מחלוקת פוסקי זמנינו

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) האריך להסביר שלפי דברי מומחים הבקיאים בפעולת החשמל, הקול הנשמע דרך הטלפון או הרמקול אינו קולו של המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר הנוצר על ידי זרם חשמלי, כי פעולת מכשירים אלה להפוך את גלי הקול של האדם לגלים חשמליים, וכשמגיעים אותות החשמל לרמקול חוזרים ומתהפכים לגלי קול באמצעות ממברנא. ולכן תמה הרב מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך רמקול, ואיך לא שמו לבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם. ודמי לשמיעת קלטת, שהקול הראשון אינו בעולם, והקול הנשמע מהקלטת הוא קול אחר לגמרי.
אלא שבשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן קח) כתב להשיב על טענה זו, שאף אם נאמר שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מכח קולו, מ"מ מן הדין יש להחשיב דבר זה כשמיעת קולו ממש, מטעם שרק כשהוא קורא נשמע הקול, הרי כל מה שנשמע הוא בא מכח קולו ממש. ואולי גם באופן זה שנברא קול חדש באויר ומגיע לאזנו נחשב כשמיעת הקול הראשון. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם. לכן אפשר שגם הקול שנעשה ע"י הרמקול, שבעת שמדבר שומעין אותו הוא נחשב קולו ממש, עכת"ד.
וקרוב לסברה זו של האג"מ אמר גם החזון איש, והובאו דבריו בשו"ת מנחת שלמה ( שם) וז"ל: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים אפשר דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע" עכ"ל. וכתב שם הגרש"ז ז"ל: "ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
וכן דעת הגאון רבי יוסף ענגיל בספר גליוני הש"ס (ברכות כה:) שאע"פ שכל שמיעת האדם גם בדרך טבעית היא רק בגדר גרמא, מכל מקום נראה שאין לנו לדון משמיעה רגילה לשמיעה שעל ידי הטלפון. ואע"פ ששמיעה רגילה היא גרמא על ידי חלקי האויר שמתנודדים זה מזה, מ"מ הואיל ודרך השמיעה וטבעה בכך שפיר נחשבת לשמיעה. מה שאין כן בשומע דרך הטלפון, שאין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך. (ועיין עוד באג"מ ח"ד או"ח סי' קכו, ובסימן צא, ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סימן פד, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סימן יא).
הרי שהמחלוקת בין הפוסקים היא בסברה, שלדעת החזו"א ואג"מ, אע"פ שהקול היוצא מהרמקול הוא קול חדש, מ"מ נחשב כקולו של הקורא, כיון שהקול החדש נברא מיד, ובא מכח קולו ממש. ולפי דבריהם יש להכשיר אף שמיעה דרך הטלפון או דרך הרדיו בשידור חי. ולדעת המנחת שלמה כל זה נחשב כשומע מהקלטה.
והובאו דעותיהם בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן נד) ובחזון עובדיה (פורים, עמ' נו), והסכים הרב זצ"ל לדעת המנחת שלמה, אלא שכתב הרב שהיושבים סמוך לשליח ציבור, באופן שגם אם יינטל הרמקול יוכלו לשמוע מהש"צ ואין הרמקול אלא מסייע להגברת קול הש"צ, יוצאים ידי חובה, אבל הרחוקים לא יצאו יד"ח. הנה סברת הרב שם היא דל קול הרמקול, איכא קולו של הש"צ, וכמו שאמרו (סוכה) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה. אלא שסברתו קשה, וכי אפשר לומר שמי שאינו יכול לשמוע את קול הש"צ מחמת הרעש שסביבו יוצא יד"ח, משום דל קול הרעש איכא קולו של הש"צ.
והיה אפשר לומר שכוונת הרב להכשיר היא דוקא אם שומעים בבירור גם את קולו של הש"צ, שהרי בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן טז) כתב "אם אין קולו של הש"צ גובר על הקהל, ואי אפשר לשמוע קולו בקדושה, אין כל טעם שישתוק ויכוין למה שעונים הצבור" עכ"ל. מבואר שאם אין קולו של הש"ץ נשמע מחמת קול הציבור אין זו שמיעה, וא"כ גם לענין רמקול צריך שישמעו גם את קולו הטבעי של הקורא, כמו שמבאר בספר ילקוט יוסף (תפילה ב הערות סימן קכה הע' ג) וז"ל "ומה שהקשה בספר בית אהרן (עמוד מה והלאה) בענין הרם קול, הנה כפי הנראה יש ב' סוגי רם קול, יש שהוא חזק מאד שלא יתכן לשמוע את קול השליח צבור גם לאותם שעומדים בסמוך לו, והשמיעה היא רק דרך הרם קול. אבל יש רמקולים קטנים יותר, שאפשר לשמוע גם את קולו של השליח צבור עצמו, ובזה אפשר יותר לומר קדושה ברמקול כזה וכו' אבל ברמקולים גדולים שמשתמשים בהם בלויות ובעצרות במקומות גדולים מאד וכדו', בזה יש לעיין אם יוצאים בזה ידי חובת מקרא מגילה. ובזה מיושבת תמיהתו של שו"ת ברית אברהם (עמוד מח) מ"ש בזה" עכ"ל. אבל בחזון עובדיה לא משמע שזו כוונת הרב, שאם מיירי ששומע ממש גם את קולו של הש"צ, לא דמי לדל עשתרות קרנים. ומ"מ אם שכשיינטל הרמקול יוכלו לשמוע מהש"צ, א"כ למה צריך רמקול?
♦

