בו יבואר עניני: השתתפות אבל ל"ע בתוך י"ב החודש, בסעודת החבראקדישא * האם מותר - והאם הוי בזיון, לרב אב"ד, להתעסק בפעולות החברא קדישא, או לא
אדר שנת תשנ"ט לפ"ק.נתבקשתי על ידי גבאי החברא קדישא דקהלתינו לבוא ולדבר כמה ענינים לבני החברא קדישא. הנה, בשמעי זאת, בתחילה נסוגתי לאחור, כיון שמרגיש אני התבטלות כלפי העסקנים החשובים שעל ידי החברא קדישא והגבאים החשובים, איככה אוכל לבוא ולהגיד להם מה לעשות, והרי הם עוסקים יומם ולילה במצוה חשובה זו בלא שיזדמן באיזה זמן שיענו ויאמרו "שאין" ביכולתם לבוא, ולעומת זה אני איני עוסק בזה כלל, ואם כן האם אני אבוא לדבר בפניהם הנהגות וכדומה השייכים לענינים אלו, והרי מן הצורך להיות נאה דורש ונאה מקיים.
♦[1]
א. האם לרבנים ותלמידי חכמים, שייך שיתעסקו בפעולות החברא קדישא
אמנם בזאת נחמתי מה שיש לי תירוץ על זה, כיון שהרי הנני כהן - ולכהן אסור לו להתעסק בענינים האלו, וממילא שוב אוכל לעמוד כאן לפני הגבאים לעוררם במה שצריך. ואין הכי נמי: אילמלא הייתי כהן, היה קשה לי לדבר לפניכם כאן במעמד זה.ועוד ענין אית בי' מה שהחלטתי לבא ולדרוש כאן לפניכם. על פי מה שראיתי בספר 'הדרת קודש' (להגר"י שווארץ זצ"ל. חלק המכתבים, מכתב ח' ד"ה מסופר) שמסופר מרבינו עובדי' מברטנורא זצוק"ל, שכשבא לירושלים (בשנת רמ"ח) והתיישב בה והיה ראש לכל רבני ירושלים (וכמו שכתב הרדב"ז בשו"ת דפוס ליוורנא שנת תי"ב, סימן ק"ח), נכנס בחברא קדישא שם והיה עוסק בקבורת מתים, עיין שם שהרב הכותב דן בענין זה איך לא חש הרע"ב על כבודו בזה, וכתב: וכמה הלכתא רבתא איכא למשמע מיני', כמה היה מצוה זו גדולה בעיניו עד שלא חש למה שאמרו (קידושין ע.): כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני ג' - ואף בדבר מצוה כמו מעקה, עיין שם. ואולי שאני הכא, שהכל יודעים שעושה לשם מצוה, מה שאין כן במעקה, העומדים מרחוק לא יראו שהוא 'מעקה', וצריך עיון. ועיין שם עוד (סימן י"ב בהג"ה) שכתב, דבשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן שכ"ז) כתב, כי בהיותו בק"ק פרוסטיץ "מתעסק בעצמו בקבורת מתים". וכן בתולדות של סיר משה מוטיפיורא כתב לאמור, כי הוא היה גם אחד מן המתעסקים בחברא קדישא.
והיוצא לנו מזה: שאצל רבנים ותלמידי החכמים ימצאו פחות מתעסקים במצוה זו מאשר שאר האנשים, מכח ההלכה שלא יעשה מלאכה בפרהסיא בפני ג', ולכן לא קיים אצלי השאלה אמאי איני מתעסק בזה.
♦
ב. השתתפות בתוך י"ב החודש, בסעודת מצוה או בסעודת חברא קדישא
אמנם: אף להשתתף בסעודת מצוה זו שנערך על ידי החברא קדישא בתוך הי"ב חודש על אמי ע"ה הכ"מ, זה כשלעצמו הוא שאלה, ונסתפקתי האם מותר לי להשתתף - ובכל זאת החלטתי להשתתף, והחלטה זו נסובה על פסקו של הגאון רבי ידידי' טיאה ווייל (בן הקרבן נתנאל, ותלמיד מובהק של בעל הכריתי ופליתי ז"ל. סימן ק"ו) שנשאל, על אחד מהחברא קדישא שהוא אבל תוך ל' שמתה בו אמו, והמנהג שם, שביום ראש חודש כסלו מתאספים יחד כל בני החברא קדישא ועושין סעודה, האם מותר להאבל תוך ל' לאכול עמהם. ומדבריו שם נראה: דאין הכי נמי, בתוך ימי השלשים אכן ספק גדול הוא אם מותר להשתתף, מכח דברי הטורי זהב (יורה דעה סימן שצ"א סק"ב). דעל מה שכתב הרמ"א שם: והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו, הוסיף הטורי זהב על זה בכתבו: והוא הדין תוך ל' על שאר קרובים. ובכל זאת נוטה להתיר לבסוף להשתתף בסעודה דהחברא קדישא, ובפרט באם אומרים דברי תורה דהוי סעודת מצוה.ועוד תשובה מצאנו בענין זה, והיא בשו"ת 'ניר לדוד' (היה גאון עולם ותלמיד החתם סופר זצוק"ל. סימן ר"ב), וכתב שם (ד"ה והנה): והנה כי כן, בסעודת חברא קדישא, דאפשר דדמי לסעודת מצוה, גם לית בה שמחה כולי האי. יש לצדד להקל "ליכנס" על כל פנים, אבל בסעודת נישואין דאית בה "שמחה", אפילו ליכנס בה אסור וכו'. ואפשר לומר, דשרי ליכנס אף לסעודת נישואין "לדרשא בעלמא בדברי מוסר ואגדה מענין נישואין", שתהא תורה שלימה שלנו לכל הפחות כשימוש לצורך סעודה. ומהיות טוב יוכל לעמוד בשעת הדרשה שלא יהא נראה כמיסב עמהם. וכן יעשה גם כן בסעודת חברא קדישא, הדרשה תדרש דוקא "בעמידה" ולא "בישיבה", למען לא ילמדו המון עם להקל בענינים אלה, עכ"ד.
ואגב: עיין גם בשו"ת גבעת שאול (לאב"ד לאמז. סימן ט') על דבר אונן רח"ל, אם מותר לילך לשמש בצרכי סעודת מילה עוד "לפני הקבורה", כיון שפרנסתו בכך היא, עיין שם שכתב בסוף: ואף דהרמ"א פסק שם, שהמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם, דוקא 'אכילה' משום דהוי שמחה, כדמשמע מתוספות דמועד קטן (כב: ד"ה ולשמחת), "אבל ליכנס בלא אכילה ודאי ליכא שום שמחה" כדאיתא בתוספות שם דאין שמחה בלא אכילה ושתי' וכו', אבל בסעודת נישואין כהאי גוונא, וודאי דאסור לשמש, עיין שם.
