א.
הרש"ש (שבת עא, א) מביא חידוש גדול בשם ספר באר אברהם, שמחלק בין כדי אכילת פרס באיסורין, שכוונתו שמתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה, יהיה שיעור של כדי אכילת פרס, לבין מצוות, ששם בעינן רק שלא יהיה בשיעור השהיה שבין האכילות שיעור של כדי אכילת פרס.
והנה דבריו הם חידוש עצום. ויש לציין שהרש"ש שם שואל ע"ד קושיה עצומה מהירושלמי, ומשתמש בביטוי חד וכותב "דבריו מופרכין מהירושלמי".
ודבריו גם צריכים ביאור מסברה. עצם הדבר לחלק בפרטים שקשורים לגדר המושג "אכילה" בין מצוות ואיסורים זה קשה מאוד, שהרי לשון התורה בשניהם, גם במצוות וגם באיסורים, הוא אותו לשון "אכילה". וא"כ איך אפשר לחלק ביניהם, כאשר התורה משתמשת בשניהם באותו מושג.
ויש כמה נושאים שקשורים למושג אכילה, שבפשטות דיניהם שווים גם במצוות וגם באיסורים, ואכמ"ל בזה. וגם במקומות שיש דעות שיש חילוק ביניהם, זה הכל דברים ששורש הדין הוא בסברה, ויש חילוק וסברה לחלק ביניהם בסברה. אבל לגבי שיעור אכילת פרס, שהוא הלכה למשה מסיני, כמבואר ברש"י (סוכה מב, ב ד"ה והוא), אין כל מקור לחלק ביניהם. וכל שחז"ל בעצמם לא חילקו בכך, מנ"ל לחלק בזה.
♦
ב.
והנה לכאורה אפשר למצוא לבעל הבאר אברהם חבר לסברה שיש מקום לדון לחלק בזה, מגאון קדמון יותר, והוא בספר שו"ת מוצל מאש (שהיה אלופו של רבינו המשנה למלך, סי' ט"ז). וז"ל: "דבר ידוע דכל איסורין שבתורה ששיעורן כזית אם אכלם בשהיות שהיה מתחלת אכילה עד סוף שיעור אכילת פרס... אינו חייב... יש להסתפק אם זה הוא ג"כ בחיוב אכילה כמו בכזית אכילת מצה בליל פסח, וכן בכזית פת בסוכה לילה א', אם צריך שיאכל בלא שהיה שיעור פרס, וכן לענין מ"ע שיאכלו הכהנים החטאות והאשמות ושירי מנחות... וכן אכילת הפסח בליל ט"ו, שאם אכלם בשהיה אם יצא י"ח או לא, דלא אמרי' אלא לענין איסור... אמנם אין ספק שהדין אמת שבכל מקום שאנו מברכין לאכול או על אכילה, שצריך שיהיה בלי שהיה יותר מפרס". וראינו בדבריו שהוא העלה צד לחלק בזה.
אבל, הרי אח"כ הוא כותב שבאמת נראה שאין בזה חילוק. ועוד, יש עוד נקודה שיש יותר חידוש בדברי הבאר אברהם למסקנה, יותר מאשר צד הספק שהעלה המוצל מאש. והיא, שהמוצל מאש הסתפק שמא ההלמ"ס של כדא"פ נאמרה רק באיסורים ולא במצוות, אבל לדעת הבאר אברהם גם לגבי מצוות יש שיעור של כדי אכילת פרס, רק ששם השיעור משמש באופן שונה מאשר הוא משמש באיסורין. וזה כבר חידוש יותר גדול, לומר שההלכה למשה מסיני נאמרה גם על איסורים וגם על מצוות, אבל משמשת באופן שונה לאיסורים ובאופן שונה למצוות.
♦
ג.
ויש שכתבו לדייק מלשון השו"ע סימן תע"ה ס"ו, שכתב לגבי אכילת מצה "אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית, יצא. ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס", ולשון זה משמע לכאורה כדעת הב"א, שמתייחס לשהיות שבין האכילה.
אמנם ראה במ"ב (שם ס"ק מב) שכתב "הלשון אינו מדוקדק כ"כ דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, דזה אין נחשב בכלל אכילה". וכ"כ המג"א (שם ס"ק טו) והחק יעקב (ס"ק כב). והמ"ב אף לא טרח לציין בשער הציון מקורו, שראה זה לדבר כ"כ פשוט. וראה בתולדות אדם להג"ר זלמהלה' מוולאזי'ן זצ"ל שמסביר כך בכוונת השו"ע, ומביא דוגמה ללשון כזאת מהמבואר בגמ' (ברכות יב' ב' ) לגבי הזכרת המלך הקדוש והמלך המשפט שמזכירים את זה "בעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים", ושם "עשרה ימים" כוללים גם את ר"ה ויוה"כ עצמם.