תרי קלי לא משתמעי

וצריך בירור אם באופן ששומע ממש גם את קולו של הש"צ עם קול הרמקול יוצא יד"ח, שהרי יש כאן תרי קלי דלא משתמעי, כמבואר בגמרא ראש השנה, דשנינו במשנה (כו:) שופר של ראש השנה וכו' ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות. ושאלו בגמרא (כז.) ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! ומתרצת הגמרא אלא: תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי, מתרי גברי משתמעי. ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע.
מבואר שכדי לצאת יד"ח בעינן תרתי, גם שיבואו הקולות מתרי גברי, וגם שיהיה דבר החביב. אבל כששני הקולות באים מחד גברא, אפילו בדבר החביב דיהיב דעתיה, אין זו נקראת שמיעה. כך מבואר ברבינו חננאל שם שכתב "ושנינן תרי קלי מחד, כגון שמור וזכור שנאמרו מפי הגבורה תרי כחדא לא משתמעי, אלא הני כאות ומופת, אבל תרי קלי מתרי משתמעי, כדתניא בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, אלמא כיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע, הכא נמי גבי שופר וחצוצרות יהיב דעתיה ושמע" עכ"ל. וא"כ הלל ומגילה, אע"ג שהם דבר חביב, מחד גברא לא משתמעי. וכן מבואר בדברי רש"י (לד: ד"ה מתשעה), שכתב "דהא אוקימנא תרי קלי מתרי גברי משתמעי", ומשמע דמחד גברא לא משתמעי. וביאר שם הב"ח בהגהותיו "היינו בשופר שהוא חביב כדמסיק לעיל דדוקא תרתי בעינן מתרי גברי וגם חביב". וכן מבואר בתוספות מסכת סוטה (לט: בד"ה עד שיכלה), שכתבו: "דהא מסיק התם תרי קלי מחד גברא לא משתמעי כגון זכור ושמור מפי הגבורה, מתרי גברי משתמעי, משמע אפילו דומיא דזכור ושמור איידי דחביבי". וכן מבואר במאירי (בית הבחירה שם), שכתב: "תדע ששני קולות מאדם אחד על ידי איזו סבה אין נשמעים אף בדבר החביב והוא שאמרו בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכולה לשמוע, אבל שני קולות הבאים משני בני אדם בדבר החביב לאדם, מתוך חבובו מטה אזן ונשמעים, אבל בדבר שאינו חביב לו אין נשמעים ולא יצא, והוא שאמרו בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין, והלל ומגילה מתוך שחביבים אצל בני אדם אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין" עכ"ל. וכן הוכיח מהר"ם בן חביב בספר יום תרועה (רה"ש כז.), וז"ל: "וא"ת לפי מסקנת הגמרא במידי דחביב יהיב דעתיה מהו זש"א זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכולה לשמוע הלא כיון דחביב יכולה לשמוע, י"ל דזה התירוץ היינו היכא דהם ב' קלי מב' גברי, אבל תרי קלי מחד גברא אין האזן יכולה לשמוע אלא דרך נס ודו"ק" עכ"ל. וכן כתב השפת אמת (ראש השנה כז.), וז"ל: "דמתרי גברי דוקא מהני האי טעמא דחביב, אבל מחד גברא אפילו היכא דחביב כמו זכור ושמור לא משתמע, ובזה מובן לשון רש"י לקמן (לד:) ד"ה מתשעה בנ"א ודברי הג"א כאן מ"ש דתרי קלי מתרי גברי משתמעי כוונתם היכא דחביב דמחד גברא אפי' בכה"ג לא משתמע וכן מבואר להדיא בריטב"א לקמן גבי נתן שופר בתוך שופר ע"ש" עכ"ל. וכן ביאר הב"ח בסימן תקפח (ד"ה כתבו הגהות אשיר"י).
מבואר שאע"פ שאמרו חז"ל בתרי גברי שהחילוק בין דבר שאינו חביב לדבר החביב "כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע", מ"מ לא גילו לנו חז"ל למה אם באו שני הקולות מאדם אחד אף בדבר החביב ויהיב דעתיה אינם נשמעים. וצ"ל דקים להו לחז"ל ששני קולות הבאים מחד גברא, בכל אופן שיהיה, אע"ג דיהיב דעתיה, אין זה נקרא שמיעה, ועל זה אמרו "שאין האוזן יכולה לשמוע". ומגמרא זו של ראש השנה מוכח שאין חילוק בין שופר, לקריאת התורה, למגילה, והלל. אלא בכל המצוות התלויות בשמיעה שייכים כללים אלו. אם יצאו שני קולות מאדם אחד, אפילו בדבר החביב, ואפילו יהיב דעתיה, אין זה נקרא שמיעה, ואפילו בשני קולות כשרים שייכים כללים אלה, כדמוכח מקריאת התורה. ולפי זה, כיון שקול הש"צ וקול הרמקול הם תרי קלי מחד גברא, אם שומע גם את קול הש"צ, אינו יוצא יד"ח אפילו בדבר החביב כמו קריאת מגילה, אפילו לסברת האגרות משה שקול הרמקול הוא קול כשר.
♦

