טלטול מן הצד לצורך האסור וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר
בכ"ד בגמרא (עי' שבת מ"ג ע"ב, שם קכ"ג ע"א, שם קמ"א ע"א) נחלקו האמוראים אי שרי לטלטל מוקצה בטלטול מן הצד אם לאו. ורבים מהראשונים (הרא"ש בפ"ג סי' י"ט, התוס' שבת מ"ג סע"ב ד"ה דכ"ע, הר"ן שבת כ' ע"ב ד"ה וקשיא, הרשב"א בחידושיו לשבת דמ"ג ע"ב ד"ה מר) כתבו לחלק להלכה בין טלטול מן הצד לצורך דבר המותר לטלטול מן הצד לצורך דבר האסור.♦
הגדרת הר"ן לטלטול מן הצד
וכתב הר"ן (שם): דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד בכי האי גוונא שרי. עכ"ל. ואנא אמינא דהר"ן לאו כללא כייל לכל אשר הוא טלטול מן הצד כי הוא זה, שהרי הגמרא (שבת קמ"א ע"א) קראה טלטול מן הצד לאדם המטלטל קש בגופו, והר"ן גופיה ביאר שרצונו להוריד את הקש מן המטה. אלא כל כוונת הר"ן לנגד זה למ"ש לקמיה שאם מטלטל את הדבר המותר כשדבר האסור עליו ע"מ לשמור על הדבר האסור, אסור לעשות כן (כמו אדם המטלטל מיטה שיש עליה מת בשביל לשמור על המת). לכן י"ל שהגדרת טלטול מן הצד היא שכשמטלטל את המוקצה בצורה שאיננה רגילה, כגון שמטלטלו ע"י דבר המותר או בגופו, כשאין זה דרך טלטולו (ועי' בזה לקמן שצריך שיהיה בשינוי). ובזה באתי לדון בהכרעות הפוסקים בדין טלטול מן הצד, וזה החלי בס"ד.♦
האם טלטול מן הצד צריך להיות בשינוי
נודע בשערים דנחלקו הראשונים בדין כיבוד הבית בשבת, שדעת הרי"ף (שבת מ"ח ע"א) ועוד להתיר בזה, דס"ל דכיון דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, אין לחשוש לשמא ישוה גומות. וכתב הר"ן (בשבת ל"ו ע"א ד"ה והראב"ד ובביצה י"ב ע"א ד"ה וכתב הר"ז) שהראב"ד כתב במה שהתיר הרי"ף לכבד הבית, לא כל העניינים שווים, שאם לא נתכבד הבית מער"ש אסור לכבד את הבית, כיון שודאי משווה גומות. ולא התירו חכמים לכבד הבית אלא רק אם כיבדו מער"ש דליכא גומות וגם אין דבר מוקצה (כגון קליפי אגוזין וכדו') שצריך להזיזו מעל הקרקע. ע"ש. וכתב הר"ן בשבת (שם) שהרשב"א התיר לכבד את הבית אפי' היכא שיש מוקצה על הרצפה, משום דהוי כגרף של רעי. ובביצה (שם) כתב הר"ן וא"ת הרי הוא מזיז עפר ממקומו, איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו. ע"ש. והרמב"ן (במלחמות ה' דף מ"ח ע"א) אף הוא כתב כיוצ"ב, וז"ל: ואם תשאל והלא בכבוד הבית מזיז הוא עפר שאינו מן המוכן אומר אני שלא התירו אלא במקום סעודה דהוה ליה גרף של רעי דקא מצטערי מהבלא וכו' אי נמי התירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת. עכ"ל.ואף כי יש נ"מ טובא בין ב' התירוצים הנ"ל לעניין כיבוד דבר המוקצה מהבית בשבת, ואכמ"ל, מ"מ מדברי כולם למדנו שבמציאות שאינו גרף של רעי או ללא היתר חכמים שתהיה דירה נאה יש לאסור לכבד דבר המוקצה בשבת אף שאינו מטלטלו בידיים. ולכאו' הדבר צ"ב, דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, שיהא ביתו נקי, ומדוע איחרו פעמי מרכבות הראשונים להתיר מטעם גרף של רעי או מטעם חדש ומחודש לומר שהיתר מיוחד יצא מתחת ידי חכמים בכיבוד הבית. אלא שי"ל דכל טלטול מן הצד שדרכו בכך ל"ח טלטול מן הצד, שאפשר שכל יסוד היתר טלטול מן הצד הוא מטעם שינוי. וכמ"ש בס"ד לעיל.
ושו"ר שכן יש להוכיח עוד מדברי הר"ן (שבת כ' ע"ב) שכתב בהיתר טלטול קש בגופו מעל המטה שרוצה לשכב עליה, וז"ל: ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי. עכ"ל. וזהו המקרה שהגמרא קראה עליו שם טלטול מן הצד. ומוכח שטלטול מן הצד חייב להיות דווקא כלאחר יד [ומה שקראו הרמב"ן והר"ן לכיבוד הבית טלטול מן הצד, י"ל שהוא לשון מושאל, כדי שלא יסתרו דברי הר"ן אהדדי]. וע"ע בתוספת שבת (סי' ש"ח סקי"ח) שנראה כן מדבריו. וע"ע בציונים וע"ע בילקו"י (שבת כרך ב' מהדו' תשפ"ה עמ' תצ"ה). ועי' בש"ע הגר"ז (בקונ"א סי' רנ"ט סק"ג) שכתב להסביר מה טעם ל"ח טלטול מן הצד בזה, ודבריו תלויים ועומדים במחלוקת האחרונים דלקמן בס"ד. [וראיתי בילקו"י (שם עמ' תצ"ו) שהביא ראיה לזה שטלטול מן הצד שדרכו בחול כך ל"ח טלטול מן הצד מדברי המאירי (בשבת ל"ז רע"א). ויש לי מקום לעיון בדבר זה, שהרי המאירי רוח אחרת עימו בכל דין זה, כמו שיראה המעיין בדבריו שם. וצ"ע]. ושו"ר שמדברי מהרי"ל בתשובה (סי' ר') מוכח שטלטול מן הצד צריך להיות בשינוי. ובמק"א הארכתי בזה. וכ"כ להדיא הגרשז"א (בהע' שבסו"ס שש"כ).