ועל כל פנים: מכותלי דבריהם נראה, שהחשיבו טובא את ענין סעודה זו שאינו סתם סעודה. עד כדי כך שהוצרכו לחפש מקום להתיר לרב אב"ד שהוא אבל ל"ע וצריך להשתתף, שיהא לו אפשרות להשתתף להגיד דברי תורה להנאספים.
♦
סימן ב
בו יבואר עניני: סדר התייסדות החברא קדישא הראשונה * טעם קריאת השם "חברא קדישא" * אמאי נקרא עבודתם של החברא קדישא בכלל "שאינו מצפה לתשלום גמול" * ביאור רחב בענין 'שכר מצוה, מצוה', והכללים: באיזה אופן מותר לקיים מצוות על מנת לקבל שכר, ובאיזה אופן אסור * התעסקות החברא קדישא עם הנפטרים, הוא בבחינת "בנין בית המקדש" * עבודת "הכהנים" בהדלקת הנרות במקדש, הוא תמורת עבודת "הישראלים" עם הנפטרים, שהוא גם כן בבחינת 'בנין בית המקדש'
ג. סדר התייסדות החברא קדישא "הראשונה"
הנה האמת הוא: שרואים גדולות ונצורות ממעשי אנשי החברא קדישא. ובפרט בראותי כאן החבירים דהחברא קדישא - הנני נזכר מה שראיתי מובא בספר הדרת קודש הנ"ל (שם, סימן י"ג) וזה לשונו: הנה, בימי הגאון מו' אליעזר אשכנזי בעל מעשי ה' (שהי' רב אב"ד דעיר פראג) היתה שערוריה גדולה בענין עסקת גמ"ח של אמת, שלא היה בעיר הגדולה זו איזה אנשים מיוחדים לעסוק עם מתי ישראל כנהוג, וכמה פעמים באו על ידי זה לידי הלנת המת כמה ימים, עד אשר באו האבלים לעמק השוה עם איזה עניים בשכר הרבה, לא יאומן כי יסופר איך בחלו לבות בני אדם באותו זמן לעסוק בגמילות חסד של אמת - אם לא בשכר מרובה, עד שכמה היו צריכים למכור חפצי בית וכדומה להפיס דעת המתעסקים. שוב אירע, שנהרג ר"ל תלמיד חביב אחד של הגאון הנ"ל באישון לילה כאשר הלך מבית המדרש לבית מלונו, ולא היה ביכולתו של הגאון ז"ל לקבור תלמידו לפי כבודו, עד אחר עברו ב' ימים וב' לילות שבאו ג' אורחים ממקום אחר לבית הרב לקבץ נדבות, והשתמש עמהם לקבור מתו מלפניו, ודעת לנבון נקל: שאלו 'אונהאלטבארע פערהאלטניססע' בעיר גדולה כפראג - האדיבו נפש הגאון ז"ל עד מאוד, וחשב מחשבות איך יכבוש את ההר הגדול הזה. והחונן לאדם דעת חונן להגאון הנ"ל רעיון נפלא ליסד חברה לתכלית זה. ולבצע מחשבה זו - עשה משתה לכל בני קהלתו בימי חנוכה בשנת שכ"ד (איזה ימים אחר הריגת תלמידו הנ"ל), וכאשר כבר נאספו אליו בעלי בתים החשובים העשירים והתלמידי חכמים, גילה להם מחשבות לבבו הטהור, שרצונו ליסד בע"ה חברה אשר בשם "ח"ק דגמ"ח" יכונה, ותכליתה: שכל חבר וחבר יהי' מחוייב בעצמו ובגופו לעסוק במצות גמ"ח על כל צד שלא תבוא, כאשר יפול הגורל עליו, או שיעמוד איש אחר במקומו, ובדעתו לעשות עוד תקנות שונות לחזק מוסדי חברה זו. וענו כל העם יחדיו: כל אשר ידבר ויצוה אדונינו מורינו הרב, נקבל בלב ונפש חפיצה. ומיד ביקש הגאון ז"ל מהם שיבחרו באותו מעמד ג' גבאים, וכן נעשה. עד כאן הוא תיאור התייסדות החברא קדישא "הראשונה" דעיר פראג.ודבר נורא הוא: שבכל העיר הגדולה הזאת, לא הצליחו למנות אלא "שלשה" גבאים להחברא קדישא. ואם כן, ב"ה שכאן התאספנו בסעודת אנשי החברא קדישא של קהילתינו - שהוא חוץ מהחברא קדישא הכללי שעוד יש בעיר כאן, ונתאספו "יותר" משלשה אנשים, ובכל עת מצוא שלא ימצא - תמיד הם באים מיד ועוסקים במלאכתם. הרי כל זה הוא זכות גדולה להקהילה. וב"ה שאין מזדמן ענין חמור זה שיצטרכו ח"ו להלנת המת - שהתוצאות מזה מי ישורנה רחמנא ליצלן.
ובכלל: עצם התאספות אנשי החברא קדישא לחזק את עצמם, הוא דבר נעלה מאוד, ואיש לרעהו יאמר חזק, ובמקומות שונים היה המנהג של אנשי החברא קדישא להתאסף בראש חודש כסליו (כנ"ל ענף ב', מתשובת הרי"ט ווייל), והיו מקומות, שבערב ראש חודש אלול עלו להבית החיים להגיד דרשות שם. ועיין בקובץ 'אור תורה' (שנת תרצ"ב סימן פ' סק"ג): דזמן ההתאספות היה נקבע כל פעם, בשבוע שלאחר פורים, עיין שם. ועוד מנהגים שונים בזה - אם מכח 'המצב' אם מכח 'המקום' וכהנה וכהנה. ועל כל פנים: כל אלו המתעסקים במצוה נשגבה זו ונכללים בין אנשי החברא "קדישא", הרי משמעות מיוחדת לזה שנקרא מאנשים האלו, ובפרט כפי הידוע כבר מהרבה מקומות בימים ההם, שלא לקחו את כל מי שרצה להכלל בין אנשי החברא קדישא, אלא בחרו אך ורק האנשים היראים והשלימים לעבוד בעבודה קדושה זו.
♦
ד. טעם קריאת השם "חברא קדישא"
והנה. הגה"ק משימלויא זצ"ל מבאר הטעם בקריאת השם 'חבורא קדישא' להאנשים האלו הגומלים חסד של אמת [2]. דהנה "חבורה קדישא" (עם הוי"ו) עם הכולל, גימטריא "אברהם יצחק יעקב", ופלא הוא.וברעיוני עלה טעם על קריאתם בזמנינו היום בשם "חברה קדישא", להראות להם ענין זה: שאשרי העם שככה לו שיש להם חברא קדישא, כי "אשרי העם" בגימטריא "חברה קדישא", שהרי במקום שאין שם חברא קדישא הרי לא דבר טוב הוא. ועל כל פנים: כל זה מראה בעליל, שלא לחנם כונוו המתעסקים במצוה זו בשם 'חברה קדישא', כיון שכל הענין להתעסק במת תלוי בענין קדושה וטהרה.