התוקע לתוך הדות

אמרו בגמרא (שם כח.) "או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא", ופירש רש"י "אם קול הברה שמע עם קול השופר לא יצא". כלומר ששמע קול הנכפל מלבד קול השופר. וכן מוכח בגמרא, שהרי הקשו (כז.) ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא, מבואר שגם קול השופר נשמע. ומ"מ, אע"פ שהקול הנוסף ששמע נברא מכח הקול הראשון, נחשב כתרי קלי מחד גברא. וכן מבואר ברש"ש (כח.) וז"ל: "ד"ה אם קול הברה שמע עם קול השופר לא יצא, לכאורה קשה דהא לעיל מסקינן דבשופר כיון דחביב יהיב דעתי' ושומע ב' קולות יחד כמש"כ שם בס"ד, וי"ל דכה"ג דהכא הוי כמו תרי קלי מחד גברא דאמרי' שם דאין האוזן יכולה לשמוע" עכ"ל. וכן ביאר בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א או"ח סימן כא) וז"ל: "התוקע לתוך הבור וכו' תרי קלי מחד גברא לא משתמעי. הרי שקול האדם מתפצל לשנים האחד הוא צליל קולו היוצא מתוך גרונו והשני הד הקול המתערב בין גלי האויר ונתקל, במקום שמחזיר את הקול לאחוריו ומשמיע את קולו למרחוק כאלו יוצא ממולו ומצדדין ועל זה אמרו שמאיש אחד אי אפשר לשמוע שני קולות" עכ"ל.
♦

שופר בתוך שופר

במשנה (שם כז.) דיבק שברי שופרות פסול. ופירש רש"י שהרי זה כשני שופרות. והכתוב אמר לתקוע בשופר אחד ולא בשנים ושלשה שופרות. וכתב הרא"ש (פ"ג ס"ד) "דבק שברי שופרות. ת"ר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ואפי' היה בו שיעור שופר מתחילה דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות". והריטב"א בחידושיו כתב "דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולזו נצרכא לאסור, דאילו בשברי שופרות שאין כשיעור באחד מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול".
ואמרו בגמרא (שם כז:) "נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא". וכתב הרא"ש (סימן ד) "נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא. כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות. אם קול החיצון שמע לא יצא, פי' אף קול החיצון דא"א לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי אלא אף קול החיצון קאמר. וטעמא דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות".
אבל הרמב"ן בדרשה לראש השנה פירש: "נתן שופר בתוך שופר ותקע בו וכו' אם שמע קול פנימי וחיצון הוו להו תרי קלי מחד גברא ולא משתמעי, ולא אזלינן בתר שופרות ושנים הם אלא בתר תוקע וחד הוא" עכ"ל. והריטב"א כתב (כז:) "ואם קול חיצון גם כן שמע, כלומר ששמע קול שניהם לא יצא, שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או בראשו הרי קול אחד יוצא משני שופרות ופסול, ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד, נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לשני בני אדם שתקעו כאחד אעפ"כ לא יצא, דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי, אבל תרי קלי מחד גברא ושני שופרות לא משתמעי ואי אפשר לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא". מבואר בדברי הריטב"א שאם קול אחד יוצא משתי שופרות (שאין שניהם שוים), הפסול הוא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים, ואם שני קולות יוצאים מהם, הפסול הוא משום תרי קלי לא משתמעי. ובחידושי הרשב"ץ לר"ה, אחר שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל כתב: "ולפי זה אפילו תוקע בשתי שופרות כאחת לא יצא" עכ"ל.
הרי שבנתן שופר בתוך שופר ושמע קול שניהם, נחלקו הראשונים מאיזה טעם לא יצא, שלדעת הרא"ש ועוד הרבה ראשונים טעם הפסול הוא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות, משום דס"ל שהקול הוא קול אחד שנוצר משני שופרות, ואין כאן תרי קלי, ודומה לדבק שברי שופרות. אבל לדעת הרמב"ן והריטב"א והרשב"ץ יש כאן שני קולות נפרדים, ובשני קולות משני שופרות לכו"ע לא אמרינן שופר אחד אמר רחמנא, שהרי שנים שתקעו בשני שופרות יוצא יד"ח, וע"כ הפסול הוא משום תרי קלי. ולפי זה נראה שאם אדם מניח בפיו שני שופרות זה בצד זה, גם לדעת הרא"ש לא נחשב קול אחד, אלא תרי קלי.
אלא שבשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן רעה) נשאל אם נתן ב' שופרות בפיו ותקע מהו, והשיב "אם כיון לצאת בשניהם נראה דלא יצא דשופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות ודומה לנוטל שני לולבים שאם לא ביטל א' מהם לא יצא וכו' והכי איתא בתוס' גבי נתן שופר בתוך שופר שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי ובירר עוד הרא"ש שאף קול הפנימי שומע והוו ב' שופרות ע"כ משמע דטעמא משום דקול א' יוצא מבין ב' שופרות ה"נ בנ"ד" עכ"ל, והעתיקו הבאר היטב. וטעמו מבואר משום דס"ל שגם אם השופרות נפרדים קול אחד יוצא משניהם. ואינו מובן למה קול אחד הוא. שהרי גם הריב"ש שהובא בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן שה), דס"ל שהתוקע בשופר בתוך שופר נחשב כקול אחד הבא משני שופרות, מ"מ מודה הוא שהתוקע בשני שופרות הוה כתרי קלי מתרי גברי לפי שאין הקולות מתערבין, וחלק עליו התשב"ץ בזה דלא חשיב תרי גברי אלא חד גברא.
ומה שפוסל בזה משום דדמי לנוטל שני לולבין, יש להעיר שבשו"ת ברכת אברהם בנו של הרמב"ם (סימן לא), נשאל על פסקו של הרמב"ם בענין הלולב, והשיב: "תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז"ל ותיקן הספר שלו בידו כך 'ואם הוסיף או גרע לא פסל' ושמעתי מפיו ז"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן נחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם" עכ"ל. וגם מרן הבית יוסף כתב (סימן תרנא) שחזר בו הרמב"ם.
♦

