♦
אין הפסק לפני המקום
שנינו (פסחים פ"ה:) לגבי איסור הוצאת בשר קרבן הפסח מן הבית "מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ", ובגמ' "אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". וכדעת ריב"ל סתמו (סוטה ל"ח:) לגבי ברכת כהנים "מחיצה מאי [כלומר, האם מחיצה מפסיקה בפני ברכת כהנים]? ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". א'- לשיטת רש"י לדעת רב יהודה בשם רב "העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף", ולדעת ריב"ל "אין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו". כלומר שרש"י הבין שהמחלוקת היא לגבי צירוף לעשרה, שלריב"ל אפילו מחיצה אינה מונעת את צירוף האנשים לעשרה לתפילה [כתב האו"ז (א' ה') בשיטת רש"י שכל שריב"ל התיר לצרף הוא רק את מי שנמצא מחוץ לאגף (=מקום הגפת הדלת), אבל כשאין להם דיורין זה על זה (כגון אחד בגדולה ותשעה בקטנה, ראה בהמשך) - אפילו ריב"ל מודה שאינם מצטרפין]; ב'- אולם ר"י (תוד"ה וכן לתפילה) חלק על רש"י, וסבר שהסוגיא מיירי רק "לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך - דאין מחיצה מפסקת" לדעת ריב"ל שהלכה כמותו, אבל לצירוף לעשרה - סתמא דגמ' שמחיצה מפסקת גם לריב"ל. וכ"כ האו"ז (א' ה') בשם הגאונים, והטעים הדבר שהרי 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' מחייב עשרה, כפי שנלמד מ'הבדלו מתוך העדה' - וכיון שאינם בבית אחד אינם נראים כעשרה [וביאר שמה שאמרו "ופליגא דריב"ל" - הוא כי רב אמר 'וכן לתפלה' בסתם, משמע הן שאינו יוצא יד"ח והן שאינו מצטרף - ופליגא אריב"ל רק במה שסבר שמחיצת ברזל לא מפריעה לצאת יד"ח, אבל לא נחלקו במה שהעומד בחוץ אינו מצטרף]. והוסיף לבאר הרא"ש (תוס' הרא"ש עירובין צ"ב:) שתשעה בקטנה, וה"ה חמשה, אינם מצטרפים להשלים לעשרה, וריב"ל התיר רק בברכת כהנים, שהעומדים מעבר למחיצה "ישנן בכלל ברכה, שגם לברך ולשבח למקום הוי כאילו היה עם הציבור - דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת"; ג'- גם המהר"י אבוהב (נ"ה י"ג) סבר שמחיצה מפסיקה מלהצטרף למנין, אלא שביאר זאת שרוב הפוסקים פסקו כדעת רב לפי ביאור רש"י, וראייתו כי ראה בשם גאון שהנמצא בביתו "אינו מצטרף עמהם, ואינו רשאי לענות קדיש וקדושה אע״פ שהם עשרה זולתו" - שמתאים רק לשיטת רב.למדנו שנחלקו האם מחיצה מפסיקה בין המצטרפים למנין, ולהלכה מחיצה מפסיקה.
♦
חצר גדולה וקטנה
ראיית תוס' והמהר"י אבוהב שלכו"ע מחיצה מפסיקה כלפי צירוף לעשרה היתה מדאיתא בעירובין (צ"ב:) "תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין", כלומר כשיש חצר קטנה הפרוצה במלואה לחצר גדולה, אין רואים את הנמצאים בגדולה כאילו היו נמצאים בקטנה, המופרדת ממנה מחמת הגיפופין ["מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן - הרי היא כמופלגת מן הקטנה" (רמב"ם תפילה ח' ז'), "ואין הגדולה נמשכת אחר הקטנה, והעומדין שם כאילו עומדין בבית אחר הן דומין" (פסקי ריא"ז סוטה ז' ז')]. ולכן אף אם תשעה בקטנה - היחיד הנמצא בגדולה אינו מצטרף אליהם, אך אם תשעה בגדולה [לאו דוקא תשעה אלא ה"ה הרוב (ריטב"א, וכך מוכח מהרא"ש עירובין ט' ב')] - רואים את אנשי הקטנה כאילו נמצאים עמם בגדולה ומשלימים לעשרה ["ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה - אלא הרי היא כקרן זוית שלה" (רמב"ם)].הרי שלמדנו שבצירוף לעשרה צריכים אותם במקום אחד ללא הפסקה, ואף פסי החצר הגדולה נחשבים כהפסקה, למרות שאין זו מחיצה גמורה.
♦
מחיצות שאינן מגיעות לגג
בהגה' רבינו פרץ (על הסמ"ק רפ"ב ה') דן בהיתר בימה מוגבהת בבית הכנסת, שמחיצותיה לא מפסיקות, והנמצאים בה משלימים לעשרה, וביאר "שהגג מחבר אותה כיון שאין המחיצות מגיעות לגג, ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה... וכן אותם מחיצות העומדות מימין ומשמאל התיבה אף על פי שגבוהות עשרה - לפי שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות"; חילו בפשטות מגמ' (עירובין ע"ב:) הדנה בשתי חבורות הנמצאות במקום המופרד במחיצות, האם הן צריכות עירוב נפרד או שדי להן בעירוב משותף "אמר רבי יהודה הסבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה... ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן... אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה הסבר". וכ"פ השו"ע (ש"ע ג') "חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקרה... די בעירוב אחד לכל החמש חבורות", וביאר המשנ"ב (ש"ע כ"ז) "אפילו הם מחיצות קבועות של נסרים ואבנים". וזאת כדעת האו"ז (ב' עירובין קע"ב) שלמסקנת הסוגיא מועילות אפילו מחיצות קבועות "ושאין מגיעות לתקרה... ואפילו קבועות - עירוב אחד לכולן". אמנם, תוס' (עירובין ע"ב. ד"ה במחיצות, וכן עירובין ע"ט. ד"ה שמע מינה) כתבו שלא כל מחיצה שמגיעה לתקרה אינה מחיצה, אלא רק במחיצת עראי "הכא איירי במחיצות עראי כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה". וכ"פ הרמ"א (ש"ע ד') "ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות - לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות", והמשנ"ב (ש"ע מ"א) ביאר שהטעם הוא כי פורסים אותה רק כשעושה דבר צניעות. וכ"פ החזו"א (צ"ג ח') שמחיצה קבועה של נסרים ואבנים נחשבת מחיצה אף שאינה מגיעה לתקרה.נמצא שנחלקו הראשונים האם מחיצות קבועות שאינן מגיעות לתקרה מפסיקות כלפי עירוב, דעת השו"ע להקל שאינן מפסיקות, ולדעת הרמ"א הן מפסיקות, וכ"פ החזו"א.
