בעקבות המאמר שפורסם בחדש אב, נשלחה אליי תגובה מהרב בנימין יצחק הלוי שליט"א. בטרם אפרוס את טענותיו הנכבדות ואת תשובותיי לדבריו, אני מוצא לנכון לפתוח בהערה כללית.
לפי הבנתי, גישת הרב"י הלוי היא שממצאי הארכיאולוגיה מאששים את זיהוי חילזון הארגמון (מורקס) בצורה חזקה מאוד. כתוצאה מכך, הוא סובר שיש להתייחס לדברי הגמרא, אשר הוגדרו על ידי המהרי"ל והובאו להלכה ברמב"ם, בסמ"ג ובפוסקים רבים נוספים, כ"דברי אגדה" בלבד. כפי שכתב בלשונו הזהב: "לאור הנ"ל נמצאנו למדים שהארגמון קהה קוצים היה ידוע ובו היו צובעים [לא רק תכלת], היתה סביבו תעשיה שלמה. ידיעות אלו מהוות לנו בסיס איתן כדי להתאימו עם סימני חז"ל. ובזה יש לציין נקודה חשובה - שחז"ל לא הביאו סימנים אלו בשביל שנוכל לזהות את החילזון בבוא הזמן, ולכן לא כל דברי חז"ל הם כפשוטו ממש אלא הם דברי אגדה שהצפון בהם רב על הנגלה".
♦
הודאת בעל דין: המורקס אינו תואם לסימני הגמרא
מבחינתי, אין לך הודאת בעל דין גדולה מזו! דברים אלו מהווים הודאה מפורשת בכך שחילזון המורקס אינו תואם לסימני הגמרא כלל ועיקר. בהמשך דברינו נציג גם את הראיות הארכיאולוגיות שעליהן מתבסס הרב"י הלוי שליט"א, ונוכיח בעליל כי הוכחות אלו רחוקות מלהיות חזקות, ואין בהן די כדי להוכיח שמחילזון המורקס הפיקו תכלת בכלל, ותכלת לציצית בפרט.ראיתי לנכון להתייחס לטענה זו בראשית דבריי, משום שטיעון זה הפך רווח בזמן האחרון, ושמעתיו מפי רבים מהעוסקים בחידוש מצוות התכלת. האמת חייבת להיאמר: גישה זו מסמלת מגמה. בתחילת הדרך, נעשו ניסיונות רבים ליישב את זיהוי המורקס עם סימני הגמרא. אולם כיום, לאור הבירור המעמיק, הבינו רבים כי אין להיכן לברוח – סימני הגמרא "כולם" בלי יוצא מן הכלל אינם תואמים כפשוטם לחילזון זה. משכך, החלה לצוף הטענה כי דברי הגמרא הללו אינם הלכה אלא "דברי אגדה".
טענה זו, המציגה את דברי הגמרא כ"אגדה", עומדת בסתירה מוחלטת לפסיקתם של הראשונים, ובראשם הרמב"ם[1] ז"ל, שפסקו את הסימן שגופו כצבע הים, וכמו שהארכנו במאמר הקודם אחד לאחד, דברים אלו להלכה. על כן, המחלוקת כאן אינה ביני לבין הרב"י הלוי, אלא בין פסיקתם המפורשת של הראשונים לבין גישה חדשה, אשר דוחה את דברי הגמרא ומסורת הפסק מכוח ממצאים ארכיאולוגיים.
פקפוק בנאמנותה של ברייתא ממסכת ציצית
דוגמה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בדברי הרב"י הלוי. במסכת ציצית (מסכתא קטנה, סוף פרק א'), נאמר במפורש שצביעה כשרה היא דווקא מחילזון "הדומה לרקיע". על דברי חז"ל מפורשים אלו כתב: "ומה שכתוב במסכת ציצית שגופו דומה לרקיע, י"ל דהוא ע"פ הגמ' במנחות [מג:] תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, ויתכן שערבוב ברייתות יש כאן, ומאן לימא לן דמתרצתא היא, שמא לא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא".ולאחר המחילה הרבה, זוהי תמיהה גדולה. מסכת ציצית והתוספתא, אשר עליהן הסתמכו כל רבותינו הראשונים להלכה ולמעשה, הופכות פתאום למקור מפוקפק? מאן ספין ומאן רקיע לפקפק בנאמנותה של ברייתא זו? כל המורגל בדברי גדולי הראשונים, הפוסקים, מרן הבית יוסף וכל גדולי הפוסקים לדורותיהם, יעיד כי לא תימצא ולא תיזכר טענה מעין זו, הדוחה ברייתא מפורשת שאין עליה חולק.[2]
ומש"כ לפקפק במסכת ציצית ע"פ חלק מהחכמים בתחילת התפשטות הזוהר והתקבלותו באומה, היא השוואה זרה ותמוהה עד מאד, כלפי מסכת ציצית שכל הראשונים הביאוה להלכה. ועיין בספר תורת האדם להרמב"ן (אות כג) "ונסלק הספק הזה מישראל. מצינו בברייתא במס' ציצית מז' מסכתות קטנות", ועיין גם בספר שם הגדולים (חלק ספרים - מערכת מ אות קסא) "מסכתות קטנות - ראיתי להרב המאירי כ"י פ' מי שמתו שכ' ברייתא של ציצית שהיא אחת משבעה מסכתות קטנות" עכ"ד. שוב ראיתי למרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל בהקדמה לביאורו למסכת ציצית שהאריך בהוכחות ברורות מדברי חז"ל עצמם, ומדברי וגדולי רבותינו הראשונים והאחרונים דמסכת ציצית היא ניתנה למשה מסיני כשאר תורה שבע"פ, ואין לפקפק בה כלל. והן שבע מסכתות קטנות הנ"ל, והראה בבקיאותו הנפלאה שהובאו להלכה בכל הראשונים וגם הגאונים כרב האי גאון ועוד. ולדחות מהלכה ולא עוד אלא מכח השערה בעלמא הוא דבר מוזר וזר עד מאד.
ובהמשך דבריו כתב: "כמו כן אפשר לפרש גופו דומה לרקיע היינו גופו של הצבע, ואע"פ שרש"י בגמ' ורבינו גרשם פירשו 'מראה גופו', היינו משום שבגמ' כתוב שגופו דומה לים, היה אפשר לפרש כן, משא"כ אם נגרוס רקיע. ובצירוף מש"כ כב' שבתונסיא נמצו קונכיות עם פסים כחולים, אע"פ שהם יחסית נדירים, יתכן שבזמן חז"ל היו מצויים כאלה גם בחופי א"י ומקומות אחרים, אך ודאי שלא יתכן לומר שרק חלזון עם קונכיה בצבע כזה הוא היחיד הכשר אלא כולם כשרים."
אינני מבין כיצד ניתן לומר דברים אלו, לאחר שכבר נתבאר כי ההבדל אינו רק בחיצוניות החילזון, אלא ישנו הבדל מהותי בסוג הדם היוצא ממנו. אם כן, אין כל קשר בין חילזון זה לזה, גם אם מצד החוקרים שמם דומה.
