א.
בעיני רבים מאיתנו חודש אלול מצטייר כחודש של פחד איום ונורא, חודש של יראה, ובעיני חלק מאיתנו אף חודש של קושי, או אולי אפילו של סיוט מתמשך.
ובאמת זה ודאי שחודש אלול זה זמן גם של פחד הדין, כיון שלמעשה אנו עומדים סמוך ונראה לראש השנה. וידועים דברי הגר"י סלנטר זצ"ל (אור ישראל מכתב י"ד) "אשר מלפנים בישראל כל איש אחזתו פלצות מקול הקורא אלול".
וידוע מה שאמר הגרי"ס זצ"ל, שכל השנה צריכים להרגיש כמו בחודש אלול, וחודש אלול עצמו ודאי ש'אלול' הוא.
ומספרים על הגרי"ס זצ"ל שבכל חודש אלול היה שרוי בפחד איום ונורא, ופעם שאל אותו יהודי אחד: וכי אלול הוא דוב שצריך לפחד ממנו? השיב לו הגרי"ס זצ"ל: אלול הוא מפחיד הרבה יותר מאשר דוב, שהרי דוד המלך ע"ה אמר (שמואל א' פרק י"ז פס' ל"ו) "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך", ואף על פי כן הוא מעיד על עצמו (תהלים פרק קי"ט פס' ק"כ) "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי". הרי שהפחד מפני משפט ה' הוא יותר גדול מאשר פחד מאריה או דוב.
♦
ב.
אמנם באמת כאשר מתבוננים במקורות הדברים רואים שעיקר המהות של חודש אלול היא שונה לגמרי, וכדלהלן.
לאחר קבלת התורה עלה משה רבינו להר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, ובירידתו מן ההר חטאו ישראל בעגל, ועלה משה רבינו שוב להר ארבעים יום וארבעים לילה להתנפל לפני ה' ולבקש רחמים על ישראל, כאשר בימים אלו היה הקב"ה כביכול בכעס. ולאחר מכן עלה משה רבינו שוב להר סיני כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, אשר ימים אלו היו ברצון, כאשר שיא הרצון והאהבה היה בסיומם של ימים אלו - אז אמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך".
וזהו בעצם המקור הראשון לארבעים ימי הרחמים הללו, וכמבואר בטור ובמשנה ברורה (סי' תקפ"א) באריכות.
ומבואר מכאן שארבעים יום הללו אין עניינם כלל ימי פחד ויראה, אלא ימי אהבה ורחמים, ימי רצון ופיוס.
♦
ג.
כתב המשנה ברורה (שם) שיש סמך לימים אלו מן המקרא (שיר השירים פרק ו' פס' ג') "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות עולה ארבעים, כנגד ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה [והמקור לרמז זה הוא מדברי האבודרהם, ועוד].
מבואר כאן שארבעים יום אלו הם ימים של קירבה ואהבה בינינו לבין השי"ת, אני לדודי – אנו מתקרבים ושבים להשי"ת, וכנגד זה דודי לי – הקב"ה שב אלינו ומתקרב אלינו לקבל את תשובתנו מאהבה.
וכמו שפירש הרוקח אני לדודי ודודי לי, אני אשוב אליו בתשובה והוא ישוב אלי, כדכתיב במלאכי (פרק ג' פס' ז') שובו אלי ואשובה אליכם.
♦
ד.
עוד כתב המשנה ברורה (שם) סמך נוסף מן המקרא (דברים פרק ל' פס' ו') "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" ראשי תיבות אלול [והמקור לרמז זה הוא מדברי בעל הטורים, אבודרהם, מהרי"ל, של"ה, ועוד].
ואם נתבונן בדברי הפסוק, הרי כתוב שם "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
וגם כאן רואים שחודש אלול הוא חודש של אהבה ורצון לפני הקב"ה.
♦
ה.
מבואר בחז"ל (ספר יצירה פרק ה' משנה י"ב, ועוד) שישנם בשמים שנים עשר מזלות, וכל מזל הוא כנגד חודש אחד בשנה, והמזל של חודש אלול זה "בתולה". וביאר הרמב"ן (הובא בחכמה ומוסר ח"א אות פ"ה) שדבר זה בא להורות על חיבתן של ישראל לאביהם שבשמים.
הגרש"ד פינקוס זצ"ל מבאר שמונח כאן עומק גדול.