♦
אינם תשמישים מחולקים
גם הרשב"א (א' צ"ו) נדרש לשאלת הש"צ העומד בבימה המוגבהת, אך ביאר שאין זה כלל שכל הפרדה של חצר גדולה וקטנה יוצרת הפסק, אלא "כל מה שאמרו בפרק כל גגות בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה לא אמרו אלא בבתים מוחלקים, לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו, ואפילו הכי כל שנפרצה הקטנה במלואה לגדולה אנו רואין כאלו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה, וכל שלא נפרצה במלואה זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה וזו בפני עצמה, אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת, ורגלי בית הכנסת בתיבה... ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת - עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור, ומכלל בית הכנסת היא, ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור". הרי שלמדנו מהרשב"א סברא להקל בתיבה המוקפת מחיצות כי היא עומדת לתשמיש בית הכנסת ולכן איננה מחולקת ממנו; ב'- בדומה לרמב"ן כתב המאירי (פסחים פ"ה:) שתפילה שונה מזימון, ולא מועיל פתח פתוח, ורק בזימון י"א שמועיל מאחר שקבעו יחד וגם רואים "לר' יהושע כיון שדיורי הבית בחצר כבית אחד הוא וכל שמקצתן רואין זה את זה מצטרפין ואף על פי שהפתח עומד לינעל - על זו הוא אומר אפילו מחיצה וכו' וכמו שפרשנו, אבל כל שהם בתים חלוקים שכותל מפסיק אף על פי שפתח פתוח ביניהם - הואיל ודיורין חלוקים הם אין מצטרפין לעולם, וכי ההיא דעירובין תשעה בגדולה... ואף זו דוקא בחצר קטנה שלפני הבית או שהוא בתוך הבית אבל שני בתים לא אף על פי שפתח פתוח ביניהם, ואף על פי שלענין זימון... לשני בתים נצרכה - כבר פרשוה שם כשנכנסו מתחלה לכך... וכל שהוא כן ורואין מקצתן אלו את אלו מצטרפין, הא תפלה דוקא בבית אחד..."; ג'- כסברא זו כתב מהר"י אבוהב (ל"ה י"ג) "והרי הוא כמו תל עפר שהיה בבית הכנסת גבוה - שהנה הוא מצטרף, והנה המחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדיל בפני מחיצה, וכך נהגו העם"; ד'- וכ"פ בשו"ע (נ"ה י"ט) "ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ מצטרפין אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י' - מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ".המור וקציעה (נ"ה) מוכן לסמוך על סברת הרשב"א רק כשמיעוט המתפללים נמצאים בבימה, שתמה מה טרחו הראשונים להתיר לצרף את הבימה לביהכ"נ, שהרי אף אם מחיצותיה גמורות "מי איכא למימר דעדיפא מחצר קטנה שנפרצה לגדולה - דאע"ג דקיימן מחיצות גמורות והו"ל ודאי רשות חשוב לעצמה... כ"ש לבימה זו שעומדת תוך בה"כ ואין לה מחיצות גמורות, שהיא טפלה ובטלה לגבי בה"כ בלי ספק?"; אמנם, סייג המור וקציעה שכל זאת כשרק מיעוט המתפללים נמצאים בבימה, אבל "הא בדקיימי רובא התם - נ"ל דלא עבדינן עובדא לצרופינהו, דומיא דחצר קטנה" [ששם מועיל רק הצירוף של מיעוט הנמצאים בקטנה], והוסיף שפקפוקו על הרשב"א אף כשהמחיצות אינן מגיעות לתקרה כי "הראיות שהביאו לדונם כרשות אחת ממש נ"ל שאין מכריחות כלל לנ"ד" - וכתב המנחת יצחק (ד' ט') שבספר תורת חיים (פעסט, נ"ה כ"א) כתב שאיננו יודע מדוע כתב המור וקציעה שראיות הרשב"א אינן מכריחות [והוסיף שם שכל זאת כשאינם רואים זה את זה, אבל ברואים, בודאי שהעומדים בבימה מצטרפים], אלא שגם הגר"א (נ"ה י"ט) הביא את ראיות הרשב"א, וכתב "אבל יש לדחות כל הראיות" [בהמשך יתבאר הפקפוק על הסברא השניה שהביא הרשב"א לגבי רואין זה את זה, אבל הפקפוק על סברא זו לא התבאר לנו].
לגבי נדו"ד ניתן לומר שהחלק האחורי של ביהכ"נ הוא חלק מתשמישי בית הכנסת, ובודאי שלא ניתן לומר לגביו "שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו", כבביאור הרשב"א לסוגיית חצר גדולה וקטנה, והמו"ק סובר שכשיש מחיצות אינה מועילה סברת טפלות, אא"כ רק מיעוט העשרה נמצאים שם.
♦
חדרים עם תשמישים חלוקים
וכמובן שאם מדובר כשיש שם חדר פנימי שאינו פרוץ במלואו לחיצוני, או בעזרת הנשים - הרי שבאמת תשמישן חלוק, והנמצאים שם לא מצטרפים להשלים לעשרה וגם לא נחשבים כמתפללים עם הציבור; א. כך כתב הרשב"ש (ל"ז) "ואם כשהם בחצרות כזו שנפרצה הקטנה במילואה עד שהם כאחת אין מצטרפים - כ"ש בעזָרַת בה"כ יע"א שהכותל של בה"כ עומד לא פרוץ ומפסיק בין בה"כ ובין העזרה - שאין מצטרפים כלל"; ב. וכ"כ בתשובת הרדב"ז (ב' תר"נ) מכך שכל ההיתר בחצר קטנה הוא כשמיעוט המתפללים נמצא בחצר הקטנה הפרוצה במלואה לגדולה - אזי הם נמשכים לתוך הגדולה ומצטרפים עמם, אבל אם אינה פרוצה במלואה "האי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא"; ג'- וכ"כ החיי אדם (א' ל' א') "כשיש בית ולפנים הימנו חדר: אם אינו פרוץ במילואו, המתפלל שם הוי כאלו מתפלל ביחידי"; ד'- וסיכם המשנ"ב (נ"ה מ"ח) "אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפין אף על פי שהפתח פתוח ביניהם - משום דאין שם פרצה והפתח גופא כמחיצה חשובה, והוה ליה שני בתים, ואפילו כשאין דלת ביניהם".אף שבפשטות עזרת הנשים היא חדר המחולק מבין הכנסת, והעומד בו אינו אמור להצטרף לעשרה [פרט לסברת 'רואין זה את זה', ראה בהמשך], אך מצאנו שכתב המעשה רקח (תפלה ח' ז') "אמנם אחר העיון נראה שמצטרפים... והכא בנידו"ד הוא עשוי בשביל וצורך הבית הכנסת שאין בית הכנסת בזמנינו שאין בו בית הכנסת לנשים המעט הוא אם רב, וגם הוגד לי מאנשי אמונה שכמה פעמים עשו הלכה למעשה בפני כמה חכמים כשאין מנין בביהכנ"ס לצרף עמהם אותם שבביהכנ"ס של נשים ואין מוחה ומפקפק כלל, ואפשר להליץ עליהם... וזה שהוא תוך ביהכנ"ס ממש לא גרע מאחורי ביהכנ"ס".
נמצא שחדר פנימי הנפרד במחיצות מביהכ"נ - הנמצאים בו אינם מצטרפים לעשרה, וה"ה הנמצאים בעזרת הנשים, אלא שהמעשה רקח חידש שעזרת הנשים מוגדרת כעשויה בשביל ביהכ"נ, ושכך עשו למעשה בפני חכמים לצרף את הנמצאים שם [ובסברת 'רואים' ראה בהמשך].
♦
בתים נפרדים ומנייני מרפסות
לעיל הובאה לשון המאירי (פסחים פ"ה:) שבתפילה אין צירוף בבתים נפרדים "... אבל כל שהם בתים חלוקים שכותל מפסיק אף על פי שפתח פתוח ביניהם - הואיל ודיורין חלוקים הם אין מצטרפין לעולם, וכי ההיא דעירובין תשעה בגדולה... ואף זו דוקא בחצר קטנה שלפני הבית או שהוא בתוך הבית אבל שני בתים לא אף על פי שפתח פתוח ביניהם... הא תפלה דוקא בבית אחד..."; גם הרשב"א שיובא לקמן (עמ' ), המדמה תפילה לזימון להתיר לצרף למנין את העומדים בשני בתים כשרואים אלו את אלו - נראה שכוונתו רק להתיר לצרף את העומדים בחדרים שונים, אבל לא בבתים נפרדים ממש, שכתב "... שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין... ולא תימא דוקא בבית ממש, דבית אחד היינו בירה [=חדר] אחת, וכמו שאמרו דקרו לבירה בית, וכן מבית לבית האמור בפסחים - דהיינו מבירה לבירה אחרת, ומפִנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה - דהיינו מאיגרא לארעא". כלומר, מצטרפים רק מחדר לחדר ומקומת הקרקע לגג של אותו בית; ובפסקי ריא"ז (סוטה ז' ז') כתב "העומדין חוץ לכנסת... ומצטרפים עם בני הכנסת כמו כן לתפילה להשלים עשרה... בד"א כשהיו תוך הכנסת ומחיצה מפסקת ביניהם, או שהיו בחצר הכנסת חוץ לפתחה שלכנסת, אבל אם היו בבית אחר אינן מצטרפין עם בני הכנסת לתפלה ולברכה"; בהמשך לגבי המתפלל בעזרת הנשים יובאו דברי ערוה"ש שכתב (נ"ה כ') "... אף שיש חלונות מעזרת נשים לבהכ"נ ורואים אלו פניהם של אלו - כיון שמחיצות גמורות הן הוויין שתי רשויות", ובעל שבט הלוי (ט' כ'), שכתב לגבי עזרת הנשים "פשוט מאד דלענין צירוף עשרה נחשב רשות אחרת לגמרי כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות... דנעשה ממש רשות אחרת" - ולדבריהם פשוט שאין מקום לצרף מתפללים בודדים לעשרה כשכל אחד נמצא במרפסת שבביתו, כפי שהיה מצוי בעת מגיפת הקורונה [ניסן תש"פ]; ומה שהיו שהתירו להם - חושבני שאין זה אלא מפני שחששו שאם לא יתירו את הדבר - אותם אנשים עלולים שלא לשמוע להוראות הבטיחות, ויתכנסו יחד, ויגרמו לסכנה גדולה של התפשטות המגיפה [שרשמה בישראל כ-12,500 נפטרים]. ולכאורה המובחר הוא שיהיו עשרה במקום אחד ברחוב אך מרוחקים זה מזה - והנמצאים במרפסות הרואים אותם יוכלו להצטרף לתפילתם.שיירי כנה"ג (והא"ר) דנו בעומדים בעליה המוגבהת על עמודים ובה מחיצות שאינן מגיעות לתקרה, ואלו שלמטה רואים את אלו שלמעלה, וקשה עליהם לרדת למטה (לשון ערוה"ש) - והסיקו שאינם מצטרפים לעשרה עם העומדים בביהכ"ס אף שרואים זה את זה, כי מקום זה אינו טפל לביהכ"נ כמו התיבה [שזה טעם ההיתר המרכזי של צירוף המתפללים שבתיבה]; אך ערוה"ש (נ"ה כ') כתב שמצטרפין, ושיש מגמגמין בזה, ושאולי בשעה"ד יש לסמוך ולהתיר - וגם לדבריו מסתבר ביותר שאין כוונתו אלא למקומות הקשורים זה בזה, כגון עזרת הנשים בביהכ"נ, אבל לא לצירוף של העומדים במרפסות של בתים נפרדים.