♦
ה. ביאור כוונת "שכר מצוה מצוה", וביאור כוונת מהות החברא קדישא "שאינו מצפה לתשלום גמול"
והנה. בפרשתן (שמות כ"ז כ') נאמר: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ובמדרש (מדרש הנעלם, הובא בישמח משה חלק א', קפג.) איתא: אלמלא האיר ה' את רוח הכהנים להדליק המנורה, אבדה פליטת יהודה, וצריך ביאור.אמנם לענינינו יש לומר. דהנה, הכינוי למעשיהם של אנשי החברא קדישא הוא "גמילות חסד של אמת", והגדרה זו פירושו כפירוש רש"י בפרשת ויחי (בראשית כ"ז כ"ט), חסד "שאינו מצפה לתשלום גמול". וכבר עמדו בזה המפרשים, היתכן לומר שאינו מצפה לתשלום גמול, והרי שפיר מקבלים שכר על מצוה זו ככל שאר המצוות. ולכן, בכדי להבין ענין זו, עלינו להקדים לבאר עצם הענין של תשלום גמול מהו פירושו.
בהקדם מה דתנן (פסחים ח., ר"ה ד., בבא בתרא י:): האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה 'צדיק גמור'. והקשו שם התוספות, דהא אמרו ז"ל (אבות פרק א' משנה ג'): אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, עיין שם מה שתירצו.
ולדעתי יש לומר, על פי מה דתנן במסכת עבודה זרה (יט.): רבי יהושע בן לוי אמר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש במצוותיו חפץ מאוד, אר"א, 'במצותיו' ולא 'בשכר' מצותיו. ולכאורה צריך ביאור הפשט בזה. ועוד הקשה האברבנאל: דהרי בכל התורה - בכל מקומות ציווי המצוות, מיד הובטח השכר כגון 'למען יאריכון ימיך' (שמות כ' י"ב), וכגון 'ונתתי גשמיכם בעתם' (ויקרא כ"ו ד'), ואם כן מה נשתנה כאן שאומר שבמצוותיו חפץ מאוד ולא בשכר.
ועלה ברעיוני לומר, דתלוי על מה הוא קבלת השכר. דהנה, תנן (אבות פרק ד' משנה ב'): בן עזאי אומר וכו' 'ששכר מצוה מצוה'[3]. ויש לומר פירושו: דהאדם בעשותו מצווה ומסכים לקבל שכר אריכת ימים וכדומה, תלוי מהו מטרתו וכוונתו בקבלת השכר, אם הוא בעבור עניניו הפרטיים שרצונו לחיות על אדמת העולם הזה ליהנות מהגשמיות, דאז, אין הכי נמי אסור לו ליהנות. אולם, אם כל רצונו וכוונתו בקבלת השכר, אינו אלא משום שעל ידי הרחבות שיהיה לו, יוכל להמשיך הלאה בעבודת ה' בניקל ולגדל את בניו לתורה וליראה, וגם הוא עצמו יוכל להתעלות בעבודת ה' בקיום מצוות ומעשים טובים, שבלעדי הגשמיות לא היה יכול להגיע לזה. דאז, הרי כל "שכר המצוה" שברצונו לקבל, הוא משום שעל ידי זה יוכל לקיים עוד "מצוה", דבזה הרי דבר פשוט הוא, דכולי עלמא לא פליגי, דמותר לו לקבל השכר, כי איך יוכל לקיים המצות כראוי אם לא יתקיים אצלו "ובכל מאודך". וכן הוא בבקשתו לגבי 'אריכות ימים', שכל מטרת אריכות הימים הוא לזכות לעוד "חיי שעה" שזה הוא דבר גדול מאוד, דהרי כל איש מבני ישראל יכול לקנות עולמו בשעה אחת. וזהו פירוש מאמר התנא "שכר מצוה - מצוה"[4].
ולפי זה ממילא אתי שפיר המאמר הנ"ל: 'הנותן סלע לצדקה על מנת שיחיה בני', דאין בו פגם מכח זה שעובד על מנת לקבל פרס. בהקדם עוד דיוק קטן בדברי המשנה שלא כתב המשנה אל "תעשה" על מנת לקבל שכר וכדומה, והטעם: כיון דלעשות על מנת לקבל שכר כדי שעל ידי זה יוכל לקיים שוב מצות ומעשים טובים - זה בודאי מותר לו, ורק להיות "כעבדים" המשמשים על מנת לקבל פרס, זהו אסור, דהרי העבד כשמשמש את אדונו אין כוונתו כלל שעל ידי זה יוכל הלאה לעבוד את אדונו ביתר שאת, רק מטרתו אחת היא לקבל פרס ולאסוף כסף הרבה, דבאופן כזה לעשות על מנת לקבל פרס "עבור עצמו" ולא עבור אדונו - הלא הוא הקב"ה, "זה" אסור לעשות כן, כיון דמצוה זו אינו מכלל המצות הגוררות מצוות נוספות. מה שאין כן כשנותן צדקה וכו', וודאי מותר לו לעשות כן - ואדרבה עוד "מחוייב" לעשות כך, והכל בכדי שיזכה ובנו ישאר איש ישר ונאמן לה' ולתורתו. וחיוב זה הוא אפילו אם לא היה זה בנו, וכל שכן כשהמדובר הוא מבנו שהחיוב עליו לחנכו בכל המצוות בקריאת שמע ובתפילה כראוי וכדומה לאין ספור. והוא הדין בנותן סלע לצדקה 'על מנת שאזכה לחיי עולם הבא' גם אין בו שום פגם, דההולך שולל אחרי תאוות העולם הזה בוודאי לא יזכה לחיי העולם הבא, ואם אומר 'על מנת שאזכה לחיי העולם הבא', הרי ממילא ניכר מטרתו, שברצונו לזכות לעבוד את השי"ת בעולם הזה כדי שעל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא, ואם כן, לא על זה נאמר דברי המשנה: אל תהיו כעבדים וכו'[5]. וגם מאמר ריב"ל אשרי וכו' שבמצותי"ו חפץ מאוד ולא בשכר, נסוב על כוונה זו, והיינו דכל השכר שברצונו לקבל הוא הכל שבמצותי"ו חפץ מאוד על דרך הנ"ל[6].
ולפי האמור, דתכלית האדם עלי אדמות לקיים מצות ולקבל עליהם שכר הוא על מנת לזכות לקיים עוד מצוות, על ידי זה נבוא לביאור הענין דגמילות חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול.