בחינת ההוכחות המדעיות לזיהוי המורקס
הסתמכות על כתבי אומות העולם
כתב הרב בנימין יצחק הלוי: "חלזון התכלת היה משמש לצביעה לא רק את עם ישראל את כל העולם כולו והיה ידוע ומפורסם, ולכן ניתן ללמוד עליו גם מספרי אומות העולם [המסיחים לפי תומם]. תיאורים על החלזון נמצאים בספרי אריסטו ועוד. מי שהרחיב בזה מאד היה פליניוס, שחי כאמור בזמן המשנה. בספרו "חקר הטבע" [ספר ט פרקים ס-סה] הוא מתאר את חלזונות הפורפור, וכה כתב: באמצע גרונן נמצאת בלוטת הצבע, שם בתוך עורק לבן נמצא מעט מן הליחה היקרה. משתדלים לצודן בעודן חיות, שכן הן מקיאות עם נשמתן את הליחה. [כתב העת והיה לכם לציצית צביעת התכלת וחידושה עמ' 378 הערה 32]. תיאור זה תואם לגמ' בשבת [עה.] כל כמה דאית ביה [בחלזון] נשמה, טפי ניחא ליה [למוציא את הדם מן החלזון] כי היכי דליציל צבעיה".והאמת היא שאכן יש מקום להסתמך על כתבי אומות העולם כסמך וסעד, בפרט במקום שאינם סותרים את דברי חז"ל. וכפי שכתב הגאון בעל קהילות יעקב (בהוספות לשיעורין ש"ת, עמ' עט): "דאף על פי שאין אנו סומכין על ספרים שאינם מקובלים אצלנו בחזקת כשרות ואמת, מכל מקום רגלים לדבר וסמך חזק איכא על כל פנים, מצד 'מסיח לפי תומו' שאפילו נכרי נאמן בעדות אשה... וגם הוי מילתא דעבידא לאגלויי".
♦
מעמדה של הארכיאולוגיה ופרשנות הממצאים
אך בנוגע ל"ממצאים ארכיאולוגיים", חובה להבהיר נקודה אחת. ישנו חילוק ברור בין הסתמכות על חוקרים ב מדעים מדויקים (כמו כימיה או מתמטיקה), המובילים לבירור ודאי, לבין מדעים שאינם מדויקים אלא מוגדרים כ-"השערה" בעלמא. ארכיאולוגיה, מטבעה, אינה מדע מדויק. היא עוסקת בעבר, הנבחן באמצעות ראיות חלקיות בלבד: ממצאים פיזיים, שרידים וכו'.הארכיאולוג מוצא חומר גלם, וכאן מתחיל שלב הפרשנות. המידע נקרא בהקשר של תקופה, תרבות וטכנולוגיה. כאן נכנסים לתמונה מודלים, השוואות והשערות. הממצא כמעט תמיד חלקי, שכן רוב האתרים אינם נשמרים בשלמותם ורוב התרבות החומרית אבדה. לכן, מידת הוודאות של ממצאים ארכיאולוגיים משתנה מאוד: כאשר מוצאים חפץ, ניתן לקבוע בוודאות שהוא קיים, ממה הוא עשוי וכיצד הוא יוצר. אך כאשר עוסקים בשאלות פרשניות – זהות היוצר, מטרת השימוש, המשמעות התרבותית – רמת הוודאות יורדת ותלויה בהקשרים נוספים.
♦
הממצאים בפועל: ארגמן ולא תכלת
ובנידון דידן, האמת יורה דרכו, שכל המעיין היטב יראה כי הן לפי כתבי האומות והן לפי הממצאים הארכיאולוגיים, אין כל ראיה מניחה את הדעת לקבוע כי בעבר צבעו ציצית מחילזון המורקס. המעיין בממצאים יראה עין בעין, כי בכל הממצאים הללו, אין ולו מקור אחד המעיד על צבע תכלת שהוא כחול בהיר, או אפילו גוון כחול אחר. רובם ככולם של הממצאים מצביעים על צבע סגול ממש, ומיעוטא דמיעוטא על סגול הנוטה לכחול.אספר כי לפני כמה שנים שוחחתי עם הגאון רבי אברהם דב אויערבאך זצ"ל, אב"ד טבריה, על חילזון זה. הוא אמר לי בפשטות: "ארגמון - כשמו כן הוא. ייצרו ממנו פעם ארגמן, אבל אין כל ראיה לתכלת". ועוד טען, שאנו רואים בכל הש"ס מוזכר פעמים רבות "ציידי חילזון" של התכלת, אך מעולם לא השתמט בש"ס, במדרש או בכל מקום אחר, שייאמר כי אותו חילזון ששימש לתכלת שימש גם לארגמן. חילזון זה ידוע בעולם כ"חילזון הארגמן", ומעולם לא התפרסם כ"חילזון התכלת". ובעזרת ה', נראה עין בעין שאכן כך הם פני הדברים.
בדברי אריסטו, המצוטטים בהקשר לחילזון הארגמון, כתוב שהפיקו ממנו שני צבעים: האחד אדום, והשני "מליין (melain)" שהוא צבע שחור או כהה מאוד. דבריו תואמים את דברי פליניוס (היסטוריון רומאי שחי בשנים 23-79 לספירה), אשר כתב על "חלזונות הארגמן":
"הם הוציאו מהחילזון ארבעה עשר מיני גוונים של צבע, אשר הודרגו משחור הדיו הנוצץ עד סגול ואדום" (ספר ט' פרק ס').
הרי לנו עדות ברורה כי בדבריהם לא הוזכרה ולו מילה אחת על הפקת צבע תכלת מחילזון הארגמון בתקופה הקדומה.
ומעתה נביא את דברי פליניוס שהובאו בדברי המצדדים בעד זיהוי התכלת, כארגמון.
♦
א. המקור: דברי פליניוס הזקן, ספר תולדות הטבע, ספר ט', פרק 61
ציטוט נוסף הובא בספר חותם של זהב כמקור לכך שהמורקס היה מפיק תכלת בזמן הקדום. לשם הבהירות, נציג את הטקסט המקורי בפרק שכותרתו "מיני הסגולים השונים": "ישנם שני סוגי דגים המייצרים את הצבע הסגול; האלמנטים בשניהם זהים, רק השילובים שונים הדג הקטן יותר הוא זה שנקרא "בוצ'ינום" (buccinum) מהדמיון שלו לקונכייה שבאמצעותה מופק קול הבוקינוס או חצוצרה, ולסיבה זו נובע שמו: הפתח בו עגול, עם חתך בשוליים. הדג השני מכונה "פורפורה" (purpura) או סגול, ויש לו לוע מחורץ ובולט, אשר צינורי בצד אחד בפנים, יוצר מעבר ללשון; חוץ מזה, הקליפה משובצת בנקודות עד לקודקוד מאוד, שרובן שבע במספר, ומסירה במעגל; אלה אינם נמצאים על הבוצ'ינום, אם כי לשניהם יש ספירלות רבות ככל שהן בנות שנים. הבוצ'ינום מתחבר רק לצלעים, ונאסף על מקומות סלעיים. לסגולים יש גם שם נוסף, זה של פלאג'י (pelagiae). ישנם סוגים רבים שלהם, הנבדלים רק באלמנט ובמקום מגוריהם. יש את הבוץ הסגול, הניזון על בוץ רקוב; והים-סגול עשב, הניזון מאצות ים; שניהם זוכים להערכה הנמוכה ביותר. סוג טוב יותר הוא השונית-סגול, שנאסף על השוניות או בחוץ בים; עם זאת, עדיין הצבע המופק מזה הוא קל ודק מדי.ואז, שוב, יש את הזן הידוע כחלוק-סגול, שנקרא כך מחלוקי הים, ומותאם להפליא לצביעה conchylia (בלטינית); וטוב יותר מכל אחד מהם, זה הידוע בשם "דיאלוטנסיס" (dialutensis) בגלל הטבעים השונים של האדמה ממנה היא ניזונה".
