ההספד טוב למת
בפסוק (שמואל ב' א, יח): "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". עיין מה שכתבתי בזה בחבורי על הש"ס [עבודת עבודה עמ' רמב] פ"ב דע"ז [כה, א].וכעת נראה לפרש כך, על פי מה שכתב ב{לחם הפנים [לחתנו של בעל המג"א, הגאון רבי משה יקותיאל קופמן כ"ץ] בסופו בסימן שע"ו בסוף הספר [ח"ב בעמוד האחרון, בשם שלשלת הקבלה]. דההספד טוב למת והוא מעלה נשמת המת כמו הקשת שמעלה את החץ}, יע"ש. ולפ"ז הנה בש"ס [{סנהדרין מו, ב] מבעיא אם הספדא יקרא דחיי או דשכבי.} והנה מ"ש יקרא דשכבי, אין הכונה להתייקר בעוה"ז, דמה ריוח לו בהכבוד של עולם שאינו שלו, אך הכונה בכבוד שבעוה"ב. והנה גם בעוה"ז אין הכונה דרך כבוד בעלמא, דלמעלה הכבוד הבל, אך הכוונה לפי דברי הלחם הפנים, שהוי יקרא לו, שעולה לְמַעֲלָה יתירה בכך, וזה הוי יקרא דשכבי.
והנה ראיה מן התורה דהספדא יקרא דשכבי, היינו ממה שכתוב בתורה פרשת ויחי [בראשית נ, יא] דיושבי הכנעני אמרו: "אבל כבד זה למצרים", דזה לא הוי יקרא דשכבי רק לחיי, אבל בעלמא הוי יקרא דשכבי. ועיין לעיל בדרושים [ראה בהספד ל].
וזה שאמר כאן [הנביא]: "ויאמר ללמד את בני יהודה קשת". היינו ללמדם הספד שיספידו את שאול, כי הוא נמשל לקשת, המעלה בזה [את] נשמת המת כקשת המעלה החץ, "הנה כתובה על ספר הישר". שמוכח שם דההספד הוי יקרא דשכבי. ועיין בש"ס פ"ב דע"ז [שם] שמפרש שם ד"ספר הישר" היינו ספר בראשית, יע"ש. וכן יהיה הכונה לדרכנו, שמשם מוכח דהספדא יקרא דשכבי, והוי כעין קשת המעלה החץ, ואתי שפיר.
♦
מעלת יצחק אבינו בניסיון העושר
ועוד י"ל מה שכתוב: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" וכו', ויובן נמי כל המשך המאמר במה שכתוב [{שמואל שם יט-כז]: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה}". והנה לפרש כל זה, נראה להקדים איזה מאמרים אחרים השייכים לעניינים הללו, ואח"כ נפרש זה בעז"ה.הנה דוד המלך ע"ה אמר בקפיטל מ"ט [{תהלים מט, יז-יט: "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו, כי נפשו בחייו יברך ויודך כי תיטיב לך}". נראה הכונה בהקדם לפרש מה שכתוב בתורה פרשת תולדות, גבי יצחק [{בראשית כו, יג-יד] "ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדול מאוד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אותו פלשתים}". והנה לשון "ועבודה רבה" אין לו הבנה, דמה קמ"ל בזה, דאם היה גדול מאוד, מכל שכן שהיה לו עבודת קרקע, שהוא הפחות שבמעלות העושר. ועוד מה שכתוב: "ויקנאו אותו פלשתים", אין לו הבנה, דאטו לא ראו איש עשיר לפניהם רק את יצחק לקנאות בו, הרי כמה עשירים בלעדיו. והמדרש [ב"ר סד, ז] נראה שהרגיש בזה, ומפרש דהכוונה, שהיה כל כך עשיר עד שהיו אומרים זבל פרידותיו של יצחק וכו', משמע שבא ליישב זה שהיה כל כך מופלג בעושר שאין כמוהו.
