמסרה בכדי אכילת פרס היא בין באוכל בין במשקה, וכל מה ששיערו בכדי שתיית רביעית היא סברת חז"ל שצריך לשער בכדי צורה של שתיה. ואם כן באופן שצורת השתיה היא שונה, יתכן לומר שמשתנה השיעור. ורק לענין אכילת פרס קבלו חז"ל לשער בפת חטין ולא פת שעורים וכו'). בגמרא בכריתות י"ג הגמרא דנה לגבי תינוק שיש ספק אם ינק בכדי אכילת פרס, ומוכח שהולכים לפי שהייה קבועה אפילו בתינוק. אך אין ראיה, דשם מדובר בטומאת הגויה, דלכו"ע שיעורה בכדי אכילת פרס, ובזה השיעור קבוע בהלכה למשה מסיני וכנ"ל.
7. ↑ בכל נידון כזית ורביעית במשקים יש אריכות גדולה בדרך אמונה תרומות (פרק י' ד"ה שתיה בכזית) שהאריך בכל המקומות בזה עי"ש.
8. ↑ נבאר את הדברים במקורם ובפנים נבאר בלשון קצרה:בתוספתא כריתות (ב', ב'-ג'): "אחד האוכל ואחד הממחה ושותה ואחד הסך אכל וחזר ואכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין שתה וחזר ושתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה ועד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין: כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית ואכילה ושתייה אין מצטרפין".פירוש, דעת התוספתא ששיעור אכילת איסורים בכזית בכדי אכילת פרס ושתיה בכזית בכדי רביעית, וכיון ששיעור זמן האכילה שונה, אינם מצטרפים (והטעם הוא, ששיעור רביעית מקביל לשיעור אכילת פרס, דאכילה של שביעה היא פרס ושתיה של שביעה היא רביעית - וכ"ז כשי' רבינו מנוח דשתיית כזית בכדי רביעית ושתית רביעית בכדי אכילת פרס).וכן הוא בתוספתא מסכת תרומות פרק ז :אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אכל חזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין שתה חזר ושתה חזר ושתה חזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין כשם שאכילה בכזיית אף שתייה בכזית אכילה ושתייה אין מצטרפין.וכן הוא בתוספתא יומא פרק ד :"אכל חזר ואכל חזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית אכילה ושתייה אין מצטרפין השותה צר ומורייס פטור ר' לעזר או' השות' מלא לוגמיו חייב". פירוש, שדעת התוספתא לתנא קמא שגם ביום כיפור השיעור הוא בכזית, ולא בככותבת, כדעת גמרא דילן, אך השיעור הוא חלוק בין אכילה לשתיה שבאכילה הוא כזית בפרס ובשתיה כזית ברביעית. להלכה קי"ל כר"א דהשיעור הוא מלא לוגמיו, ואעפ"כ פסק הרמב"ם שהשיעור הוא כדי שתיית רביעית, כיון שמלשון הברייתא מוכח שר"א לא נחלק על שיעור זמן השתיה. וכן הוא גם כן בסברא, שהרי מצאנו שלענין אכילת ככותבת אמרו בגמרא ששיעורו בכדי אכילת פרס כמו שיעור אכילת כזית, ולא חילקו בשיעור ברכה אחרונה, דקים להו לחז"ל דבהכי מייתבא דעתיה. ולא שיערו שיעור חדש לככותבת, אלא העמידו את שיעור אכילת פרס הקבוע בשאר אכילות. ואם כן, הוא הדין והוא הטעם לענין השתיה, שאם לא נתפרש לנו שיעור שונה משאר אכילות שבתורה, בהכרח שהשיעור הוא בכדי שתיית רביעית, אע"פ שהשיעור הוא לא בכזית אלא פחות מרביעית. אבל אם השיעור היה ברביעית, לא שייך לתת לו שיעור של רביעית ברביעית, כיון דמהלכה למשה מסיני נאמר שיש להרחיב את הזמן של האכילה של כזית לזמן של אכילה מרובה יותר מזה, אלא דבמקום שהשיעור הוא רביעית יסודו הוא שאנו אומרים שברביעית יש גם ענין של כזית, שאם יקרוש יעמוד על כזית (כדאי' בשבת ע"ז), ולכן אנו משערים בכדי אכילת פרס.והנה לגבי נזיר איתא במשנה נזיר פרק ו (דף ל"ח): שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב.ובביאור המשנה ישנו מבוכה בראשונים, דבעלי התו' פירשו בו ב' פירושים (עי' תו' סוכה ו' עירובין ד' ועי' מאירי בנזיר ל"ח): א. אינו חייב עד שיאכל וישתה כזית, אבל משנה ראשונה סברו שבשתיה צריך רביעית ור"ע לימד דסגי בכזית, וכך קי"ל (וגם חידש דין צירוף של הפת, ובזה לא קי"ל כותיה). וזו שיטת ר"ת בתו' בסוכה, וכתבו תו' שכן מבואר בירושלמי: "עד שישתה רביעית דהוון דרשין שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל לא ישתה מה אכילה כזית אף שתייה כזית".ב. אינו חייב עד שיאכל וישתה בכזית, אבל משנה ראשונה ס"ל דבין אכילה ובין שתיה ברביעית, עד שר"ע לימד אותם, כמו שמבואר ברישא של המשנה, שהכל בכזית.