♦
ב. הציטוט מתוך הספר המצדד בזיהוי האק"ק
כעת נביא את הדברים כפי שהם מצוטטים בספר "חותם של זהב", כאשר ההוספות והשינויים שאינם במקור יודגשו, כפי שביקשת.פליניוס כתב על ב' מיני חלזונות שמפיקים מהם ב' מיני צבע?? מה'בוקינום' (חצוצרה, והוא הנקרא אדומת הפה) המצוי על הסלעים, עשו צבע פורפו"ר (שתרגומו ארגמן), והמין השני הוא הנקרא פלאגי"א שהתחלק לכמה מינים, האחד הוא מוּרֶקְס האבן המצוי בין הסלעים בתוך המים, וממנו עשו את צבע הכּונחיליא (ויש שתירגמוהו בפירוש שהוא תכלת - כ"כ בוכרט לפני 400 שנה בהרבה ראיות מספרי פליניוס, וכ"כ עוד מתרגמים בהערות על דברי פלוניוס בפרק 60 כתב לגבי דבר אחר "קונכיליה;" דגים אחרים מאותו סוג כנראה; כפי שפליניוס משתמש במילה "קונשיליום" באופן נרדף ל"מורקס"). אשר היה צבע יקר ועמיד בהרבה מהבוקינו"ם ואף סממני הצביעה שלו שונים.
קיימים הבדלים תהומיים בין מקור דברי פליניוס לבין הציטוט המובא. לא מדובר רק בפרשנות, אלא בשינוי אקטיבי של הטקסט והוספת מידע שאין לו זכר במקור.
א. מעבר מצבע אחד לשני צבעים: במקור פליניוס פותח את דבריו במשפט חד משמעי: "ישנם שני סוגי דגים המייצרים את הצבע הסגול". כלומר, שני סוגי החלזונות, ה'בוצ'ינום' וה'פורפורה', משמשים יחד, בשילובים שונים, להפקת גוונים של אותו צבע יסודי – הסגול (הידוע כ'ארגמן) אין בדבריו כל רמז להפקת שני צבעים שונים ונפרדים (כגון סגול וכחול). ואילו ב"חותם של זהב" הציטוט פותח בקביעה שונה לחלוטין: "שמפיקים מהם ב' מיני צבע", זוהי תוספת פרשנית לתוך הטקסט המקורי המשנה את כל יסוד הבנת המקור, והיא ההכנה להכנסת צבע התכלת לתוך דברי פליניוס.
ב. חלוקה מחודשת של החלזונות והצבעים: במקור פליניוס אינו מייחס צבע ספציפי לכל חילזון. הוא מתאר את שני הסוגים כשותפים לתהליך הצביעה. ואילו במובאה המובאת בידי התומכים נוצרת חלוקה מלאכותית ודיכוטומית: ה'בוצ'ינום' מיוחס באופן בלעדי להפקת צבע הארגמן (פורפור) המין השני, ה'מורקס', מיוחס להפקת צבע אחר, ה'כונחיליא', אשר מיד מתורגם ומזוהה כ תכלת. חלוקה זו אינה קיימת כלל במקור והיא פרי הגותו ומחשבתו של המחבר בלבד.
ג. השימוש המטעה במונח "כונכיליא" - במקור פליניוס המילה הלטינית "conchylia" מופיעה בהקשר של אחד מסוגי חלזונות הפורפורה ("החלוק-סגול"), ופליניוס מציין שהוא "מותאם להפליא לצביעה." המתרגמים לאנגלית תרגמו את המילה כתיאור הפעולה (dyeing), משמעותה המילולית קשורה לקונכיות או לצבע המופק מהן באופן כללי. בשום מקום פליניוס אינו משתמש ב'כונכיליא' כשם של צבע ספציפי, ודאי לא כצבע השונה מ'פורפורה' (סגול/ארגמן). ב"חותם של זהב" המונח 'כונחיליא' נלקח מן המקור, אך משמעותו משוכתבת לחלוטין. הוא הופך לשם של צבע שני, נפרד ויקר יותר, ומזוהה מיד עם התכלת. זוהי ליבת השינוי. המצטט אף מוסיף הערה ארוכה המנסה לבסס זיהוי זה על פרשנים אחרים (בוכרט וכו'), אך הדבר אינו משנה את העובדה שבטקסט המקורי של פליניוס עצמו, אין לכך כל בסיס.
הן אמת שיש כאן הסתמכות על פרשנויות מסויימת, שדייקו דיוקים ממקומות אחרים בדברי פליניוס, ובפרט בפרק סד, שם הוא מדבר על צביעת הקונכיליה, ועל פרשנותו של בושאר (בוכרהט), וכפי שציין במוסגר.
וזה הלשון בפרק סד: "בדים הנקראים קונכיליה. בדים המכונים קונכיליאטים עוברים את אותו תהליך בכל שאר ההיבטים, אך ללא כל תערובת של מיץ הבוצינום; בנוסף לכך, הנוזל מעורבב עם מים ושתן אנושי בחלקים שווים, כאשר רק מחצית מהיחס של הצבע המשמש לאותה כמות צמר. מתערובת זו לא מתקבל צבע מלא, אלא הגוון החיוור, המוערך כל כך; וככל שהוא בהיר יותר , כך הצמר ספג פחות ממנו. מחירי הצבעים הללו משתנים בהתאם לכמות המיוצרת על ידי החופים השונים; ובכל זאת, אלו הנוהגים לשלם מחירים עצומים עבורם, צריכים לדעת שבשום מקרה אין לעלות על מיץ הפלגיות חמישים, ומחירו של הבוצינום מאה ססטרס עבור מאה פאונד".
הקטע הזה בפליניוס מתאר סוג מסוים של צביעה, שנקרא (קונכיליאטוס), שבו השתמשו במיץ של חילזון אחד בלבד – בלי תערובת של מיץ "בוצינום" (Bucinum – מין נוסף של חלזון ימי המשמש לארגמן).
לפי פליניוס:
א. התהליך כמעט זהה לצביעה הרגילה, אבל כאן מוהלים את מיץ החילזון במים ובשתן אנושי ביחס שווה. ב. משתמשים בכמות צבע קטנה יותר (חצי מהרגיל). ג. התוצאה היא גוון חיוור (pallor) שנחשב יוקרתי בזמנו — דווקא בגלל עדינותו. ד. ככל שהצבע חיוור יותר, סימן שהצמר ספג פחות צבע.
האם כל זה קשור לתכלת? כבר ענה בקונטרס חותם של אמת, שבושאר עומד על העובדה שפליניוס כותב במספר מקומות על צבעי פורפרא וכונכיליה, והסיק שכונכיליה כולל כל צבעי הסגול הנוטים לכחול, בעוד שהפורפורא כולל כל הצבעים הנוטים לאדום. הוא מציין כי בדבריו כתוב בפירוש "שהכונכיליה היה צבע באמצע בין סגול לכחול ותערובת של שניהם", ולא מדובר בכחול טהור, וודאי לא בתכלת של תורה. הוא מבסס זאת גם על מילונים לטיניים ובשאר שפות שבהם מתורגם "קונכיליה" כסגול, ולא ככחול. יתירה מזו הוכיח שם מדברי פליניוס עצמו שכונכיליה היא צבע "סגול" ממש כמו הפורפורא, אלא שהוא מדולל יותר במים ועוד מרכיבים הגורמים לדילולו והבהרתו, אבל לא שני צבעים שונים. ועוד האריך שם בדברי טעם קחנו משם.
אחד מראיותיו הברורות שם הוא השואת פליניוס את צבע ה"קונכיליה" לפרח ה"חלמית" שהוא בצבע סגול.
וכמו שאפשר לראות כאן בתמונה ולכן הראיה היא ברורה שלא הייתה כאן כל כוונה לצבע התכלת, ב"קונכיליה".
