תגובה בעניין זיהוי התכלת

לכבוד הרב יוסף ישראל כהן שליט"א שלום רב:
ראיתי את מאמרו בירחון האוצר (אב תשפ"ה) בו כתב שאין לזהות את הארגמון קהה קוצים כחלזון התכלת. אך לענ"ד הזיהוי הוא נכון, ובאשר לטענות שכב' כתב יש להשיב כדלהלן:
א. חלזון התכלת היה משמש לצביעה לא רק את עם ישראל את כל העולם כולו והיה ידוע ומפורסם, ולכן ניתן ללמוד עליו גם מספרי אומות העולם (המסיחים לפי תומם). תיאורים על החלזון נמצאים בספרי אריסטו ועוד. מי שהרחיב בזה מאד היה פליניוס, שחי כאמור בזמן המשנה, בספרו "חקר הטבע" (ספר ט פרקים ס-סה) הוא מתאר את חלזונות הפורפור וכה כתב: באמצע גרונן נמצאת בלוטת הצבע, שם בתוך עורק לבן נמצא מעט מן הליחה היקרה. משתדלים לצודן בעודן חיות, שכן הן מקיאות עם נשמתן את הליחה. (כתב העת והיה לכם לציצית צביעת התכלת וחידושה עמ' 378 הערה 32). תאור זה תואם לגמ' בשבת (עה.) כל כמה דאית ביה (בחלזון) נשמה, טפי ניחא ליה (למוציא את הדם מן החלזון) כי היכי דליציל צבעיה.
ב. במשך שנות גלותינו גזרה המלכות שלא להשתמש בתכלת. כדאיתא בסנהדרין (יב.) שלחו ליה לרבא, זוג בא מרקת (טבריה), ותפשו נשר (חיל רומאים), ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו, תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ולזה כיונו חז"ל במדרש רבה (שלח פרשה יז סימן ה) "ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז", דאין הכונה שהתכלת נעלם או נכחד אלא שאינו מצוי. כדאיתא בפסחים (סב:) מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים, וכהה מאור עיניהם. ופרש"י נגנז, נשתכח. וכן מבואר בספר החוקים של רומי "קודקס יסטיניאנוס" משנת 383 לסה"נ וז"ל: אין רשות לשום אדם פרטי לפרק את הפורפרה הפורה הן בתוך משי הן בתוך צמר הנקרא בלאטה (ארגמן), אוקסיבלאטה (ארגמן נקי) וגם יקינטינא^[1] (תכלת). אם מישהו ימכור את הגיזה של המורקס הנ"ל שידע שממונו וראשו יעמדו לדין. ע"כ. ולפ"ז מובן מדוע פסקה התכלת מישראל. ודבר זה נרמז ברמב"ן (שמות כח ב) וז"ל: והתכלת, גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים.
ג. יש ממצאים המצביעים על ייצור צבע מארגמון קהה קוצים ע"י הפניקים והכנענים שנמצאו לאורך חופי א"י ולבנון, בין השאר בתל מור, תל אבו הואם, עכו, צור. ראויים לציון מיוחד הממצאים באזור צור, שהייתה מובילת תעשיית התכלת בעולם העתיק - ערימה ענקית (100 מ' אורך, 2.5 רוחב ו- 2-3 מ' גובה) של קונכיות ארגמונים חתוכות באזור בלוטת הצבע ומופרדות משאר סוגי הקונכיות. כמו כן נמצאו באזור בתי צביעה רבים. נמצאו עדויות לצביעה גם במספר מקומות נוספים במזרח התיכון, בין השאר באי ג'רבה.
ד. כמו כן נמצא בבית קברות בסיביר אוכף איראני עשוי צמר כבן 2,500 שנה (תקופת בית ראשון) בגודל 235X60 ס"מ. האריג היה בעל תבניות מרובעות על רקע סגול עם מסגרת של תבניות מלבניות על רקע כחול. ניתוח כימי הראה כי הכחול והסגול באו מחלזונות ארגמון (Murex).