דהנה. 'גמילות חסד של אמת' הרי הוא חיוב על כל העיר ולמעשה היה מוטל על כל אחד ואחד לעשותו, אולם, באם כל אחד היה סומך את עצמו על חבירו - שחבירו בוודאי כבר יגמול החסד הנצרך, דאז הרי אין תכלית לזה, ולכן, קבעו סדר למנות אנשים מסויימים שהם שליחי הקהל המקיימים כראוי חסד זו. ונמצא: דכשהם מקיימים החסד הזה, הרי אינם מצפים כלל לתשלום גמול עבור עבודה זו, כי כל כוונתם אינם אלא לשם שמים ככל עבודות הקודש שעליהם ישאו, ואם כן, הרי אף אם יקבלו השכר בעולם הבא אינו נקרא "תשלום גמול", כיון דשכר זו הוא 'שכר מצוה מצוה', שנתברר לנו דהוא אינו כלל ממצות על מנת לקבל פרס ועל מנת לקבל תשלו"ם גמול והיינו שכר גשמיי[7].
אם כן: וודאי מצוה גדולה הוא למאוד, ושכר המתעסקים בזה גדול למאוד בבוא עתם אחר מאה ועשרים שנה - אחרי שנות עבודה בעבודת הקודש בנאמנות בקדושה ובטהרה ובזהירות על כל המנהגים המובאים בספרי ההלכה למיניהן.
♦
ו. עבודת ה'חברא קדישא' הוא בבחינת 'בנין בית המקדש'
ומעתה נלכה ונשובה לבאר המדרש שבתחילת דברינו.דהנה. יעויין בדרשות חתם סופר (בדרוש לחברא קדישא, ערב ראש חודש אדר תקס"ב - קכג.) דבר נורא, שחידש: שפרידת ויציאת הנשמה מן הגוף אחרי מות האדם נקרא בשם "חורבן" בית המקדש, וזה שבני ישראל קדושים מתעסקים במת וצרכיו כראוי וכיאות, לגרום שהנשמה תגיע למנוחה הנכונה ותנוח בשלום על האופן הנכון, זה נקרא "בנין" בית המקדש שהם מעמידים בית המקדש זו בחזרה על בנינו. עיין שם וזה לשונו: והנה, אמרו חכמינו ז"ל, החסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, הענין, כי בהפרד נשמה מהגוף מתדבקים בו חיצונים הרוצים ליהנות מהקדושה הנשארה בגוף כמה עיקולי ופשורי אית לה, "והוא ממש כמקדש שנחרב וכספר תורה שנשרפה רחמנא ליצלן", והעוסקים עמו, בזכות החסד הגדול שעושים הכל לפי כוונתם ומחשבתם הטוב הרי הם "כמנדבים למלאכת המשכן" אשר לפי כוונתם הרצוי' ה' עמם, ועל ידי זה, הם ממשיכים לגוף ההוא ולנשמתו שהם בחינת מקדש, ממשיכים שפע קדושה והצלה, וזהו חסד גדול שלא יאומן, עכדפח"ח עיין שם עוד. ועד כדי כך גדולה פעולותיהם של החברא קדישא שהם זוכים לבנות בית מקדש זו.
ואם כן. בוודאי כשמדברים כאן לפני אלו שעוסקים בבנין בית המקדש מידי יום ויום - בפרט על אופן זו שהסביר מרן החתם סופר - הרי הוא דבר גדול למאוד, ועליכם לדעת באיזה הכנה לגשת למצוה גדולה זו.
♦
ז. מבאר: אמאי עבודת הח"ק הוא שלא על מנת "תשלום גמול", ביאור המדרש פליאה הנ"ל
ולפי דברינו הללו, יש לקשר ענין ההתעסקות בהחברא קדישא עם ענין השמן זית.דהנה. נ"ר ה' נשמת אדם (משלי כ' כ"ז). ואם כן: הנשמה נמשלת לשמן זית, ואנשי החברא קדישא, על ידי פעולותיהם לטובת מנוחת הנשמה - כדברי החתם סופר - שעל ידם נבנה הבית מקדש מעט וזוכה לקיום הלאה, הרי הם מדליקים נר זו - דהיינו הנשמה - בשמן זית שעל ידו ימשיך ויקיים לדלוק, אף על פי שלעין בשר ודם נראה שנכבה הנר, אבל במציאות הוא דולק הלאה בגנזי מרומים ומשפיע גם על העולם השפל כאן. ואם כן: הרי שגמ"ח זו הוא הגמ"ח הגדול ביותר, ובוודאי שעבור גמילות חסד זה אין מצפים לתשלום גמול, דהרי בוודאי, כל אחד ואחד מהעוסקים בחברא קדישא אין להם שום נגיעה בזה, דהרי מה יש לו מזה, ואם כן כולו הוא אך ורק לשם שמים.
ולפי זה אתי שפיר דברי המדרש פליאה הנ"ל (ריש ענף ה'): אלמלא האיר ה' את רוח הכהנים להדליק המנורה, שהם ידליקו את השמן למאור. אז אבדה פליטת יהודה. כי כפי שאמרנו, הרי אי אפשר "להכהנים" להתעסק בגמ"ח של אמת ותמורת זה קיבלו את הדלקת המנורה "מדה כנגד מדה", דמה שכל 'ישראל' ביכולתו להדליק המנורה בשמן זית - דהיינו להדליק נר ה' נשמת אדם בהתעסקותו בבנין הבית המקדש מעט - בגמילות חסד של אמת, תמורת זה ידליקו 'הכהנים' המנורה בבית המקדש בשמן זית, ולכן: אלמלא האיר ה' את רוחם במצות הדלקת המנורה, וגמילות חסדים "מענין" הדלקת נר הרי גם אי אפשר להם עקב היותם כהנים. דאז אבדה פליטת יהודה, ודו"ק[8].
♦
סימן ג
בו יבואר עניני: שבחו של משה רבינו ע"ה דייקא, על שהוא לבדו התעסק בעצמות יוסף הצדיק * לעתיד לבוא כבר "לא" יהיה שייך ענין "גמילות חסדים" * יתכן: שלעתיד לבוא לא יקרא משה רבינו ע"ה בשם "משה" * טעם המנהג של החברא קדישא להתאסף יחד, בהילולת משה רבינו ע"ה דייקא * מה שהעולם לא נברא כולו, או 'עניים' או 'עשירים', הוא מחמת שיהיה מי שיתעסק בגמילות חסד של "אמת" * חברא קדישא שאין להם שום מגע ומשא בעניני כספים, הרי שכרם גדול פי כמה
ח. ביאור הענין ששבחו את משה רבינו ע"ה דייקא, במה שהתעסק בעצמות יוסף
והנה. בטעם קביעת התאספות בני החברא קדישא ביום פטירתו של משה רבינו ע"ה יש לומר על הדרך הנ"ל.דהנה. בצאת בני ישראל ממצרים כתיב (שמות י"ד י"ט): ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ואת עצמות יוסף העלה משה אתו. וכידוע, שהוא היה "הראשון" שהתעסק בעצמות יוסף, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל במדרש (רבה בשלח פרשה י"ט): חכם לב יקח מצוות זה משה רבינו, שכל ישראל היו עסוקים בכסף ובזהב, ומשה היה עסוק בעצמות יוסף שנאמר (שמות י"ג י"ט) ויקח משה וגו'. וידוע קושית העולם: וכי מה היתה פעולות בני ישראל אז בזמן ההוא, הרי עסקו בביזת הים שגם "זה" היה מצוה, ואם כן אמאי שיבח המדרש את משה רבינו ע"ה דייקא, בחכמה גדולה זו שהתעסק במצות עצמות יוסף.