♦
ב. טלטול דבר אסור ע"י חפץ מותר
ב' אפשרויות להבין דין טלטול מן הצד
בדין טלטול מן הצד הובאו בגמרא כמה מקרים שמוקצה מונח על דבר המותר, והתירה הגמרא לטלטל את הדבר המותר, אע"פ שהמוקצה מטלטל עימו (ובלבד שלא יהא הדבר המותר בסיס לדבר האסור). כגון: מת שע"ג מיטה (שבת מ"ג ע"ב), פגה שעליה תבן וחררה שעליה גחלים (שם קכ"ג ע"א), צנון הטמון באדמה (שם ובדף קמא ע"א) ואבן שעל פי חבית ומעות שעל הכר (שבת קמ"ב ע"ב). והש"ע (סי' ש"ח סעי' ז"ך) פסק דגם טבלא שיש עליה עצמות וקליפין שרי לנערה. ומקורו מהגמרא (שבת קמ"ג ע"א) ועי' בביאור הגר"א שהסביר בדברי מרן שסבר כן בדעת ב"ה המובאים בגמרא הנ"ל. ודו"ק כי קצרתי. ובכל המקרים הנ"ל המוקצה מונח ע"ג הדבר המותר. ולפנינו מונחות ב' דרכים בהבנת דין טלטול מן הצד ומחלוקתם בצידם: הראשונה, שכל טלטול דבר אסור ע"י דבר המותר חשיב כטלטול מן הצד, ומכיון שאינו מטלטל את המוקצה להדיא, לכן הקלו חכמים בטלטול זה. ובדרך אחרת יש לומר שכל דין טלטול מן הצד הוא כשדבר המוקצה כבר רוכב ומונח על דבר ההיתר, ולכן הקלו חכמים לטלטל את דבר ההיתר ואגבו את האיסור. ונ"מ בין הדרכים, היכא שמונח דבר איסור והאדם רוצה לפנותו ממקום זה, האם יכול לקחת ממק"א חפץ היתר ולפנות על ידו את דבר האיסור או לאו.♦
מחלוקת האחרונים בדרכים הנ"ל
ובאמת כי לא מליבי בדיתי דרכים אלו, אלא מלב מלכים הן. דהט"ז (סי' ש"ח סקי"ח) כתב על דין ניעור טבלא שיש עליה קליפות שלא ראויות למאכל בהמה: נראה דה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם הוה ליה טלטול מן הצד ומותר. ע"ש. ומאידך הגר"ז (סי' ש"ח סעי' ס') כתב שאין להעביר את הקליפות ע"י דבר אחר אלא ע"י ניעור הטבלא, וכתב טעמו בזה"ל: ולא התירו טלטול ע"י דבר אחר אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר והוא מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו. עכ"ל. ולעיל מינה (בסי' רנ"ט בקונ"א סק"ג) האריך והרחיב בראיות להוכיח שלא כדברי הט"ז, ועי' במ"ש בקצרה בהע' ליישב את קושיותיו[1]. וכ"פ הבא"ח (ש"ש פ' מקץ אות י"ד). ונראה לבאר יסוד מחלוקתם כאמור לעיל באות הקודמת. ומה שהקשה בבאר היטב (סי' ש"ח סקל"ד) על הט"ז כבר דחו האחרונים קושיא זו (עי' במאמ"ר סי' ש"ח סקכ"א ובמנוח"א פי"ג הע' 29).♦
קושיות החזו"א ע"ד המתירים ואפשרות לתרץ את קושיותיו
והחזו"א (סי' מ"ז סקי"ד) אף הוא העיר ע"ד הט"ז, וז"ל: מיהו י"ל דזה לא מקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דלא אמרו אלא בשכח אבן בכלי דמטלטל הכלי עם האבן, דשם הטלטול על הכלי, אבל הכא עיקר הטלטול בשביל המוקצה, אף שכוונתו לנקות השלחן אסור. עכ"ל. ובאמת נלע"ד דאין לחזו"א קושיא אלימתא ע"ד הט"ז כדי לדחותו, אלא שכתב שאפשר להסביר אחרת את דין טלטול מן הצד, וע"פ הסבר זה יש לאסור בנידונו של הט"ז. וכן מדויק מלשונו, שאינו דוחה דבריו בלישנא חריפא אלא כותב 'מיהו י"ל'. ועי' למו"ר הגר"ש טל בטל חיים (שבת ח"א עמ' 508) שדחה את דברי החזו"א בזה. שו"ר שהחזו"א הניף ידו שנית (בסי' מ"ז סק"כ) לאסור איסר בנידון הנ"ל, והביא ראיות בריאות וטובות לסתור את דברי הט"ז, ועי' מ"ש ליישב בס"ד בהע'[2].בדברי התוספות מבואר כדברי הגר"ז והחזו"א
ושוב בינותי כי אין חדש תחת השמש, ולכאורה מחלוקת האחרונים הנז"ל מחלוקת ראשונים היא, ואבאר בס"ד. תנינן בפ' במה טומנין (מ"ט ע"א) דנחלקו ראב"ע ורבנן באדם הטומן בקופה, איך יטול את התבשיל מן הקדירה שבתוך הקופה, דראב"ע סבר שמטה את הקופה על צדה ונוטל האוכל וחכמים אומרים שנוטל את הקדירה מתוך הקופה ומחזיר. ובגמרא (נ' ע"ב) אמרינן: אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא (שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה. רש"י) שאסור להחזיר (לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן. רש"י) וכו' והכא בחוששין קמיפלגי, מר סבר: חוששין שמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר: אין חוששין. ע"כ. וכתבו התוספות (שם ד"ה הכל) בטעם שהכל מודים שאסורים להחזיר, וז"ל: ואפי' לר"א בן תדאי וכו' דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן קי"ל הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין. עכ"ל. וכוונתם רצויה, דאע"ג דטלטול מן הצד שרי, מ"מ כמטלטל ע"י הקדירה חמיר טפי ולא חשיב טלטול מן הצד. וכ"כ הגר"ז (בש"ע שלו סי' רנ"ט בקונ"א סק"ג) בפירוש דברי התוס'. אלא שראיתי לערוך השלחן (סי' רנ"ט אות ה') שכתב לפרש את דברי התוספות באופן אחר, דאף על גב דטלטול מן הצד מותר כמ"ש, זהו בטלטול בעלמא, אבל לא כשצריך להזיזן הרבה, דאז הוי כטלטול ממש בידיו. אך אחר הקידה חמש מאות, לכאורה הדברים דחוקים בלשון התוס'.♦
