הטור בסימן נ"ט מביא את מנהג הרא"ש שהיה ממהר בברכות ק"ש לגמור לפני הש"ץ כדי שיוכל לענות אחריו אמן. ומדייק הבית יוסף שם שגם בין אהבה לשמע היה עונה אחר ברכת הש"ץ.
ובסימן ס"א מביא הטור את תשובת הרמ"ה שכתב שאם סיים אהבת עולם לפני הש"ץ יענה אחריו אמן, דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שניה לשמע. ועיין ב"י סימן נ"ט שמסתפק בדעת הרמב"ם אם מותר לענות אמן בין אהבת עולם לשמע, ולמעשה פסק בשו"ע סימן נ"ט ס"ד שלא יענה [ומוכח בב"י שלענות אמן על ברכת הש"ץ בחתימת יוצר המאורות קל טפי אלא שעדיף לגמור עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אחריו[1]]. והרמ"א (סימן ס"א ס"ג) פסק כדעת הרמ"ה והרא"ש שיש לענות אמן על ברכת אהבה רבה.
והנה ממה שהרמ"ה כתב שעניית אמן לא גרע משאלת שלום דייקו הפמ"ג (א"א סימן נ"א סק"ג) והגרע"א בגליון השו"ע (סי' ס"ו ס"ג) שמותר לענות בין הפרקים על כל ברכה שהוא שומע. וכן סתם המ"ב בסימן נ"ט ס"ק י"ח, דלא כשו"ע הרב (סימן ס"ו) סוס"ה) והחיי אדם (כלל כ' ס"ד), שהתירו לענות רק על אותה הברכה שסיים [ועיין מ"ב סימן ס"ו ס"ק כ"ו ועיי,ש ס"ק י"ח ובשעה"צ].
והנה אם ננקוט שדעת הרמ"ה שעניית אמן על כל הברכות לא גרע משאלת שלום, אז פשוט שאין מקום לחלק בין שאר בין הפרקים לבין אהבה רבה ושמע, שהרי מפורש במשנה ריש פרק שני דברכות שבין שניה לשמע יש לו דין בין הפרקים. ולפי זה קשה לכאורה מש"כ הדרך החיים [מובא במ"ב סימן נ"ט ס"ק כ"ה] לחלק ביניהם, וכתב שבכל הפרקים מותר לענות על כל אמן (כהפמ"ג), אבל בין אהבה לשמע יענה אמן רק על ברכת אהבה ולא על שאר ברכות. ולכאורה החילוק הזה לא יתכן וכמוש"כ, וצ"ע.
וכעין זה יש להעיר על הפרי מגדים, שמבואר בדבריו בסימן ס"א (משב"ז סק"ב) שאינו פשוט לכתחילה לנהוג כהרמ"א לענות אמן בברכת הבוחר אחרי הש"ץ, ולכאו' לפי מה שהכריע בסימן נ"א כהרמ"ה, אין מקום להחמיר בין אהבה לשמע טפי מבשאר בין הפרקים.
ובאמת בתהלה לדוד (סימן ס"ו ס"ק ט') כתב שאין כונת הרמ"א להתיר עניית אמן בין הפרקים, ומה שכתב שמותר לענות אמן אחר הש"ץ דלא גרע משאלת שלום, כוונתו היא דלא נאמר דאהבת עולם היא ברכת המצוות ואסור להפסיק בינה לשמע. וע"ז כתב דמזה שהתירו שאלת שלום מוכח דלא דמי לשאר ברכת המצוות [וכמו שכתב הכסף משנה (סוף פ"ב מק"ש) בשם רבינו מנוח]. ולכן ה"ה דמותר לענות אמן אחרי הש"ץ. אמנם אין הטעם שדומה לשאלת שלום, אלא שאמן על ברכה זו עצמה לא חשיבא הפסק בין הפרקים. ולפי"ז ליכא שום מקור לדינו של הפרי מגדים.