הנביאים שהתנבאו על כלל ישראל וניסו להחזירם בתשובה, המשילו את כנסת לישראל לאשת נעורים שחטאה ובגדה בבעלה, שהרי בהליכתם לעבוד אלהים אחרים הם מורדים בהקב"ה, והרי הם כאשת איש שזינתה תחת בעלה.
נשאלת השאלה, אם כן כיצד יתכן שעם ישראל יכולים לחזור בתשובה ולשוב להקב"ה, הרי אשת איש שקלקלה אסורה לשוב לבעלה. ואף אם תתחרט ותשוב אליו באמת ובלב שלם, גם כן כיון שקלקלה אינה יכולה לשוב לבעלה. ואם כן כיצד יתכן שכנסת ישראל תשוב להקב"ה.
ובאמת כבר עמדו בזה חז"ל (יומא פ"ו ב') "אמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיה פרק ג' פס' א') לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא, ואת זנית רעים רבים, ושוב אלי נאם ה'". ופירש הרד"ק (ירמיה שם) "במקומות רבים המשיל הכתוב כנסת ישראל לאשה והקב"ה בעלה, כלומר שלקחה לו לעם נחלה, והיא לו כאשה והוא לה כבעל, וכמו האשה שתזנה תחת בעלה שהיא חייבת, כן ישראל שהלכו אחרי עמים רבים ודבקו בטעותם קורא הכתוב זה זנות, וזה הענין נמצא בנביאים שדברו בזה המשל וקראו ענין זה ענין זנות ושמשו בו בכל לשון של זנות".
אך צריך לידע מה הביאור בזה, איך בכחה של תשובה לדחות את לא תעשה שבתורה.
אמנם באמת את התשובה לזה אומר הקב"ה בכבודו ובעצמו (ירמיה פרק ל"א פס' כ') "שובי בתולת ישראל" – דהיינו שעל ידי התשובה נעקר החטא למפרע, וכנסת ישראל נחשבת כבתולה שלא נבעלה מעולם.
וכמו שכתב רבינו יונה (יסוד התשובה) על בעל התשובה: "ביום ההוא ישליך כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאילו בו ביום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחילת מעשיו" – שעל ידי זה נעשה כתינוק בן יומו שלא חטא מעולם.
וכעין זה נראה מדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ד) שכתב על בעל התשובה, שמשנה שמו "כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".
♦
ו.
והנה אמרו חז"ל (יומא פ"ו ב') שעל ידי תשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות, אך על ידי תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכויות.
ועוד אמרו (שם פ"ו א') שהשבים בתשובה מיראה נאמר עליהם "ארפא משובתם" (הושע פרק י"ד פס' ה'), ופירש רש"י, שהוא כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו, אך השבים התשובה מאהבה נאמר עליהם "שובו בנים שובבים" (ירמיה פרק ג' פס' י"ד). ופירש רש"י שעל ידי תשובה מעלה אני עליכם כאילו מלכתחילה אין זה חטא אלא מעשה נערות ושובבות, כי השב מאהבה נעקר עוונו מתחילתו.
ומבואר מדברי חז"ל, שהכלל שתשובה עוקרת את החטא למפרע נאמר רק בתשובה מאהבה ולא בתשובה מיראה.
ואם כן, מי שחוזר בתשובה רק משום אימת הדין והפחד מפני משפט ה' צבאות, אמנם יקיים מצות תשובה, וזדונות יהפכו לו לשגגות, ובוודאי יהיה כך קרוב להשי"ת שבעתיים מבתחילה, אך עדיין לא יגיע למצב שהיה בו קודם החטא, ובוודאי שלא ליותר מכך.
אך מי שינצל את הימים הקדושים הללו להתקרב לקב"ה ולשוב אליו מאהבה, הוא יוכל לזכות להיות כבתולה וכתינוק שלא חטא מעולם, ולזכות לשיא הקירבה של אני לדודי ודודי לי. וכמו שאמרו במדרש (שיר השירים זוטא, פרשה ו' סי' ג') "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים - כבני אדם שלא טעמו טעם עבירה מימיהם".
♦ ♦ ♦
תגובה בעניין זיהוי התכלת♦ תגובה לתגובה בעניין זיהוי התכלת♦ בעניין עניית אמן בין הפרקים של ברכות ק"ש♦ צורת הפתח המפסיקה בבית הכנסת♦ טלטול מן הצד♦ בעניין שיעור כדי אכילת פרס במצוות