אך לדעתי י"ל כך, דהנה על פי רוב, ניסיון העושר מזיק מאוד לעבודת השם, כמו שכתוב [דברים לא, כ]: "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", וכן [שם לב, טו]: "וישמן ישורון ויבעט" וכו', וכן אמר שלמה [משלי ל, ט] "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'". ולכך אם ראינו איזה עשיר גדול אין לקנאות אותו, כי הוא בסכנה עצומה פן יזיקנו לעבודת ה', וטוב היה לו יותר העוני, ומכל שכן אם ראינו שכבר הזיק לו לעבודת הבורא שאין לקנאות אותו. וכן להיפוך מי שהוא צדיק אך הוא עני ביותר, נמי אין לקנאות אותו כל כך, חדא דהרי עכ"פ הוא בעל יסורין מדוכא בעניות, גם צדקתו אין חידוש כל כך, כי העניות גורם לו שפלות והכנעה. אך מי שהוא עשיר גדול ואעפ"כ עומד בצדקתו, הוא חסיד גדול[1], ולזה ודאי ראוי לקנאות דזכה לשתי שולחנות.
והנה כן הוי ביצחק, שהנה רש"י פירש בפרשת ויחי בפסוק [בראשית מט, ו]: "כי באפם הרגו איש", שכולם היו דומין להם כאן כאיש אחד, וכן [רש"י שמות יד, כג]: "כל סוס פרעה" יע"ש, הרי דמפרש לשון "סוס" דהכוונה שהיו כולם חשובים כסוס אחד. והנה ידוע דמצוות השם נקראים בלשון עבודה, כמ"ש [דברים יא, יג]: "ולעבדו בכל לבבכם", וכן [שמות כג, כה]: "ועבדתם את ה' אלהיכם" וכו'.
ולכך אמר הכתוב ביצחק שלפי האמת: 'ויגדל האיש וילך הלך וגדול עד כי גדל מאוד' (בראשית כו יג). אך ליצחק עצמו לא גרם בזה גאוה והתפארות, רק 'ויהי לו' (פס' יד) דהיינו ליצחק עצמו, כולם היו דומין רק כאלו היה 'מקנה צאן' - כחד צאן, 'ומקנה בקר' - כאילו הוי חד צאן וחד בקר, ולכך מכח זה היה לו 'עבודה רבה', שעבודת השם הוי רבה לו ולא בטלוהו העושר מעבודת השם, אף שהיה עשיר היה לו עבודה רבה מעבודת השם. ולכך בזה 'ויקנאו אותו פלשתים' להיותו עשיר גדול ולהיות גם עובד השם, ולהיות זוכה לב' שלחנות, לזה ודאי ראוי לקנאות.
יש להבחין בין שני מיני עשירות
או י"ל הכונה עפמ"ש בחדושינו בכמה דוכתא, דיש שני מיני עשירות, אחד מצד הטוב, והשני מצד הרע. והחילוק ביניהם ניכר, שהבא מצד הטוב אינו בא בפעם אחד רק מתרבה והולך כל פעם, וכדרך אור השחר שמאיר והולך[2]. ומקור זה מן המדרש שיר השירים [רבה ו, י] בפסוק: "מי זאת הנשקפה כמו שחר", והוא בירושלמי ג"כ בכמה דוכתא. אבל הבא מצד הרע הוא בא כולו ביחד בפעם אחת. ופרשנו בזה מה שכתוב במרדכי [{אסתר ט ג-ד] "כי נפל פחד מרדכי עליהם כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול}". והכוונה כי לפי האמת גדולת מרדכי עמדה במעמד אחד, כי בא מצד הרע. והיינו כי הוא ירש מעלת המן, כמ"ש בש"ס [מגילה י, ב]: "לאדם שטוב לפניו וכו' ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס וכו' לתת לטוב לפני האלהים" - זה מרדכי. א"כ מוכח דמרדכי ירש גדולת המן, וגדולת המן בא מצד הרע, ולכך גם גדולת מרדכי הוי כן. מיהו למרדכי לא הזיק כל כך כי כוחו היה גדול שהפכו לטוב, ועכ"פ היה עומד בגדולתו יחד, אבל "ושמעו" היה הולך יותר: "כי האיש מרדכי הולך וגדול", והיו סבורים שהוא מצד הטוב, לכך נתייראו מפניו יותר ויותר. וזה שאמר גבי יצחק: 'ויגדל האיש וילך הלך וגדול' וכו', כיון שהלך כל פעם יותר ולא עמד במעמד אחד, לכך ויקנאו אותו פלשתים. כי הבינו שעושר זה מצד הטוב ולא יזיק לו.♦