שנים שקוראים יחד ממש

והנה, על מה שאמרו בגמרא "בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין", פירש רש"י "ועשרה קולות יש כאן, שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת, שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים". ולכאורה משמע שאם קוראים יחד ממש, יוצאים אף בדבר שאינו חביב. ולפי זה לדעת רש"י אם אדם אחד תוקע בשתי שופרות כאחת יוצא יד"ח, שהרי שני הקולות נשמעים יחד ממש, דלא כדעת הרמב"ן הריטב"א והרשב"ץ הנ"ל.
אלא שהגאון מהר"ם בן חביב ביום תרועה (ר"ה כז) כתב "דודאי ב' קלי לא משתמעי באינו חביב אף דקורין יחד, ומה שהוצרך רש"י לפרש דעשרה קורין ההלל הוא אפילו א' לאחור וא' לפנים, משום דאי מוקמת דהוא דוקא בקורין יחד כל תיבה, אבל אם אחד לאחור וא' לפנים לא יהיב דעתיה אף על פי שהוא חביב משום שהם ב' קולות נפרדים מב' ענינים, א"כ שופר נמי לא יצא י"ח כיון דהם ב' קולות נפרדים מב' ענינים קול שופר וקול חצוצרות, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש מה שפירש כדי שיהיה הדמיון עולה יפה לשופר וחצוצרות" עכ"ל.
וכך פירש גם מהר"י טייב בספר חלב חטים, שהוקשה לרש"י דמאי ראיה מייתי מהלל ומגילה, שאני התם דהקולות שוין אבל שופר וחצוצרות משונים. לכך כתב שהני נמי משונים כיון שאי אפשר לצמצם, אבל אין לדייק מדברי רש"י שאם הקולות שוין אף בדלא חביב משתמעי. וכן מבואר בדברי התוספות (סוטה לט:) דס"ל ששני כהנים המברכים יחד נחשב דבר אחד, ואע"פ כן אם לא היה דבר חביב לא היו משתמעי.
וז"ל השפת אמת במסכת ר"ה (כז:) "והריטב"א מחלק בזה דאם שופר אחד ארוך מהשני הוי קול ב' שופרות אבל בשוין פוסל מטעם אחר דהוי תרי קלי מחד גברא דלא משתמעי אפילו במידי דחביב ע"ש, ולדין זה נראה דגם רש"י ותוס' מודין" עכ"ל. וע"כ צ"ל שגם השפת אמת מפרש את דברי רש"י כמו שפירש מהר"ם בן חביב.
ומ"מ גם אם נפרש את דברי רש"י שאם היה אפשר לצמצם, תרי קלי משתמעי אף בקריאת התורה, מ"מ זה דוקא כששני הקולות כשרים, שבזה לא בעינן דיהיב דעתיה דוקא לקול אחד, שהרי מה לי אם מקשיב לזה ומה לי אם מקשיב לשני. אבל כשאחד משני הקולות הוא פסול, כגון הרמקול, ושני הקולות נשמעים יחד ממש, הוי גריעותא, שבזה לא שייך לומר יהיב דעתיה לקול הכשר, שכיון ששניהם נשמעים כקול אחד אינו יכול להפריד ביניהם, ואדרבה יהיב דעתיה לקול הרמקול, שהוא חזק יותר.
♦