♦
מכניס ראשו בחלון
כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה ג' ז' כ"ז טור ד') "העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח נ"ל שאין נמנין מן העשרה שלפנים בבית הכנסת שהרי אין אותו המקום מכלל הבית... האגף עצמו שהוא עובי הפתח - כלחוץ [סביר שכוונתו כשהפתח אינו רק בעובי הכותל, כמו אצלו, אלא כשהפתח הוא מבואה רחבה (י.ש.)], החלונות ועובי הכותלים - כלפנים, הגגין והעליות - אינן בכלל הבית, ונ"ל כי כן הדין בבית הכנסת", וביאר הב"י (נ"ה י"ד) את דבריו "ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים - כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית"; והוסיף הב"י שכ"כ מהר"י אבוהב (נ"ה י"ג, הובא בב"י) בשם גאון "מכאן יראה שמי שיש לו חלון בבהכ״נ ומכניס ראשו בחלון - מצטרף עמהם למנין, וכן כתוב בשם גאון"; ועוד כתב הב"י בשם הארחות חיים בשם רב האי "מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם - מצטרף עמהם לעשרה" [העיר החיד"א (מחזיק ברכה נ"ה ח') שזה איננו בארחות חיים שלנו, אלא שם (א' קדיש ט') כתוב רק "מי שביתו קרוב לבה"כ אעפ"י שחלונו פתוח לבה"כ ושומע קול ש"צ אינו מצטרף עמהם], וביאר הגר"א (נ"ה י"ד) שמקור ההיתר במראה פניו הוא בדימוי לזימון שהתירו ברואים זה את זה, וערוך השלחן (נ"ה כ') ביאר "וס"ל דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף, ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, כדכתיב כי קרן עור פניו."לסיכום, בב"י הוזכרו שלש אפשרויות לצירוף: כשראשו ורובו בחלון, כשמכניס ראשו בחלון, וכשמראה להם פניו דרך החלון.
בשו"ע פסק "מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם - מצטרף עמהם לעשרה", אלא שנחלקו האחרונים בכוונתו: א'- המחזיק ברכה הבין שהב"י פסק כדעה המקילה ולא כדעה האמצעית כי הוא הבין ש'מכניס ראשו' לאו דוקא, ולכו"ע די ב'מראה פניו', והמהר"י אבוהב שכתב 'מכניס ראשו' - "מיירי בחלון דלא אפשר להראות פניו אם אינו מכניס ראשו, אבל אם הוא בענין דבלא הכנסת הראש יכול להראות פניו - סגי, והיו לאחדים דברי הגאונים שהביאו מהר"י אבוהב וארחות חיים"; וכך מוכח מהלבוש (נ"ה ט"ו) "...ומראה להם פניו משם - גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לעשרה"; וכך הבין גם המג"א (נ"ה י"ב) "ומדסתמו הפוסקים דבריהם משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף"; וכ"כ הפמ"ג (א"א נ"ה י"ב) "ומה שכתב המחבר סעיף י"ז וי"ח וי"ט - הכל מיירי באין רואין זה את זה, דברואין אפילו בשני בתים מצטרפין כבסימן קצ"ה בזימון" [אמנם, דברי הפמ"ג, והמשנ"ב שהביאו, נובעים מדברי הרשב"א, שכפי שביארתי לעיל - מיירי רק בין חדרים שונים אותו בית, ולא בין בתים נפרדים ממש]; גם המהרי"ט (ב' יו"ד ד') כתב שלמדו ממחיצות שבת לתפילה, ושמחיצה המועילה לשבת מחלקת את הבית כך שלא יוכל להצטרף לעשרה, אבל "אם הראה פניו מחלון אחד מצטרף אף על גב שרשות לעצמו הוא... מראה את פניו שאני שדומה כמצטרף להם"; וביאר את דבריו הבית דוד (או"ח ל"ג בשם המהרי"ט) שאף מראה פניו דומה כמצרף להם - "לא בא אלא לאפוקי כשפניו לצד חוץ" [והוסיף "ודאי מאי דנקט (הארחות חיים) מכניס ראשו היינו משום דבעי שיראה פניו להם, וזה אי אפשר אם לא בהכנסת הראש, ואם כן נראה דמ"ש מראה להם פניו - אינו כפשוטו, דמראה פניו לחוד סגי אפילו אינו מכניס ראשו"].
ב. אך כתב המחזיק ברכה שהמהריק"ש (בספרו 'ערך לחם' סי' נ"ה) פירש את השו"ע להיפך, ש'מראה פניו' לאו דוקא, אלא הכוונה ל'מכניס ראשו מן החלון' [החיד"א לא הסכים עמו כי אז רב האי היה צ"ל לבאר שמדובר במכניס פניו, וגם השו"ע היה צריך לבאר טוב יותר]; גם הזרע אמת הסיק שכוונת השו"ע דוקא כשמוציא פניו ממש מן החלון לביהכ"נ, ומשמע שהגאון שהביא המהר"י אבוהב הוא רב האי שהביא הארחות חיים - ושניהם שווים שמכניס ראשו ממש בחלון ולא די בראיה, כפי שבאכילת פסח לא די בראיה אלא רק כשראשו ורובו בתוך החלון. וכך הבין הב"י מעיקרא - אלא שמצא שהמהר"י אבוהב והאורחות חיים כתבו שדי במכניס ראשו [וממה שהצריכו מכניס ראשו בחלון ולא די בראיה - מוכח שראיה לא מועילה לצרף לעשרה, דלא כרשב"א, ראה בעמ' ; מה שהב"י ציין את מקור הדין בפסחים שהחלונות כלפנים, ולא ממשנה בעירובין שחלון מעל י' שבין שתי חצרות מערבין שנים, ואם הוא בין שני בתים יכולים לערב אחד - ש"מ שבתים מתאחדים דרך החלון - הוא כי שם צריכים שרוחב החלון יהיה ד' טפחים, ולתפילה הרי האורחות חיים התיר גם בחלון פחות מד' - וע"כ שהם נידונים שונים, כפי שבעירוב כשנפרץ הכותל יותר מי' אמות מערבין אחד, ולגבי תפילה אינם מצטרפים אלא במיעוט עשרה הנמצאים בחצר הקטנה]; גם המאמר מרדכי (נ"ה י"ד) סבר שראיה אינה מועילה, והצירוף כאן הוא "מפני שראשו בעובי החלון דהוי כלפנים"; הכף החיים (נ"ה ע"ה) כתב את מחלוקת המחזיק ברכה והזרע אמת, וסיים שכן נראה להחמיר.