אולם לדעתי יש לומר חילוק נכון בזה. דהרי בביזת הים היה אפשרות שיהא מעורב בהרבה פניות, הגם שעל ידי ממון זו היו יכולים לסגל מצוות כגון לבנות תלמוד תורה וכדומה, מכל מקום המציאות הוא, שהכסף כשלעצמו הוא דבר גשמיי והאדם יכול להוציאו לעניניו הפרטיים הנצרכים לו. מה שאין כן 'עצמות יוסף' שהתעסק בו משה רבינו ע"ה, מזה לא יוכל להגיע לו שום דבר פרטי "להנאתו", ואם כן הרי היה כל כולו "לשם שמים", וזהו חכמתו הגדולה של משה רבינו ע"ה שלקח מצוה זו שאין בה "שום" פני'. ואם כן, הרי אם לקח מצוה זו, ממילא הוא היה זה שעשה הגמילות חסדים הגדול ביותר, ואם כן אתי שפיר דברי המדרש.
♦
ט. טעם נפלא: לקביעת התאספות החברא קדישא, דייקא ביום היארציי"ט של משה רבינו ע"ה
והנה. רבינו הק' מסאטמאר זצוק"ל ב'דברי יואל' (פרשת תצוה, עמוד רס"ה ד"ה והנה) נתן טעם לשבח, אמאי לא נזכר שמו של משה רבינו ע"ה בכל פרשת תצוה, על פי מה דאיתא במדרש רבה (שמות פרשה א' סימן כ"ו) על הפסוק (שמות ב' י') 'ותקרא שמו משה', מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתי' בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר, עד כאן דברי המדרש, ומבואר: ששם משה מורה על גמ"ח. והנה לעתיד לבוא לא יהיה במציאות להשיג מצות גמילות חסדים לא 'בגשמיות' ולא 'ברוחניות'. בגשמיות לא, שהרי אמרו חכמינו ז"ל (שבת ל:), עתידה ארץ ישראל וכו'. וגם ברוחניות לא יצטרכו ישראל זה לזה, שהרי כתיב (ישעיה י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה', ומעתה לא יהיה עוד צורך ללמד שכרן של גומלי חסדים, ואפשר שלא יהיה אז שמו של משה רבינו ע"ה - "משה", רק אחד משאר השמות שהיו לו ואין יודעין עדיין השם שיקראו לו, ובזה יש טעם נכון למה דייקא בפרשה זו לא נזכר שמו של משה, כיון דפרשה זו ירמוז על לעתיד לבוא וכפירוש האור החיים הק', ואז לא יהיה עוד שמו משה, ושם אחר לא נודע לנו עדיין, לכן נכתב סתם ואתה תצוה ולא נזכר שמו כלל, עכדפח"ח.ולמעשה. הרי שלא רק "ששם" משה מורה על גמילות חסדים מחמת בתי' בת פרעה, אלא מהותו של משה גופא מורה על גמילות חסדים, והיינו על ידי התעסקותו בעצמות יוסף, שכפי דברינו עד עתה הוא הגמילות חסד הגדול ביותר, וכיון שכן, שמשה רבינו ע"ה הוא שהתעסק בפעולת נשגבה זו של גמילות חסד עם "המתים", ושמו של משה רבינו ע"ה הוא - שמורה החשבון על לעתיד לבוא כדברי רבינו זצ"ל, ממילא מובן הטעם בקביעת יום ז' אדר דייקא שהוא יום "פטירתו" של "משה" רבינו ע"ה לסעודת התאספות לבני החברא קדישא המתעסקים בגמילות חסד של אמת ומזכים את הנר ה' נשמת אדם שידלק הלאה עד לעתיד לבוא בתחיית המתים [9].
♦
י. גודל החשיבות של החברא קדישא המתעסקים בגמ"ח של "אמת"
ובכדי להמחיש ביתר שאת גודל הענין להיות חבר מהחברא קדישא, נביא עוד מדברי בעל האור חדש על הש"ס - בספר הדרושים 'חות יאיר' שביאר (כנראה בסעודת חברא קדישא) את מאמר המדרש: אמר דוד המלך להקב"ה, רבונו של עולם יהיה כל העולם כולו או 'עניים' או עשירים (והיינו כדי לחסוך את כל הקנאה והשנאה, כתוצאה מזה שיש חילוק והבדל בין האנשים במעמדם). השיב לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת' מאן ימצא. וביאר הוא: דהקב"ה נתכוון על החסד של גמילות חסד של אמת, דלו יצוייר, באם אכן היו כולם עשירים דאז הרי לא היה בנמצא מי שיעסוק בגמילות חסדים. וכן להיפך, אילמלא היו כולם רק עניים, הרי לא היה מאין לעסוק בגמילות חסדים - ומי יחזיק את כל ההוצאות לזה. ולכן אמר הקב"ה שלא יתכן כזאת להשוות כולם, כי "חסד ואמ"ת" - היינו החסד של אמ"ת, מאן ימצאו, הלא העשירים לא יתעסקו בזה רק העניים קשי היום, וכפי שהמציאות הוכיח שעשיר לא יתעסק בנשיאת מטת המת וכו' רק העניים הם המתעסקים בזה, ולכן לא יתכן להשוות כולם.הרי מכל זה, גודל החשיבות שהנחילו להחברא קדישא המתעסקים בגמילות חסד של אמת.