האם אפשר לומר שקול הקורא וקול הרמקול הו"ל כקול אחד

ושלחתי דברים אלו לרה"ג מאיר מאזוז זצ"ל, וזו תשובתו: ... אבל הקושיא ממה שכתב השפת אמת שכולם מודים בשני שופרות "שוין" שפסול, משום דהוי תרי קלי מחד גברא דלא משתמעי אפילו במידי דחביב. ויש לישב שבנ"ד כיון שהקול המקורי הוא מוליד את קול הרמקול הו"ל כקול אחד, שהרי בכל קול הנשמע גלי האויר מרעידים זא"ז עד שמגיע הקול לאזן השומע. ומסתמא יש כאלה שאזנם שומעת מרחוק וגם מקרוב. וצ"ע. מ"מ הערתך נכונה מאוד ומצוה לפרסם. עכ"ל.
אלא ממה שאמרו התוקע לתוך הדות אם קול הברה שמע לא יצא, ופירש הרש"ש דהוי כמו תרי קלי מחד גברא דאמרי' שם דאין האוזן יכולה לשמוע, מבואר שאף שהקול המקורי הוא מוליד את הקול הנוסף הו"ל תרי קלי. וגם אם נאמר שהקול המקורי וקול הרמקול נחשבים כקול אחד, מ"מ אין יוצאים יד"ח בזה אלא לסברת האגרות משה הנ"ל שמכשיר את קול הרמקול. אבל לדעת הרב בחזון עובדיה שהסכים לסברת המנחת שלמה, אי אפשר לצאת יד"ח בקול זה, וגרע מתרי קלי כיון שמעורב בו קול פסול, שהרי אין יוצאין יד"ח בקריאת מגילה של מי שחציו עבד וחציו בן חורין אע"ג שהקול הוא אחד, מטעם דמתערב קול דצד עבדות בקול של צד חירות. ואפילו את עצמו אינו מוציא, כמבואר בבית יוסף (או"ח סימן תרפט ד"ה ואנדרוגינוס), מאחר שקולו מורכב מעבדות וחירות, וכן פסק הרמ"א שם. וכן הוכיח בספר דרך אמונה (תרומות פ"ז ביאור ההלכה ד"ה אבל) והביא ראיה מתוספתא דברכות שאמרו מי שחציו עבד וחציו ב"ח אינו מזמן לא למינו ולא לאינו מינו אלמא דתערובות קול אחר פוסל גם בברהמ"ז עכת"ד (ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סימן תמב). ולפי זה גם לדעת הרב הלכות קטנות הנ"ל דס"ל שבנותן ב' שופרות בפיו נחשב קול א' היוצא מבין ב' שופרות, וא"כ גם בשומע את הרמקול וגם את קול החזן נחשב קול אחד, מ"מ אין השומע יוצא יד"ח משום שקול פסול מעורב בו.
♦