ג. החיי אדם (ל' א') ביאר לחומרא, שגם כוונת השו"ע שצריך להכניס ראשו ורובו לשם ולא די במראה פנים לחוד, שהרי בחצר גדולה וקטנה אינו מועיל מה שרואים זה את זה, ולכן פסק החיי אדם כדעה המחמירה "אם עומד אפילו אחורי בית הכנסת - כיון שמכניס ראשו ורובו לפנים מצטרף".
נמצא שנחלקו מה פסק השו"ע, האם העומדים אחורי ביהכ"נ מצטרפים לעשרה כשמראים פניהם בחלון [שאז הראיה מצרפת], או שצריכים להכניס את הראש לחלון [שאז הוא כעומד בפנים], או שצריך להכניס ראשו ורובו לחלון.
ביאור מעניין מצאנו ברדב"ז (ב' תר"נ), שחילק בין המעלות, שמעלת 'עומד בחלון' וכן 'מכניס ראשו בחלון' היא פחותה, והיא מועילה רק כדי להיחשב כמתפלל עם הציבור, ואילו מעלת 'מראה להם פניו' - מועילה אפילו להצטרף לעשרה, הפוך משאר המפרשים שסברו שמכניס ראשו בחלון הוא צירוף חזק יותר מאשר מראה פניו "אם יש חלונות מכניס ראשו בחלון ומצטרף עמהם, וכן כתוב בארחות חיים... ולא הצריך הגאון להראות להם פניו אלא להצטרף עמהם לעשרה, אבל לענין להתחשב כמתפלל עם הצבור בב"ה אפילו שלא יראה להם פנים אלא שיעמוד בחלון או יכניס ראשו בחלון סגי - והרי הוא נחשב עם הצבור" [ויש לבאר את כוונתו בהגדרת 'מתפלל עם הציבור' ממ"ש (רדב"ז ו' ב' אלפים קל"ט) שמי שיש בבית מדרשו חלון גדול לביהכ"נ נחשב מתפלל עם הצבור כשנשאר בביהמ"ד ואינו עמהם בביהכ"נ, ושומע קדיש וקדושה וחזרת שלש תיבות של ק"ש וחזרת התפלה, ומתפלל עמהם כל התפלה מלה במלה, ויתכן שרק על זה אמר שצריך להראות פניו כדי להצטרף לעשרה (הערת הרב ש.ז. רווח)].
♦
המתפלל בעזרת הנשים
לגבי המתפלל בעזרת הנשים כתב בערוך השלחן (נ"ה כ') "זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבהכ"נ אף שיש חלונות מעזרת נשים לבהכ"נ ורואים אלו פניהם של אלו - כיון שמחיצות גמורות הן הוויין שתי רשויות; המשנ"ב (נ"ה נ"ב) חשש לכתחילה לאוסרים, וכתב "וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים, ובמחיצה המפסקת יש חלון, ומראה להם פניו משם - מצטרף עמהם לעשרה, וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה - נחשב תפלה בצבור עי"ז", וסיים המשנ"ב "ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ - שירד, דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענייננו אינו דומה כלל לזימון"; וכ"כ השבט הלוי (ט' כ') "בענין השאלה של הלומדים בעזרת נשים בשעה שהצבור מתפללים... אבל פשוט מאד דלענין צירוף עשרה נחשב רשות אחרת לגמרי כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות, וע"כ לא פליגי קדמונים אלא בתיבה שבאמצע בית הכנסת... דהבימה תשמיש בית הכנסת ממש, לא כן עזרת נשים דנעשה ממש רשות אחרת".שיירי כנה"ג (והא"ר) דנו בעומדים בעליה המוגבהת על עמודים ובה מחיצות שאינן מגיעות לתקרה, ואלו שלמטה רואים את אלו שלמעלה, וקשה עליהם לרדת למטה (לשון ערוה"ש) - והסיקו שאינם מצטרפים לעשרה עם העומדים בביהכ"ס אף שרואים זה את זה, כי מקום זה אינו טפל לביהכ"נ כמו התיבה [שזה טעם ההיתר המרכזי של צירוף המתפללים שבתיבה]; אך ערוה"ש (נ"ה כ') כתב שמצטרפין, ושיש מגמגמין בזה, ושאולי בשעה"ד יש לסמוך ולהתיר.
נמצא שעזרת הנשים היא כמקום נפרד מביהכנ"ס, וי"א שהמתפלל שם אינו מצטרף למנין אף כשרואים זה את זה, והמשנ"ב סיכם שטוב יותר שירד לביהכ"נ אם הוא בנקל עבורו, ואם זו עליה מוגבהת שיש לה מחיצה נמוכה - נחלקו האם מצטרפים או שיש להתיר רק בשעה"ד.
♦
פנימית וחיצונה
עוד כתב החיי אדם בשם תשובת הרדב"ז (ב' תר"נ) "זה דוקא לענין צירוף, אבל שיהיה כמתפלל עם הצבור - אם אין לחדר פתח אחר רק דווקא דרך הבית הגדול, חשוב כמתפלל עם הצבור"; משמע שהחיי אדם הבין שכשיציאת הפנימית היא רק דרך החיצונה - מהני רק כדי שהמתפלל בפנימית יחשב כמתפלל עם הציבור, אך לא לצירוף לעשרה; אמנם, לענ"ד כוונת הרדב"ז שזה מועיל לא רק שיחשב כמתפלל עם הציבור, אלא גם לצירוף מיעוט המתפללים בפנימית עם רוב המתפללים בחיצונית, שהוכיח זאת ממה ששנינו (עירובין ע"ה.) "שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות", וביארה הגמ' (עירובין ס"ז.) הטעם שכשהחיצונה לא עירבה אינה אוסרת על הפנימית שעירבה "ודאי פנימית מותרת - דאחדא דשא ומשתמשא", כלומר הפנימית יכולה לסגור את הדלת ולהסתלק מהחיצונה כדי שלא ליאסר (עפ"י רש"י עירובין ע"ה: ד"ה בזו), וביאר המשנ"ב (שפ"ב נ"ח) "שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים... בחצר הפנימי"; ואילו את הטעם שכשהפנימית לא עירבה היא אוסרת על החיצונה ביאר רבי עקיבא "שדריסת הרגל אוסרתה" - כלומר מכיון שדרך הפנימית לצאת רק דרך החיצונה - נחשב שמקום החיצונה הוא גם מקומה של הפנימית, ולכן אוסרת עליה, כביאור המשנ"ב "דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה - כיון שדריסת רגלם עליו ומצויים שם". אף שלגבי עירובין סברות אלו תלויות במחלוקת משולשת במשנה האם רגל האסורה, וכן רגל המותרת במקומה - אוסרות שלא במקומן [ולהלכה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, והמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ועם זאת כשהעירוב בפנימית - הוא מרגיל את החיצונה לבוא אליהם], אבל כלפי הנידון של חדר פנימי וחיצון לגבי תפילה - סברות אלו אמורות להיות מוסכמות, ולכן כתב הרדב"ז "אין הדברים אמורים אלא בב' חצרות שכל אחת יש לה פתח בפני עצמה לצאת בו, אבל בנ"ד אין לחדרים דרך אלא דרך בית הכנסת - והוו להו רגל הפנימית בחיצונה ואין רגל החיצונה בפנימית, הילכך ט' בפנימית וא' בחיצונה - אין מצטרפין [וכן אם ש"ץ בחיצונה אין מוציאין ידי חובתן כיון שאין רגלם בפנימית], אבל ט' בחיצונה וא' בפנימית - מצטרפין [וכן אם ש"ץ בפנימית מוציאין ידי חובתן שהרי רגלי הפנימית בחיצונה]... הא למדת שאם יש לאותם חדרים פתח לצאת בו לחוץ אין מצטרפין".לסיכום דברי הרדב"ז: כאשר חלק מהעשרה נמצאים בחדר פנימי שפרוץ במלואו לחיצוני או שפתח היציאה שלו רק דרך החיצוני - רואים את מיעוט העשרה שבפנימי כאילו הם בחיצוני, ומצטרפים להם, אך אם הם בחדר פנימי שאינו פרוץ במלואו לחיצוני, או שפתח היציאה של החדר הפנימי איננו עובר דרך החיצוני - הוא כמופרד מהחיצוני, והמתפלל בפנימי כמתפלל יחידי.
