א.

פתיחה

הגמרא בכתובות (ב ע"ב) ובגיטין (ל ע"א) דנה בשאלה האם יש טענת אונס בגיטין, דהיינו כשאדם נותן גט על תנאי, והתקיים התנאי אבל באונס, כגון שאמר שאם לא יבוא עד זמן מסוים יחול הגט, ולא בא עקב אונס, האם הגט חל. מסקנת הגמרא (כתובות ג ע"א) היא שמן התורה יש טענת אונס, ואומר רש"י (שם ד"ה דמדאורייתא) שהוא נלמד מהכתוב (דברים כב, כו): "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר", אבל חכמים תקנו משום פרוצות וצנועות שהגט יחול.
וכך מופיע בגמרא בנדרים (כז ע"א): "ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי, איתניס ולא אתא, אמר רב הונא: בטיל זכוותיה. אמר ליה רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב: ולנערה לא תעשה דבר!".
♦
ב.

החילוק בין אונס לפיקוח נפש

התוספות (עבודה זרה נד ע"א ד"ה מתקיף ועוד) כתבו שאפילו במקרה שבו קיים דין "ייהרג ואל יעבור", כגון שהאישה עושה מעשה, עדיין היא פטורה באונס.
וכך גם כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד): "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו…".
הטעם לכך הוא שכאשר חסר ברצון חסר גם במעשה, וזה נקרא שהיא לא עשתה מעשה. אמנם למרות זאת יש דין ייהרג ואל יעבור, אך זה מצד מצוות קידוש השם. לעומת זאת, מי שמתרפא באחת מהעבירות החמורות, נענש בעונש הראוי לו (רמב"ם שם הלכה ו): "כעניין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד? מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".
החילוק הוא שברפואה בעבירה אין מעשה אונס, שהרי אף אחד לא כופה אותו לעשות מעשה זה והוא עושה זאת מעצמו לצורך רפואתו, ולכן אף על פי שהמטרה זהה – להינצל ממוות, הדין אחר.
ניתן לדמות זאת לאדם שנותן מתנה למישהו על מנת להינצל ממוות – אם הוא נותן את המתנה לאדם שמאיים עליו שאם לא ייתן לו את המתנה הוא יהרוג אותו, הרי שהמתנה לא חלה. לעומת זאת, אם הוא נותן את המתנה לרופא כדי שירפא אותו, ודאי שהמתנה קיימת.
לפי זה יוצא שהחילוק בין שלוש העבירות החמורות לשאר עבירות שונה בין אונס לרפואה – באונס אין מעשה עבירה, אלא שבעבירות החמורות צריך שלא לעבור מצד מצוות קידוש השם. לעומת זאת, ברפואה יש מעשה עבירה, אבל בשאר עבירות אנו אומרים שפיקוח נפש דוחה את העבירה.
♦
ג.

אונס חיצוני האם נחשב אונס

לפי זה יוצא שמי שלא בא באונס כי הוא חלה או נשבר הגשר וכדומה, הרי זה נקרא אונס, שכן לא הייתה לו אפשרות לבוא. לעומת זאת, מי שלא בא כי חלה בנו, לכאורה אין זה נקרא אונס, שהרי יש לו אפשרות לבוא, רק הוא לא רוצה כיוון שהוא רוצה לטפל בבנו.
אבל המשנה בנדרים (כז ע"א) משווה בין הדברים: "נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעכבו נהר - הרי אלו נדרי אונסין".
וצריך לומר שבנדרים העיקר הוא אומדן דעתו של האדם על דעת מה נדר, ויש אומדן דעת שגם כשחלה בנו הוא אינו רוצה שהנדר יתקיים. לפי זה יוצא שגם במקרה שמופיע בגמרא שם, של המתפיס זכותו אם לא יבוא עד יום פלוני, שזה דווקא אם לא יקרה משהו שמונע ממנו מלבוא, וזה כולל גם דברים שמבחינת גדרי ההלכה אינם אונס גמור.
♦
ד.