שני קולות שוים/שונים

מבואר דתרי קלי לא משתמעי מחד גברא אף בדבר החביב ויהיב דעתיה, בין אם שני הקולות שוים (כגון שני שופרות), ובין אם שונים זה מזה, בין אם שניהם כשרים (כמו בשמיעת שמור וזכור, וקריאת התורה) ובין אם אחד מהם פסול (חצוצרה ושופר). וכן כתב המרכבת המשנה (אלפנדרי, הל' שופר פ"ג) וז"ל: "הרי מבואר דמדמינן שופר להלל ומגילה שעשרה קורין כאחד ובהלל ומגילה אין כאן שינוי קולות שהכל הוא אחד ואפי' הכי קורין כאחד וטעמא משום דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע הכא נמי כיון דחביבא ליה שופר יהיב דעתיה ושמע ומאחר שעיקר הטעם הוא דמשום דחביב יהיב דעתיה מה לי אם יהיו הקולות משונות שהוא שופר וחצוצרות מה לי אם יהיו שוים שיהיה שופר ושופר ונהי דהתם הוי שופר וחצוצרות שהם משונים לפי שכך היא היא המצוה שיהא השופר עם החצוצרות משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר אבל אה"נ שאם יהיה שופר ושופר הוא הדין והוא הטעם והא ראיה דמשוינן להו אהדדי עם הלל ומגילה שהקולות שוים" עכ"ל. ומדבריו נלמד שגם לענין תרי קלי מחד גברא דלא משתמעי בכל אופן, בין אם יהיו הקולות משונים זה מזה ובין אם יהיו שוים.
והגם שלדעת האג"מ קול הרמקול הוא קול כשר, ולכאורה לאותם אנשים שעומדים מרחוק שאינם שומעים אלא רק את קול הרמקול בלבד, אין כאן תרי קלי, אלא שהמציאות היא שיש בכל מקום יותר מרמקול אחד. ועוד, שבכל רמקול מקצועי בנויים בתוכו שני רמקולים, אחד גדול ואחד קטן, כדי להשמיע גם קול עב וגם קול דק, והוי תרי קלי. שהרי אין זה הקול שנחלק לשני הרמקולים, אלא אותות החשמל הם שנחלקים לשני הרמקולים, ובכל רמקול לבדו נברא קול חדש, ויש כאן שני קולות שנבראו יחד מכוח החזן, ודומה לתוקע בשני שופרות. (ולפי זה גם מי שיש לו שני מכשירי שמיעה, אחד בכל אוזן, יש כאן שני קולות, לכן עדיף שישמע רק ממכשיר אחד, ויצא יד"ח לדעת האג"מ. ואפשר שמכשיר שמיעה נחשב כחלק מגופו והוי כאזנו. וגם אפשר שלא אמרו תרי קלי לא משתמעי אלא אם שני הקולות מגיעים לשתי האזניים, אבל אם לכל אוזן מגיע רק קול אחד אפשר לשמוע, וצ"ע). ומעתה גם אם נסכים לסברת האגרות משה שהקול הנשמע מן הרמקול נחשב לקולו של המדבר, אין זה אלא דוקא בשומע דרך הטלפון, שאין נשמע שם רק קול אחד, אבל דרך רמקול הוו תרי קלי מחד גברא, ואמרינן בגמרא שאין האוזן יכולה לשמוע.
♦

תרי קלי בעדות

במסכת שבועות (לב.) אמרו "כפרו שניהן כאחת חייבין. הא אי אפשר לצמצם (והראשון בלבד יהיה חייב), אמר רב חסדא: הא מני? ר' יוסי הגלילי היא, דאמר: אפשר לצמצם. רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי". ויש להקשות, אפילו תימא אפשר לצמצם, מ"מ הוי תרי קלי ואין זה נקרא שמיעה, ולמה זה נחשב ששמעו הדיינים את כפירת העדים? וע"כ צ"ל דלא אמרינן תרי קלי לא משתמעי אלא בדבר שצריך לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, כקריאת מגילה, או בדבר שמצוותו בשמיעה, כשמיעת קול שופר, אבל בעדים צריך רק שיבינו הדיינים את דברי העדים.
ועל מה שתירץ רבי יוחנן 'תוך כדי דיבור', מבואר בגמרא היינו שכשגמר זה כפירתו, רק אז התחיל זה לדבר בתוך כדי דיבור. והקשו התוספות (ד"ה שבועה שאין) "ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור, ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת". ולכאורה משמע שדין זה דתרי קלי לא משתמעי נאמר גם בעדים, וא"כ יקשה למה למ"ד אפשר לצמצם אם כפרו שניהם כאחד, משתמעי. והרי גם התוספות מודים שאף באפשר לצמצם הוי תרי קלי, כמו שכתב השפת אמת (ר"ה כז:) לענין התוקע בשני שופרות, שלדין זה נראה דגם רש"י ותוס' מודין, וכן משמע מהתוספות הנ"ל במסכת סוטה.
על כן נראה שמה שאמרו כאן התוספות לא משתמעי אינו אלא לשון מושאל, ואין כוונתם לדין האמור במסכת ראש השנה, אלא כוונתם לומר שאם אחד ממהר מעט יותר מחבירו אין הדיינים יכולים להבין את דבריהם. וכן מבואר בתוספות הרא"ש (שם), וז"ל "וליכא למימר שהתחילו או סיימו כאחת אלא שהאחד מיהר יותר מחבירו דתרי קלי לא משתמעי וצריכין להעיד זה אחר זה שיבינו הדיינים את דבריהם".
♦