ה. לאור הנ"ל נמצאנו למדים שהארגמון קהה קוצים היה ידוע ובו היו צובעים (לא רק תכלת) והיתה סביבו תעשיה שלמה. ידיעות אלו מהוות לנו בסיס איתן כדי להתאימו עם סימני חז"ל. ובזה יש לציין נקודה חשובה, שחז"ל לא הביאו סימנים אלו בשביל שנוכל לזהות את החילזון בבוא הזמן. ולכן לא כל דברי חז"ל הם כפשוטו ממש, אלא הם דברי אגדה שהצפון בהם רב על הנגלה. ולכן כדי לזהות את החילזון יש לנו להצמד לסימנים העיקריים שבו (כגון שעדיף להוציא צבעו כשהוא חי כנ"ל אות א), ולא לדברי האגדה כגון: עולה אחת לשבעים שנה^[2], גופו דומה לים, וכדו'. ובפרט כאשר אפשר להתאים את הארגמון למדרשים אלה ע"י פירוש שמניח את הדעת, אין לנו לדחותו מחמת שהפשט הפשוט אינו כן. ולכן מה שפירשו שגופו דומה לים משום שהקונכיה מכוסה באצות ים וכדו' לא נפלאת היא. אע"פ ששאר עצמים שבים ג"כ מתכסים באופן זה, מ"מ אנן איירינן ביצור חי, שבזה הוא שונה משאר דגי הים שאין להם קונכיה שיכולות האצות לידבק בה, והבדל זה ציינו חז"ל. ומעתה אין גם שום מניעה לפרש שגופו דומה לים היינו הקימוטים שעל הקונכיה שדומים לגלי הים.
ו. בעמוד קמט הביא כב' את לשון הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב) שכתב: "מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת", ע"כ. ופירש שעינו של החילזון הוא הקונכיה שצבעה כחול. וזה אינו, כי 'עין' פירושו צבע, כדאיתא במשנה (שבת יז:) ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ופרש"י: העין-הצבע, שיקלוט במעוד יום. וכן משמע ברמב"ם שם לעיל מינה שכתב: "ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין.
ומה שכתוב במסכת ציצית שגופו דומה לרקיע, י"ל דהוא ע"פ הגמ' במנחות (מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, ויתכן שערבוב ברייתות יש כאן, ומאן לימא לן דמתרצתא היא, שמא לא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא (ובכת"י אחד במהדורת היגר ליתא לכל המשפט 'וגופו דומה לרקיע' עי"ש). כמו כן אפשר לפרש גופו דומה לרקיע היינו גופו של הצבע. ואע"פ שרש"י בגמ' ורבינו גרשום פירשו 'מראה גופו', היינו משום שבגמ' כתוב שגופו דומה לים, היה אפשר לפרש כן, משא"כ אם נגרוס רקיע. ובצירוף מש"כ כב' שבתונסיא נמצו קונכיות עם פסים כחולים, אע"פ שהם יחסית נדירים, יתכן שבזמן חז"ל היו מצויים כאלה גם בחופי א"י ומקומות אחרים. אך ודאי שלא יתכן לומר שרק חלזון עם קונכיה בצבע כזה הוא היחיד הכשר, אלא כולם כשרים.
ז. מש"כ בעמ' קנא שע"י החשיפה לשמש הוא הופך לאינדיגו שהוא ממש הקלא אילן, אינו ראיה, כי האינדיגו היא מולקולת הצבע הכחול. ובכל מקום שיש כחול יימצא האינדיגו. אך במורקס יש גם monobromoindigo ו- dibromoindigo שיותר נוטים לסגול-אדום. קרינת השמש מפרקת את הקשרים עם אטומי הברום והופכת את ה -dibromoindigo הסגול לאינדיגו שהוא כחול מוחלט, מה שמותיר את הצבע גוון תכלת שמימי. ואין שום דופי בזה שעושים תחבולה ע"י חשיפה לקרני השמש משום שכך היא דרך צביעתו והפקת צבעו, ולא גרע מסממנים שמוסיפים ביורה לצורך תהליך הצביעה.