והנה בזה נבין ביאור מאמר המשורר [תהלים מט, שם]. כי הנה אם האדם מתעשר יש לו לדאוג משני עניינים, אחד, פן הוי העושר מצד הרע ויזיק לו העושר לעבודת השם. והשני הוא, על דרך אמרם ז"ל [{סנהדרין קא, א] בשעה שר' אליעזר חלה והיו תלמידיו בוכין ור"ע משחק}, ואמרו לו למה אתה משחק אמר להם דבתחילה היה חושב כיון שרבי פשתנו לא לקה יינו לא החמיץ שמא קיבל רבי עולמו, אך כעת שהוא ביסורין יודע שלא קיבל עולמו. הרי דיש חשש להעשיר פן קיבל עולמו, אך חברי ר"ע שבכו לא חששו לדברי ר"ע נראה שהדין עמהם, דכיון שהמצוות המה רוחניים ומגיע בעדם שכר רוחני, וא"כ בשלמא אם היה הנאת עוה"ז ענין נצחי הוי חשש לומר שקיבל בזה שכרו, אבל כיון דהנאת עוה"ז הוא הנאה רק לשעה והוי הנאה עוברת, ואיך יתכן שיתן שכר עובר, עבור עבודה נצחית, וכי חשוד הוא ית' ח"ו לקפח שכר עמלו. ולכך בוודאי אינו קבל השכר רק אדרבא הוי תוספת טובה, כדי שיוכל יותר להיטיב עם נפשו לגנוז לה די פרנסתה לעוה"ב, וכמ"ש מונבז [ב"ב יא, א]: אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי.
וזה שאמר המשורר, דמשני היראות אין לפחוד, מניסיון העושר שמא הוא מצד הרע המזיק לעבודת השם, לזה יש סימן ניכר אם אינו נעשה ביחד רק מתרבה והולך. וזה שאמר 'אל תירא כי יעשיר איש', בזמן 'כי ירבה כבוד ביתו' אם תמיד יתרבה כבוד ביתו, ולא יעמוד במעמד אחד מוכח שאינו מצד הרע. ועל השני אין לחוש פן קיבל שכרו, 'כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו', כי אם היה ענין נצחי להנות ממנו גם אחר מותו הוי מקום לחוש על כך פן יצא בזה ידי שכרו, אבל כיון דלא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו' א"כ ודאי אין זה שכר הראוי בעד המצווה. לכך בזה ודאי הוי הכונה רק 'כי נפשו בחייו יברך', להטיב עם נפשו בחייו להשתדל לה אחרית טובה וברכה.
♦
חלל - איך נפלו גיבורים
והנה מעתה נפנה למאמר הכתוב הנ"ל, דהנה בספר כלי חמדה [למהר"ש לאניאדו] ראיתי שפירש מה שכתב בזה המקונן [{שמואל ב א, יט-כז]: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים אל תגידו בגת וכו' איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה"}.והקשה דהרי זה הוי מלתא דעבידא לגילויי, ואיך שייך בזה הסתרה. וביאר הוא הענין, דהנה כשהצדיק מת אז נופלין עמו הדור התלויים בו, שעד הנה היה הוא מגין עליהם, אך במיתתו נופלין גם הם עמו. ולכך אף שבאמת נפל רק חלל אחד, מ"מ נחשב הרבה נופלין עמו. וזה שאמר: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים", דבנפילת חלל אחד איך נפלו הרבה. ולכך אמר ענין זה, דבנפילת שאול נפלו הרבה עמו, זה "אל תגידו בגת" פן תגלנה בכך, יע"ש.