קדיש

ולענין אמירת קדיש ע"י שנים כאחד, כתב בשו"ת בנין ציון (סימן קכב) "ומה שנהגו הספרדים אין בידינו לידע על מה נהגו כן אבל עכ"פ יש חילוק רב בין הספרדים ובין אשכנזים כי הספרדים כל תפלתם היא במקהלות בקול שוה בלי איחור ומיהור ואחרי שרגילים בזה גם כשיאמרו קדישים יחד נשמע קולם יחד כדאמרינן במגילה דאף דתרי קלי לא משתמעי מכ"מ בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי הרי דאפשר לשמוע גם הרבה קולות אי יהבי דעתייהו ובזה רגילים הספרדים מה שאין כן בנו אנשי אשכנז שאין מתפללין וקורין בקול א' וכשהרבה מתפללים יחד אי אפשר לשמוע ולכוון" עכ"ל. ואינו נראה שהקדיש חביב יותר מקריאת התורה, שהרי רש"י כתב שטעם החביבות הוא משום דחדשה היא לו, וכן ביאר תוספות רי"ד שקריאת התורה שהיא תדירה לא שמע אינש מתרי גברי, אבל מגלה והלל ושופר דאתי לפרקים חביבי. וטעם זה ודאי שלא שייך לומר בקדיש, שנאמר כעשר פעמים בכל יום. אלא הטעם הוא לפי מה שנתבאר, שדוקא היכא שצריך לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה אמרינן דתרי קלי לא משתמעי, בקדיש לא שייך דבר זה, שהרי אין צריך לצאת יד"ח. וא"כ גם לאשכנזים אפשר שיאמרו את הקדיש כמה אנשים ביחד, וכן אפשר לומר קדיש ברמקול.
♦

ברכות החופה והארוסין

הנה בשו"ת יביע אומר (ח"ז אבה"ע) דן בדין נישואי חרש וחרשת אם יברכו להם ברכת אירוסין, והעלה שאין לברך להם ברכת אירוסין, דהויא ברכה לבטלה, שכיון שחובת הברכה היא על המקדש, והרב המסדר מוציא אותו ידי חובת הברכה, כשהוא חרש ואינו שומע הברכה כלל, נמצאת ברכתו לבטלה. אבל שבע ברכות של הנישואין, שהן ברכות שבח, מברכים גם לגבי חרש וחרשת עכת"ד. אבל בספר אשרי האיש (אבה"ע א' עמ' 161) הביא מעשה שהורה הרב אלישיב זצ"ל למסדר קידושין לברך את ברכת האירוסין והנישואין אפי' בנישואי חרש וחרשת.
ומחלוקתם תליא במחלוקת הראשונים אי איכא מצות עשה במעשה הקידושין, שאם אין כאן מ"ע גם אין כאן ברכת המצוות. ועיין בשו"ת עטרת פז (ח"א כ"ג אבה"ע ס"ז) שהאריך בחקירה זו וכתב שלדעת הרי"ף, הרמב"ם, הראב"ד, החינוך, הרא"ה, הסמ"ג, הסמ"ק, הרשב"ץ, רב אחאי גאון, הריב"ש, הרשב"א, הרמב"ן, והר"ן, יש מצות עשה במעשה הקידושין באשה. ולעומת זאת, לדעת הרא"ש, היראים, הרס"ג, והר"ש אבן גבירול, התוס', ליכא מ"ע בקידושי האשה. ומדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' לד ס"ג) עולה ומתבאר דס"ל שיש מ"ע במעשה הקידושין, דמלבד שכן היא דעת תרי מגו תלתא דעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם, הנה גם פסק מרן (שם) דאם לא בירך ברכת האירוסין קודם שקידש לא יברך אח"כ. והיינו משום דהוי ברכת המצוות, ובעינן עובר לעשייתן כבכל המצוות.
ולפי האמור אין לברך את ברכת הארוסין ברמקול, שהרי צריך החתן לצאת ידי חובה בשמיעה, ואין כאן שמיעה. והרי פסק בשולחן ערוך (או"ח סימן ריג ס"ג) "אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה". ובשו"ע (סימן קכד ס"ח) כתב "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה".
ולענין שבע ברכות לחתן, שהן ברכות השבח, ואין צריך להוציא יד"ח את החתן, צ"ע אם מותר לברך ברמקול, שהרי אין כאן שמיעה של עשרה אנשים, וכאילו כולם חרשים המדברים (מלבד המברך), אע"ג שעונים אמן. ובספר פסקי תשובות (סימן נה הערה 100) לענין חרש המדבר כתב "אם מרמזים לו מתי לענות ויודע על איזה ברכה עונה (כגון שמראים לו בסידור) שפיר דמי לצרפו לכתחילה למנין, וכהנפת הסודרין דאלכסנדריה של מצרים, ואפילו כל המנין מורכב מאנשים כאלו שפיר דמי, וכדברי המחבר הרי הן כפקחין". אמנם מהנפת סודרין אין ראייה דהתם היו תשעה שומעים, ומ"מ מסתבר הדבר דלא בעינן תשעה שומעין, אלא תשעה עונים. ולפי זה אפשר להקל לברך שבע ברכות ע"י רמקול.
♦