ח. מש"כ בעמ' קנא לגבי עמידות הצבע בבדיקת מי רגלים והביא תמונות ממחישות. הנה מצד שני יש גם ראיות לאידך גיסא כנ"ל, ונראה שיש לישב בשני אופנים: חדא, דאע"פ שהצבע דהה, מ"מ י"ל שלא על דיהה כזה דברו חז"ל, כי הכא איירינן בחלזון ולא בקלא אילן. ויתכן מאד שאם יעשו נסיון כזה על קלא אילן ידהה הצבע הרבה יותר. ויש להוסיף כאן מש"כ בספר משנה אחרונה וז"ל: שאף אם צבע הפורפורה אינו הצבע האמתי אלא רק דומה לו, היה להם לחז"ל להזהיר על השתמשות בפורפורה במקום תכלת כשם שהזהירו על השימוש ב'קלא אילן'.
ט. לגבי הרב הרצוג זצ"ל דבר ידוע הוא שאחד הקשיים המרכזיים של הרב הרצוג בזיהויו של הארגמון היה משום שהוא צובע סגול ולא כחול, והרב הרצוג אחז דבעינן צבע כחול בדוקא והביא ראיות לכך. ולכן ברור הדבר שהרב הרצוג לא ידע מענין החשיפה לשמש, שהרי אם היה יודע ודאי שהיה מתייחס לכך.
י. מש"כ לגבי גוון התכלת, דמשמע ברמב"ם דבעינן שיהיה כחול בהיר כעין הרקיע, ואי לאו פסול, שכתב הרמב"ם: "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול". גם בזה יד הדוחה נטויה. דז"ל הרמב"ם (ציצית פ"ב ה"א): תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית, עכ"ל. והנה מש"כ דבעינן שיהיה כדמות הרקיע אינו בא לשלול את הכחול הכהה, שהרי גם הכחול הוא כדמות הרקיע אלא שהוא כהה. ומש"כ "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול", חוזר עמש"כ קודם לכן, דבעינן שתהיה הצביעה עומדת ולא תשתנה. כמו כן יש להוכיח מסוף דברי הרמב"ם, שכתב אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר משחירין. והלא שחור פסול, וכיצד כתב כגון וכו'? וע"כ לומר שמש"כ שחור כונתו לכחול כהה שגם הוא כשר. כ"כ במעשה רוקח שם וז"ל: צ"ל דלאו דוקא שחור ממש דאם כן לא היה דומה לרקיע כלל ורבינו כתב אף על פי שהוא כעין הרקיע וק"ל. עכ"ל. וכ"כ רבי חיים קנייבסקי זצ"ל בקרית מלך וז"ל: רבנו קורא שחור למראה התכלת וכ"ה בסמוך ה"ה והושחרה יותר כו' ובה"ח חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת. ע"כ. ולפי הנ"ל יש לבאר מש"כ רש"י בסוטה ( יז. ד"ה שהתכלת דומה) וז"ל: דתכלת לא דמי לרקיע כל כך אלא דומה לדומה כמו תכלת דומה למראה הים ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע. עכ"ל. וכונתו לומר דמכיון שהתכלת כהה יותר מהרקיע, לכן הוא רק דומה לדומה. ומש"כ הרמב"ם בתחילת דבריו דבעינן שיהיה כפתוך שבכחול וכטהרו של רקיע, הוא רק לבאר את עיקרו של הצבע, דבעינן שיהיה כך לכתחילה, כי כך הוא לשון הברייתא, דומה לרקיע, אך ודאי שאינו לעיכובא, וכמש"כ בסוף דבריו.