♦
המתפלל בחוץ ומאחורי ביהכ"נ
מדברים אלו למדנו שמה שמצוי שמי שאינו יכול להכנס לביהכ"נ כדי שלא לעבור לפני המתפללים, ולכן מתפלל מחוץ לחדר הפנימי שבו הש"ץ והציבור נמצאים - אף שרשאי לענות קדיש וקדושה אבל תפילתו לא נחשבת כתפילת ציבור, כי הנמצא בחוץ בודאי לא נטפל לנמצאים בפנים. וצ"ע האם יותר בשל כך לעבור לפני המתפלל ולהכנס פנימה, וצל"ע [והאם יוכל להיכנס אז רק בסמוך לפתח בלי להיכנס כשיעור שני פתחים (שמונה טפחים [ראה ברכות ח'., שו"ע צ' כ'])]. סברא להיתר כתב ערוה"ש (נ"ה כ') שאף שהחמיר בצירוף מי שנמצא בעזרת הנשים כי הוא בית בפני עצמו, כתב "ולא דמי לעומד אחורי בהכ"נ דמצטרף בראיית פנים - דהתם אינו עומד בבית בפ"ע אלא בחצר או ברחוב ולכן חשבינן ליה כאלו עומד בבהכ"נ", אך הוסיף "וגם בעומד אחורי בהכ"נ אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר דכן משמע לשון הש"ע" - וכל זאת כשמצטרף בראיית פנים, אך לא כשכותל אטום מפריד בינו ובין בית הכנסת [גם האג"מ (יו"ד ב' קכ"ז) כתב כך "ואף במראה פניו שמצטרף אף דרך חלון לרב האי גאון... הוא רק לצירוף לתפלה, וגם רק יחיד, דביותר לא מצינו"].אמנם המחזיק ברכה כתב סברא הפוכה לחומרא בשם המהריק"ש "ואפשר דלא דמי עומד מן האגף ולחוץ - דהתם יכול ליכנס בלי טורח ולא נכנס", וכשהוא דן בזה (באות י') נראה שהסכים כך למעשה, שכתב "... וכן העומדים בעזרת נשים אינו בנקל להם לירד לבהכ״נ או לת״ת, ומשתדלים להראות להם פניהם מלמעלה - נראה דיש לסמוך בזה על הרב בית דוד דכפי מש״ל מוכרח לחלק מדין חלון דסגי במראה פניו לדינים הנזכר כחילוק מהריק״ש דמן האגף יכול ליכנס בלא טורח כנזכר, והכא אם יש להם איזה סיבה קלה דהוא טורח קצת ומשתדלים להראות פניהם - נראה דמצטרפין, דהו״ל כמראה פניו מן החלון"; אלא שהחקרי לב (או"ח א' כ"ט) לא רצה לסמוך על הטעם הדחוק הזה, שהרי בכל מקום הסברא היא הפוכה שכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו, ולכן ביאר שהמהריק"ש סמך על כך רק בצירוף טעמו השני שמדובר כשמראה פניו בהכנסת הראש לחלון.
לסיכום: בפשטות המתפלל מחוץ ומאחורי ביהכ"נ - תפילתו לא נחשבת כתפילת ציבור, ולדעת כמה אחרונים אם אינו נקל להם להיכנס לביהכ"נ ומשתדלים להראות להם פניהם בחוץ - יש לסמוך שמצטרפים.
♦
רואים אלו את אלו
הוסיף הרשב"א עוד סברא בהיתר התיבה המוקפת מחיצות "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין, ודומיא דזימון של ברכת המזון, דתנן (ברכות נ'.) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון", הרי שלמדנו מהרשב"א עוד סברא להקל בנדו"ד שיש לצרף שתי חבורות הרואות זו את זו. אמנם היתר זה אינו מוסכם, ויש להקדים את המקורות:איתא בירושלמי (ברכות ז' ה') על המשנה "שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו - הרי אלו מצטרפין לזימון, ואם לאו - אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן... רבי יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה... אילין בית נשיאי מה את עבד לון בבית אחד או בשני בתים, נאמר אם היה דרכן לעבור אילו על אילו מזמנין ואם לאו אין מזמנין, ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין"; פירש הפני משה שמה ששנינו ששתי חבורות מצטרפות לזמן יחד רק אם רואות זו את זו - נצרך דוקא כשהן בשני בתים, ובבתים הסמוכים של הנשיא שלעתים פתוחים ולעתים סגורים - תלוי האם דרכן לעבור מזה לזה, והעמידו את השמש בפתח בית המדרש שיזמן עבור שתי החבורות. מאידך, הרי למדנו בעירובין שבחצר קטנה הפרוצה במלואה לגדולה - לא מצרפים חמשה לחמשה אף שבפשטות מדובר שרואים אלו את אלו; אמנם הזרע אמת (סי' י' להל' תפילין סי' נ"ה) פירש את הירושלמי עפ"י המעדני יו"ט (ברכות ז' י', על הרא"ש אות ל"א) שפירש ש'נשיא' היינו חופה [לפ"ז הוא נְשַיָּא ולא נָשִיא (י.ש.)]. כלומר, לא מדובר בשתי חבורות בעלמא, אלא בחבורות חבורות שבכל אחת עשרה, שכדי להיחשב בבית חתנים צריכות להיחשב בחבורה אחת עם החתן, ולכן התירו כשהולכים מחבורה זו לזו, וכן כשהמזמן על המפתן - דעת כולם עליו שיוציא אותם, ומכיון שהוא על המפתן שהוא רשות לשניהם - מצרף כאילו כולם נמצאים ברשות אחת [ומכיון שמדובר בצירוף לז' ברכות שהוא צירוף חמור כתפילה - לכן הפוסקים למדו משם לתפילה שמועיל ש"ץ בפתח שבין החדרים כדי לצרפם, וראה בהמשך], ונחלקו בזה הראשונים:
המתירים לצרף ע"י ראיה מחדר לחדר: א. הרשב"א למד לצירוף לתפילה מהירושלמי של ברהמ"ז, ולכן כתב "שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי, ומצטרפין", ולפ"ז כתב הפר"ח (נ"ה י"ג) שבסוגיית חצר קטנה הפרוצה לגדולה [שלא מועיל צירוף כשרוב המנין בקטנה] - מיירי כשאינם רואים אלו את אלו [ותמה עליו המשכנ"י, כי הרשב"א כתב טעם זה רק בדרך אפשר, וכסניף בעלמא להיתר התיבה שטפלה לביהכ"נ, ולא התכוון שיסמכו על טעם זה לחוד]. ב. וכ"כ בה"ג (ברכות ז' עמ' פ"ד) בביאור הירושלמי "ושתי חבורות דיתבן בחדא דוכתא או בתרין בתי: אי חזו מקצתן הדדי - מצטרפין לחדא, ואי לא - לא מצטרפי, ומברכי כל חבורה לחודא". ג. וכך הביא האורחות חיים (ברהמ"ז ל"ד) בביאור הירושלמי בשמו "מה שאמרו בבית אחד לאו דווקא דה"ה לב' בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו או שמש אחד ביניהם, והאי דנקט בית אחד אורחא דמלתא נקט, וכן מצינו בירושלמי". ד. הקשה הראבי"ה (ברכות קל"ד) על מה שריב"ל מודה שמחיצה מפסקת את הצירוף ממה שאחד בקטנה מצטרף לתשעה בגדולה, ותירץ "וכל זה מיירי בשאינם רואין זה את זה" [אמנם לא הבנתי כיצד העמיד את כל הסוגיא כשאינם רואים, שהרי אותה הגמ' דנה ב'צואה בגדולה אסור לקרות קריאת שמע בקטנה, צואה בקטנה מותר לקרות קריאת שמע בגדולה' - ששם בפשטות מדובר כשרואים את הצואה, שאם לא כן הרי המחיצה המסתירה נחשבת ככיסוי, ומותר לקרוא ק"ש]. ה. גם המנחת שי (א' י"ח) התיר לצרף את היושבים ברכבת במקומות חלוקים, על סמך הרשב"א שהתיר ברואין אלו את אלו [אמנם הוא מדבר להדיא על מחיצות שאינן מגיעות לתקרה "ויושבים בשני מקומות החלוקים במחיצות שאינן מגיעות לתקרה" - אך נראה שכוונתו שגם באופן כללי מועילה הראיה].