♦
יא. מעלה גדולה של החברא קדישא דידן, שאין להם שום מגע ומשא עם עניני הכספים
וב"ה, שמעלה יתירה אית בה בחברא קדישא שעל ידי אנשי שלומינו שנתאספו כאן, אשר אין להם שום עסק עם ענינים כספיים, שלא כפי שהי' בימים ההם שהי' להחברא קדישא קשר עם ענין זה, עד כדי כך: שבעיירה טומשוב שבה התגורר הצדיק רבי יהושע טומשוב'ער זי"ע, נזדמן פעם, שהרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע עבר בנסיעתו דרך טומשוב, בהזדמנות זו נכנסו אנשי העיירה אליו והתחילו לבכות באמרם, שהמציאות הוא, שיש יהודים אשר נקברים רק "יומיים" וכדומה לאחרי פטירתם, מסיבת ויכוחים עם אנשי החברא קדישא שלא יכלו לבוא לעמק השווה אתם למלאות את רצונם במחיר הגדול, ולכן אין ברצונם לקבור את המת. הרה"ק בשמעו זאת, אסף את החברא קדישא לאסיפה ותיקן להם תקנות וחתם עליהם בכתב יד קדשו, בכדי שעסק ביש זה יופסק עד מהרה.ואגב: נביא עוד עובדא המסופר משמי' דזקיני מרן החתם סופר זצוק"ל, שגם אליו באו פעם אנשי עירו להתלונן על דבר שהחברא קדישא תיקנו, שמי שברצונו להקבר ליד הרה"ק רבי משולם טיסמעניץ זצוק"ל שמקום מנוחתו שם בפרעשבורג עם עוד שאר צדיקים, עליו לשלם סכום גדול למאוד, ודעת החתם סופר היה, שהצדק עם החברא קדישא, כיון שמי שאין היכולת בידו לשלם ממיטב הרי שלא מוכרח שיקבר דווקא ליד הרה"ק הנ"ל, והוסיף עוד באמרו: הרי באברהם אבינו ע"ה כשקנה את השדה מיד עפרון החתי, אז אמר לו עפרון (בראשית כ"ג ט"ו), ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבר. ואיתא שם במדרש (רבה, פרשה נ"ח ז') ההא הוא דכתיב (משלי כ"ח כ"ב) נבהל להון איש רע עין. ולכאורה צריך הסבר, מאי נשתנה עפרון, מעשו הרשע, דשם במדרש (פרשה ק' ה') איתא: אבי השביעני לאמר וגו' אשר כריתי לי, בשעה שעמד יעקב עם עשו, א"ל מה את בעי ממון או קבורה, א"ל מה לההוא גברא קבורתא, הב לי ממון וסב לך קבורתא, הרבה ממון תכרה עלי', ההא הוא דכתיב (בראשית נ' ה') בקברי אשר לקחתי לי, אין כתיב כאן אלא אשר כריתי לי, הכרתי עלי', עד כאן לשון המדרש. ואמאי התם לא הוסיף המדרש לומר 'ההא הוא דכתיב נבהל להון איש רע עין'. אמנם החילוק ביניהם הוא: דעפרון שביקש סכום גדול מאוד על מערת המכפלה דעדיין לא היה שם במקום ההוא שום צדיק שהיה קבור שם, אלא היה אדמה פשוטה מאוד בערכה, ואם על שטח "זה" ביקש מחיר יקר כל כך, עליו נאמר נבהל וכו'. מה שאין כן עשו הרשע שביקש מחיר לאחר שכבר נקברו שם אדם וחוה, אברהם ויצחק, דאז כבר קיבלה האדמה ערך יקר מאוד דאז כבר הי' הצדק בידו לבקש מחיר כה יקר. ולכן: שם בעיר 'פרעשבורג' שלא היה להם שום כונה מיוחדת להקבר בשטח זו דווקא, רק מחמת ששם שכן מנוחת הצדיק הנזכר, דאז אינם יכולים לתבוע את החברא קדישא על זה.
ואם כן: בנידון החברא קדישא שעל ידי קהלתינו שאין להם שום מגע ומשא בענינים אלו והוא ממש כולו לשם שמים, הרי ששכרם גדול למאוד ובודאי שאי אפשר להשיג זאת.
♦
סימן ד
פסקי הלכות נחוצות לבני החברא קדישא: א] ענין שהות "שלשה" או אף "עשרה" אנשים, ליד מטת החולה סמוך לגסיסתו. ב] מה קודם אל מה: ניחום אבלים לביקור חולים, או ביקור חולים לניחום אבלים. ג] האם יש חילוק בהנ"ל, אם יושבים שבעה במקום שנפטר המת דייקא, או לא. ד] קריעת המלבוש העליון דהיינו "הרעקי"ל" או המלבוש העליון "המאנטי"ל". ה] קריעת הוועס"ט על מתו. ו] הלנת המת "לכבודו", בכדי "שכל" בניו יוכלו להגיע מחוץ לארץ להלוייתו
עד עתה דברנו בגודל מעלתה של החברא קדישא וחשיבות מצוה נעלה זו. ולאור מה שדיברתי עם אחד מאנשי החברא קדישא החשובים - הלא הוא גיסי הרה"ח רבי יעקב שמשון נחום יאקאבאוויטש הי"ו - בענין אמירת כמה הלכות השייך להחברא קדישא, נעבור כעת לדבר מקצת ההלכות הקשורים לנושא זה.♦
א. ההידור "בעשרה" אנשים שימצאו, ליד מטת הנפטר לפני פטירתו
דהנה. בשלחן גבוה על יורה דעה (בראשית הספר, בצוואת המחבר, סק"א) כתב וזה לשונו: בתחילה אני מצווה להח"ק של ביקור חולים - שפה עיה"ק ירושלים ת"ו, שאף על פי שמנהגם הטוב הוא, שהולכים ג' בני החברה קדושה לבקר את החולה כשהוא סמוך לגסיסה וממתינים שם עד שעת פטירתו, אני מחלה פניהם בתפילה ובתחינה, שיהיו אצלי "עשרה" בני אדם, דהיינו ג' מהח"ק הנ"ל ושני אחים היושבים פה עיה"ק עמנו היום וכו' הרי כאן חמשה, וחמשה עוד מבני ישיבתי הרי כאן עשרה. ואלו עשרה יהיו מקיפין למיטתי דכל בי עשרה שכינה שריא (סנהדרין לט.), ומה טוב ומה נעים אם יהיו טבולי יום וכו', עכ"ד.גודל החשיבות, להנהיג, שהח"ק ימצאו סמוך למיטת הנפטר לפני פטירתו
ולדעתי, היה טובה גדולה למאוד, באם היה אפשר להנהיג מנהג זה כצוואתו הק' של השלחן גבוה, שבעת שהחולה הגיע כבר לשעותיו הקשות ביותר אם זה מדובר מכמה שעות - או יותר קצת - מימי חייו, שיהא שם בנמצא אנשי החברא קדישא שהם כבר יודעים איך ומה להגיד להחולה בכדי לחזקו ולעודד את רוחו, כי ברוב הפעמים, הרי אנשי המשפחה הנמצאים שם אין יודעים מה להגיד וגם אין ביכולתם להגיד, ואם נמצא שם איש היודע להנהיג כל מה שצריך שם - הן את החולה והן את משפחתו הסובבים אותו, חסד גדול הוא, שהרי רגעים אלו הם השעות הקשות ביותר לבני המשפחה רח"ל, ואם יש יכולת להנהיג כן, הרי שהוא דבר גדול למאוד, כיון שפעולה זו הוא קיום ב' מצות ביחד: מצות ביקור חולים בשיתוף עם קיום מצוות ניחום אבלים ביחד.♦
ב. 'ניחום אבלים' ו'ביקור חולים', מי מהן קודם למי
ובפרט: שבשולחן ערוך (יורה דעה. סימן של"ה סעיף י') כתב הרמ"א: 'ניחום אבלים' קודם ל'ביקור חולים', עכ"ל, (אכן: במסיבתינו כאן מסובין אנשים שיוצאים ידי שניהם, שעסקם הוא הן 'בביקור חולים' והן 'בניחום אבלים'). ואפרט את שיחתי מה שהוקשה לי תמיד להבין דברי הרמ"א הנ"ל. דהאיך יתכן דניחום אבלים קודם לביקור חולים, הא הרי תנן (נדרים מ.) שאם אינו מבקר חולה הרי הוא כשופך דמים, ואם כן, מצות ביקור חולים נוגע לפיקוח נפש, והאיך תקדם ניחום אבלים קודם לביקור חולים. ועיינתי שם ברמ"א ציון המקור, ושם כתב שהוא מ'הכל בו', ודבר פלא הוא שאינו מציין להרמב"ם (שופטים. הלכות אבל פרק י"ד הלכה ז') שפסק כן להדיא וכתב: יראה לי, שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים, עכ"ל. וברוך שכיוונתי, כי מצאתי ברדב"ז שעל הרמב"ם (הנ"ל. בד"ה יראה לי) שהקשה כקושייתי הנ"ל על הרמ"א בכתבו: אם לא שאמרה רבינו, הייתי אומר איפכא, דביקור חולים קודם, שיש בו כאילו שופך דמים, דאמר ר' דימי (שם) כל המבקר את החולה גורם לו שיחי', ונחמת אבלים לית בי' חד מהני, עכ"ד [10].וכבר נידון דין זה בספרי האחרונים, ומצאתי לגדול האחרונים הלא הוא מרן המהרש"ם בספרו דעת תורה על הלכות אבילות (שם, ד"ה ניחום) שחידש וכתב: ולענ"ד נראה, היכי דיש סברא בתועלת להחולה בביקורו, ביקור חולים קודם לכולי עלמא - דהא הוי כשופך דמים [אם אינו מבקרו], וכאן מיירי שאינו אלא "לכבוד", עכ"ל. הרי מחלק בין אם יש בלאו הכי המבקרים את החולה או שאין מבקרים אצל החולה.