תירוץ דברי התוספות שסותרים עצמם לכאורה במק"א
ושבתי וראיתי שלכאורה דברי התוספות סתרי אהדדי, דמצאנו ראינו לתוס' שכתבו על הא דאמר רב יוסף (בדף ל"ט ע"א) שאפי' לפי דעת ר' יוסי המתיר לבשל בתולדות חמה אסור להטמין ביצה בעפר מפני שמזיז עפר ממקומו, שטעמו משום מוקצה 'וסבר רב יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול'. ע"ש. ומשמע דלדידן דס"ל דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר, אה"נ יהא מותר לטמון את הביצה בחול, אם לא משום איסור מבשל. ולכאו' הוי מטלטל את המוקצה ע"י דבר ההיתר. ואפשר שיש לחלק בזה, שבהטמנת הקדירה פעולת טלטול המוקצה צריכה להיעשות להדיא ע"י הקדירה כדי שיהיה אפשר להטמינה, משא"כ בתחיבת ביצה בחול, שהאדם תוחב את הביצה בחול והחול כמו מטלטל מאליו. ושו"ר שחילוק זה מסתייע מלשון התוס', דגבי ביצה כתבו: ומפרש ר"ת שמזיז עפר שהוא מוקצה ממקומו כשתוחב הביצה בתוך העפר. עכ"ל. ומשמע שפעולת האדם היא התחיבה, אך מכח התחיבה העפר מטלטל. ולגבי קדירה כתבו: שצריך 'לטלטל' אילך ואילך כשרוצין להטמין. עכ"ל. ומשמע שצריך לטלטל להדיא עם הקדירה. ודו"ק.♦
הוכחה מהרא"ש דפליג על התוספות ודבריו סייעתא לדברי הט"ז
אך הרא"ש (פ"ד סי' י') כתב שהטעם שאסור להחזיר אם נתקלקלה הגומא הוא: 'דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה. ועל ידי הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע הצמר ע"י הקדירה'. ופשט לשונו מורה באצבע שאם היה מנענע ע"י הקדירה שפיר דמי, והוא מנוגד לתוס'. [ואף שיש מקום להפך הדבר ולומר שכתב הרא"ש שהחשש הוא תיקון בידיים, ואע"פ שגם ניענוע עם הקדירה אסור הוא, מ"מ לא חשו לזה חכמים, דלא יעשה כן האדם שמא יישפך התבשיל. מ"מ בודאי שהוא מנוגד לפשט לשון הרא"ש, דקשה לומר שכל עצמו של הרא"ש היה להסביר מדוע לא חששו לגזירה אחרת, דאין כ"כ טעם להסביר דבר זה. ואף שיש לומר דהרא"ש בא לאפוקי מטעם התוספות, ולא פליג עליהו בדינא אלא בטעם הגזירה, מ"מ פשטות הלשון מורה לא כן. ודו"ק. וכן הבין במנוח"א (פי"ג הע' 28) שהרא"ש פליג על דברי התוספות לדינא, ומתיר לטלטל ע"י הקדירה][3]. וא"כ מצינו שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.♦
דיון בדעת הרמב"ן והר"ן בזה
ובמנוח"א (שם) כתב שדעת הרמב"ן והר"ן כדעת הרא"ש בזה. ושו"ר שכ"כ בשבות יצחק (עמ' ק"ט). וטעמם, שמדבריהם בתירוץ השני גבי כיבוד הבית (עי' בלשונם שהובאה לעיל אות ב') משמע שכיבוד הבית שם טלטול מן הצד יש לו, אע"פ שמטלטל את המוקצה ע"י דבר אחר. ומתחילה עלתה מחשבה בליבי דיש מקום לדחות ולומר שלא חשבוהו לטלטול מן הצד, שהרי כתבו בזה"ל: אי נמי 'התירו' טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת. עכ"ל. ומהלשון 'התירו' משמע שבסתם טלטול מן הצד היה ראוי לאוסרו אם לא היה זה היתר מיוחד. וא"כ בסתם טלטול מן הצד, הנראה שיאסרו בזה. אלא ששוב בינותי שאפשר לומר שלשון 'התירו' אין הכוונה שהתירו דווקא במקרה של כיבוד, אלא לשון כוללת היא, שהתירו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ועי' כיוצ"ב ברשב"א (בחידושיו לשבת קנ"ד ע"ב ד"ה מכניס ראשו). ודו"ק. אלא שא"כ צריך לומר בדברי הרמב"ן והר"ן שאע"פ שבכיבוד הבית מטלטל מוקצה בלא שינוי, התירו. וזה אינו ניתן להיאמר בדעת הר"ן, וכמ"ש בס"ד לעיל (באות ב'). לכן יותר נראה לומר כמ"ש לדחות מתחילה. ועדיין צ"ע.♦
העולה לדינא להקל בזה ושכן פסק למעשה החזו"א
ומ"מ לכאורה כיון דפלוגתא דרבוותא היא בדין מוקצה דרבנן, לכאורה אפשר להקל בזה. וראיתי שהגרח"ק בסו"ס טעמא דקרא (עמ' תכ"ד בהוראות ממרן החזו"א אות י"ב) בשם החזו"א שהתיר לפנות את הפסולת מהשלחן ע"י מטלית, ובמוסגר כתב שכמדומה שאמר החזו"א שכן נוהגים. ע"ש. ובשבות יצחק (עמ' ק"י) שכתב בשם הגרח"ק שגם בבית החזו"א היו נוהגים כדברי הט"ז. [ומ"ש בספר חוט שני (ח"ג פרק ס' סק"ב ד"ה הסרת) שאפשר שגם עפ"ד החזו"א שחולק על הט"ז יהיה מותר לעשות כן משום שהוא רק דרך קינוח השלחן ולא טלטול מוקצה. ע"ש. ל"ז להבינו, שהרי מבואר להדיא בחזו"א (סי' מ"ז סקי"ד) שאסר לקנח כר שיש עליו לשלשת, אם לא מדין גרף של רעי או שמתבטל המוקצה בקינוח. וצ"ע]. וגם בילקו"י הנד"מ (שבת כרך ב' מהדו' תשפ"ה עמ' תק"ו) ששאל לגרע"י בזה והשיב לו שהואיל והיא מח' האחרונים באיסור דרבנן, ואין לזה הכרע, יש לסמוך על המתירים.♦
ג. טלטול מן הצד לצורך מקומו
פשט דברי הר"ן רי"ו והש"ע להקל בזה