במאירי כתב לפרש עד שיאכל מן הענבים כזית (אבל בשתיה רביעית) משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין (וה"ה אכילה כזית, רק חידשו שצריך לשתות ללא צירוף), עד שבא ר"ע חידש שיש צירוף גם עם הפת ולכן אם אוכל את הפת בכזית, שהוא שיעור אכילה, סגי בכזית (כי כשאוכלים השיעור כזית, וכששותים השיעור הוא רביעית). וכתב על פירוש ב' הנ"ל (שלמשנה ראשונה הכל ברביעית ולר"ע הכל כזית) שיש הרבה קושיות בלשון המשנה וכו', ועל פירוש א' (שמשנה ראשונה חילקו בין אכילה לשתיה ולר"ע לא חילקו והכל בכזית) "ולא הרגישו להקשות לא להם ולא לגדוליהם שהרי רביעית לשתיה וכזית לאכילה שיעור אחד הוא אלא שעיקר הדברים כמו שפירשנו", עכ"ל. ודבריו צריכים עיון טובא, שהרי מצאנו להדיא בתוספתא בכמה דוכתי שאכילת כל שאר איסורים בכזית, ויתרה מזו שמבואר גם בתוספתא בנזיר להדיא שיש מ"ד ששיעור שתיה בכזית, כדאי' בתוספתא נזיר פרק ד: "אכל הימנו שני חרצנין וזג או שסחט הימנו כזית יין ושתה חייב על כל אחת ואחת", ולדברי המאירי אמאן תרמייה, הרי ס"ל דבין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה שיעורה ברביעית.הרמב"ם פסק (בהלכות נזירות פ"ה): וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה... נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, עכ"ל. נראה מדבריו דהוא מפרש כדברי ר"ת, שמשנה ראשונה סוברת רביעית בשתיה ור"ע סובר כזית, והלכה כמשנה ראשונה. וצ"ב למה פסק כמשנה ראשונה ולא כר"ע, בפרט דמבואר בירושלמי שהביאו התו' בסוכה שכשהגיע ר"ע חזרו לומר בכזית, מוכח דקי"ל כר"ע. וכתב בצפנת פענח (ועוד) דפסק כן מחמת הגמרא בנזיר ל"ח דאמר רבי אלעזר י' רביעיות הן ומנו את רביעית דנזיר, ומוכח דקי"ל כמשנה ראשונה.והנה טעם משנה ראשונה נתבאר בירושלמי שהקישו שכר של שכרות, שהוא ברביעית, לשכר של נזיר. אמנם לגבי שכר של נזירות פסק הרמב"ם שאם שרה פתו ואכל חייב כדי אכילת פרס, אף על פי שלגבי ביאת מקדש קי"ל שצריך לשתות את הרביעית ללא הפסק כלל, כדי שיהיה דרך שכרות, כדקי"ל בכריתות י"ג ב' ופסקה הרמב"ם בביאת מקדש פ"א ה"א. אך שאני נזירות, דבלאו הכי אפילו אם אכל ענבים חייב, אע"פ שאין זה דרך שיכרות, ולכן סגי בשיעור אכילה ושתיה דעלמא.
9. ↑ תוספתא כריתות פ"ב, ראה לשונו להלן.
10. ↑ לפני האחרונים הייתה גי' ביבמות קי"ד: ששיעור דם ברביעית, ונתקשו בזה מאוד והוצרכו לדחקים גדולים, כדי ליישב עם הסוגיא בכריתות כ"ב, דשם משמע שדם בכזית. אמנם זכה הדור האחרון לגירסאות של כתבי היד, שגורסים שיעור דם בכזית, וכן סתימת הרמב"ם במאכלות אסורות ו' (שכתב שיעור בכזית, ולא חילק בין אכילה ושתיה ובפי"ד הזכיר שתיית דם עם שתיית חלב, ומבואר בתוספתא ששיעור שתיית חלב בכזית). ובדקתי בד' כתבי יד ישנים של הש"ס ובכולם הגי' כזית, ובכל הדפוסים שבדקתי הגי' רביעית. (אמנם הגי' כזית אינה מוכיחה לגמרי שגם דם מחוי שיעורו בכזית, שאפשר שדברי הגמרא קאי בדם קרוש, אבל בודאי הפשטות היא שלא צריך רביעית כמו שאר דיני אכילת איסורים. וכן היא פשטות לשון הרמב"ם בפ"ו ממאכלות אסורות, שכתב ששיעור דם בכזית וכלל דין שתיה כדין אכילה ולא חילק ביניהם. אלא דהאחרונים שגרסו רביעית הוכרחו לפרש בגמרא שמדובר בדם מחוי ונתקשו מאי שנא מחלב, וגם נדחקו לפרש ברמב"ם שכל מה שכתב ששיעור דם בכזית קאי על דם יבש. והגר"א הוצרך להגיה את התוספתא בכמה מקומות דבעינן רביעית, ושמא טעמו מחמת גי' הגמרא ביבמות שהיתה לפניו, וראה להלן).ולכאורה יש להוכיח מהתוספתא ששיעור שתית דם בכזית. הנה איתא בתוספתא כריתות פ"ב: המחה את החלב וגמעו או הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב, ע"כ. וביאר בחסדי דוד דר"ל שאע"פ שהחלב והדם השתנו חייב עליהם. ומשמע שהתוספתא באה לומר שלא נעשה שינוי בדין מחמת הקיפוי והמחוי. בין שהקפה את הנוזל ובין שהמחה את המוצק דינם שוה. והרי לגבי חלב מפורש בתוספתא בכריתות ששיעורו במחוי בכזית (וה"ה בקרוש), ומסתמא הוא הדין לגבי דם ששיעורו בקפוי בכזית וה"ה במחוי. רק שהזכירו דין זה לגבי חלב, שיש בזה חידוש דין, שאע"פ שנשתנה על ידי המחוי נשאר דינו בכזית (וע"ע אפיקי ים ב' י"ג).