פרח החלמית שהשווה פליניוס לקונכיליה
חילוק בין צורת הצביעה היום לצביעה בעת העתיקה
פרופסור צבי קורן כתב כי היום כדי להפיק צבע "תכלת" על ידי חשיפה לשמש, משתמשים בזכוכית, ואילו בעיתים הקדומים יהו משתמשים בכלי חרס אטומים. ולכן בפועל לא הפיקו מחלזון זה תכלת.כדי חרס מאתר הצביעה בתל שקמונה ליד הים בדרום חיפה
♦
הלשון פורפורא או פורפירא
הדבר מתחזק בכפל כפליים ממה שחלזון זה נקרא "פורפורא" בכל השפות הלטיניות משמש כסגול, כך זה ביוונית (פורפירא), לטינית, צרפתית (פורפרה), איטלקית (פורפורה), ספרדית הונגרית, רומנית ליטאית, לטבית, ועוד כחמישים שפות ברחבי העולם. מילה שהשתרשה בכל השפות מלמדת אותנו שהפרופורא שימשה ליצור צבע סגול, אם היה שימוש בפרופורא בעבר גם לצבע כחול, רחוק מהדעת שהיה משתרש בכל השפות שם של צבע סגול. אלא מוכח שבשיטות החיזור של העת העתיקה לא הפיקו ממנו רק סגול.
♦
א. המקורות המובאים לזיהוי 'פורפורא' עם תכלת, ויישובם
אלא שלכאורה אנו מוצאים כמה וכמה מקורות בדברי רבותינו שנקטו לשון פורפירא על תכלת ולא על סגול.בספר יוסף לקח (ח"א סי' ו') להגאון הרב ינון מלאכי שליט"א, הובאו מספר מקורות לתמיכה בשיטה זו:
א. הראבי"ה (ברכות סי' כ"ה) בשם הירושלמי: "בין תכלת לכרתי, בין פורפירי, ובין פריפרינין, והוא מעיל שקורין בלשון לעז פורפורא".
ב. מדרש הגדול (במדבר ד', ב'): "שכן דרכם של מלכים פורפירא שלהם תכלת".
ג. ספר לימודי אצילות (למהרח"ו בשם האריז"ל, ל' ע"ד): "נקרא פורפירא דמלכא, ונקרא בגד תכלת".
ד. ספר הערוך (ערך פרפירא, בתוספת רבי בנימין מוספיא): "פירוש, בלשון יוני ורומי בגד תכלת".
♦
בחינת המקורות ודחיית הראיה
באשר לדברי הראבי"ה: הרי הוא עצמו מבאר להדיא כי "הוא מעיל שקורין בלשון לעז פורפורא". כלומר, הירושלמי נקט דוגמה לחילוק בין שני בגדים הדומים בצבעם: כמו שמבחינים בין בגד הצבוע תכלת לבגד הצבוע כרתי, כך יש להבחין בין מעיל מסוג 'פורפירי' למעיל דומה לו הנקרא 'פריפרינין'. אין הכוונה לצבע, אלא לשם הבגד, המעיל. וכבר הזהיר על כך בשלטי הגיבורים לר' אברהם הרופא, כי יש להבחין בין המשמעויות השונות של המילה בלשונות השונות, ואין לבלבל בין "פורפורא" כשם לחילזון ביוונית, לבין "פורפורא" כשם ללבוש בלשון הרווחת בזמן חז"ל.באשר למדרש הגדול: לשונו מדויקת: "פורפירא שלהם תכלת". אין הכוונה שהמילה 'פורפירא' פירושה תכלת, אלא שלבוש המלכות המכונה 'פורפירא' – היה עשוי לרוב מבגד הצבוע תכלת. כשם שאם נאמר "שולחן המלכים זהב", אין הפירוש שהמילה 'שולחן' משמעה 'זהב', אלא שהשולחן הספציפי ההוא עשוי זהב. כך גם כאן, הלבוש המלכותי, ה'פורפירא', היה בדרך כלל בצבע תכלת.
באשר לדברי האריז"ל: יש להעמיק יותר בדבריו, אך גם שם הלשון היא "נקרא פורפירא דמלכא, ונקרא בגד תכלת", הנה לא כתב "פופירא" סתם שהוא תכלת, אלא "פורפירא דמלכא" ואם נ]רש דהכוונה בגדי מלכות, כדרך שביאר הרמב"ן שהוא לבוש המלכים. נשוב לכך בהמשך.
♦
ב. ראיות ברורות כי 'פורפורא' היא לבוש מלכותי ולא צבע
כעת נציג, בסדר ובבהירות, שלל מקורות ממדרשי חז"ל ומדברי הפוסקים, המוכיחים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי 'פורפורא' (או 'פורפירון') היא כינוי לבגד עליון, לגלימה של כבוד, ולא לצבע מסוים.א. מדרש רבה (ויקרא ב', ד'("אמר רבי אבין: למלך שהיה לו פורפורין (פירוש: מלבוש עליון), והיה מצוה את עבדו עליו ואומר לו: נערו, קפלו ותן דעתך עליו... אמר לו: מפני שלבשתי אותה בשעה שמלכתי תחילה". – הרי כאן מבואר להדיא כי ה'פורפורין' הוא מלבוש, ולא צבע.
ב. מדרש רבה (דברים ט', ז'("למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה משובחת. נטלה המלך והניחה...". – ודאי שהכוונה לבגד שעשתה, לא לצבע.
ג. מדרש רבה (בראשית צ"ב, ט') ופירוש החתם סופר: "רבי הונא בשם רבי אחא: ניער פורפוריה..." ופירש החתם סופר (בראשית מ"ד, י"ז): "פירוש: שהיה מנער בגדיו". – הנה פירוש מפורש מפי אחד מגדולי האחרונים, שהפעולה 'לנער פורפוריה' היא לנער את הבגדים.
ד. מדרש רבה (קהלת ה', א' (בחלום אחשוורוש, המן "מעביר פורפרין מעליו וכתרו מעל ראשו ומבקש להרגו". – ה'פורפרין' הוא בגד המלכות, המקביל לכתר המלכות.
ה. פרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ט): המן אומר למרדכי: "קום לבוש פורפוריון של מלך". ובהמשך: "הוליכני לבית המרחץ ואח"כ אלבש פורפריון של מלך". – שוב ושוב חוזר הביטוי 'ללבוש פורפוריון', פעולה ששייכת בבגד ולא בצבע.
ו. מדרש רבה (אסתר י', י"ב( "מה המלך לובש פורפרין, כך מרדכי לבש פורפרין." ההשוואה היא בין לבוש המלך ללבוש מרדכי, והלבוש נקרא 'פורפרין'.
ז. הרא"ש (תענית פ"ד, סי' ל"ז) בהסבר המנהג שלא להתעטף בטלית גדול בתשעה באב: "ואסמכוה אקרא דכתיב (איכה ב) בצע אמרתו, ואמרינן במדרש איכה: בזע פורפרין דידיה". הרא"ש משווה את הציצית, שהיא לבוש של מצווה, ל'פורפרין', שהוא לבוש של מלך, שהקב"ה כביכול קרע אותו בחורבן. ההשוואה היא בין בגד לבגד.