תחילה וראש ניתנה לבאר דין טלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה. מרן בב"י (בסי' שי"א אות ה') כתב בשם רי"ו שמת המוטל על המטה וצריך למקום המטה או שצריך את המטה שהמת מונח עליה, מותר לטלטלה בטלטול מן הצד. וכ"פ בש"ע (סי' שי"א סעי' ה'). הנה מוכח שמותר לטלטל מן הצד לצורך מקומו של המוקצה. וכן מבואר יוצא מדברי הר"ן (שבת כ' ע"ב ד"ה וקשיא) שכתב שקש שע"ג המטה מותר לנענעו בגופו אל מחוץ למטה משום שצריך למטה [ועי' מ"ש בס"ד לקמן שכן פי' דברי הר"ן].♦
דברי המג"א ושאלה על דבריו
אלא שהמעיין בדברי המג"א (סי' שי"א סקכ"ד) יראה דס"ל בדעת הרא"ש שאם כוונת האדם לטלטל דבר המוקצה אפי' לצורך מקומו של המוקצה, אסור לעשות כן בטלטול מן הצד. ע"ש. אלא שלדידי לא חזי לי כהאי סימנא בדברי הרא"ש, אלא אף איפכא חזי לי, שכל שאינו מטלטלו מחמת שרוצה לשומרו, מותר הדבר [וכמו שאבאר דבריו בס"ד לקמן]. וראיתי שכבר עמדו בזה על דברי המג"א נושאי כליו, הלא המ'ה הרב מחצית השקל והרב לבושי שרד (החונים על דברי המג"א בס"ק האמור) ותרוויהו ס"ל דאין זו משמעות הרא"ש. וע"ע למו"ר רה"י הגר"ש טל (בטל חיים שבת ח"א עמ' 506) שתמה אף הוא ע"ד המג"א [אע"פ שאפשר להציל את המג"א מחלק מקושיותיו].♦
קושיית החזו"א על המג"א ותירוץ הטל חיים
והגאון חזו"א (סי' מ"ז סקי"ד) הקשה ע"ד המג"א מגמרא ערוכה בשבת (קמ"ב ע"א), דאיתא התם דמעות שעל הכר מותר לטלטלן יחד עם הכר אם צריך למקומן. אך כ"ז בטלטול דבר האסור ע"ג הדבר המותר, אך אם מטלטל את המוקצה לבדו, דעת החזו"א שאין שום היתר לטלטלו [ובמק"א כתבתי בס"ד לבאר שאין דבריו מוכרחים בזה, וע"י גופו שרי לטלטל לדעת הרא"ש ומרן הש"ע, וכן יש מקום להקל לטלטל מוקצה ע"י דבר אחר. ע"ש]. עכת"ד. ומדברי מו"ר רה"י הגר"ש טל (שם עמ' 507) מתבאר שיש מקום להציל את המג"א מקושיא זו, שהרי ברש"י (שם ד"ה אלא לצורך גופו) מבואר שצריך למקום הכר ולכן מטלטל אותו, ואע"פ שיש עליו מעות עיקר הטלטול מתייחס לכר, משא"כ בנידון המג"א, שהטלטול מתייחס למוקצה לבדו. ע"ש.♦
קושיית הטל חיים ע"ד המג"א ואפשרות ליישוב דבריו
אך מ"מ הקשה מו"ר הגרש"ט (שם עמ' 508) ע"ד המג"א מגמרא מפורשת (בדף קמ"ג ע"א) שקליפות וגרעינים שאין ראויים למאכל אדם ולמאכל בהמה כלל הנמצאים על השלחן, וצריך למקומן, שרי לטלטלם אגב הטבלא. וכ"פ בש"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז). ומוכח שטלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה מותר. ואחר העיון בזה נלע"ד לתרץ, דגם בזה יכול ליישב המג"א ששם הטלטול חל על הטבלא, ולא אסר המג"א בדעת הרא"ש אלא לטלטל את הדבר המוקצה לבדו בטלטול מן הצד, כדרך קש שע"ג המטה, שהקש מטלטל לבדו.♦
הנלע"ד בסוגיא זו
אך כ"ז כתבנו בס"ד בשביל ליישב את דברי המג"א. אך כיון שברא"ש לא מצאנו מקור לדברי המג"א, וכמ"ש בס"ד לעיל (אות ב') [וע"ע בלשון הרא"ש (המובאת לקמן אות ו') במה שנעתיק את לשון הרא"ש, שלשונו מורה להדיא שבמקרה שיש מת על מטה וצריך למטה יכול לטלטלו טלטול מן הצד לצורך המטה. וגם מזה מוכח שטלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה מותר לדעת הרא"ש]. וגם הוא מסכים בדעת הר"ן להתיר לצורך מקום המוקצה. וכ"ש שמשאר הראשונים מוכח שלא אסרו טלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה, ולא חילקו בין טלטול דבר ע"ג דבר אחר לבין דבר המטלטל לבדו ע"י שינוי וכדו'. וכן דעת רי"ו ומרן הש"ע להתיר טלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה (וכמ"ש לעיל אות ב'). לכן אמור דטלטול מן הצד לצורך מקום המוקצה מותר.♦
ד. טלטול מן הצד לצורך שימוש בגוף המוקצה
דברי הרא"ש
אלא שיש לעיין האם מותר לטלטל את המוקצה בטלטול מן הצד לצורך שימוש במוקצה. דהרא"ש כתב בביאור דין טלטול מן הצד: דטלטול דהכא [א.ה. היינו טלטול מן הצד שאסור] הוי לצורך המת שאסור לטלטלו ולא לצורך המטה ולהכי שמיה טלטול. עכ"ל. ומשמע שטלטול מן הצד האסור הוא דווקא כשצריך לדבר האסור לצורכו, הא אם צריך לו בשביל להשתמש בגופו מותר לטלטלו בטלטול מן הצד. וכן נראה מהמשך לשונו, שכתב שרבנו יונה הקשה על היסוד שטלטול מן הצד מותר רק לצורך דבר המותר, דהא קיי"ל הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו. ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד ל"ש טלטול והתם 'לצורך הקש' שהוא מוקצה הוא מטלטל. ותריץ לה שטלטול בגופו מותר לצורך דבר האסור. עכת"ד. ומשמע שהאיסור לטלטל את הקש (אם אינו מטלטלו בגופו, אלא בטלטול מן הצד) הוא משום שצריך לשמור על הקש. וכ"כ מו"ר רה"י (עמ' 491) בהבנת דברי הרא"ש. ובספר הליכות שבת (מלכא, מהדו' תשפ"ד עמ' תפ"ז) כתב בדעת הרא"ש שטלטול בגופו לצורך שימוש בגוף המוקצה אסור. ולא נחית למ"ש לעיל.♦