11. ↑ תוספתא פסחים סוף פ"א: שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לא אין מצטרפין כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית ושתיה ואכילה אין מצטרפין, עכ"ל. (עי' אפיקי ים ב' י"ג הנ"ל).הטעם שלא מצטרף אכילה לשתיה הוא משום שלא שוו בשיעור משך הזמן של השתיה. (והגר"א הגיה ששתיה ברביעית ושניהם בכדי אכילת פרס, ולא מצטרף מחמת ההבדל בשיעור)עי' בסוגיא בפסחים מ"ד דכותח הבבלי שדרכו בטיבול בעינן כדי אכילת פרס. ולכאורה יש לתמוה, דכיון שכותח הבבלי הוא נוזלי, היה צריך לשער בכזית בכדי שתיית רביעית, ולמה מבואר בגמרא ששיעורו בכדי אכילת פרס, היפך התוספתא.אמנם יש לפרש זאת לפי סברת האומרים שפת שרויה במשקים משערים גם את המשקים בכדי אכילת פרס, כיון דהמשקים נאכלים בצורה של אכילה.הנה ברמב"ם (הלכות נזירות פ"ה הלכה ה') איתא שרביעית שרויה בעינן כדי אכילת פרס, ותמה המנחת חינוך (מצוה שס"ח) למה בעינן כדי אכילת פרס ולא כדי שתיית רביעית. ולפי מה שיתבאר להלן, הטעם הוא מצד שרביעית בעי כדי אכילת פרס וכסברת רבנו מנוח וסיעתו, ואם כן אין ראיה כלל מנזיר, ששיעורו ברביעית כדעת הרמב"ם כמשנה ראשונה, לשיעור אכילת פסח, כיון שבפסח השיעור הוא בכזית כדאי' בתוספתא.אמנם המנחת חינוך לפי דרכו דסבר כהמגיד משנה (שדעת הרמב"ם ששיעור שתית רביעית צריך לשתות בכדי שתיית רביעית) דן שאפשר שכיון שהוא אוכל את הפת בדרך אכילה, השיעור משתנה לכדי אכילת פרס. (אך תמה, דלגבי נזיר היה הדין צריך להיות ששיעורו יהיה בכזית, כי אם אנו מחשיבים זאת כאכילה הרי חוזר דינו כדין ענבים ולא כדין יין). ומסוגיא כאן יש סעד לדבריו, שצורת האכילה קובעת אם לשער בכדי אכילת פרס או בכדי שתיית רביעית, אמנם אין מכאן דחיה לעיקר היסוד שיתבאר להלן שרביעית בעי כדי אכילת פרס (ועי' ס' המפתח ברמב"ם שם). ונמצא שלרמב"ם שיעור כותח הבבלי בכזית בכדי אכילת פרס כיון שדרך אכילתו בטיבול. ולגבי שכר שיעורו בכזית כדי שתיית רביעית, ולכן אם יש בתערובת פחות מכזית בכדי שתיית רביעית פטור, דלא שייך לשתות כזית בבת אחת תוכ"ד שתית רביעית.והנה עי' רש"י בפסחים מ"ד הנ"ל ד"ה ואי מישטר שהקשה למה אמרו שלא לוקים על תערובת חמץ הרי בשכר המדי שהוא שתיה אפשר לשתות כשיעור בקלות תוכ"ד אכילת פרס. ותי' ד"אין לך שותה ב' וג' כוסות שלא יפסיק וישהה בינתים הלכך בכדי שהיית אכילת פרס לא שתי כזית מן החמץ לבד מן המים ושאר התערובות" (תירוצו צ"ב כדלהלן).והנה לפי דברי הרמב"ם והתוספתא לכאורה אין כאן קושיא כלל, שהרי שיעור משך השתיה בשכר צריך שיהיה תוכ"ד שתיית רביעית, ואם כן אם יש בשכר פחות מכזית ברביעית, בהכרח שהוא שותהו ביותר מכדי שתיית רביעית. ולכאורה מוכח ששיטת רש"י היא שגם בשתיית חמץ ששיעורו בכזית, כמבואר בסוגיא, מ"מ השיעור הוא בכדי אכילת פרס, ודלא כתוספתא.אמנם באמת גם בדברי הרמב"ם מבואר לכאורה כדברי רש"י, שכתב בתחילת הלכות חמץ ומצה (פ"א בהלכה ו'): "עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו, במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה", עכ"ל. הרי להדיא שעל שתיית שכר המדי וכיו"ב נתן שיעור של אכילת ג' ביצים, והרי זה דלא כתוספתא ודלא כדבריו בפרק י"ד הלכה ט' שכתב להדיא כדברי התוספתא שמחוי חמץ בכדי שתיית רביעית. ועי' באפיקי ים ב' י"ג שנשאר בתמיהה על רמב"ם זה, וכתב ששמא יש לדחוק שבחמץ מחוי בעינן כדי שתיית רביעית, אבל בתערובת חמץ, אם הוא שותה אותה ברציפות אפילו יותר מכדי שתיית רביעית חייב.