♦
ג. ראיות מכריעות: 'פורפורא' שאינה בצבע תכלת כלל
מעבר לכל הראיות דלעיל, המורות כי 'פורפורא' היא בגד, ישנן שתי ראיות מכריעות המוכיחות כי בגד זה כלל אינו חייב להיות בצבע תכלת או ארגמן, ובכך נשמטת הקרקע כליל מתחת לשיטה המזהה את המילה עם הצבע.הראיה הראשונה: 'פורפירון' לבן כשלג
בספר שפתי כהן (על דברים ל"ב, ל"ה) מובא מדרש נורא: "כל נפש ונפש שהרגו מישראל, כביכול נוטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל בהם פורפירון שלו עד שנצבע בדם, וכשהגיע יום הדין יושב עליהם בבימה לדון אותם... זהו 'מדוע אדום ללבושך' (ישעיה ס"ג, ב'), לא אמר לבושך אלא ללבושך, שהאדמימות הוא על לבושך, אבל לבושיה כתלג חיור ". הדברים מפורשים ואינם צריכים שום ביאור, המדרש מכנה את לבושו של הקב"ה "פורפירון", ובאותה נשימה מתאר אותו כלבן כשלג ("כתלג חיור")! האדמימות היא חיצונית, מהדם שטבל בו. הנה לפנינו 'פורפירון' שצבעו המקורי הוא לבן. זוהי ראיה ברורה כי 'פורפירון' הוא שם לסוג הלבוש, ולא לצבעו. [הן אמת יש להעיר דלשון מדרש נמצא בילקו"ש תהלים תתסט וסופו לא נמצא שם, וצריך למצוא מקור דברי השפתי כהן].הראיה השנייה: לבוש המלכות של מרדכי
במגילת אסתר (ח', ט"ו) מתואר לבושו של מרדכי: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן ". וכפי שכבר הובא לעיל, מדרש רבה (אסתר י', י"ב) מכנה את כלל לבוש המלכות הזה בשם "פורפרין" .הכיצד ייתכן שהמילה 'פורפרין' פירושה 'תכלת', כאשר היא באה לתאר מערכת לבוש הכוללת בתוכה תכלת, לבן ('חור' ו'בוץ') וארגמן? בהכרח יש לומר כי 'פורפרין' או 'לבוש מלכות' הם שמות נרדפים, והכוונה היא לכלל מערכת הבגדים המפוארת שלבש מרדכי, שהייתה מורכבת מצבעים וחלקים שונים.
♦
גזירת המלכות
כתב הרב הלוי עוד: "במשך שנות גלותינו גזרה המלכות שלא להשתמש בתכלת כדאיתא בסנהדרין [יב.] שלחו ליה לרבא, זוג בא מרקת [טבריה], ותפשו נשר [חיל רומאים], ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו, תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ולזה כיונו חז"ל במדרש רבה [שלח פרשה יז סימן ה] "ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז", דאין הכונה שהתכלת נעלם או נכחד אלא שאינו מצוי. כדאיתא בפסחים [סב:] מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים, וכהה מאור עיניהם. ופרש"י נגנז, נשתכח. וכן מבואר בספר החוקים של רומי "קודקס יסטיניאנוס" משנת 383 לסה"נ וז"ל: אין רשות לשום אדם פרטי לפרק את הפורפרה הפורה הן בתוך משי הן בתוך צמר הנקרא בלאטה [ארגמן], אוקסיבלאטה [ארגמן נקי] וגם יקינטינא[3] [תכלת]. אם מישהו ימכור את הגיזה של המורקס הנ"ל שידע שממונו וראשו יעמדו לדין. ע"כ. ולפ"ז מובן מדוע פסקה התכלת מישראל. ודבר זה נרמז ברמב"ן [שמות כח ב] וז"ל: והתכלת, גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים". ע"כ דברי הרב הלוי.
ביחס לראיה מהגמ' שהייתה גזירת מלכות בזמן חכמי התלמוד, האמת שזה תלוי בפירושי הראשונים שם, וע' ברבינו חננאל, וביד רמ"ה, האם זה היה חיל פרס או רומי, וכן האם זה מצד מצד, או מצד כבוד המלך. ומ"מ בודאי שיש לזה מקום, וכתב הבן יהוידע השערה זו "ומאי ניהו תכלת, כי באותו זמן היה הצבע של התכלת נקלט לשבח באויר של לוז יותר ממקום אחר, ולכן היתה סחורה של התכלת שבידם יקרה מאד, ואם היו יכולים לשלול אותם היו מפסידים הרבה, ויתכן שהיה באותו זמן גזרה ממלכי רומא שלא יצבעו תכלת לציצית ואם שוללים אותם היו נכנסים בסכנה שהיו עושים עליהם עלילה שעברו על גזרת המלכות, אך בזכות הרחמים וכו'". ע"ש. אולם אין עדיין מכאן כל ראיה לענין זיהוי המורקס.
ולגבי גזירת יסטיאנוס, שהובאה כאן, ראיתי בקונטרס חותם של אמת (עמ' 30-31) שהביא התרגום של בלום המדבר על צבע סגול, והביא שבכל המהדורות המדעיות מצויין שבכתבי היד לא כתוב בגזירה "היקנטינה" שהיא התכלת, אלא צבע אחר שמשמעותו סגול, ע"ש ותרו"ץ.
ביחס לדברי הרמב"ן, זה היה נראה כי הרמב"ן מדבר על לבוש האפיפיור בזמנו, האמת שאין הוכחות ללבישת צבע התכלת על ידי האפיפיור. והנה הלשון המובא בטור הארוך בשמו הוא 'ותכלת גם הוא לא ילבשוהו רק המלכים' במקום גם היום. בבדיקה בכתבי היד נמצא שרוב כתה"י גורסין כן ברמב"ן עצמו, כן בכ"י פרמא 3255, מינכן 138. בכ"י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222.
וגם לפי כת"י ליסבון היחיד שכותב "היום", אין כל ראיה הציטוט החלקי של הרמב"ן מטעה. וז"ל הרמב"ן שמות כח, לגבי בגדי כהונה: "לכבוד ולתפארת" - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה וכו'. וכתיב (דניאל ה, טז) "ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך", והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש, חוץ ממלך גוים.
דברים אלו כתב לגבי בגדי כהונה, שצבע תכלת הוא לכבוד ולתפארת, ולא עוסק כלל במקור הצבע אלא בגוון הצבע. ויתכן בהחלט שמקור הצבע היה מקלא אילן. ובפרשת ציצית לא מזכיר הרמב"ן כלל ענין זה, ולכן אי אפשר לצבוע בו ציצית, מהסיבה הפשוטה שציצית בבגד לא נראה כמלבוש, ולא סותר את כבוד המלכות.
ובעיקר ענין הגזירה האם היא הייתה הסיבה לכך שהופסק התכלת, או שנגנז ממש. האריך בזה בספר לבושי הארון (תשע"ה עמ' כז-כט), והאריך להשיב על זה בטוב טעם בספר חותם של אמת שהביא תרגום מדוייק לגזירה שהייתה בזמן נירון קיסר, ובה מבואר, שהייתה זו גזירה זמנית רק בזמן נירון קיסר, ורק ברומא. ולאחר מותו הותרה. ולכן ר' יוסי, שחי לאחר נירון קיסר, בכלל לא היה איסור זה תקף בימיו, ומ"מ אמר שנגנז החלזון. כמו כן הביא שם תרגום מדוייק לקוסטניוס גאלוס שהייתה גזירה על הפצת "בגד מלכותי" שהיה מסמל שלטון, ועובדי בית צביעה שמכרו בגדים יוקרתיים אלו לאנשים אחרים עונו ונאסרו. הוא מדבר שם על בגד ארגמן, והשרוולים לא ארגמן שבכל זאת נאסרו, מפני חשש שכפול סמלים מלכותיים. וכן הביא מתיאודסיוס השני שאף שאסרו הפצת בגד עליון מלכותי לאחרים וראו בזה "בגידה חמורה" אבל גדילים ואריגים אחרים נצבעו בצבע זה בלי כל חשש. והוכיח מעבר לכל ספק שלא הייתה גזירה כללית על שימוש בארגמון בכל הדורות.