דברי הר"ן
ומדברי הר"ן (כ' ע"ב ד"ה וקשיא) משמע לי קצת דאף הוא ס"ל להקל בטלטול מן הצד לצורך שימוש במוקצה, שכתב: אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור אף על פי שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור. עכ"ל. משמע שהאיסור הוא דווקא כשמטלטל בשביל דבר האסור, אך אם מטלטל לצורך עצמו, כגון שצריך לשכב עליו וכדו', זה שרי בטלטול מן הצד [וכיוצ"ב יש להוכיח מדברי הרשב"א (בחידושיו לשבת מ"ג ע"ב סוד"ה מר סבר), שכתב שטלטול מן הצד האסור הוא 'בזמן שהן מטלטלין לצורך עצמן'. וי"ל]. אלא דקשיא לי, שבסוף דבריו כתב: וההיא נמי דתנן בפ' תולין הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו היינו טעמא נמי לפי שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה וכו' ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי. עכ"ל. משמע שאם מטלטל את הקש מפני שצריך לו, להשתמש בו, אסור לטלטלו מן הצד. ודבריו אלו סותרים לכאו' למ"ש בריש דבריו. ואפשר שיש לתרץ שמ"ש לשון 'מפני שצריך לו' הכוונה שצריך לו לשומרו [וכמ"ש הרא"ש שטלטול הקש שעל המטה הוא מפני שצריך לו לשומרו].ובאמת שראיתי שנחלקו האחרונים בהבנת דברי הר"ן גבי מתניתין דקש שע"ג המטה, שהנשמת אדם (כלל ס"ז סעי' ה') כתב שכוונת השוכב על המטה לסדר את הקש על המטה כדי שיהיה נוח לשכיבה. וכ"מ מדברי מחה"ש (סי' ש"ח סקמ"א ד"ה ומיהו). ומוכח מדבריהם שלדעת הר"ן מותר לטלטל טלטול מן הצד לצורך שימוש בגוף המוקצה, שהרי לדעת הר"ן הטעם שהתירו לטלטל את הקש שע"ג המטה ע"י גופו הוא משום דהוי טלטול מן הצד. אלא שהגרשז"א (בהע' שבסו"ס שש"כ) כתב שכוונת המשנה ע"פ הבנת הר"ן היא להתיר לאדם לטלטל את הקש מן הצד ע"מ לפנות את המטה מן הקש, כדי שיוכל לשכב על המטה. וכ"נ מדברי הגר"ז (בקונ"א סי' רע"ו סק"ג). ע"ש. אך מ"מ אף מדבריהם אין הכרח שהר"ן יאסור לטלטל מוקצה בטלטול מן הצד לצורך גופו, שהרי אע"פ שלדידהו הר"ן לא פירש שהמשנה התירה לטלטל את הקש מן הצד כדי לשכב עליו, מ"מ אפשר שמודים הם שאם רוצה לעשות כן שפיר עביד. וכמו שדקדקנו לעיל בס"ד מלשון הר"ן, שכל מה שנאסר הוא לטלטל מן הצד לצורך שמירה על הדבר האסור. ודו"ק.
♦
דעת התוספות ור"ת
ודבר פלא ראיתי בקונט' אחרון לגר"ז (סי' רע"ו סק"ג), שכתב שדעת התוס' ור"ת שמותר לטלטל מוקצה בטלטול מן הצד לצורך שימוש במוקצה עצמו. וראייתו, שרש"י (קמ"א ע"א ד"ה הקש) פירש דקש שע"ג המטה מנענעו כדי שהקש יהיה צף ורך לשכב עליו. והתוס' לא חלקו עליו בזה, וגם הביאו את המשנה בדבריהם בדף מ"ד ע"א ולא חלקו על פרש"י, וכן לא כתבו שר"ת חולק עליו. ע"ש. ודבריו חידוש, וצל"ע. והתהלה לדוד צדיק עת'ק דברי הגר"ז בהבנת התוס'. אך שוב מצאתי דקושטא קאי, שנראה שר"ת מתיר טלטול מן הצד לצורך גופו, וראיה לזה ממ"ש בהגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא פ"ו ה"ד), וז"ל: ר"ת מתיר בשבת שילך גוי עם ישראל בנר הדולק בידו למשוך יין ולהביא דהא טילטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה וכו' וכיון דליכא איסורא אלא משום מוקצה, שרי להו לטלטולי מן הצד דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרו. וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל גוי לנר באיסור דלא מן הצד לית לן בה, כיון דאיבעי ישראל מטלטל בהיתר ורואה בה, אי מטלטל לה גוי באיסור אין לחוש בכך. עכ"ל. ומשמע דאי בעי ישראל לקחת את הנר בטלטול מן הצד למקום אחר למשוך יין מותר. ומכאן מוכח שמתיר ר"ת לטלטל מוקצה מן הצד לצורך גופו. וכן הבין המג"א בדבריו, וכמ"ש לקמן בס"ד.♦
דעת כמה אחרונים לאסור בזה
אלא שהגר"ז (סי' שי"א סעי' י"ד) כתב לאסור בזה. וכ"כ בפשיטות בספר תהלה לדוד (סי' רנ"ט סק"ד) שלפסק השו"ע בסי' שי"א ס"ח דטלטול מן הצד להתשמש בגוף המוקצה אסור. ע"ש. ואין זה מוכרח בדעת הש"ע, שהרי מקור דבריו הוא מדברי הרא"ש, וכתבנו לעיל לבאר בדבריו שהוא מתיר בזה. ע"ש.♦
דעת כמה אחרונים להתיר בזה