המכניס עצמו למצב אונס

הישועות ישראל (סימן כא ס"ק א) כתב שאדם שהכניס את עצמו למצב של אונס אינו נחשב אנוס. על דבריו אלו הוא מקשה מדברי בעל המאור (שבת ז ע"א) שנפסקו להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רמח סעיף ד), שמותר לאדם להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש עתידי, יותר משלושה ימים קודם השבת, ולדבר מצווה אפילו בערב שבת.
בתשובה לכך מחלק הישועות ישראל את החילוק שהוזכר לעיל, בין ריפוי בעבירה לבין אונס. אונס הוא חיסרון במעשה עצמו, ואין כאן דין עבירה, אולם זה מכיוון שהדבר הגיע אליו בעל כורחו ושלא ברצונו, וממילא כשהוא הכניס את עצמו למצב כזה אין זה אונס. לעומת זאת, ריפוי בעבירה הוא מעשה עבירה שהותר משום פיקוח נפש, ולכן העובדה שהכניס את עצמו למצב הזה אינה משנה את ההלכה שמותר לעשות עבירה לצורך פיקוח נפש.
לפי זה יוצא, שכאשר האדם מעוניין באותו מעשה, אף שבסופו של דבר הוכרח לעשותו עקב אונס, אין זה חשוב אונס, וכך אכן כתב בפירוש ההפלאה (ג ע"א): "דאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא, מכל מקום היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס, אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא, לא מקרי אונס".
בית הלוי על התורה (פרשת שמות דף ה ע"ב) למד מהדברים הללו שאדם שמחלל שבת ומזדמן לו פיקוח נפש, אינו פטור מצד הפיקוח נפש, שכן הוא היה עושה את המעשה אף ללא הפיקוח נפש, וכוונתו לחלל שבת. אך באמת דין זה הוא מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד (הלכות שבת פרק ב הלכה טז): "ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. השגת הראב"ד: לא שמע שטבע תינוק הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. אמר אברהם: הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות (סד ע"א), ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו, והוא פסק כרבא אף על גב דתלמיד הוא לגביה דרבה".
אמנם לפי החילוק של הישועות ישראל יש לומר שדווקא במי שנאנס, אבל היה עושה את המעשה בכל מקרה, הוא חייב, שכן זה אינו נחשב אונס אלא רצון, וממילא נחשב שעשה את המעשה. לעומת זאת, מי שעשה עבירה במקום של פיקוח נפש, יהיה פטור אפילו כשהתכוון לעבירה ולא לפיקוח נפש, שכן בכל מקרה יש כאן מעשה עבירה, מעשה שהותר משום פיקוח נפש.
את השאלה האם אונס שאדם רוצה בו חשוב אונס, יש לתלות לכאורה במחלוקת ראשונים. הנימוקי יוסף (בבא קמא י ע"א מדפי הרי"ף) מקשה על הדעה הסוברת שאישו משום חיציו: "אישו משום חציו - כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך אם כן היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת? וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת, ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת... כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה, דאנוס הוא שאין בידו להחזירה... וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".
לדברי הנימוקי יוסף העיקר הוא עשיית הפעולה ולא התוצאה, שכן על התוצאה הוא נחשב לאנוס, שאין בידו לשנותה לאחר ביצוע הפעולה. מדבריו נראה שהתוצאה עצמה נחשבת לאונס אף על פי שהוא מעוניין בה, כל שהוא אינו יכול לשנותה.
לעומת זאת, מדברי התוספות (שבת ד ע"א ד"ה קודם) נראה כדברי הישועות ישראל, שאדם שרוצה באונס, אין זה קרוי אונס. הגמרא (שם) עוסקת באדם שהכניס לחם לתנור בשבת. אם ישאיר את הלחם בתנור עד שיקרמו פניו, יעבור על איסור בישול בשבת. רדיית הפת מהתנור בשבת אסורה מדרבנן. הגמרא הסתפקה האם מי שהכניס פת לתנור בשבת התירו לו לרדות את הפת ולעבור על איסור דרבנן, על מנת שלא יעבור על חילול שבת מן התורה. על שאלה זו של הגמרא הקשו התוספות: "ואם תאמר מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה, פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו? ותירץ ריב"א דאם לא התירו, לא מיחייב סקילה, כיוון שמניח מלרדות על ידי מה שאנו אוסרין לו".
משמע שדווקא כשהוא רוצה לרדות ואינו יכול עקב איסור חכמים הוא מוגדר כאנוס ופטור, אבל אם מעצמו הוא רוצה שלא לרדות, אינו פטור, אף על פי שבכל מקרה אסור לו לרדות עקב גזירת חכמים.
הישועות ישראל עצמו הביא ראיה לדבריו שאסור לאדם להכניס את עצמו לאונס, מהדין שאסור לאדם לבוא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם, אף על פי שבשעה שהיא רואה דם היא אנוסה. אמנם יש לדחות ראיה זו, שכן לשיטת הבית יוסף והשפתי כהן (יורה דעה סימן קצה), איסור נידה חשוב חלק מאיסורי עריות, וממילא יש בו דין של ייהרג ואל יעבור, וגם אונס אסור בהם[1].
על דברים אלו יש להקשות לכאורה מהמרדכי (מנחות רמז תתקמד), שמתיר ללבוש בשבת בגד של ארבע כנפות ללא ציצית, כיוון שהוא אנוס שאינו יכול להטיל בו ציצית: "היה אומר רבי שלמה מדרוש, שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו, שאם לובשו עובר בעשה, דיש לו ד' כנפות. והשיב ר"י דליתיה... דמצוות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מצוות עשה גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר, כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת. ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית".
ולכאורה, זה סותר את שיטת הישועות ישראל שאסור לאדם להכניס את עצמו למצב של אונס?
ויש לומר שכיוון שבכל מקרה אין לו אפשרות לקיים את המצווה, אין זה נקרא שהוא מכניס את עצמו למצב של אונס כשהוא עושה מעשה להתחייב בה. דהיינו האיסור הוא להגיע למצב שבו לא תהיה אפשרות לקיים מצווה (או לחילופין שיוכרח לעבור עבירה), אבל כשהמצב הזה כבר קיים והשאלה היא אם מותר לו ליצור מצב שהוא מתחייב בקיום המצווה בלי שהוא יכול לקיימה, אין בכך איסור, שכיוון שממילא אין לו אפשרות לקיימה, אין זה נחשב שהוא מתחייב בקיומה.
♦
ה.