♦
התבוננות בממצאים הארכיאולוגיים המאששים את הזיהוי
כתב הרב בנימין הלוי: "אחד הראיות שמביאים לזיהוי המורקס כמפיק צבע תכלת בימים קדמונים הוא ה"אריג מסיביר" שהובא מפרס, שנמצאו בו צבעים כחול וסגול, והוכח בבדיקת מעבדה שהוא נעשה מהמורקס". עכ"ד.
♦
האריג מסיביר
C:\Users\יוסף כהן\Downloads\אריג עתיק.PNGאמנם פרופ' צבי קורן נסע במיוחד לסנט פטרסבורג לבדוק את הממצא, וזאת היתה תשובתו:הטקסטיל המדובר הוא בד אוכף רב-צבעים לרוכבי סוסים מתרבות הפּאזיריק של המאה הרביעית לפני הספירה מסיביר הרחוקה ברוסיה, וכעת הבד שוכן במוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרסבורג. נסעתי לשם להביא דוגמאות מהבד הזה למעבדתי בישראל כדי לבצע אנליזות מחודשות עם מכשור מתקדם.
על בד האוכף יש אזורים שצבעם כחול-שמיים לאור יום, אבל הטקסטיל כולו מורכב מהרבה צבעים אחרים. בפרסום הרוסי המקורי דווח כי כמה חוטים של טקסטיל זה נצבעו עם חלזון מורקס כלשהו. האנליזות הכימיות שלי הראו שחלק מהחוטים הסגולים והאדומים-סגולים אכן נצבעו במורקס, אבל לא החוטים הכחולים, שנצבעו ממקור צמחי, למשל איסטיס. לכן, החוטים הכחולים האלה אינם תכלת.
♦
האריג מואדי מורבעת
האריג מואדי מורבעת הוא צבוע בצבע ירקרק, האמת שהחוקרים גם דנו במקור צבע באריג זה. וכמו שכתב בחותם של אמת (עמ' 42) בשם פרופסור קורן שכמות האינדיגו המצוייה כאן מרובה הרבה יותר משיכולה להיות על ידי חלזון המורקס. ומעלה שם כמה הסברים למראה הצבע, שהוא בגלל עירוב הצהוב של הפשתן עצמו עם צבע, דבר היוצר אשליה אופטית של ירוק. וכן חשיפה לשמש ממושכת משנה את הצבע באופן טבעי, ואין כאן כל ראיה לצבע המקורי שהיה כאן. או שהיה זה שאריות של צבע. וע"ש. בהתכתבות עם בעל חותם של אמת כתב לי: מזה שהצבע הוא כחול בהיר דווקא מבואר שהתמיסה היתה מהולה- דבר שמתאים לצביעה שניה ושלישית כי לא מדובר בצביעה אחידה וברורה בגוון אחיד רק בלי נטייה לאדום כמו ארגמן, אלא תכלת. והשבתי לו: כשאני מתבונן באריג, אני אכן רואה גם לא תכלת אחידה ויפה אלא צביעה לקויה. ייתכן שזה נותן רגליים לדבר של מה שאתה אומר.♦
האריג ממצדה
כל המתבונן היטב באריג יראה בעין כי לא מדובר בכחול טהור אלא בסגול עם נטייה לכחול, וייתכן שגם זה נעשה על ידי חשיפה לשמש ברבות השנים. וידעתי שיש דיון בזה ופרופ' צבי קורן כתב שמדובר כאן בנטייה חזקה מאד לסגול, והרב אברהם גרוס הסובר שנוטה הרבה יותר לכחול עם נטייה קלה לסגול. והמתבונן בתמונות המצולמות רואים שיש חוטים הנוטים יותר לכחול ויש הנוטים יותר לסגול. הדבר משמעותי בהבנה, האם מדובר בסגול שדהה בשמש והפך ליותר כחול, וגם החלק הכחול שבו הוא רק מחמת הדהייה או אריג שכולו כחול ואכמ"ל. ומ"מ לכו"ע יש נטייה לסגול ואין המדובר בתכלת של תורה.ומ"מ גם בחלק הכחול, לפי עדות חוקרים שהשוו את הצבע יש נטייה לסגול, וזה מחזק את האמור שאין המדובר בצביעה כתכלת של תורה כלל.
ולאחר כתבי זאת התכתבתי עם הרב אברהם גרוס שליט"א שביקר במוזיאון שמצוי בו האריג, ואף שלא הרשו לו לקחת תמונות, היה עמו כמה פיסות צמר צבועים גוונים שונים, ואחד תאם, לדבריו, בדיוק לאריג. כששאלתי אותו אם הבחין בחילוקים בתוך האריג עצמו, כתב לי "לא הבחנתי בשינוי גוונים בתוך האריג. נראה לי שהשינוי שמופיע בתמונה נובע מהשתקפות האור, ולא מהצבע עצמו. בוודאי שהכחול הזה וגם הסגול אינם הגוונים שראיתי". הוא שלח לי שני תמונות של האריג שעמו עשה השואה לאריג במצדה, וטען שאת הגוון האמיתי משקף דווקא התמונה הזו, אבל גם היא לא מדוייקת ויש בה עוד טיפה נטייה לסגול.
♦
האריג התואם לצבע האמיתי של האריג במצדה
שאלתי את הרב גרוס, ליתר בטחון אפשר לומר בודאות כי לא היה חילוקי גוונים (לכה"פ משמעותיים) בתוך האריג. אתה לא זוכר שהיה או שאתה זוכר שלא היה. והוא השיבני "אני לא יכול להגיד בודאות, למרות שעיינתי בו היטב, אבל לא חישבתי על זה, ולכן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, וגם צבע האריג היה מאוד קטן, כמו סנטימטר, לכן אני לא יכול לומר שודאי שלא היה בקצוות איזה נטיה [חזקה יותר] לסגול או משהו כזה"האמת שבעקבות עדותו הבלתי אמצעית של הרב גרוס, כי גודל הצבע הוא סך הכל סנטימטר אחד באריג, התחזקה טענתי שכתבתי שאין המדובר בצביעה רגילה, אלא לכאורה אין כאן אלא התזת צבע באמצע האריג, וזה לא צביעה מכוונת. אולם הרב גרוס השיבני: "זה בצורה ברורה. יש הרבה בגדים שיש צורות עליהם אפילו שהצורות הם קטנים, אין מה לדבר, זה לא סתם שפיכת צבע". עכ"ד.
בנוסף יש לחזק טענה זו גם משום שכפי המקובל בצביעה העתיקה הצביעה מתבצעת ע"י שריית הצמר בתוך היורה של הצבע הממצא הנ"ל מעלה תהיות כיצד הגיע הצבע לאמצע האריג, באופן שאף אם לא ברור שנצבע במכחול ולא ע"י שריה כנהוג בצביעה העתיקה. הן אמת שאין זו דחייה ברורה שאפשר לומר שהיו אלו חוטים שנצבעו לפני כן ונארגו בתוך הבגד.
ומ"מ להסתמך על אריג יחיד, הצבוע בסגול כחלחל, ולא בכחול שמים, שמדובר בחז"ל כלל וכלל, אינו סביר לחלוטין.