ובאמת שמשמעות דברי המג"א להקל בזה, דבסי' רע"ו (סקי"א) הביא את דברי ר"ת המובאים בהגמ"י (והובאה לשונו באות הקודמת בס"ד), ולאחר מכן כתב ששמע שהר"ש מבנבור"ק כתב בשם הרא"ם שצוה לשפחה לילך עם בחורים לחלוץ מנעליהם בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו. וע"ז כתב המג"א שר"ת מתיר בכל עניין. עכת"ד. וביאר דבריו בלבושי שרד (סקט"ו) שכוונתו שר"ת מתיר אף אם איננה צריכה לנר. ע"ש. ומוכח מדבריו שלדברי ר"ת, שהביאם הרמ"א להלכה (עי' סי' רע"ו סעי' ג'), מותר לטלטל מוקצה לצורך גופו. וכ"מ מדברי המג"א לקמן (סי' רע"ו סק"ט). ע"ש. ובפמ"ג (במשב"ז סי' ש"ח סקי"ח) כתב לבאר שאם מותר טלטול מן הצד לצורך מקומו (וכמ"ש בס"ד בריש אמיר) כ"ש שמותר לטלטל בכה"ג לצורך גופו, דמוכח בגמרא (שבת קכ"ג ע"ב) דצורך גופו עדיף מצורך מקומו [א.ה. וכיוצ"ב כתב להוכיח הב"י (סי' ש"ח בדיני מוקצה מחמת ח"כ בריש הסימן) שצורך גופו עדיף מצורך מקומו]. עכת"ד. וכ"פ המ"ב (סי' רע"ו סקל"א). וראיתי בספר הליכות שבת (מלכא, מהדו' תשפ"ד עמ' תפ"ז) שכתב לחלק בזה בין טלטול נר לשאר חפצים. ונכנס לפרצה דחוקה זו, כיון שהבין בדעת הרא"ש והש"ע שאוסרים בזה, ואינו מוכרח וכמ"ש לעיל.♦
הנלע"ד לדינא
אחר הדברים האלה נלע"ד כיון שלענ"ד מדברי הראשונים מוכח שמותר לטלטל מוקצה מן הצד לצורך שימוש בגופו, וכ"פ להלכה הרבה אחרונים, ואין ראיה מדעת הש"ע שחולק בזה, ואדרבא יותר נראה שדעתו להתיר בזה, וכמ"ש לבאר בס"ד בדעת הרא"ש שפסקו מרן. א"כ קם דינא דיש להקל בזה. והנלע"ד כתבתי.♦
ה. טלטול בגופו
דעת הרא"ש
מודעת זאת בכל האר"ש דהראשונים (הרא"ש בפ"ג סי' י"ט, התוס' שבת מ"ג סע"ב ד"ה דכ"ע, הר"ן שבת כ' ע"ב ד"ה וקשיא, הרשב"א בחידושיו לשבת דמ"ג ע"ב ד"ה מר) כתבו לחלק בדין טלטול מן הצד (והוא טלטול שלא בדרך הרגילה. וכמ"ש בס"ד במק"א) בין טלטול מן הצד לצורך דבר המותר לטלטול מן הצד לצורך דבר האסור, דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר. וכתב הרא"ש (שם) שהקשה ע"ז רבנו יונה מהא דתנן (שבת קמ"א ע"א): הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ומבואר בגמ' שטעם היתר הטלטול בגופו הוא טלטול מן הצד. והקשה הר"ר יונה 'והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל'. ותירץ הרא"ש, וז"ל: ולא קשה דהתם אף טלטול [מן הצד. כן הגיה הק"נ] אין כאן כמו פגה וחררה ופוגלא שהוא מטלטלן בידו ואגבן מטלטלין דבר אסור. אבל בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר. עכ"ל. והנראה מדבריו שבכל טלטול בגופו כלאחר יד לא גזרו במוקצה.♦
דעת הרמב"ן
וכן נראה מדברי הרמב"ן (בחידושיו לשבת קנ"ד ע"ב ד"ה היתה בהמתו טעונה שליף), שכתב על הא דאמרינן היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה (של טבל. רש"י) מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר: ויותר נראה לומר דמכניס ראשו תחתיה אפי' בעלמא שרי שטלטול שבגופו לא גזרו בו רבנן כדתנן בפ' תולין (קמ"א ע"א) הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו אבל מנענע בגופו, ואמרינן נמי בפ' מפנין (קכ"ז ע"א) עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו. עכ"ל. ואפשר להטעים דבריו בסברא ולומר שאע"פ שטלטול מן הצד לצורך דבר האסור גזרו בו לאסור, אפשר שהוא מטעם שלפעמים מטלטלים כן וכלאחר יד חלוש הוא, אך טלטול בגופו הוי שינוי גדול, ולכן התירו גם לצורך דבר האסור.♦
דעת כמה ראשונים החולקים בזה
אלא שמאידך גיסא יש להוכיח מדעת כמה מרבותינו הראשונים דלא ס"ל כדברי הרמב"ן והרא"ש. זה יצא ראשונה, להוכיח מדברי הרשב"א דלית ליה היתר טלטול בגופו לצורך דבר האסור, שבחידושיו (שבת מ"ד ע"א ד"ה מר) כתב להקשות מהא דמוכח לכאו' בדף מ"ג סע"ב שטלטול מן הצד מותר, שהרי לקמן (בדף קמ"א ע"א) התירו לטלטל קש שעל המטה. וכתב לחלק שטלטול מן הצד מותר לטלטל רק לצורך דבר המותר. וא"כ היוצא מזה שאם כוונת האדם לטלטל את הקש היתה לצורך דבר האסור, אה"נ שהיה אסור לו לעשות כן. ומוכח א"כ שלדעת הרשב"א טלטול בגופו לצורך דבר האסור אסור. וכיוצ"ב יש להוכיח מדברי התוס' (שבת מ"ג ע"ב ד"ה דכ"ע) והר"ן (כ' ע"ב ד"ה וקשיא) שהביאו מתניתין דקש שע"ג המטה והעמידוה בטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. אלא דמדברי הרשב"א מוכח טפי משאר הראשונים, שכתב בחידושיו לשבת (קנ"ד ע"ב ד"ה מכניס) שהטעם שמותר להכניס ראשו תחת הטבל ולטלטלו הוא משום דהוי טלטול מן הצד, ולכאו' הול"ל עדיפא מינה דהוא טלטול בגופו. ושו"ר שכיוצ"ב כתב בשו"ת שבה"ל (ח"ח סי' נ' אות ג') בדעת הרשב"א והר"ן. ע"ש. אלא שראיתי אחרי רוא'י לגרשז"א (בהע' שבסו"ס שש"כ) שכתב להבין בדעת הרשב"א שמתיר לטלטל בגופו לצורך דבר האסור. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי מבואר יוצא מהרשב"א שטלטול בגופו הוי כטלטול מן הצד, וטלטול מן הצד אסור לצורך דבר האסור.♦
הבנת הגאון חזו"א בדעת הרא"ש ודחיית כמה אחרונים את דבריו