ברכת כהנים

אמרו במסכת סוטה (לט:) "ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור". ופרשו התוספות שאע"ג שבכל מקום צריך שיכלה אמן מרוב העונים, הכא צריך שיכלה האמן 'מכל' העונים, והטעם הוא משום דתרי קלי לא משתמעי. ואע"ג ששנים מברכים יחד ומשתמעי משום דהוי חביב, מ"מ אותם שמאריכים באמן הם בעצמם לא שומעים קול הכהנים. ובשולחן ערוך פסק (סימן קכד ס"ט) לענין חזרת הש"ץ כתב "אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, א"צ המברך להמתין להם", מ"מ לענין ברכת כהנים פסק (סימן קכח סעיף יח) "אינם רשאים להתחיל יברכך, עד שיכלה מפי כל הצבור", וביאר המשנה ברורה "מפי כל הצבור, לפי שהוא חיוב על העם לשמוע כל הברכה מפי הכהנים ולהכי דקדק המחבר בכאן וכתב כל הצבור להורות דאף אם יש קצת אנשים שטועין ומאריכין באמן יותר מדאי צריך להמתין גם עליהם לפי שהחיוב הוא על כולם לשמוע, וכ"ז הוא לשיטת המחבר לעיל בסי"ג שפסק דאין החזן מקרא תיבת יברכך". ופסקו של השו"ע בברכת כהנים הוא ע"פ דברי התוספות הנ"ל.
אלא, לפי מה שנתבאר לעיל שדוקא בדבר שצריך לצאת יד"ח מדין שומע כעונה אמרינן דתרי קלי לא משתמעי, א"כ מה שייך דין זה בברכת כהנים. והדבר מתורץ בדברי התוספות הנ"ל, שכתבו "דמשום לשמוע הוא", משמע שיש דין מיוחד בברכת כהנים שצריכים הציבור לשמוע את הברכה. ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן נז) הביא מקור לזה וז"ל "גם לענין ברכת כהנים שהמצוה היא שהכהנים יאמרו אותה להעם המתברכים והם ישמעו ממנו כדאיתא בסוטה אמור להם כאדם המדבר לחברו, וז"ל הספרי בפרשת נשא אמור להם שיהיה הקהל שומע, ויעויין בתוס' סוטה שמבואר מדבריהם, דשמיעת השומעים בברכת כהנים היא לעיכובא, שכתבו שם וז"ל מיהו לענין ברכת כהנים כיון דמשום לשמוע הוא לא משתמע כל זמן שעונין דהוו להו תרי קלי, קולות העונין וקול כהנים המברכים ולא משתמעי".
ולכן כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן מב) "דהמסובין על השולחן בערבי שבתות ומדברים ויכולו לקידוש עם מי שתופס הכוס שלא יצאו ידי חובתן וצריכים לקדש פעם שניה כל המסובין וק"ו משנים הקוראין שאע"פ שמה שקורין בזה השבת אין קורין בשבת אחרת אפילו הכי מאחר שקורין בכל שבת ושבת לא חביבה עלייהו ולא יהבי דעתייהו. ואפילו בימים טובים דחביבה עלייהו מ"מ המדבר עם המקדש צריך לקדש פעם שנייה דהא דאמר דהיכא דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו ושמעי תרי קלי ה"מ כשהוא עצמו שותק אבל היכא שגם הוא מדבר האיך יבין הלכך צריך לקדש שניה".
ולפי האמור שאותם שמאריכים באמן הם בעצמם לא שומעים, אין המקדש על היין רשאי להתחיל בברכת הקידוש עד שיכלה אמן של בורא פרי הגפן מפי כל השומעים, ולא מרוב העונים, וכן בהבדלה, וכן בברכת על אכילת מצה, וכן הקורא בתורה, ובכל מקום שמוציא ידי חובה אחרים, שבזה דתרי קלי לא משתמעי אף בדבר החביב, מפני שאותם שמאריכים באמן הם בעצמם לא שומעים את קול המברך. וכן אותם שנהגו לענות ברוך הוא וב"ש אף כשמוציא אותם יד"ח, ימתין המברך עד שיסיימו כולם.
♦

מסקנת הדברים

בשמיעה דרך רמקול איכא תרי קלי דלא משתמעי. ולא נאמר דין זה דתרי לא משתמעי אלא דוקא במצוות שיוצא בהן ידי חובה מדין שומע כעונה, כגון קריאת מגילה, וכן בברכת כהנים שיש מצוה לשמוע את ברכתם, אבל חזרת הש"ץ וקדיש, וכן שבע ברכות לחתן, שהן ברכות השבח, אפשר לברך ע"י רמקול. אבל ברכת הארוסין היא מחלוקת הראשונים, וכיון שלדעת תרי מגו תלתא דעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם, וגם דעת מרן השו"ע, ברכת הארוסין היא ברכת המצוות, וצריך להוציא יד"ח את החתן, אין לברך אותה ע"י רמקול, אלא א"כ יברך אותה החתן בעצמו. ובברכת בורא פרי הגפן ברמקול, אין יכולים לשתות מן היין אלא רק המברך בלבד.
♦ ♦ ♦