ולפי דבריו הבנתי ביתר שאת את מנהג ירושלים הנ"ל (סימן דידן, ענף א' ד"ה דהנה) בספר שלחן גבוה, שהיו מתאספים ג' אנשים ליד מיטת החולה לפני מיתתו. כיון שאז הוא השעות הקשות ביותר להחולה ולא היה מי שיעודד את רוחו, לכן הלכו הם וביקרוהו בכדי לקיים מצות ביקור חולים, וממילא כבר נשארו שם לעסוק גם במצות ניחום אבלים[11].
חידוש: דכשהשבעה אינו "באותו" המקום שנפטר המת, אז ביקור חולים קודם לו
עוד ראיתי כתוב לאחד האחרונים הדן בדברי הרמ"א הנ"ל, והוא בספר כללי תורה (שפירא. שנת תש"ח, כללי אבילות אות ח'), שהקשה: דלכאורה אינו מובן מה גמילות חסד יש "למתים" כשבאים אנשים לנחם את האבלים. אבל מקור הדברים הוא בדברי חכמינו ז"ל (שבת קנב.:) גבי ההוא דשכיב בשביבותי' דר' יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתי'. לאחר ז' ימים איתחזי לי' בחלמא דרב יהודה ואמר ליה, 'תנוח דעתך שהנחת את דעתי'. ומזה אנו למדים: דיש קורת רוח להמת כשבאים אנשים מנחמים לבית האבל. אבל יש לדקדק מכאן, שרק בזמן שהאבל נמצא במקום "שנפטר המת", כמבואר בלשון הגמרא דיתבי "בדוכתיה", אבל כשהאבל אינו במקום שמת הנפטר, אין הניחום אבלים קודם לביקור חולים, ואולי ביקור חולים עדיף ממנו, כנלענ"ד, עכ"ד.♦
ג. קריעה במלבוש "הוועסט" ובמלבוש העליון
עוד אית בה. הרי איפסק ההלכה שלא לקרוע קריעה במלבוש העליון דהיינו מאנט"ל וכדומה, עיין בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ש"מ סעיף ט') שכתב: על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון וכו'. ושם (סעיף י') כתב: אפרקוסתו אין צריך לקרוע, יש מפרשין שהוא 'בגד הזיעה הדבוק לבשרו', ויש מפרשין שהוא 'בגד העליון שקורין קאפ"ה', ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת אפילו על אביו ואמו וכו'. וכתב שם הרמ"א: ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אין קורעין החלוק של פשתן וכו' ולא הסרבל העליון, אבל שאר בגדים קורע באביו ואמו וכו', עכ"ד.ועיין בטורי זהב (שם סק"ה) מה שביאר באריכות בענין זה, ולבסוף פסק, דוודאי דין אחד להם, דכך לנו מלבוש 'הרא"ק' כמו 'הקאפ"ה' במדינות אחרות, דאידי ואידי מלבוש עליון קרי להו, דהא אין האדם הולך בו בביתו, ואם לפעמים לובשו בביתו - דעתו בטילה נגד הרוב בני אדם. ועוד אני אומר: דאין ראוי אפילו "להחמיר" ולקרוע הרא"ק, דהוי חומרא דאתי לידי קולא וכו', על כן נלענ"ד ברור, דדברי רמ"א בסרבל "העליון" דהיינו רא"ק "שלנו" דאין צריך קריעה, דאף שהוא מלבוש חשוב, מכל מקום לאו בחשיבות תליא מילתא, אלא במה שהוא לובש תמיד, כן נראה לי, עכ"ד [12].
ומכל מקום נידון בספרי האחרונים על דבר אפשרות הקריעה במלבוש ה"וועסט", עיין בקובץ אור תורה (שנת תרצ"ב סימן פ' סק"ב) שכתב בשם ספר זכרון ש"י (אות כ"ה) שכתב: אפשר מחמת שבולט מחמת הבגד העליון נחשב לבגד עליון, או אולי משום שלפעמים הבגד העליון הוא מאנטיל או רא"ק ויש ספק אי מחויב בקריעה, על כן קורעין הוועסטא שהוא מחוייב לכולי עלמא, והרואה יראה, כי הן המה טעמים חלושים וקשה לסמוך עליהם. ובאמת מבואר בשו"ת משאת בנימין דלא יצא באופן כזה (ואין הלכה כדברי 'המיקל' בקריעה), והימ"ר, עכ"ד.
ועל כן לדעתי, יותר טוב לצוות להאבל שיפשטנו מעליו כיון דספק הוא, ובשולחן ערוך הרי בכלל לא הוזכר מזה. וכן אני נהגתי, שבעת פטירת אמי ע"ה (הרבנית הצדקנית מריסקעווע) הכ"מ - אכן לא באתי עם הוועס"ט מחמת זה, ורק עם המלבוש העליון באתי לההלוי' מחמת הקור ביום ההוא, ואכן: הרה"ח רבי יצחק אייזיק הולצער הי"ו (הנוכח כאן) העיר לי לפשטו [13].