האוסרים לצרף ע"י ראיה מחדר לחדר: א. לדעת האו"ז (א' ה') אף שלשיטת רש"י ריב"ל מתיר גם את הצירוף למנין למרות הפסקת המחיצה, אבל לשיטת הגאונים (בעמ' קראנו לה שיטת ר"י) התירו של ריב"ל הוא דוקא שהעומדים חוץ לביהכ"נ יוצאים בתפילת הש"ץ כשיש תשעה עם הש"ץ, אך אין אפשרות לצרף לעשרה כשאינם בבית אחד, שהרי 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' מחייב עשרה, כפי שנלמד מ'הבדלו מתוך העדה' - וכיון שאינם בבית אחד אינם נראים כעשרה, והראיה - ממה ששנינו שצירוף שתי חבורות שיוכלו לזמן בזימון אחד הוא רק כשהן בבית אחד ורואים זה את זה "אבל בשני בתים אף על גב דרואין זה את זה אין מצטרפין, וה"ה לענין תפלה דמאי שנא" [אא"כ הוא יושב בחלונות או באגף - שאז מצטרף, כי נחשב באותו מקום]. ומקשה האו"ז על שיטה זו שסוגיית חצר גדולה וקטנה "לא אתיא לפי דבריהם" [שהרי שם מיעוט העשרה הנמצאים בחצר הקטנה מצטרפים לרוב הנמצאים בגדולה]; ב. גם הרמב"ן (פסחים פ"ה) סבר שראיה בשני בתים לא מועילה לצירוף לתפילה, "אבל לענין תפלה בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה", ובהקשר לירושלמי כתב שאיננו בדרך הבבלי הסובר שצירוף מועיל רק בבית אחד "ולי נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו, שאם אין צירוף בשני בתים לעולם [אין בהם צירוף] בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי... ומדקא מבעיא ליה אם הוא בבית אחד או בשני בתים משמע שיש חלוק ביניהם, וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא"; ג. גם הרשב"ש (ל"ז) חלק על הרשב"א, וסבר שאין ללמוד מזימון לתפילה, כי בזימון מדובר בצירוף חבורות שבכל אחת יש כבר חיוב זימון, משא"כ בתפילה, הרי רוצים ליצור את צירוף העשרה. וראייתו, שהרי חמשה בחצר הקטנה אינם מצטרפים עם החמשה שבחצר הגדולה, אף שאנשי הגדולה רואים את כל מי שבחצר הקטנה "ואם כשהם בחצרות כזו שנפרצה הקטנה במילואה עד שהם כאחת אין מצטרפים - כ"ש בעזָרַת בה"כ יע"א שהכותל של בה"כ עומד לא פרוץ ומפסיק בין בה"כ ובין העזרה - שאין מצטרפים כלל"; ד. הרשב"ש גם הוכיח ממה שכתב הטור (נ"ה) בשם הרא"ש "וצריך שיהיו כולם במקום אחד וש"צ עמהם... ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"צ תוך הפתח - היה אומר א"א ז"ל שהוא מצרפן", אבל ללא הש"צ שבפתח - המקצת שבחוץ לא היו מצטרפים לעשרה [לא הבנתי מנין לרשב"ש שמדובר כשרואים זה את זה, הרי רק לאחר מכן הטור מזכיר חצר קטנה וגדולה]; ה. המשכנ"י הוכיח כדעה זו גם מדעת הארחות חיים (המובא בב"י נ"ה י"ד, וכ"פ בשו"ע נ"ה י"ד, אך אינו נמצא בארחות חיים שלנו, אלא שם [א' קדיש ט'] כתוב רק "מי שביתו קרוב לבה"כ אעפ"י שחלונו פתוח לבה"כ ושומע קול ש"צ אינו מצטרף עמהם, ואינו רשאי לענות עמהם קדיש וקדושה אעפ"י שהם עשרה פחות ממנו" [הערת המחזיק ברכה]) בשם גאון שמי שעומד אחורי בית הכנסת מצטרף לעשרה כשמראה להם פניו דרך החלון - ש"מ שראיית פניו אינה מועילה שיצטרף לעשרה ללא צירוף הסברא שחלון נחשב כבפנים [אמנם, לעיל כתבתי שהארחות חיים (ברהמ"ז ל"ד) כתב להיפך! וגם כאן אינני מבין את ראיית המשכנ"י מהארחות חיים, כי נראה שהיתר האו"ח מבוסס על הסברא שהראיה מצרפת לעשרה, כפי שביאר את דבריו המשנ"ב (נ"ה נ"ב) שכשמראה להם פניו מועיל אף כשיש הפסק מחיצה ביניהם, שאז "דומה למה שמבואר... לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין". ואף שיש שפירשו את דבריו לא לעניין ראיה בעלמא אלא מכח שנחשב כבפנים כשראשו ורובו בתוך החלון - אך ביאור זה איננו מוסכם, וצ"ע בכוונת המשכנ"י]; ו. כתבו הזרע אמת, המאמר מרדכי, המחזיק ברכה והמשכנ"י (ועוד) שאף שהרשב"א התיר לעומדים בתיבה שבביהכ"נ להצטרף למנין כי רואים אלו את אלו - אך כתב זאת רק בדרך אפשר ולסניף בעלמא, ולא התכוון שיסמכו על טעם זה לחוד [אלא עיקר טעמו שהתיבה אינה חוצצת], וגם הגר"א כתב שיש לדחות את ראיות הרשב"א; ז. עוד הוכיחו הזרע אמת והמשכנ"י ממה שגם מהר"י אבוהב והסמ"ק לא התירו את התיבה מטעם שאין רואין, אלא רק כי מחיצתן אינה מחיצה להפסיק, או כי עשויות לתשמיש ביהכ"נ; ח. שיירי כנה"ג (על הב"י נ"ה ו') והא"ר (נ"ה י"ב) דנו בצירוף לעשרה כשחלקם נמצאים בעלייה שעל עמודים, ואינה סגורה ככותל גמור אלא יש לה מחיצות גבוהות י' שמעליהם רואים את הנמצאים למטה, והסיקו לחוש לטעם מהר"י אבוהב שהיתר התיבה הוא מפני שהיא תשמיש ביהכ"נ ובטלה אליו, משא"כ עליות אלו אינן בטלות, ולכן אין מצטרפים אף שרואים זה את זה [והסמ"ק רק קמ"ל שגם בתיבה אין מצטרפין כשמחיצותיה מגיעות לתקרה, אף שבטלה לביהכ"נ]; ט. החקרי לב (או"ח' א' כ"ט) סבר שהראיה אינה מועילה כלל אא"כ מראה פניו בהכנסת הראש, והיה מוכן לצרף את טעם מה שרואים רק בצירוף כשהרואה נמצא על גג ויש ארובה בין הגג ובין ביהכ"נ - שבזה כתב הרא"ש בהלכות עירובין שאפילו גג ללא מחיצות נחשב כ'חורי רה"י' [כלומר כטפל לביהכ"נ]; י. גם המאמר מרדכי (נ"ה י"ד) סבר שראיה אינה מועילה [דלא כמג"א והפר"ח], שהרי לא מסתבר שכל הדינים הנזכרים בשו"ע (בסעיפים י"ג י"ד ט"ז וי"ט) הם דוקא באופן שאין רואין אלו את אלו. ועוד, הב"י הרי ראה את תשובת הרשב"א ולא העתיק את טעם 'רואים זה את זה' שהזכיר לגבי תיבה [והצירוף בחלון אינו מפני שמראה פניו אלא כי נחשב כבפנים כשראשו בעובי החלון]; יא. הזרע אמת (סי' י' להל' תפילין סי' נ"ה) נקט שראיה אינה מועילה לצירוף לעשרה, ושהרשב"א רק כתב בדרך אפשר וכסניף בצירוף הטעם הראשון שהתיבה בטלה, ואין להוכיח להיתר מזימון - כי בזימון כשרואים זה את זה הם כחבורה אחת שיש בה משום 'ברוב עם הדרת מלך', וכשאינם רואים - אינם מצטרפים אפילו כשנמצאים באותה רשות, משא"כ צירוף לתפילה מצריך שיהיו ברשות אחת - שאז הוא מחנה קדוש ששורה בו השכינה כלפי אמירת דברים שבקדושה, ומועיל אף אם אינם רואים זה את זה, כגון שהאחד מאחורי וילון לצניעות [כמ"ש הפר"ח (נ"ה י"ג) בשם המהריק"ש (בספר 'ערך לחם' סי' נ"ה), וראיית הפר"ח מזבחים נ"ה: 'וילון מאי? א"ר זירא הוא עצמו אינו נעשה אלא כפתח פתוח', ודוקא כשעשוי רק לצניעות אך לא כשמהווה מחיצה]. ומה שלמד הרא"ש מהירושלמי שש"ץ העומד על המפתן מצרף לעשרה כפי שמזמן לשתי חבורות - לא מדובר שם בזימון רגיל, אלא בצירוף חבורות לברכת חתנים - שדומה לצירוף לתפילה (ראה לעיל