יא. מה שהביא מרש"י שכתב שהתכלת הוא ירוק, אין הכונה לירוק ככרתי, כי בלשון הקודש יש ארבעה שמות לצבעים והם: שחור לבן אדום וירוק^[3]. השחור הוא כל צבע כהה (כגון חום וכחול כהים מאד) והלבן הוא כל צבע בהיר (כגון אפור וצהב בהירים מאד), האדום כולל את כל גווני החום, כגון פרה אדומה, וכ"כ רש"י בבכורות (ו.) שסתם סוסים אדומים הם. וכ"כ ברבינו גרשם "דסתם סוס אדום וחמור שחור". וכן הוא במכילתא דרשב"י (פרק טז פסוק לא) "מה זרע פשתן אדום". וכן הוא לגבי הצבע הירוק שכולל ג' מיני צבעים, את הירוק ככרתי, את הצהוב, ואת הכחול. ולכן אמרו בגמ' שאתרוג הירוק ככרתי פסול, כי אם יאמרו ירוק סתם אפשר לפרש שמדובר באתרוג צהוב. ולכן אמרו ירוק ככרתי כדי להבדילו מהירוק שהוא צהוב, שהוא מראה האתרוג. וכ"כ בהרחבה התוס' בסוכה (לא: ד"ה הירוק ככרתי) דבפרק אלו טריפות (חולין דף מז:) משמע דירוק דמי לחלמון של ביצה שהוא כעין צבע יאל"ה בלע"ז (צהוב) דאמרינן כגון ביעתא טרפה ופריך אלא ירוקה דכשרה היכי דמי ככרתי וכן משמע בתוספתא דנגעים שדומה לשעוה. ע"כ. והצבע הצהוב שמופיע בתורה בפרשת נגעים כתבו המפרשים שם שהכונה לזהוב ואינו שם של צבע. וכן הוא לגבי חום בכשבים נחלקו המפרשים בביאורו מה הוא כיעו"ש. וא"כ ה"ה לצבע הכחול שנכלל בירוק. ולזה כיון רש"י כשפירש ירוק לצבע הכחול. ומש"כ רש"י בברכות שהוא דומה לכרתי, היינו משום דהתם מיירי על זמן ק"ש בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי, וע"ז כתב רש"י שהתכלת דומה לכרתי, משום ששניהם קרובים בכהות צבעם וקשה להבדיל ביניהם בחשיכה, וכאשר עלה השחר שיכול להבדיל ביניהם אזי יכול לקרות את שמע. וברור.
יב. לסיום יש לצרף את מש"כ בפירוש באר יהודה על הרמב"ם (ציצית פ"ב ה"א) שאפשר לומר שכל ענין החלזון הוא משום דבעינן שתעמוד הצביעה ולא משום דהוי הלכה למשה מסיני דבעינן חלזון בדוקא. וע"ש שכתב לדקדק כן מלשון הרמב"ם בהלכה ב. ולענ"ד יש לדקדק כן גם מלשון הרמב"ם בהלכה א, שכתב: תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית. עכ"ל. ומבואר שהגדרת תכלת של תורה הוא צבע כחול עמיד, ואם איתא, היה לו לומר תכלת האמורה בתורה הוא חלזון.
בסיכום: חלזון התכלת של התורה היה ידוע גם אצל אומות העולם, כמש"כ באסתר (א, ו) חור כרפס ותכלת. כמו כן ישנם כתבים של חכמי אוה"ע מלפני אלפי שנים שכתבו במפורש שמהארגמון קהה קוצים הפיקו תכלת, והתיאורים תואמים את דברי חז"ל, גם נמצאו בתי צביעה עם קונכיות של הארגמון, וגם אריג עם תכלת זוהה ע"י בדיקת מעבדה שהופק מהארגמון. שאר התיאורים המופיעים בחז"ל שהם דברי אגדה אפשר לפרשם בכמה פנים, ולכן אין להביא מהם ראיה לסתור. ומקום הניחו לנו משמיא להתגדר בו לזכות במצוה יקרה זו, מה שלא זכו לה אבותינו ואבות אבותינו מאות בשנים.
♦ ♦ ♦