♦
חרסים מתל שקמונה
תל שקמונה, השוכן על תלולית חוף קטנה בדרומה של חיפה, נודע בעיקר בזכות השרידים המרשימים של היישוב מן התקופה הביזנטית, הכוללים פסיפסים מעשה אומן. ואולם, ממצאים חשובים לא פחות מתייחסים ליישוב קדום בהרבה – מתקופת הברזל (המאה ה־11 עד המאה ה־6 לפני ספירת האומות), היינו מימי הממלכה המאוחדת בימי שאול, דוד ושלמה, ולאחריה תקופת ממלכות ישראל ויהודה. יישוב זה היה קטן במידותיו, ועמד בראש התלולית.שטחו של תל שקמונה באותם ימים הוערך בכחמישה דונם בלבד, לעומת כ־100 דונם בשיא גודלה של העיר בתקופה הביזנטית. חפירות יסודיות בתל נערכו בשנים תשכ"ג – תשל"ז (1963 – 1977) בידי ד"ר יוסף אלגביש, מטעם מוזיאון חיפה, בסיועו של ראש העיר דאז, מר אבא חושי. אף שהממצא החומרי היה עשיר ומגוון, הרי שמסיבות שונות לא פורסמו רוב הממצאים בכתבי עת מדעיים, ורבים מהם נותרו חבויים מעיני החוקרים.
בתל שקמונה נתגלה מספר אגני חרס מן הגדולים הידועים בעולם, מן האלף הראשון לפני ספירת האומות, שעליהם נשתמרו שרידי צבע ארגמן בגוונים שונים. בדיקות כימיות שנערכו בידי ד"ר נעמה סוקניק, אוצרת חומרים אורגניים ברשות העתיקות, בשיתוף צוות חוקרים מאוניברסיטת בר־אילן – ד"ר דוד אילוז, ד"ר אלכסנדר ורוואק ופרופ' זהר עמר – הוכיחו כי מדובר בצבע ארגמן אמיתי, שהופק מן החלזונות הימיים.
החוקרים מציינים כי נדיר למצוא שברי כלי חרס מתקופה זו שעליהם שרידי צבע ארגמן. אמנם לאורך החוף הצפוני של ארץ ישראל נתגלו ממצאים בודדים מסוג זה, אך בתל שקמונה מספר שברי החרס המתקרב לשלושים מהווה תופעה חריגה במיוחד.
בנוסף, נמצאו בתל עדויות רבות לפעילות ייצור ארגמן בקנה מידה נרחב – עשרות משקולות פלך וכלי טוויה, המעידים על עיבוד צמר וייצור טקסטילים אשר נצבעו במקום. מכלול הממצאים הללו מחזק את ההבנה כי תל שקמונה שימש מרכז חשוב לייצור צבע הארגמן בתקופת הבית הראשון והלאה.
אם נתבונן בכל המימצאים הארכיאולוגיים נוכל לומר בבטחון שבכולם נמצא הצבע סגול, ובחלק בשוליים כחול סגלגל, אך תכלת טהורה כדברי חז"ל היא לא נמצאת. יש אמנם מקומות בתמונות כשהיא קטנה ובעין בלתי מזויינת נראית ככחול, אך אפילו כשמדפיסים את התמונה שוב רואים שמדובר בסגול, כל שכן וכל שכן, שלפי ממצאי המחקרים מדובר בסגול ארגמן בלבד. ולכן אין כאן אפילו אריגים עם תכלת, ובודאי שלא מצאו מקום שבו צובעים בעיקר בצבע תכלת. ובודאי שלא מצאו אריגי צמר של ציצית וכיוצא בזה, ולכן אלו ראיות קלושות וחלשות ובלתי משמעותיות כמעט. וכן בטבלה המדוייקת של הצבעים שנמצאו לפי הממצאים המדויקים עם המספר של הצבע נמצא שכולם צבועים בסדול.
הרה"ג יעקב אפשטיין בשו"ת חבל נחלתו (בסעיפים ב' וסו"ס ד) הביא את דברים שאמרו לו חוקרים מומחים בשיחה אישית:
בעולם נתגלו בסה"כ ארבע פיסות אריג כחולות שמקור צבען זוהה מארגמונים. אף אחת מהן לא מפתילי ציצית. שאר האריגים בצבע תכלת זוהו כחקויים מן הצומח (קלא אילן). שתי פיסות אריג מתוך אותן ארבע מחפירות עין בוקק שנכתב עליהן שצבועים בתכלת חלזון התברר לאחר בדיקות נוספות שאף הן צבועות בצבע מן הצומח — כך ענתה לי גב' אורית שמיר העוסקת מטעם רשות העתיקות בבדים עתיקים. וא"כ לא נמצא עד עתה, בכל ארץ ישראל אריג צבוע בתכלת מן החי[4].
בשיחה נוספת עמו, אמר פרופ' קורן שאף חוטי התכלת (המלכותית) הידועים היום ואשר היו נחשבים עד ימינו כבאים מן החי, בבדיקות משוכללות ומדויקות יותר הוכח שאינן מן החי אלא מן הצומח.
וממילא אחוזי הוודאות – בהנחה שאנחנו מסתמכים אך ורק על ממצא ארכאולוגי פיזי, שימוש במורקס לצבע סגול – ודאות כמעט מלאה (95% – 100%). שימוש נרחב בכחול מורקס לציצית בישראל הקדומה – ודאות נמוכה מאוד מבחינת ארכיאולוגיה טהורה (אולי 10% – 20%) משום שאין אתר צביעה או אריגים מזוהים בבירור כתכלת.
ולכן לקחת את הזיהוי הזה כמוכח מדעית, וממילא לדחוק את דברי הגמרא והראשונים ולהוציאם מפשוטם ולהתייחס אליהם כדברי אגדה הוא דבר קשה עד מאד.
♦
היחס למדעים כשאינם הולכים יד ביד עם חז"ל
היחס למדעים שאינם מדוייקים במקרים שאינם הולכים יד ביד עם דברי חז"ל, עלינו להשתחרר מהמשתקף מהמדע שאינו מדוייק, ולתת את הבכורה לחז"ל. וכפי שביאר בזה הגאון ר' יוסף חיים מבבל זצוק"ל "אבל המאמין בתורה ודברי קבלה לבו בטוח כל דבר שימצא בתורה הוא אמת ויציב, ואין צריך להעביר זמן בעבורו כדי לאמת אותו על ידי נסיון". הוא מביא דוגמאות רבות מחז"ל כגון עיבור הנחש ועוד. ומוסיף "עוד יש כמה דברים גשמיים תחת השמש, אשר השכל אינו קולט ידיעת טבעם באמתות, כי נראה לו בהשקפתו בהם דאי אפשר להיות כפי הטבע ולכן הוא נסוג אחור לחשוב בהם דבר הפך האמת, וכאשר חשבו דורות הראשונים בכמה דברים הפך האמת מחמת קוצר דעתם, שנתקשו בהם קושיות עצומות שאי אפשר להיות כן כפי הטבע, ואחר כמה דורות שנתחכמו לעשות כלים חדשים אשר בהם יתגלו נסתרות הטבע, שבזה בעל כרחם צריכין להודות הפך דעתם הראשונה, כי חוש הראיה היה מכריחם להודות להפך, ואז טרחו ויגעו למצוא תירוצים לקושיות שלהם והסכימו לחזור מדעתם הראשונה. וכל זה נעשה בהם במשך הדורות, ובאמת תמצא כי האמת אשר הסכימו עליו באחרונה אחר כמה דורות הנה הוא מפורש יוצא בתורה ובדברי חז"ל אשר הם יוצאים מדברי התורה".לאחר מכן המחבר מבאר כיצד גילויים מדעיים, שהעולם החיצוני טרח ויגע שנים רבות להגיע אליהם, כבר היו גלויים וידועים לחכמי ישראל מדורי דורות, הכל מתוך עיון והעמקה בתורתנו הקדושה ובדברי חז"ל. להלן תמצית הדברים בתוספת ביאור:
משקל האוויר: חכמי האומות נהגו ללגלג על חכמי ישראל האומרים כי לאוויר יש משקל, כפי שנאמר בספר איוב (כ"ח, כ"ה) "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה". טענתם הייתה, שלוּ היה לאוויר משקל, היינו חשים בו כמשא כבד. אולם, כעבור דורות, באמצעות כלים מדעיים חדישים, "גילו" אותם חכמים את אשר היה כתוב אצלנו מקדמת דנא – שלאוויר אכן יש משקל. הם הוכיחו זאת על ידי שקילת כלי סגור, שאיבת האוויר מתוכו ושקילתו מחדש, ומצאוהו קל יותר. כפי שמביא ב'ספר הברית' (מאמר ו', פ"ג), יגיעה של שנים רבות מצדם, אימתה אמת פשוטה הידועה לנו מן המקורות, וכפי שביאר גם רבינו חיים ויטאל ז"ל במבוא שערים.