ונראה דאפשר לומר שלדעת הרמב"ם בשיעור כזית בכדי אכילת פרס יש ב' דינים - א' שיעור זמן האכילה בכדי אכילת פרס. ב' שיעור התערובת. ואם יש בתערובת פחות מיחס של כזית לג' ביצים, אפילו אם הוא יאכל במהירות ממש ויספיק לאכול כזית בזמן של כדי אכילת פרס, לא יתחייב (וכן נראה מדוייק בלשונו בפט"ו מאכלות אסורות ה"ג עי"ש). ולפי זה, בשתיה אע"פ ששיעור משך השתיה הינו כדי שתיית רביעית, מכל מקום אם אין בתערובת כזית בכדי ג' ביצים לא יתחייב, אפילו אם יגמע גמיעות גסות מאוד וישתה ג' ביצים בשיעור כדי שתיית רביעית. ומטעם זה היה פשוט לגמרא שבשכר המדי לעולם אין חיוב, דכיון שהתערובת היא פחות מא' חלקי ג' ביצים, פטור אפילו אם ישתה תוכ"ד שתיית רביעית (בגמיעות גסות). אלא דבכותח הבבלי הקשתה הגמרא דיתחייב כיון שיש בתערובת יותר מג' ביצים, ודחו שאין דרך שתיה של כותח בגמיעה. ונמצא שדברי הרמב"ם שתלה את הנידון בשיעור כדי אכילת פרס, זה רק כלפי שיעור התערובת, אבל כלפי הזמן שצריך לאכול, צריך לדון כל דבר לגופו, שבאוכל השיעור הוא כדי זמן אכילת פרס ובמשקה שיעור הוא כדי שתיית רביעית. אמנם לשון הרמב"ם קצת קשה, שמלשונו בהלכה ו' משמע שהנידון הוא במשך זמן האכילה (אך מסוף לשונו משמע שהוא שיעור בתערובת "אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים...אינו לוקה").גם לשי' רש"י צ"ב, דמבואר מדבריו שאם שותה ג' כוסות בלא הפסקה ביניהן של כדי אכילת פרס אין זה נחשב דרך שתיה. וצ"ע, שהרי יש לו הרבה זמן לשתות עד כדי אכילת פרס. ואפילו אם נאמר שרוב בני אדם מפסיקים כמה דקות בין כוס לכוס, מ"מ קשה להגדיר זאת כבטלה דעתו, כיון שבצורת השתיה של כל כוס וכוס הוא שותה כדרך בני אדם. ועכ"פ נמצינו למדין מכל זה דהגם שהדרך הפשוטה בתוספתא מורה כשי' הרמב"ם ששיעור משקה כזית ברביעית ורביעית באכילת פרס, מ"מ מצאנו כמה ראשונים דס"ל דאפילו כזית משקה שיעורה בכדי אכילת פרס, וכדעת הראב"ד והגר"א. (אך לא מצאנו חברים לשי' האחרונים ששיעור רביעית בכדי שתיית רביעית, דאדרבה מדברי רש"י וסיעתו בסוגיא בפסחים נוטה יותר שאפילו כזית צריך בכדי אכילת פרס, ובהצטרף שי' הראב"ד ועוד)
12. ↑ תוספתא תרומות ז' רמב"ם תרומות י' ב' ראה להלן.
13. ↑ בתוספתא הנ"ל ששיעור תרומה בכזית באכילה כדי אכילת פרס וכזית בשתיה כדי שתיית רבייעת ולא מצטרפים בשיעור מחמת ששיעוריהם שונים, כלומר שיש שינוי במשך זמן האכילה. אמנם הגר"א הגיה בתוספתא תרומות כשם שאכילה בכזית כך שתיה ברביעית ושיעור שניהם כדי אכילת פרס ולא מצטרפים בשיעורם כיון שלא שוו בשיעוריהם, וסובר הגר"א שיש חילוק בין שיעור האכילה לשיעור השתיה בכמות ואילו במשך הזמן הם שוים. ולכאורה עיקר טעמו משום מה שכתב בהגהתו בסי' תרי"ב, דמוכח בכריתות ששיעור שתיה הוא בכדי אכילת פרס, ואי אפשר לומר ששיעור תרומה בשתיה בכזית בכדי אכילת פרס, שאם כן יצטרפו אכילה לשתיה. ובהכרח ששיעור תרומה בשתית רביעית, ולכן אכילה ושתיה לא מצטרפים, ואתי שפיר כגי' הגמרא ביבמות קי"ד ששיעור דם ברביעית. אמנם לפי גי' הספרים שלפנינו ביבמות שהגי' שדם בכזית אפשר לקיים ששיעור שתיה בתרומה בכזית בכדי רביעית, וכדעת רבנו מנוח, ואין על זה שום קושי. (דהגמרא בכריתות מיירי ברביעית, ואילו איסורי תורה שהם בעצמם חפצא דאיסורא שיעורם בכזית)אמנם ידוע מש"כ הגר"ח וואלאז'ין בהקדמה לספד"צ דהגר"א הגיה רק אחרי הרבה הכרחים, וא"כ מה נענה אבתריה. אך באמת כבר האריך בהקדמת פאת השלחן שהגר"א הגיה בתוספתא כדי להעמיד את גי' התוספתא שהייתה לבעלי הש"ס, ומכח עיונו בש"ס הכריע מה היתה הגי' לפני בעלי התלמוד, ואין אלו הגהות בסגנון של הגהות התלמוד. והפאת השלחן הביא עדות מהגר"א ששאלו אותו למה הגיה את התוספתא והשיב שכן מוכח לו מגי' הש"ס. והרחיב בזה בספר פסקי הגר"א השלם [מוסד הרב קוק] הלכות שבת עמ' תקנ"ט. ולפי זה, כיון שנתברר שבש"ס שלפני הגר"א נפלה טעות, הרי שנפל היסוד נפל הבנין, ואפשר שאף הגר"א היה מודה להשאיר את גי' התוספתא, אך צ"ע בכל זה ואין אנו מוסמכים לומר זאת. ועכ"פ דברינו בדעת הרמב"ם שהוא עמוד הוראה, ובפרט לבני ספרד, ודבריו תואמים את הגירסאות שלפנינו.