והנה באמת, נראה שלשון השו"ע הוא בנוי על לשון הגמ' (פסחים קיד' ב') גבי אכילת מרור "אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס". וא"כ אדדייקת מלשון השו"ע, יש לנו כאן דיוק מלשון הגמ'.
♦
ד.
ובאמת אחר כתבי עיינתי בספר באר אברהם, וראיתי שהוא באמת מביא את דברי הגמ' בפסחים הנ"ל, וכותב שלפ"ד ל"צ לדחוק בלשון הגמ'. ולשון גמ' זו יכול ליישב קצת את הקושי הגדול על הב"א בחידושו.
רק אולי נימא שגם אם בברייתא אכן נדייק כך, כפשטות הברייתא, נאמר שזה קאי בזמן הזה שמרור דרבנן, ובאמת יש קולא כזאת במרור, אבל באכילת מצה, שזה דאורייתא, לא. אבל יש לדייק מלשון השו"ע דקאי גם אאכילת מצה.
♦
ה.
אמנם מצינו גמ' אחרת לגבי שיעור אכא"פ באכילת מצה, בגמ' ברכות לז, ב, ושם הלשון נראה ברור לא כדברי הבאר אברהם. והלשון שם אף יותר ברור מלשון המשנה (כריתות יב, ב) גבי איסורין. "כמה ישהו... חכמים אומרים עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס". ולגבי איסורין פשיטא לי' לבעל הב"א שהכוונה שכל האכילה צריכה להיות בשיעור אכילת פרס, ובלשון המשנה גם נראה כך, כיוון שנקט "מתחלה ועד סוף". אבל מצד שני, כיוון שלשון המשנה מתייחס לשהיות, יש מקום לומר שקאי רק אשהיות. אבל בגמ' בברכות הלשון שם "לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה ידי בפסח... והוא שאכלן בכדי אכילת פרס". והלשון כאן ברור, ולא מתייחס כלל על שהיות, אלא כותב למעשה מה השיעור שיש לאכול את הכזית מצה, בכדי אכילת פרס. נמצא שלשון הגמ' גבי מצוות אף יותר ברור מהלשון גבי איסורים. וא"כ, איך ניתן לומר שדווקא באיסורים הגדר הוא לאכול את כל האכילה בכא"פ, ואילו במצוות זה מתייחס לשהיות.
ועוד, הרי הברייתא שנתה בחדא מחתא גם את איסור אכילת חמץ, וגם את מצוות אכילת מצה, ועל תרוויהו קאמרה "והוא שאכלן בכדי אכילת פרס". ומבואר בלשון הגמ' שבשניהם יש דין שווה של אכילת פרס, ובוודאי לא ניתן לומר שלצדדין קתני, לגבי חמץ מובן אחד, ולגבי מצה מובן שני.
♦
ו.
יש לציין, שגם אם נקבל חידושו של הבאר אברהם בדעת רש"י, בדעת הרמב"ם אין לומר כן, שהרמב"ם לא כתב כלל בהלכותיו את הדין של שיעור אכילה בכדא"פ, אף שהובא ד"ז בגמ' לגבי מצה ומרור. ובאמת צ"ע למה לא הביא את זה להלכה. ולכאורה בעל כרחך שסמך עמש"כ גבי איסורין, וא"כ יש ללמוד מזה שדין הכא"פ במצוות הוא כדין הכא"פ באיסורים.
אע"ג שאולי באמת נחדש שגם הרמב"ם הסתפק מה הגדר במצוות, כחידושו של הב"א, וע"כ לא הביא את זה להלכה, שלא הכריע באיזה לשון לשנות דין זה, האם כמו באיסורים, או בדרך שונה.
♦
ז.
מצינו דין כדי אכילת פרס גם לגבי הרחקה מן צואת קטן, שמשיודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו, כמבואר בגמ' (סוכה מב' ב'). ולחידוש הב"א יל"ד האם הכוונה כשיעור אכילת פרס באיסורין או כשיעור אכילת פרס במצוות. אמנם לשון הגמ' שם "והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס" נראה ברור שקאי אכל האכילה, רק שהרי כלשון זה גם מבואר בגמ' גבי מצה, ואעפ"כ חידש הב"א את חידושו.
♦ ♦ ♦
הפרשת תרומה על פירות שאינם ברשותו♦ היחס בין ההרחקות מהעריות להרחקות מהנדה♦ משנת רבותינו הראשונים ז"ל בגדרי דין זוחלין במקוה♦ מה נחשב כלי מצופה?♦ נתינת צדקה בלילה♦ מה הוא הקלף ומה הוא הדוכסוסטוס