את ביאורו לירושלמי), ואף אם הירושלמי מיירי בזימון רגיל - מה שהרא"ש למד שהש"ץ העומד בפתח מצרף אינו מטעם שרואים זה את זה כסברת המג"א [שהרי הירושלמי לא כתב שנוצר צירוף בראיה אלא כשעוברין זה על זה או במזמן הנמצא בפתח המשותף], אלא כי כשדעת שתי החבורות על המזמן שמוציא אותם והוא ברשות המשותפת לשניהם - הוה כאילו שתי החבורות ברשות אחת; עוד כתב הזרע אמת שההיתר במראה פניו בחלון (ראה מש"כ בעמ' ) הוא דוקא כשמוציא פניו ממש בחלון לביהכ"נ, ולא כשרק מראה פניו - ומוכח שראיה לא מועילה לצרף לעשרה, וכ"כ בשכנה"ג (על הב"י נ"ה ו') והא"ר (נ"ה י"ב); יב. המשכנ"י (ע"ה) עצמו הסביר את הסתייגותו מצירוף ע"י ראיה בכך שדחוק להעמיד את הגמ' בעירובין כשלא רואים את העומד בחצר הקטנה. ועוד, הרי דיוק לשון המשנה בברכות שמדובר בשתי חבורות שבכל אחת יש חיוב זימון [אלא שמעוניינים לזמן יחד], ושהיו אוכלים בבית אחד ולא בשני בתים - ועל זאת אמרו שהראִיה מועילה לצרפם [כזכור, לשיטת תוס' היתר ריב"ל במחיצה מפסקת הוא רק לעניית קדיש אך לא לצירוף, דלא כרש"י]. וכן בירושלמי שהעמיד את המשנה בשני בתים - מיירי רק בכה"ג שיש חיוב זימון בכל בית, ומועיל כשעוברים אלו על אלו וכן כשהשמש עומד בפתח ומזמן עבור שתיהן, אך לא מדובר כשצריכים ליצור את חיוב הזימון. והירושלמי קמ"ל שדוקא בשני בתים צריכים חבורות שלמות, משא"כ בבית אחד אפילו יחיד מצטרף להשלים לחבורה כשרואים. וחידש המשכנ"י שממה שהעמידו שמש בפתח כדי לזמן עבור כולם - משמע שלמסקנת הירושלמי אין סומכים על צירוף שני בתים אפילו רואים זה את זה [וגם בפוסקים לא נמצא שמצטרפים במחיצה מפסקת אף כשבכל חבורה אין כדי זימון].
המשנ"ב (נ"ה מ"ח) סיכם "כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה - אין מצטרפין, ויש מחמירין אפילו ברואין", והחיי אדם הצריך שיכניס ראשו ורובו לשם.
♦
ש"ץ העומד בפתח
אמנם, מודה הרשב"ש להתיר לצרפם כאשר הש"ץ עומד בפתח - שאז הוא מצרפם; בפשטות היתר הרשב"ש מבוסס על הירושלמי דלעיל "ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין", וכך נפסק בשו"ע (נ"ה ט"ו) "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח צבור תוך הפתח - הוא מצרפן", וביאר המשנ"ב (נ"ה נ"ד) "דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד... ובאדם אחר שאינו ש"ץ אפילו הוא לבדו על מפתן הבית אינו מצטרף עמהם" [כלומר, שאינו דומה לשמש המצרף שתי חבורות לזימון]; אמנם, המשכנ"י דחה את הראיה ונותר בצ"ע למעשה האם להתיר שהש"ץ העומד בתוך הפתח יצרף, כי לדעת הפוסקים אין לדמות לזימון שהרי הירושלמי מיירי רק כשיש כבר חיוב זימון בכל חבורה, והשמש העומד בפתח רק מזמן לכל החבורות זימון אחד, אבל אין להוכיח שבכחו לצרף כשאין עשרה יחד [כמדומה לי שההוראה הרווחת היא שהש"ץ העומד בפתח מצרפם (י.ש.)].עוד הוסיף הרדב"ז לדון במי שעומד ממש בעובי הכותל "כל מה שהוא עובי הכתלים הוא בכלל בית הכנסת", כפי שגם בפסחים "מן האגף ולפנים - כלפנים" וכל מה שאמרו "האגף עצמו כחוץ" - הוא רק כי הקילו על המצורעים שיוכלו לעמוד שם בצל, אבל לענין ביכ"נ עובי הכתלים הוא בכלל ביהכ"נ.
לסיכום, ש"ץ העומד בפתח שבין המקומות מצרף את המתפללים לעשרה כמפורש בירושלמי לגבי זימון, וכמדומה שכך ההוראה הרווחת, דלא כמשכנ"י שנותר בצ"ע.
♦
צורת הפתח מפרידה
בפשטות כשיש צוה"פ המפרידה בין שני מקומות - יש בכחה לגרום שהעומדים מכאן ומכאן לא יוכלו להצטרף, כי צורת הפתח הרי נחשבת כהפרדה גמורה - הן לקולא שמפרידה בין רשות האסורה בטלטול ובין רשות המותרת בטלטול, וכן בין גפן לזרעים (עירובין י"א.), וגם לחומרא - שהרי בכח צורת הפתח לגרום הפרדה המחייבת בעירוב נפרד את בני שתי החצרות, כמבואר בחזו"א (סי' ע' אותיות י',י"ח,כ"ב) - כי צוה"פ נחשבת כסתימה גמורה.♦
צוה"פ העשויה רק להחזיק את התקרה
קולא אפשרית בצוה"פ זו היא עפ"י המבואר במנחות (ל"ג:) "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא אכסדרה... אף על פי שיש לה פצימין - פטורה, שאין עשויין אלא לחיזוק לתקרה, בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה - באכסדרה דבי רב, אכסדרה דבי רב כאינדרונא מעלייתא הוא? באכסדרה רומיתא". כלומר, עמודים העשויים רק להחזיק את התקרה שלא תפול - אינם מחייבים את הפתח במזוזה, אבל אם יש לאכסדרה מחיצות - חייבת במזוזה אף שאינן מגיעות לתקרה; הרי להדיא שאף שמחיצות שאינן מגיעות לתקרה מחייבות במזוזה - צורת הפתח העשויה רק להחזיק את התקרה - קלה ממנה. והרי זה הנדו"ד, ובפשטות הסברא היא כי לא באמת מעוניינים בה, כי היא מפריעה כאן [אלא רק בשימוש שלה] (הרב דוד לובינר בשם הרב לובין); וכך ראיתי בשו"ת ישועת משה (ג' י"א ב') שפשוט לו שעמודים המיועדים לחיזוק התקרה אינם מחלקים "כי הרי בכל מהותם וישותם באולם הגדול באו לחברו כל כולו לחטיבה אחת תחת גג אחד משותף, והעמידוהו במטרה להעמיד ולחזק מחשש מפולת בהיות השטח שבין הכתלים גדול מדי - והרי הוא עצמו מחזיק בזה לאחדו ולחברו - ואיך תאמר שהם מחלקים ומפרידים?". וכ"כ במנחת יצחק (ד' ט') "... וכמו ששכיח הרבה מזה, שכשעושים מבית ישן ביהמ"ד ע"י חיבור חדרים לחדר גדול אחד נשארים איזה גיפופים, משום שאי אפשר בענין אחר שלא לקלקל כל הבנין, ואף בבנין חדש עושים לפעמים כן לחיזוק התקרה וכיוצא בזה, אבל לא בשביל תשמיש מיוחד - בכה"ג הוה ליה דין חדר אחד לגמרי לענין צירוף בתפילה לשיטת הרשב"א והשו"ע".♦
אם מעוניינים בצוה"פ זו
אמנם, אם אכן לעתים מעוניינים בצוה"פ זו להפרדה, כגון שיוכלו לשבת מעבר אליה בעת הריקודים עם ספרי התורה בשמחת תורה - הרי שגילו בדעתם שעבורם היא כצוה"פ רגילה - ובכחה למנוע את צירוף המתפללים לעשרה (הערת הרב דוד לובינר). וכתב החזו"א לגבי עירוב (יו"ד קע"ב ג') שניתן לסמוך על עמודי וחוטי הטלגרף אף שלא נעשו לכך ואין עיקר תשמישן לכך - מאחר שיש תושבים שנוח להם להשתמש בהם כצוה"פ, אף שאין כאן מחשבת הבעלים; כמו כן אם עושים שם דלתות או מחיצה אחרת כדי שיוכלו להפריד את המבנה בעת הצורך - אזי כבר כעת דינה כמחיצה המפסקת (ראיתי בשם פסקי תשובות).לסיכום, צורת הפתח מפרידה את בית הכנסת כשמעוניינים בה להפרדה, כגון לאפשר ישיבה בעת הריקודים בשמחת תורה, ולא כשהיא מפריעה כאן כי היא נצרכת רק לחיזוק הבנין, ואין בה שימוש.