עקרון כליאת האוויר במים: חכמי אירופה התפארו בהמצאתם המאפשרת לאדם לשהות מתחת למים באמצעות כלי ייעודי (כדוגמת צוללת). יסוד ההמצאה טמון בהבנה כי אוויר הכלוא בכלי אינו מאפשר למים לחדור פנימה. מה שהם ראו כהישג מדעי כביר, אינו אלא הלכה פשוטה השנויה אצלנו במשנה במסכת טהרות: "כלי שהטבילו דרך פיו, כאילו לא טבל". ומבאר הר"ע מברטנורא, שהסיבה היא שכאשר הכלי מוכנס למים כשפיו כלפי מטה, האוויר הכלוא בו מונע מהמים למלא את חללו, ולכן אין הטבילה מועילה. נמצא, שחכמי המדע טרחו שנים להבין עיקרון פיזיקלי המפורש בדברי חז"ל.
קיומה של יבשת אמריקה ואזורי הזמן: גילוי יבשת אמריקה בשנת ה'רנ"ב (1492) נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה העולמית. אך למעשה, קיומו של חלק נוסף בעולם, אשר הזמנים בו הפוכים משלנו, כבר נרמז במקורותינו הקדושים. בזוהר הקדוש (ויקרא, דף י') מובא כי "אית אתר בישובא, כד נהיר לאלין חשיך לאלין"[5] (יש מקום ביישוב, שכאשר אור לאֵלוּ - חושך לאֵלוּ). יתרה מכך, בפסוק שבפרשת נח (בראשית ח', כ"ב) "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ", טמונה משמעות עמוקה. הרי ברור שלאחר המבול יהיו יום ולילה, אם כן מה בא הכתוב ללמדנו? אלא הכוונה היא, שבכל רגע נתון, מידת היום ומידת הלילה קיימות בעולם בו זמנית. בשעה שאצלנו יום, בחצי הכדור השני לילה, ולהיפך. כך גם "קיץ וחורף... זרע וקציר" - הם מתקיימים במקביל במקומות שונים בעולם.
ובזה יובנו דברי התנא כאן: הפוך בה והפוך בה — כלומר אין אתה צריך לעשות נסיון לברר הדברים העניינים היוצאים מתורה שבכתב ותורה שבעל פה ותאבד זמן הרבה על בירורם, אלא אתה תאמין שכל דבר העולה מדברי התורה הוא ברור כשמש דכן הוא, ואתה תבנה עליו בנין שאתה צריך לבנות עליו ואל תחוש פן יהרס הבנין שאתה בונה על פי דבריה. ואמר "הפוך בה והפוך בה" בכפל כנגד הנראה והיוצא מתורה שבכתב וכנגד הנראה והיוצא מתורה שבעל פה, שאין אתה צריך לעשות נסיון ולחקור בדברים שלהם כי הם אמת בלי ספק דאלו ואלו דברי אלהים חיים הם". עכ"ד.
♦
בענין מה שהמורקס אינו עומד בבדיקת הגמרא
תגובות נוספות למש"כ הרב"י הלוי לפי אותיות
ז-ח. לגבי אות ז' כבר הבאתי תירוץ זה במאמרי בקצרה, אך מבואר שם שהאחוזים הקטנים הגורמים לשינוי קל בהרכב, לא גורם לעמידות הצבע, ומה שכתבת באות ח' ודאי אינו בכלל דברי הרמב"ם "צביעה יפה העומדת ביפיה"[6]. ומה שכתב בשם ספר משנה אחרונה הוא תימה, שחז"ל שפיר הזהירו שכל שאינו מן "החילזון" המסויים הזה הרי הוא בכלל קלא אילן, והארכתי בזה במאמר הקודם.
ט. כל מי שרואה את דברי הרב הרצוג במקורם רואה עין בעין שעיקר מאי דכאיב ליה כאיבא הוא סימני הגמרא.
י. ימחל לי כת"ר שמתעלם מרבי אברהם בן הרמב"ם, ומההגהה בספר החתום, שהוא צבע כחול בהיר שמעורב עם לבן, וכל דבריו בזה אינם עונים אפילו כמלא נקב על הראיות שהבאנו[7]. אלא ודאי שכבודו מנסה ליישב בדוחק את המחקר שהביא לעיל. אך באמת אין כאן כל תשובות, המקובלות בשאר סוגיות כדרכה ש"ת.
יא. הרחבנו בפירוש המדוייק שפירש ר"ד פארדו, רש"י מדמה זאת לדברים מציאותיים מדוייקים, ובחז"ל ידעו להגדיר דברים, בדיוק מירבי, וכמו בעניני מראות הדמים, ידעו לחלק בין אדום כדם המכה, או אדום אחר, וגם כאן רש"י פירט בצורה הכי מדוייקת את הדברים[8].
יב. הבאתי סברא זו בתחילת המאמר הקודם, ונדחה מלשון התוספתא המפורש[9], ולכן הדברים דחויים מעיקרם.
לסיכום: מלבד שכמו שנתבאר במאמר הקודם הארגמון אינו תואם כלל לסימני הגמרא. וגם אינו עומד בבדיקה המבוארת ברמב"ם. אלא שגם לפי המדע אין כל ראיות חזקות לזיהוי חלזון זה. ומהסיבות דלהלן:
א. החלזון הזה לא ידוע מכתבי האומות, וכפי שהוכחנו כולם דברו על סגול, ולא על תכלת. והפסוק שהביא כבודו לא מעלה ולא מוריד לגבי הזיהוי של החלזון המורקס כמפיק תכלת.
ב. לא נמצאו כל בתי צביעה המפיקים צבע תכלת אלא רק המפיקים צבע ארגמן.
ג. האריג מסיביר שהביא כבודו כראיה שוברו בצידו, שפרופסור קורן טס במיוחד לסיביר ובדק שרק הסגול שם יצא מהמורקס, ואילו התכלת מוצאו מצבע צמחי ולא מן החי כלל. ושני האריגים היחידים שנמצאו מואדי מורבעת, וממצדה, כבר נתבאר היטב שאין מהם כל הכרח שהוציאו גוון תכלת בימים קדמונים מחלזון זה.
ד. להגדיר דברי הגמרא תוספתא ורמב"ם כדברי אגדה בגלל ממצאים קלושים כאלה, הוא דבר זר ותמוה. לפענ"ד.
ועל כן בהא נחתינא ובהא סליקנא, דאין נראה שיש בסיס לזיהוי הארגמון קהה קוצים כחלזון שהוא המפיק תכלת של תורה.[10]
♦ ♦ ♦