♦
שני סוגי צדיקים
והנה אני מוסיף על דבריו, דיש שני ענייני צדיקים, דהנה האדם מורכב מגוף ונפש, ושניהם צריכים למזון, הנפש שצריך מזון שלו והגוף צריך למזון שלו, והנה אלו בני אדם שאין להם מזון משלהם הן נזונין משל אחרים, ולכך יש צדיקים שמזון נפש אחרים תלוין בהם, שנפשות אחרים ניזונין ממזון נפש הצדיק, ויש צדיקים שמזון שאר בני אדם בגופם תלוי בהם, שהם מחיים את אחרים בחיי גופם. ואם החטא גורם שצדיקים הללו מסתלקין מן העולם, אז בני האדם התלויים בהם נופלים עמהם. אך אין הנפילה שווה, כי אלו התלוין בהצדיק בנפשם, כשהם נופלים אז הוי הנפילה בנפש, ונפילה זו אינו למטה רק למעלה, כי ענין הנפש ניכר רק למעלה ולא למטה, אבל אם נסתלק הצדיק שמזון הגוף תלוי בו, הנה בזה כשמת הצדיק נופלים יתר הגופין עמהם, הנה בזה הוי הנפילה למטה, כי כל ענין הגופין הוא למטה.והנה הסתלקות הצדיקים שמזון הנפש תלויה בהם, הוא דבר שאינו ניכר בפועל כי הוא ענין רוחני, ולכך כמו דטובתו אינה טובה ניכרת רק ענין רוחני, כמו כן הוי רעתו בהסתלקו נמי אינו ניכר בפועל רק ענין רוחני. ולכך דרשו חז"ל [{ראה כעי"ז איכ"ר א, לז; והובא ביערות דבש ח"א דרוש ח] בפסוק [דברים כח, סא]: "מכה אשר לא כתוב", זו מיתת צדיקים}. והיינו כיון דהנאתו הוי ענין אינו ניכר והוא נסתר, לכך גם מכתו הוי נסתרה, לכך הוי: "מכה אשר לא כתוב". אך זה הצדיק שנזונין ממנו מזון הגוף, הנה הנאתו הוי הנאה ניכרת, שבני אדם מתפרנסין ממנו, לכך גם מכתו הוי מכה הניכרת.
ויומתק בזה מה שפרשנו בחדושי לע"ז [שם] פסוק הנ"ל: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", יע"ש.
♦
ללמד בני יהודה קשת
וכעת אבאר יותר, דהנה אחז"ל בפ"ק ד{ברכות [ג, ב] כשנכנסו חכמי ישראל אצל דוד ואמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה, אמר להם פשטו ידיכים בגדוד וכו'}. הרי שעצת הפרנסה הוי המלחמה שיפשטו ידיהם בגדוד, ולכך אמר דוד עד הנה, בהיות שאול קיים היו בני ישראל מתפרנסין בזכותו, וכמ"ש [שמואל ב א, כד]: "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן", אך כעת שנפטר שאול נסתלק ממנו גם הפרנסה, ואין להם תקנה רק עצה וגבורה למלחמה, לכך 'ויאמר ללמד את בני יהודה קשת' כי זולת זה נסתלק מהם המשפיע, ואמר דמכה זו אינו שווה לשאר מיתת צדיקים הנאמר בו "מכה אשר לא כתוב" רק מכה כזו הלא היא 'הנה כתובה על ספר הישר'. כמ"ש בתוכחה [ויקרא כו, כו]: "בשברי לכם מטה לחם" וכו'.♦
שני סוגי עונשים
והנה בזה נבין ביאור הפסוקים הנ"ל מה שאמר "הצבי ישראל". דהנה מדרך מלך בשר ודם כשרוצה לקנוס עוברי רצונו למשכיל וחכם, קונסו בעונש שכלי ורוחני, ודי בזה לחכם ומשכיל, אך לאיש ההמוני וכפרי עושה לו עונש גס וחומרי ורודהו במקל. וכן אמר החכם [משלי יז, י]: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה". והנה כן הוי גם מלכותא דרקיע, בהיות הדור בעלי שכל ויבינו בעונש רוחני, נוטל מהם הצדיק אשר מזון הנפשות תלוי בו והוי עונש רוחני, אבל אם הדור כבהמות נדמו, אז מענישם עונש גס במכה הכתובה ונוטל מהם הצדיק שחיי הגוף תלוי בו והוי המכה ניכרת לכל, ולזה אם רואים הדור שניטול מהם איש שחיי הגוף תלוי בו, יכירו מזה בזיון עצמם שכבהמות נדמו שהוצרכו לעונש גס כזה.וזה שאמר דוד: 'הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים'. דהן אמת דזה שכיח בישראל להיות הצדיק נפטר ויפלו גיבורים עמו, אך דרך כל זה הוי ע"פ רוב נפילה רוחנית במזון הנפש והוי הנפילה למעלה, אך כעת איך נעשה לך בזיון זה להיות 'על במותיך חלל וכו' איך נפלו גיבורים', איך כעת הוי למטה הנפילה, ואיך נפל חלל אחד ונפלו גיבורים עמו למטה בפרנסתם, ולא תאמרו דיש תקנה אחרת לפשוט ידיהם בגדוד, זה אינו, דגם זה נפל עם שאול, דבאבידתו ויאבדו גם כלי מלחמה עמו, וזה שאמרו דביזיון זה 'אל תגידו בגת'. שלא יוודע להם איך אנחנו במצב השפל, עד שמעניש אותנו הקב"ה בעונש גם כדרך הבהמות.