14. ↑ ולכן במקומות שצריך אכילה חשובה הצריכו כביצה, כסעודת שבת לדעת הבה"ג או לגבי איסור אכילה מחוץ לסוכה ולפני תפילה, וגם לענין טומאת מאכלים התורה קבעה את השיעור לקבל טומאה בכביצה, שדרשו האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל באכילה אחת וזהו כביצה.
15. ↑ כן הוא לדעת הרמב"ם, וכנ"ל שחז"ל השוו זאת לשיעור סעודה.
16. ↑ כשיעור שביעה באוכלים לדעת רבי יהודה-תו' בסוכה כ"ו ב'.
17. ↑ עוד מצאנו סמך שעיקר שיעור שתיה הוא פחות מרביעית, שהרי לענין הוצאת שבת שיעור ההוצאה באוכל הוא כגרוגרת ואילו שיעור אכילה הוא כזית, ורואים ששיעור אכילה לקבל שם אכילה הוא פחות משיעור הוצאה. ואם כן לגבי שתיה, דקי"ל ששיעור הוצאה במשקים הוא עד רביעית, משמע שעיקר השיעור הוא פחות מזה.וכן לגבי יום כיפור שיעור אכילה הוא בככותבת אע"פ ששיעור אכילה סתם הוא כזית, הרי ששיעור להתחייב ביום כיפור גדול מעיקר שיעור אכילה. ואם כן בשתיה, שהשיעור בכיפור הוא מלוא לוגמיו, בהכרח שיש שם שתיה גם בפחות ממלוא לוגמיו. והרי זה עולה כדברי התוספתא בכמה דוכתי ששיעור שתית איסורי אכילה בכזית.
18. ↑ וחששו לשיעור כביצה משום שיעור 'שביעה'.
19. ↑ בברכות פ"א הלכה ב', ובפ"ג הלכה י"ב. וצריך עיון טעמו, ולהנ"ל אפשר שטעמו מצד שס"ל כדרשת ר"מ "ושבעת זו שתיה" ושיעור שביעה ברביעית. אמנם הכסף משנה כתב בפ"ג הלכה י"ב שטעם הרמב"ם מדאשכחן בעלמא ששיעור משקים ברביעית לענין אכילת איסורין דחייב במשקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלין בכזית עכ"ל.וצ"ב, הרי שיעור שתיה בהרבה איסורים הוא כזית וכנ"ל. אמנם כדברי הכ"מ מבואר גם בדברי הרמב"ם לענין נשבע שלא ישתה (בשבועות פ"ד הלכה ד'): "וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין", וצ"ב על איזה איסורים כוונת הרמב"ם. ובהכרח צ"ל שכוונת הרמב"ם לאיסור נזיר וביאת מקדש שנאמר בהם בתורה לשון שתיה, משא"כ בשאר איסורים שהאיסור הוא אכילה.והנה הרא"ש בברכות ז' כ"ד הביא את ספק התוספות בין כביצה לכזית, וכתב דהלכך ישתה יותר מרביעית ופחות מכזית. ודבריו צ"ב, דפתח בכביצה וסיים ברביעית. ובב"י סימן ר"י כתב דצ"ל דס"ל שרביעית שוה לכביצה, והאחרונים תמהו על זה הרי רביעית הוא ביצה ומחצה, וסברו שמרן ח"ו טעה בדבר משנה. ונראה דכוונת הב"י (שו"ר שכ"כ בחדושי מהרל"ח) דביצה אוכל מקביל לרביעית שתיה, כלומר שאם ביצה משביע באוכל, רביעית משביע בשתיה (וסיים הב"י דאם נאמר שרביעית פחות מכביצה היאך מסתלק מן הספק, כלומר שאם בעינן שביעה גמורה יצטרכו יותר מרביעית). ובמיו"ט סבר להגיה ברא"ש דישתה רוב רביעית. ולענ"ד הרא"ש קיצר בלשונו בהעתקתו, דתחילת דבריו שם הם דברי התו' שנסתפקו בין ביצה לזית, ומסיים דלכתחילה יש לחוש גם לסברא של רביעית שיש מי שסובר כן, וכנודע שהיא סברת הרמב"ם.