וברא כרעא דאבו'ה, הלא הוא רבנו הטור (סי' שי"א), כתב שטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר. וכ"פ הש"ע (סי' שי"א סעי' ח') והמ"ב (סי' ש"ח סקי"ג). והנה חזון נפרץ דהגאון החזו"א (בסי' מ"ז סקי"ב) כתב דאין כוונת הרא"ש לחלק בין טלטול ביד לבין טלטול בגוף, אלא כונת הרא"ש שאין עניין שכיבה על הקש שם טלטול הקש אלא תשמיש השכיבה. הלכך אף אם כונת השוכב לנער את הקש, מותר, שהוא דבר הנמשך מפעולת השכיבה. ולעולם טלטול בגופו לצורך דבר האסור, אסור. והביא לדבריו ב' עדים נאמנים: חדא, דמוכח משבת (קי"ב ע"א) דאסור לטלטל סנדל ברגלו. וכן בשבת (קכ"ז ע"א) אמרו לעניין אוצר שעושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו, ומשמע דווקא בכניסתו וביציאתו, אך בלא זה אסור אף כשמטלטל ברגלו. עכת"ד. וראיתי במנוח"א (פי"ג הע' 28) שכתב לדחות את דעת החזו"א, שהרי הטור הבין בדברי אביו שמתיר טלטול בגופו לצורך דבר האסור 'ובודאי דהטור היה בקי בדעת הרא"ש טפי מינן'. וכיוצ"ב כתב בשו"ת שבה"ל (ח"ח סי' נ' אות ג').♦
עוד דחיות להבנת החזו"א בדעת הרא"ש
וכשאני לעצמי בע'ר ולא אדע, מה ראו על ככה לדחות את דברי החזו"א רק מחמת דברי רבנו הטור [שאם לדין יש תשובה, שמצינו למרן הב"י שחולק על הטור בהבנת אביו הרא"ש, ויש עמי מקורות בזה], שהרי הרא"ש עצמו, שפתיו ברור מיללו שכל טלטול בגופו כלאחר יד חשבי ליה רבנן כטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. וא"כ מנלן לחדש גדר דכ"ז רק בדרך שכיבה. עד שמצאתי את שאהבה נפשי וראיתי שכן הקשה מו"ר רה"י הגר"ש טל (בטל חיים שבת ח"א עמ' 494 בטענה השלישית) ע"ד החזו"א. ותהי בפי כדבש למתוק. ומה שהקשה הגאון חזו"א מדין מנעל כתב בטל חיים (שם בטענה השנית) לדחות, שהרי מלשון רש"י (קי"ב ע"א ד"ה שבקיה) מוכח שמיירי במטלטל בידו. ולענ"ד יש להוסיף לדחות את קושיית החזו"א מצד אחר, די"ל דהא דסנדל לא התירו לטלטלו ברגלו משום שכך הדרך לטלטלו, וממילא לא הוי טלטול מן הצד ושינוי. ושו"ר שכ"כ הגרשז"א (בהע' שבסו"ס שש"כ) לדחות את דברי החזו"א, וששתי שזכיתי לכיון לדעתו. ומה שהקשה החזו"א מדין אוצר, עי' בטל חיים (שם עמ' 498) שדחה ראיה זו, שהאיסור לפנות רק בדרךך הילוכו הוא מטעם טירחא ולא מטעם מוקצה. וכ"נ שכתב כיוצ"ב בשבט הלוי (ח"ח סי' נ' אות ג' ד"ה ומכ"ש). ואני בתומי חשבתי לי דיש עוד לדחות, שמ"ש הגמרא בלשון דרך הילוכו, לאו דווקא, אלא דיברה תורה כלשון בנ"א, ולעולם גם שלא בדרך הילוכו מותר. ושו"ר שכ"כ הנשמת אדם (כלל ס"ז סעי' ה').♦
דעת מהרי"ל
ומהרי"ל (בסי' קצ"ג) נשאל לעניין האם מותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה בפיו, והשיב (בסי' ר') בזה"ל: ולטלטל מוקצה על ידי נפיחה, אף על גב דכתבתי לעיל דכחו כגופו דמי, מכל מקום אין נראה לאסור זה דהכא תלי באורחא לטלטל בכה"ג וטלטול מן הצד ועל ידי שינוי כלאחר יד שרינן, דתנן הקש שעל המטה כו', וכן פוגלא וכו' וכן ביצה דאסר רב יוסף גזירה שמא יזיז לגירסת ר"ת פרק כירה פי' שמא יזיז עפר בידים אבל כל מה שמזיז בביצה משום הוא לא אסרינן ואין לך כלאחר יד גדול מזה. עכ"ל. ולענ"ד יש מקום ברא'ש לב' הבנות בדבריו: הראשונה, שטלטול בשינוי מותר בכל גוונא, אף לצורך המוקצה, ולכן התיר ע"י נפיחה, כמו בקש שע"ג המטה, אף לצורך דבר האסור. וכ"נ שהבין הגרשז"א (בהע' שבסו"ס שש"כ). ואפשר להבין את דבריו באופן אחר, שכל שמטלטל בשינוי חשיב כטלטול מן הצד ומותר לצורך דבר המותר, אך לצורך דבר האסור יהיה אסור. ולענ"ד יש להקשות על ההבנה הראשונה, שהרי מהרי"ל הביא כראיות לדבריו שמותר להזיז מוקצה בנפיחה את המקרים של פוגלא וביצה, דשם הוא טלטול מן הצד ממש, ואי בעי המהרי"ל להתיר אף לצורך דבר האסור, ליכא ראיה מפוגלא וביצה, שהותרו רק לצורך דבר המותר. אלא ע"כ לומר שמהרי"ל התכוון שכל שמטלטל את המוקצה בשינוי הוי טלטול מן הצד ומותר לצורך דבר המותר. ומה שהביא ראיה מדין קש שע"ג המיטה, י"ל שמפרשו כדברי הר"ן, שמטלטלו ע"מ לפנות את המטה שהוא צורך דבר המותר. ולענ"ד כן משמעות הגרעק"א (בהגהותיו לש"ע סי' ש"ח סעי' ג'). ע"ש היטב. ואע"פ שהדבר קצת דחוק בלשון מהרי"ל, דהיה לו לפרש שלצורך דבר האסור אסור, מ"מ נראה שכיון שהביא נידון דפוגלא וביצה, כוונתו לדמות להן לגמרי. וטוב לסבול דוחק הלשון מדוחק העניין, כידוע.♦
קושיית הגרשז"א בדברי מהרי"ל ויישוב דבריו
והגרשז"א (שם) תמה ע"ד מהרי"ל, וז"ל: אך צ"ע דלפי"ז מאי איכפת לי' להמהרי"ל במ"ש מהא דכחו כגופו, ותפ"ל דבפיו ממש ג"כ מותר להזיז את המוקצה משום דהו"ל טלטול בגופו. עכ"ל. ותמה עליו מו"ר רה"י (טל"ח שבת ח"א עמ' 509) שקושיתו אינה מובנת, שזה גופא מה שמתרץ מהרי"ל. דראש דברי המהרי"ל באו לומר שאין זה משנה אם כוחו כגופו אם לאו, מכיון שטלטול זה אינו כדרכו. עכת"ד. וכשאני לעצמי נלע"ד שגם הגרשז"א כיון לזה, דאחר תוכ"ד לקושיתו כתב בזה"ל: ברם יותר נראה לדחוק דהא גופיה כתב דאע"ג שכחו כגופו מ"מ גם בגופו ממש שרי בכה"ג. עכ"ל. והוא בדומה ממש לדברי הטל"ח. ותשקוט האר'ש.♦