סיכום

פעולה שנעשתה באונס חשובה כאילו לא התקיימה, ולכן אדם שנתן גט בתנאי מסוים, ואותו תנאי התקיים באונס, אין זה חשוב שהתנאי התקיים והגט אינו חל.
מותר לאדם לעשות עבירה לצורך פיקוח נפש. אולם אין זה כמו אונס, שכן הדבר נחשב שביצע את הפעולה, אלא שהוא ביצע אותה בהיתר.
מהבדל זה בין אונס לבין פיקוח נפש נובעות כמה נפקא מינות למעשה:
א. אסור לעבור על שלוש העבירות החמורות גם במקום אונס, אולם אם עבר אינו נענש עליהן, שכן הדבר נחשב שעבר על מצוות קידוש השם ולא על העבירות עצמן. לעומת זאת, מי שהתרפא בשלוש העבירות החמורות נענש בעונש הראוי לו, שכן הוא עבר על העבירות, ואסור לעבור עליהן אף במקום פיקוח נפש.
ב. אסור לאדם להכניס את עצמו למצב של אונס, ואם עשה זאת הוא אינו נחשב לאנוס. לעומת זאת, מותר לאדם במצבים מסוימים להכניס את עצמו למצב שיצטרך לעבור על איסור משום פיקוח נפש, ובכל מקרה כשעשה כן, מותר לו לעבור על האיסור משום פיקוח נפש.
ג. אדם שאירע לו אונס, אבל היה עושה את אותו דבר גם ללא האונס, הרי זה נחשב כאילו אינו אנוס, שהרי רצה באותו דבר, וממילא נחשב שעשאו. לעומת זאת (ובניגוד לדברי בית הלוי), מי שעבר על איסור במקום פיקוח נפש, אף על פי שהיה עובר על האיסור בכל מקרה, אינו חשוב כעבר על האיסור, שכן במקום פיקוח נפש מותר לעשות את אותו מעשה ואין בו איסור.
ייתכן שהשאלה אם אונס שאדם רוצה בקיומו חשוב אונס תלויה במחלוקת בין הנימוקי יוסף לבין התוספות.
♦ ♦ ♦