20. ↑ דהנה במעשר שני כתב הרמב"ם ששיעורו ברביעית, וצריך לומר שטעמו שבמעשר שני אין לו איסור/קדושה בחפצא ואפשר להחיל קדושת מעשר שני על כל משקה ומשקה, וממילא יש לתת שיעור שתיה דעלמא, ומצאנו ששיעור שתיה בעלמא הוא ברביעית. ולענין יין נסך דרבנן כתב הרמב"ם (פי"א ממאכלות אסורות ג') ששיעורו ברביעית לענין מכת מרדות, וביאר בצפנת פענח בפי"א ממאכלות אסורות ה"ג שלגבי איסור דרבנן גם שייך שיעור, שאע"פ שגם בפחות משיעור יש בו שם איסור דרבנן, אבל אין לזה שם איסור פרטי ורק שם איסור כללי של חצי שיעור. ולכאורה צ"ב טעמו, שהרי יין נסך הוא איסור חפצא והנה הגרח"ק זצ"ל בביאור הלכה תרומות י' ג' כתב שאפשר שטעמו משום שיעור טומאת המשקים בנזיר ל"א, דאמרו שם סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. ועי"ש פירש"י ששיעור רביעית של טומאת משקים הוא דין כללי בכל טומאת משקין, והוא דומיא דטומאת אוכלים בכביצה, וכן מבואר ברמב"ם באבות הטומאה ו' ח' דדין טומאת משקים בסתם יינם שוה לשאר איסורי תורה. ואם כן צ"ע איך אפשר ללמוד מדין טומאת משקים לדין שיעור אכילה בסתם יינם, ומאי שנא משאר איסורי תורה דבכזית.עוד תימה יש, שהרמב"ם כתב (בפי"ד ה"ט ממאכלות אסורות) ששיעור יין נסך הוא רביעית בכדי שתיית רביעית, ולדברי רבינו מנוח לא מצאנו דמות לשיעור זה, שהרי כל שיעור שתיית רביעית נזכר בשיעור שתיית כזית ולא בשיעור שתיית רביעית, וכמבואר לגבי טומאת הגויה שאם שתה רביעית בכדי אכילת פרס מטמא. ולכאורה צריך לומר תירוץ השווה לב' השאלות, ששיעור יין נסך נלמד משיעור שתיה של שכרות, ובזה השיעור הוא שתיה כדי שתיית רביעית, כדאמרינן לגבי ביאת מקדש. אך הלשון של הרמב"ם צ"ב, שכתב: "כן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט, אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין", ואיך שייך לומר ששתה מעט וחזר ושתה מעט ועשה הכל רביעית בכדי שתיית רביעית. ואם נאמר שעשה הפסקה קלה ביניהם, הרי לגבי ביאת מקדש פטור בכה"ג ואינו נחשב דרך שכרות. וגם קשה, שהרי בנזיר השיעור הוא רביעית ונלמד מביאת מקדש כדירושלמי בנזיר, ואעפ"כ השיעור בכדי אכילת פרס (כך משמעות דברי הרמב"ם בנזירות ה' ה', שהרמב"ם בהלכות נזירות לא הזכיר כלל את שיעור זמן האכילה והשתיה, אבל לגבי שרה פתו ביין כתב שהשיעור הוא כדי שיהיה רביעית בפת כדי אכילת פרס, ואם כן מוכח לכאורה דאפילו אם שתה בכדי אכילת פרס שפיר דמי, הגם דיש לומר שכיון שהוא שתה בצורה של אכילה נשתנה שיעור הזמן לשיעור אכילת פרס).אמנם ראיתי בשינויי נוסחאות (מהדורת ר"ש פרנקל) שהביאו שבספר הבתים היה לו גירסא ברמב"ם אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין בכדי אכילת פרס. ולפי זה פירוש דברי הרמב"ם שלגבי דברים ששיעורם בכזית השיעור הוא כדי שתיית רביעית ולגבי דברים שהשיעור הוא ברביעית השיעור כדי אכילת פרס. אמנם הנוסח הזה עדיין מגומגם, שהיה צריך לכתוב כדי שתיית רביעית או בכדי אכילת פרס, וגם בשאר כתבי היד לא מצאנו נוסח זה (ושמא לרמב"ם הייתה חזרה בדין יין נסך, ולכן נולדו בזה ב' נוסחאות).גם עיקר הדבר צ"ב, שעיקר יין נסך הוא מדרבנן ואין בו חיוב אפילו ברביעית, והרי גם בפחות משיעור זה אסור לשתות. ועל כרחך שהנידון הוא לגבי חיוב מכת מרדות דרבנן, ואם כן אפשר לומר שלענין מלקות דרבנן תפס הרמב"ם את השיעור לקולא מב' הצדדים שיעור רביעית וגם בכדי שתיית רביעית. ואכתי צ"ע מנין יצא לו חידוש זה. (ולפי הנוסח הנ"ל אתי שפיר)ולעיקר מה שכתב הרמב"ם שהשיעור ביין נסך הוא רביעית, נראה הטעם ששי' הרמב"ם היא שכשהאיסור הוא אכילה יש לנו שיעור של כזית, אבל כשהשיעור הוא שתיה השיעור הוא רביעית, דשם שתיה הוא ברביעית. ועל כן לגבי יין נסך, שנאמר בו "ישתו יין נסיכם", השיעור הוא ברביעית. וכן לגבי שבועה שנשבע שלא ישתה, האיסור הוא בשתיית רביעית. וכל זה נלמד מנזיר, שנאסרה בו שתיה והשיעור הוא רביעית, לפי משנה ראשונה דס"ל לרמב"ם כותיה.
21. ↑ פי"ד מאכלות אסורות, תרומות י' ב'. ועי' תוספתא כפשוטה בתרומות שכתב שיש כת"י אחד שהוזכר בתרומות כדי אכילת פרס, אבל גם באותו כת"י בפסחים גרס כדי שתיית רביעית. ובראב"ד תרומות פ"י כתב שהגי' בפסחים כדי אכילת פרס, אבל בכת"י ובנדפס שלפנינו הוא בכדי שתיית רביעית, וכגי' הרמב"ם בכל מקום.
22. ↑ כריתות י"ב: י"ג:.
23. ↑ ולדעת הרמב"ם שיעור שתיה ברביעית וגם שיעור אכילה ברביעית, שהרי שיעור טומאת הגויה הוא חצי פרס, ולדעת הרמב"ם פרס הוא ג' ביצים וחציו הוא ביצה ומחצה. נמצא שלדעת הרמב"ם המקור של שיעור כדי אכילת פרס בטומאת הגויה הוא מחמת שהשוו חכמים מידותיהם לתת קולא ששיעור רביעית אפילו באוכלים, והשוו מדותיהם במשקים לתת שיעור משך השתיה כמו משקים.