♦
ד. הלנת המת "לכבודו": כדי ש"כל" בניו יהיו בהלווייתו, "וכולם" יאמרו קדיש לפני מטתו
עוד נקודה.הנה. איתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שנ"ז סעיף א') אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו, עד כאן. ופירוש הענין ד"לכבודו", אינו על מנת שיהיה עוד כמה מנינים אנשים בהלוי' [14]אלא ככתוב שם בשולחן ערוך, כדי להביא לו ארון ותכריכים או מקוננות או כדי שיבואו קרובים וכו'. ומצאתי בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב' סימן צ"ה) שכתב: דכוונת השולחן ערוך נראה פשוט, שזה שייך דווקא כשאין אצלו "שום" קרוב שודאי זהו כבודו "שימצא אצלו קרוב בעת קבורתו", אבל אם יש כאן קרוב וחפצים להלינו כדי שיבואו "עוד" קרובים, נראה דאסור, דאין בזה כבוד גדול וניכר כל כך. וכן נראה בגוף הדין דמותר 'להלינו לכבודו' - דזה רק לינת לילה ולא כ"ד שעות כמוכח מהזוהר (תרומה דף קמ"א, ופרשת אמור דף ר"פ), עד כאן תוכן דבריו.
ומדבריו נראה: דאף לגבי הבנים גופא, באם יש בן שיגיד קדיש ורוצים להמתין על שאר הבנים, דגם כן אסור. ויש לומר: דאין הכי נמי, שבאם נמצאים שם רק הבנות ולא נמצא שם בן שיגיד קדיש, דאז גם לדעתו יהא מותר להמתין. אבל באם יש בן שיאמר קדיש - ורק שממתינים לשאר הבנים, דאז אין רשות להמתין. והנני יודע ממקרים שהיה בן אחד שיאמר קדיש, דאז לא המתינו על שאר הבנים, והנה יש להם מקור בדברי מלכיאל הנ"ל שפסק להדיא כן. ואף באם יש לפעמים שהמת מקפיד על זה "שכל" בניו יהיו בההלוי', מכל מקום הלכה הרי הלכה היא.
♦
[אמר העורך:
לתועלת הענין, נצרף כאן מכתבי אאמו"ר הגאון זצללה"ה גופא - בכתביו שעדיין בכתב יד, מה שרשם לעצמו פסק הלכה בענין זה. וזה לשונו שם:
חודש שבט תש"מ לפ"ק.
כשנפטר אחד מאנ"ש רחמנא ליצלן היום ח' שבט, נשאלתי מהמשפחה: האם לחכות עם ההלוי' על בנו הרה"ח ......... הי"ו - המגיע מחוץ לארץ. או לעשות ההלוי' תיכף ולא להמתין עליו, כי הוא נפטר בלילה בערך שעה שמונה וחצי בערב.
והשבתי להם: שבאמת היה כדאי ונכון אף לא לחכות עם ההלוי' - עד מחר בבוקר כלל, רק להחליט תיכף על ההלוי' ולהודיע לכל מקום הנצרך בזה, ולעשותו עוד הלילה עד קרוב לשעה חצות. רק, כיון שבאמת הוא קשה קצת לקיימו עוד היום בלילה, וגם המשפחה כנראה אינו מסכים לזה. לכן דעתי הוא: שלא להמתין על ביאת הבן מחוץ לארץ - רק אם בטוח שאפשר לו להגיע עד שעוד יהי' הקבורה לפני השקיעה של יום מחר בערב, וכיון שהי' קשה לעשות כן, על כן אינו כדאי לחכות, רק לעשותו תיכף בבוקר. אלא דאף על פי כן, כיון שיש כמה אנשים מהמשפחה שהם עומדים דווקא על ענין זה שכן ימתינו עליהם שיהיו בשעת ההלוי', אז אני מסכים שילך לשאול את כ"ק אדמו"ר (שליט"א) [זצוק"ל][15] שם בבארא פארק - ולעשות כהוראתו.
וחילא דילי היה מן מה שהחמירו בזה הפוסקים, שלא להלין את המת אחר זמן השקיעה - שאז כבר עוברים על לא תלין, ולא דווקא כשמלין כל הלילה. ועל כן, כיון שבפרט בארץ ישראל, נהגו להיזהר שלא להמתין זמן רב עד הקבורה - ומן הסתם מקור דבר זה הוא ממה שכתבנו. ועיין עוד במבוא לספר 'כל בו' על אבילות[16] (דף 12[17]), שמביא מספר יד אליהו (סימן ט"ז) [דמי שנפטר בערב שבת, אל ילינו אותו אפילו עד מוצאי שבת, אם הזמן מספיק לקברו בערב השבת. ורק אם יש חשש חילול שבת, אז יש בזה משום 'כבוד המת' שלא יכשלו באיסור שבת]. וכן הביא שם בכל בו, מהקדמת ספר 'המקנה' לחלק שני להגאון רבי זוסמאן סופר זצ"ל - רבה של 'פאקש', שצועק מרה על המנהג הרע שנתחדש באיזה מקומות "לשם שמים" להרבות כבוד תלמיד חכם, מניחין 'בר מינן' יום או יומים בלי קבורה - למען יבואו רבנים ממרחקים. ומביא שם מעשה שהיה בפטירת זקננו מרן החתם סופר זי"ע, אשר נפטר ביום כ"ה תשרי לאחר תפילת שחרית ונקבר בו ביום, כשהתחילו את ההלוי' אחר הצהרים ונמשכה עד הערב, ובנרות דולקים גמרו הקבורה, ולא היו מניחים אותו עד למחרת, "אשר בטח היו באים רבבות מבני ישראל לכבודו". וכן בספר חמשה מאמרות להגאון ממונקאטש זצוק"ל - במאמר 'משיב מפני הכבוד' (דף קכ"ט) מה שכתב בזה, שיותר מכ"ד שעות איכא צער לנשמתו. וכן עיין בכל בו (שם דף 38-39).
עד כאן לשון אאמו"ר הגאון זצללה"ה בכתביו שם].
♦
לסיום דברינו, שוב הנני אומר לכם בשם כל הקהל הקודש הזה: אשרי העם שככה לו בחברא קדישא כזה - שיש להשיגם בכל עת מצוא, הן כשהמדובר לבוא להחולים שהוא קיום מצות ביקור חולים, והן לאחר כך. ויהי רצון: שהזכות תעמוד לכם ולבני ביתכם - שלמעשה להם השותפות הגדול ביותר בעסק זו, שהם עיקר המקריבים עבור זה בכמה ענינים, ובכל זאת הם שמחים שזכו להיות אשת חיל לעמוד לימין בעלם במצוה יקרה זו, ובוודאי הקהל צריך לדאוג לתמכם בכל מה דאפשר.
ויהא רעווא, שתרוו רב נחת, ושלא ישמע שוד ושבר בגבולינו וכל מחלות ותקלות. וכולנו נוושע שיתעורר רחמי שמים 'ובלע המות לנצח', ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
הק' אלי' כ"ץ
♦ ♦ ♦