♦
סיכום ההלכות
מחיצה מפסיקה בין המצטרפים לעשרה לתפילה, כי כשאינם בבית אחד אינם נראים כעשרה.כשחצר קטנה פרוצה לחצר גדולה מצרפים רק מיעוט העשרה הנמצאים בקטנה לרוב העשרה הנמצאים בגדולה, אך לא כשהם חמשה וחמשה - אף שאין ביניהם מחיצה גמורה, ובפשטות אינם מצרפים אף כשרואים זה את זה.
הנמצאים בבימה מוגבהת שבבית הכנסת מצטרפים למנין, ונאמרו בזה כמה טעמים; אחד הטעמים הוא שמחיצותיה לא מגיעות לתקרה, ולכן אינם מפסיקים (תוס' רבינו פרץ), ובטעם זה נחלקו האם מועיל שכל מחיצה שאינה מגיעה לתקרה לא תפסיק בצירוף לעשרה, או שדוקא מחיצה עראית שאינה מגיעה לתקרה לא מפסיקה: לדעת השו"ע גם מחיצה קבועה אינה מפסיקה, ולרמ"א והחזו"א - רק מחיצת עראי.
עוד טעם לצירוף העומדים בתיבה הוא כי התיבה עומדת לתשמיש בית הכנסת, וטפלה לו (רשב"א), אך י"א (המו"ק) שטעם זה מועיל רק כשמיעוט המצטרפים שם, כמו בחצר קטנה הפרוצה לגדולה. לטעם זה אין צירוף בין בתים מחולקים שכל אחד בפני עצמו לתשמישו, אף שהפתח פתוח בכותל המפריד ביניהם, כגון חדר פנימי שאינו פרוץ במלואו לחיצוני, וכן עזרת הנשים - שתשמישן חלוק מבית הכנסת, לכן הנמצאים שם לא מצטרפים להשלים לעשרה (שבט הלוי ועוד) [המעשה רקח חידש שעזרת הנשים טפלה לביהכ"נ כי עשויה בשבילו].
אם הנמצאים בעזרת הנשים מראים פניהם מהחלון - נחלקו האם מועיל, ופסק המשנ"ב שירד לביהכ"נ אם ניקל לו [ראה בהמשך לגבי מראה פניו]; אם עזרת הנשים היא בעלייה מוגבהת ומחיצותיה לא מגיעות לתקרה יש שסברו שהעומדים שם לא מצטרפים (שיירי כנה"ג וא"ר), ולערוה"ש אולי בשעה"ד אפשר להתיר לצרפם כשקשה להם לרדת.
לאור זאת, פשוט שאין מקום לצרף מתפללים בודדים לעשרה כשכל אחד נמצא במרפסת שבביתו, כפי שהיה מצוי בעת מגיפת הקורונה - שהרי אינם נמצאים במקום אחד [אא"כ מטרת המתיר מחשש פיקו"נ כדי שלא יתכנסו יחד ויגרמו להתפשטות המגיפה] - ולכאורה המובחר הוא שיהיו עשרה במקום אחד ברחוב אך מרוחקים זה מזה - והנמצאים במרפסות הרואים אותם יוכלו להצטרף לתפילתם.
הב"י הביא שתי לשונות מהגאונים - שמי שמכניס ראשו בחלון ביהכ"נ - מצטרף עמהם למנין, ועוד לשון שכשמראה להם פניו מהחלון מצטרף עמהם לעשרה, ונחלקו הפוסקים האם יש כאן מחלוקת או שכוונת שתיהן רק לראיית הפנים, או שכוונת שתיהן רק למכניס ראשו; השו"ע פסק שהמראה להם פניו מצטרף - וגם בזה נחלקו האם כוונתו למראה פניו שאז מחמת הראיה נגרר אחריהם (מחזיק ברכה), או שהכוונה רק כשמכניס ראשו מן חלון שאז לא הראיה מצרפת אלא שכשראשו בעובי החלון נחשב כאילו הוא בפנים עמהם (מהריק"ש, זרע אמת), ואולי אף צריך שראשו ורובו יהיה בתוך החלון (חיי אדם).
כאשר חלק מהעשרה נמצאים בחדר פנימי שפרוץ במלואו לחיצוני או שפתח היציאה שלו רק דרך החיצוני - רואים את מיעוט העשרה שבפנימי כאילו הם בחיצוני, ומצטרפים להם, אך אם הם בחדר פנימי שאינו פרוץ במלואו לחיצוני, או שפתח היציאה של החדר הפנימי איננו עובר דרך החיצוני - הוא כמופרד מהחיצוני, והמתפלל בפנימי הוא כמתפלל יחידי (רדב"ז).
המתפלל מחוץ ומאחורי ביהכ"נ - בפשטות תפילתו לא נחשבת כתפילת ציבור, אך לדעת כמה אחרונים אם אינו נקל להם להכנס לביהכ"נ ומשתדלים להראות להם פניהם מבחוץ - יש לסמוך שמצטרפים.
הרשב"א הוסיף סברא בצירוף העומדים בתיבה המוקפת מחיצות - שאפשר לומר שהרואים אלו את אלו מצטרפים כאילו היו בבית אחד, ולמד זאת ממה שחבורות שונות מצטרפות לזימון משותף בראיית אלו את אלו; היתר זה אינו מוסכם, שמא הראיה רק מועילה בזימון אך בתפילה צריכים להיות עשרה בבית אחד, ושמא גם הרשב"א רק התכוון לצרף את העומדים בחדרים שונים באותו בית ולא במקומות נפרדים, וגם הרשב"א חידש זאת רק בדרך אפשר ובצירוף טעמו הראשון שהתיבה טפלה לביהכ"נ; מחלוקת זו גם קשורה למחלוקת דלעיל האם העומד בחוץ אך נראה מהחלון מצטרף בראיה, או שדוקא כשמכניס ראשו שרק אז נחשב כאילו הוא בתוך ביהכ"נ; בדין זה נחלקו ראשונים ואחרונים, ורבים מחמירים; המשנ"ב רק הגדיר זאת רק "ויש מחמירין אפילו ברואין" אך החיי אדם הצריך שיכניס ראשו ורובו לשם.
ש"ץ העומד בפתח שבין המקומות מצרף את המתפללים לעשרה, כמפורש בירושלמי לגבי זימון, וכמדומה שכך ההוראה הרווחת, דלא כמשכנ"י שנותר בצ"ע.
צורת הפתח נחשבת כהפרדה גמורה ובכחה לגרום שהעומדים מכאן ומכאן לא יוכלו להצטרף, אך כל זאת כשאכן היא מיועדת להפרדה בין מקומות, אבל אם היא לא מהווה באמת פתח אלא רק מיועדת להחזיק את התקרה - אינה מחלקת את המקום לשנים, ובפרט שכל מהותה לאפשר את קיום המקום כמקום גדול אחד; יש מקום לומר שאם אכן מעוניינים שלעתים צוה"פ זו תפריד, כגון שיוכלו לשבת מעבר אליה בעת הריקודים עם ספרי התורה - הרי שגילו בדעתם שעבורם היא כצוה"פ רגילה המונעת את צירוף המתפללים לעשרה.
♦ ♦ ♦