הנלע"ד לדינא
והנלענ"ד שיש להקל בזה, כיון שדין זה נחלקו בו הראשונים, ודעת מרן הש"ע ורוב האחרונים להקל בו, וכ"ש שהוא דין דרבנן.♦
ו. טלטול בגב ידו ובמרפק
מחלוקת האחרונים בדין זה
ובהיותי בזה ראיתי שנחלקו האחרונים בגדרי טלטול בגופו, שהגר"ז (בסי' רע"ו סעי' י' במוסגר) כתב בפשיטות שאם מטלטל ע"י אחורי ידיו או אצילי ידיו חשיב טלטול בגופו. [ומ"ש בסעיף שלפני זה דבאצילי ידיו הוי טלטול מן הצד, אפשר לומר דלאו דווקא נקט, אלא דאפי' אם הוי טלטול מן הצד מותר בנידונו, וכ"כ בביאורים לתוספת שבת (סי' ש"ח אות ד')]. ומה שראיתי שהביאו (המו"ל לספר תו"ש סי' ש"ח בביאורים אות ד' ובספר הליכות שבת מהדו' תשפ"ד עמ' רי"א) שדעת התוספת שבת (בסי' רס"ה סק"ה ובהקדמה לסי' לסי' ש"ח) להחמיר בטלטול באחורי ידיו דחשיב כטלטול מן הצד ולא כטלטול בגופו. וראייתם שכתב (בסי' רס"ה סק"ה) דטלטול כלאחר יד הוי טלטול מן הצד. ודקדקו שלשון 'כלאחר יד' משמע בגב ידו. לענ"ד אינה ראיה כלל, דלשון כלאחר יד הכוונה לשינוי, ולאו דווקא בגב ידו. וא"כ אין הכרח בדעתו שחולק ע"ד הגר"ז. וכבר עמד על דחיה זו המו"ל ספר תוספת שבת ולא קיבלה, ולענ"ד דחיה טובה היא. וגם מה שכתבו הני תרי צנתרי דדהבא הנ"ל להוכיח שדעת המ"ב דלא כהגר"ז, אינו מוכרח. ובקצרה אשיב ע"ד, דמה שרצו להביא ראיה ממ"ש בסי' רע"ו (סקל"א) אין זו ראיה כלל, דלשון זו לשון הגר"ז ממש. וכן מה שדייקו מהא דסי' שי"א (סק"ל) אינו מוכרח, די"ל שמ"ש לשון 'בידו' כוונתו לתוך ידו. אלא דקושטא קאי דבספר מנחת פתים [לר' מאיר אריק (סי' שי"א סעי' ח')] חלק בזה להדיא ע"ד הגר"ז. אך לכאו' אף לדבריו המטלטל ע"י אצילי ידיו ייחשב עכ"פ כמטלטל מן הצד.♦
קושיא ע"ד הגר"ז מתשובת הרשב"א ותירוץ לדבריו
ומה שהקשו האחרונים ע"ד הגר"ז מהא דכתב מרן (בסי' ש"ח סעי' מ"ו) שאסור לשאת תחת אצילי ידיו זרע התולעים שעושין המשי, מפני שאסור בטלטול. לכאו' יש לדחות, ששם הוא דרך לטלטלו כן. וכן מבואר להדיא ברשב"א (בתשובה ח"ד סי' ע"ד), שהוא מקור דין זה, שדרך לשאת כן את תולעי המשי הנ"ל. וכ"כ לדחות במנחת פתים אריק (שם) בשם חכ"א. וכיוצ"ב כתב בחזון נחום וויידנפלד (סי' ל"ג ססק"ג). ע"ש.♦
קושיא ע"ד הגר"ז מהירושלמי והנלע"ד בתירוץ דבריו
אלא שבספר מנחת פתים (שם) כתב להקשות ע"ד הגר"ז מדברי הירושלמי (שבת פ"כ ה"ה), דאיתא התם: מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו וכו' גמ' וכו' א"ר יעקב בר אידי ראשונים היו שואלין מהו שינענענו דרך אצילי ידיו. א"ר ינאי קרוח קריחה (ר' ינאי מקלל למאן דמיקל לנענע דרך אצילי ידיו ואמר שיהא קרחה בביתו. קה"ע) קפוח קפוחה (שיהיו בניו ומעשה ידיו כרותים. קה"ע) שפוך צנינים על מאן דעדי ליה (שפוך עליהם קוצים וברקנים. קה"ע) נפל ביתיה על מאן דרויח עליה (דסר מדין זה יפול ביתו על מאן דעביד הכי. קה"ע) . תני רבי חייה הדין דין לעני (כלומר שמקללין אותו אבל לעשיר קונסין אותו ומחמירין עליו. קה"ע). עכ"ל הירושלמי. והוכיח מכאן המנחת פתים שאסור לטלטל מוקצה דרך אצילי ידיו, ולא חשיב כמטלטל בגופו. והניף ידו שנית בהערה זו בספרו טל תורה (על הירושלמי שם). וכ"כ בפשטות המהרש"ם בדעת תורה (סי' שי"א ס"ח) שמהירושלמי מוכח שאסור לטלטל באצילי ידיו. אך לענ"ד אפשר ליישב את דברי הגר"ז, בהקדים דברי הפני משה בפי' הירושלמי שם, שכתב לבאר את דברי ר' ינאי שהם: "משלי הדיוט הן שאומרים קרוח למי שהוא כבר מוקרח במקצת וקפוח למי שכבר מוקפח וכן שפוך מים צוננים על מי שכבר עברו עליו צוננין. ונפול ביתא על מי שכבר רביע ליה בנפילה וכן הוא הדבר הזה שדקדקו הראשונים. לפי שראו שהתירו לנענעו בגופו הוסיפו עוד לומר שאפשר שאף באצילי ידיו מותר". עכ"ל. ואפשר שהגר"ז מפרש שהתירו, שמשלים אלה באו לומר שהתירו אף באצילי ידיו. ואף שהפני משה בהמשך דבריו (ד"ה תני) ביאר שאמרו בירושלמי שצריך לעיין בדין זה, אפשר שבזה הגר"ז פליג עליה בפירוש הירושלמי, ומבאר את דברי הירושלמי באופן אחר (עי' בביאור הגרח"ק על אתר ד"ה הדין).♦
הנלע"ד לדינא
וזאת תורת העולה, שאע"פ שהמיקל בטלטול ע"י אחורי ידיו או במרפקו אינו משבש ויש לו ע"מ לסמוך - מ"מ אף המחמיר בזה תע"ב, כיון שיש בזה ס"ס להחמיר [ואין כוונתי להחמיר מדינא בס"ס אלא מצד רוב צדדים. ודו"ק] שמא הלכה כדברי הראשונים המחמירים בטלטול בגופו. ואף את"ל שהלכה כהמקילים, שמא טלטול ע"י אצילי ידיו אינו נחשב כטלטול בגופו אלא כטלטול מן הצד.♦ ♦ ♦