24. ↑ אמנם מסתבר שכוונת הגר"א רק לומר שהרמב"ם לא טועה בדבר משנה ממש, אבל ודאי הוא דחיה בעלמא וכנ"ל, שכדי שתיית רביעית לכאורה היא עם הפסקה מעט, ושיעור ביאת מקדש ללא הפסקה ונתבאר לעיל.
25. ↑ מלבד יין נסך דרבנן, שהזכיר שיעור רביעית יין בכדי שתיית רביעית, וכבר עמדו בזה המפרשים (ראה ס' המפתח והארכנו לעיל).
26. ↑ רבינו מנוח שביתת עשור ב' ד', קרן אורה נזיר ל"ח, ערוך לנר כריתות י"ב, ועוד.
27. ↑ דאי' בתוספתא המחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו חייב, וביאר בחסדי דוד שבאו לחדש דאע"פ ששינה מדרכו חייב. ועי' מנחות כ"א דהו"א שדם קרוש אינו חייב.
28. ↑ נתבאר לעיל תליית הדברים זה בזה, ונשנן בקצרה, שבתוספתא איתא שאוכל תרומה כזית בכדי אכילת פרס ושותה כזית בכדי שתיית רביעית והאוכל והשותה אין מצטרפים כיון ששיעור משך השתיה אינם שוים, והגר"א הגיה בתוספתא שהשתיה ברביעית ומשך השתיה באכילת פרס ואינם מצטרפים מחמת שיש חילוק בשיעור המאכל. ולהנ"ל דגי' התוספתא היא ששתיית תרומה בכזית, לא יתכן ששיעור משך השתיה בכדי אכילת פרס, דאם כן האוכל והשותה יצטרף, ובהכרח שיש חילוק בין אכילה לשתיה בשיעור משך האכילה וכדעת הרמב"ם.
29. ↑ ופרט זה נשאר קצת דוחק ברמב"ם, דמנין לו דין זה, ועי' לעיל הערה כ.
30. ↑ הר"י קורקוס כתב שיש להכריח כדרך רבינו מנוח ששיעור רביעית בכדי אכילת פרס, דאם לא כן שהיות היכן הן (כלומר שלא שייך לתת שיעור שתיה באותו שיעור כמות, וצריך לתת מרווח כדרך שנתנו בכזית בכדי אכילת פרס). וכתב שיש לדחות, ששיעור שתיית רביעית הוא שתיה בנחת, ולכן אמרו שישתה רביעית בכדי שיעור שתיה בנחת. והרי מוכח מדברי הר"י קורקוס שבשביל לקיים את שי' המגיד משנה ששיעור שתיית רביעית בכדי שתיית רביעית, מוכרחים לומר ששיעור כדי שתיית רביעית הוא שיעור שתיה בנחת. ואם כן, מיניה וביה אי אפשר לקיים זאת מחמת דברי הגר"א וכמו שיתבאר בפנים. (שמשיטת רבנן דר"א יש להוכיח שהשיעור כדי אכילת פרס ורק אם אנו משווים את שיעור שתית רביעית לשיטת ר"א ניחא דר"א פליג ארבנן. והרי לר"א בעינן בביאת מקדש שתיה רצופה ממש ללא שהיות).
31. ↑ ועוד צריך לדחוק שלמדו מביאת מקדש לכל דיני תורה. ובודאי שהסברא נותנת בהיפך שביאת מקדש חמורה שצריך שתיה דרך שכרות.
32. ↑ ומשמע מדבריהם בכמה דוכתי דס"ל דקי"ל כמשנה אחרונה (עי' תו' ערובין ד'. ועוד).
33. ↑ אך שמא מחמת שהוא שותה דרך אכילה בשרה פתו.
34. ↑ תו' סוכה וסתמא דדברי חז"ל בכל מקום ששיעור שתיה כל שהיא בכזית כמו אכילה.
35. ↑ חשש של תו' סוכה כ"ו: וברכות ל"ט.
36. ↑ חידושו של הרמב"ם שכל שיעורים שנאמרו בשתיה שיעורם ברביעית ולמדה ממשנה ראשונה דנזיר ל"ח וס"ל דהלכה כלשון ראשון, ויש עם הרמב"ם כמה ראשונים שסברו שסתם שתיה ברביעית (עי' חינוך תמ"ד ומאירי נזיר שם ועוד).
37. ↑ כן ראוי לנהוג משום סב"ל שכל המלוא לוגמיו יהיה כדי שתיית רביעית, אבל מן הדין מסתבר שאפשר שרק הכזית יהיה בכדי שתיית רביעית, כיון דתו' רק נסתפקו שמא השיעור הוא מלוא לוגמיו, וגם כל מה שהקילו ביום כיפור שהשיעור של מלוא לוגמיו הוא מחמת ישוב הדעת, שהרי הגמרא ביומא הקשתה איך השוו שיעור כזית באכילת פרס וגם ככותבת באכילת פרס ותי' שמשום מייתבא דעתא קים להו לרבנן דשיעורם שוה, אבל לגבי שתיית מלוא לוגמיו שחידשו תו' אין מקור לומר זאת. ומעיקר דינא יש לצרף לזה את שיטת הראב"ד שאפילו שיעור מלא לוגמיו שיעורו באכילת פרס (ובתוספתא ביומא אמרו כזית בכדי רביעית ור"א אומר מלוא לוגמיו, ולולי דברי הרמב"ם אפשר דר"א פליג גם על השיעור של משך הזמן של השתיה), וכן יש לצרף את שיטת הרמב"ם שהשיעור הוא רביעית בכדי אכילת פרס.