והנה מה שכתב התהלה לדוד שיש עדיפותא בעניית אמן על הברכה שסיים, טפי משאר אמנים, ראיתי שמוכיחים כן מהרמ"א (סימן ס"ו סעיף ז'), שכתב שאחרי שסיים גאל ישראל עונה אמן על ברכת הש"ץ, אע"פ שבין גאולה לתפלה אין מפסיקין אפילו לקדיש וקדושה. ומוכח שעניית אמן על הברכה שגם הוא סיים לא חשיבא הפסק כיון שהיא מעין הברכה[2]. ועיין פמ"ג סימן ק"ט משב"ז סק"א (ד"ה ודע) שמה שהתיר הרמ"א לענות אמן על גאל ישראל הוא לשיטתיה שעונים אמן אחרי הש"ץ בברכת אהבה רבה.
והנה ממה שהמחבר חולק על הרמ"א בין לענין אמן של אהבת עולם ובין לענין גאל ישראל, נראה לכאורה דפליג על סברא הנ"ל וסבר שליכא שום עדיפותא באמן של ברכה זו. אמנם י"ל דשפיר מודה המחבר ליסוד הנ"ל, אלא דסבר שבין גאולה לתפלה גם זה חשיב הפסק, וכך בין אהבה לשמע כיון שחשיבא קצת כברכת המצוות. אבל אחרי יוצר המאורות שפיר עונה מהטעם הזה. ולכן כתב הבית יוסף בסימן נ"ט דליכא איסורא לענות אמן אחרי יוצר המאורות. [ועיין לבושי שרד סימן ס"ו סק"י, ובדברינו מיושבת קושייתו].
אמנם החילוק הזה בין הברכות יתכן רק אם עניית אמן לא חשיב כשאלת שלום, אבל לפי הפמ"ג שהתיר מטעם שאילת שלום לכאורה לא יתכן לחלק ולהחמיר בין אהבה לשמע, וכמו שכתבנו.
♦

סיכום הדברים

א. בשו"ע לא נתפרש דין עניית אמן על הברכות בין הפרקים.
ב. הפמ"ג ורעק"א כתבו על פי תשובת הרמ"ה המובא בטור שעונים אמן, ושו"ע הרב וחיי אדם אוסרים.
ג. הרמ"ה כתב שמותר דלא גרע משאלת שלום, ולפי זה גם בין ברכת אהבה לשמע שרי לענות כל אמן, כמו שמותר לשאול בשלום. אמנם המ"ב מביא דרך החיים שפסק כהפמ"ג בשאר בין הפרקים, ובין אהבה לשמע כתב שלא יענה אמן על כל הברכות. וזה לכאורה צ"ע.
ד. לפי דברינו יש לפנינו שני דרכים: א. לפסוק כהפמ"ג, ואז שרי לענות כל אמן גם בין אהבה לשמע. ב. לפסוק כהשו"ע הרב והחיי אדם, שבין הפרקים מותר לענות רק על הא' הקדוש ושומע תפלה ועל אותה ברכה שסיים, ובין אהבה לשמע- לדעת המחבר (סימן נ"ט ס"ד) אסור ולדעת הרמ"א (סימן ס"א ס"ג) מותר [וכן פליגי המחבר והרמ"א (סימן ס"ו ס"ז) אם לענות אמן על גאל ישראל].
ה. מדעת המחבר הנ"ל מוכח לכאורה דלא כהפרי מגדים, ומדעת הרמ"א ליכא הכרע. אמנם ממה שכתב המ"ב בסימן נ"ט ס"ק כ"ה ובסימן ס"א ס"ק ט"ז בשם האחרונים שלכתחילה יסיים ברכת הבוחר ביחד עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן, לכאורה מוכח ג"כ דלא כהפרי מגדים דחשיבא כשאלת שלום.
ו. בתהלה לדוד כתב פירוש אחר בדברי הרמ"ה, ולפירושו ליכא מקור לדינו של הפמ"ג, וכבר כתב בשו"ת קרן לדוד (סי' י"ב) שמפשטות דברי השו"ע והרמ"א נראה שאין חילוק בין אמצע הפרק לבין הפרקים לענין עניית אמן[3].
על פי כל הנ"ל היה נראה לענ"ד לנהוג למעשה שלא לענות אמן על כל הברכות בין הפרקים, אע"פ שהמ"ב נוטה להקל כהפרי מגדים.
♦ ♦ ♦