38. ↑ מנהג זה נתחדש אחרי השו"ע, עי' כל המו"מ בספר שכנה"ג סי' ר"ד ובתוספת יוה"כ יומא פ' ע"ב, וברכ"י ושע"ת סי' ר"ד ומ"ב סי' ר"י ובפסק"ת שם, ויבי"א ה' י"ח.ותורף הדבר: שהמנהג היה לברך בורא נפשות על שתיה חמה, עד שבא הר"י אבועלפיא והורה שלא לברך מחמת הבנתו בדברי הרמב"ם, ותמה על זה השכנה"ג מאוד. ובתוספות יום הכיפורים מיישב זאת ומאריך לבסס דברי הר"י אבועלפיא, ובברכ"י הסכים עמו שלא לברך, וכן הביא השע"ת ובמג"א בסי' ר"י ציין למחלוקת הרמב"ם והראב"'ד לגבי ת"ב. והגר"א בסי' תרי"ב כתב שדברי הרמב"ם ביוכ"פ הוא שגגה גדולה. והאחרונים העלו צד לחלק בין שתיה חמה שדרכה בשתיה איטית, ופלפלו בזה הרבה דבדין כזית בכדי אכילת פרס מוכח בכמה דוכתי דאין לחלק בין דרך אכילתו לאינו דרך אכילתו (אמנם יש לחלק בין כדי אכילת פרס, שהוא הלמ"מ אפילו בתערובת, לבין כדי שתיית רביעית, כדנתבאר בארוכה לעיל). והשארית יהודה בשם אחיו הגר"ז וקרן אורה וערוך לנר חילקו בין דברי הרמב"ם ביומא לנידון ברכה אחרונה ששיעורה ברביעית לרמב"ם. והמ"ב הביא שבשתיית תה ראוי להמתין מעט עד שיצטנן רביעית ואז ישתה, ובברכ"י כתב על עצה זו דלא חשיב שתיה כדרכה, שהרי אין דרך לשתות תה קר, והשע"ת בסי' ר"ד השיג ע"ז והמ"ב הנ"ל לא חש ליה. ובפסק"ת הביא שהרבה מהגדולים נהגו לברך על תה בכדי אכילת פרס, ויש גם עדות בשם הח"ח גופיה. לפי מה שנתבאר (להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי הת"ח) יצא דלגבי ברכה אחרונה המברך נשכר, ואילו לגבי יוכ"פ חולה המקיל כהרמב"ם לשער שיעורים ביותר מכדי שתיית רביעית לא הפסיד (אך ודאי שיש לחשוש לראב"ד ולשער בכדי אכילת פרס כשאפשר, כמוש"כ השו"ע שם, אך דברינו מעיקר הסוגיא).
39. ↑ וביותר שהגר"א כתב על דרך זו של המגיד משנה שהיא שגגה גדולה. והמגיד משנה כתב להדיא בתוך דבריו שהוא כותב זאת רק מחמת ההכרח של דברי התוספתא, ואם כן אחרי דברי רבנו מנוח אין צורך לכל זה. וכמו שנתבאר לעיל, האחרונים הקשו על דרך זו ב' קושיות - א' שבשיעור דם שהוא ברביעית כתב הרמב"ם כדי שתיית רביעית. וקושיא זו נופלת לפי גי' הכתבי יד ששיעור דם בכזית (וזה לא היה לפני האחרונים) ב' ששיעור יין נסך כתב הרמב"ם שהוא רביעית בכדי שתיית רביעית. ובזה נתבאר - א' שבספר הבתים נראה שהיה חילופי גי' ברמב"ם ב' דברי הרמב"ם ביין נסך אין להם מקור בחז"ל ובתוספתא, והאחרונים תמהו מנין לו זאת, ויש שתלו שהוא למד שדין יין נסך כעין ביאת מקדש שצריך שתיה רצופה מזה שכתוב ישתו יין נסיכם, ואין ללמוד מזה לשאר דברים. והגם שהקשינו על זה שבביאת מקדש משמע שצריך שתיה ממש רצופה, וביין נסך מוכח שאפילו אם היה הפסק מעט גם כן חייב, מכל מקום אין בכדי קושיא זו להפך את פשטות דברי חז"ל בכל מקום שכזית ומלוא לוגמיו בכדי שתיית רביעית ורביעית בכדי אכילת פרס.
40. ↑ כלומר שהשו"ע פסק בסי' תרי"ב את שיטת הרמב"ם לגבי מלוא לוגמיו שצריך כדי שתיית רביעית, אבל לגבי שיעור רביעית לא פסק שצריך כדי שתיית רביעית. אמנם הב"י הביא את תירוצו של המ"מ ליישב פסק הרמב"ם, אבל אין כאן הכרעה דווקא כישובו של המ"מ, והב"י הביא את דברי המ"מ רק לבאר שאפשר לתפוס את הרמב"ם להלכה, ואינו עסוק שם כלל בענין איסורים ששיעורם ברביעית.
41. ↑ אמנם לאחרונה הרבה הוכיחו שמעיקר הדין שיעור זית הוא קטן מחצי ושליש ביצה, וכדעת הסבורים שהולכים לפי זיתי זמנינו, ואם כן בכל לגימה יש בהכרח כזית, ואם כן בכל אופן ששותה תה וכיו"ב יש לו כבר כזית בכדי שתיית רביעית, ואת שאר הרביעית הוא שותה בכא"פ לצאת דעת הרמב"ם והגר"א (אך אם באים לחוש לשי' התו' בברכות ששיעור שתיה מלוא לוגמיו, יש לשתות מלוא לוגמיו בכדי שתית רביעית ושאר הרביעית בכדי אכילת פרס).