♦
שני סוגי בכייה
והנה בהיותי בזה ראיתי להזכיר מה שנלפענ"ד, כי אם דקיי"ל בשו"ע [{ראה {או"ח תרע ס"ג, יו"ד סימן תא ס"ה] דאין להספיד בימים שאין אומרים בהם תחנון רק לחכם בפניו}, מ"מ אין כל העניינים שוין. דהנה אם נפטר עשיר גדול שהיה מפרנס כמה עניים וחכמים, לאיש כזה מותר וראוי להספידו אף בימים הקדושים מכמה טעמים, על פי פסוקי תורתנו הקדושה, והוא במה שאמר הנביא [{ישעיה כב, ד]: "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי"}. והכוונה, דהנה אין כל הבכיות שוין, יש בכיה המעורר צער ויגון כדרך רוב בכיות האדם, ויש בכיה אחרת דאדרבא האדם כל כך בצער ויגון עד שבבכייתו מקיל מעליו הצער, וכמו שכתוב הכתוב [תהלים מב, ד] :"היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", וכן קיי"ל באו"ח סימן רפ"ח [ס"ב ברמ"א] דאם הבכיה שמחה לו ועונג שמקיל מעליו צערו, מותר לבכות בשבת, יע"ש.והנה בזה נבין הביאור כאן, דהנה בפ"ג ד{ב"מ דף ל"ח [ע"א] פרש"י שם גבי דבש והדביש [ד"ה והדביש]. שהכונה שקלקל דבשו, והביא שם ראיה מקרא [איוב לא, יב]: "ובכל תבואתו תשרש", שיעקור השרשים, וכן [קהלת יב, ו]: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", ינתק חבל השרשים}, יע"ש. וכן יהיה הכונה כאן, שהנה המלאכי השרת בקשו לנחמו - יתברך, ואומר להם הקב"ה: "על כן אמרתי שעו מני וכו' אל תאיצו לנחמני", אך תקנה אחת יש לי לנחם אותי דהיינו שאמרתי "אמרר בבכי", אבטל המרירות שכל כך הוי המירור בלבי עד שאי אפשר לקבל תנחומין אחרים, רק ע"י הבכייה אבטל המרירות מלבי.
וא"כ חזינן דמשכחת לה לפעמים שהבכייה יבטל המרירות, ולכך מה שאסרו חז"ל להספיד בימים שאין אומרים תחנון, היינו אם אין הדבר קשה לרבים כל כך מצד עצמו רק ע"י הבכייה וההספד יעורר לבבם לבכות, בזה אין רשאי להספיד ביום שאין בהם תחנון, אבל אם הדבר קשה כל כך לרבים אף בלי התעוררות ההספד, ואך אדרבא ע"י הבכייה יועיל קצת להוציא הצער מלבם, בזה מותר להספיד אף ביום שאין בו תחנון.
♦
מתי הספד דוחה יום טוב
ובפרט בשלמא בהספד על היחיד אינו דוחה יו"ט דרבים, אבל היכי דהוי צערא דרבים והוי אבילות דרבים, א"כ דוחה אבלות דרבים היו"ט דרבים, לכך מותר להספיד בפניו מהאי טעמא כיון דאחז"ל [שבת קה, ב]: ת"ח שמת הכל כקרוביו, וא"כ הוי אבלות דרבים ודוחה עשה דרבים דרבנן, א"כ ה"ה נמי בשאר אדם חשוב, שהיה זקן ומפרנס הרבים, ובהעדרו הוי אבלות דרבים, דמותר להספידו.♦
ועוד נראה צד היתר בזה, דהנה הטעם שלחכם בפניו מותר, דלכאורה קשה ממה נפשך אם מותר מפני כבודו של חכם, יהיה מותר אף שלא בפניו, ואם לא הותר מפני כבודו של חכם, למה מותר בפניו, ומה חילוק יש בין חכם או לא.
אך נראה דהכוונה דודאי עיקר ההיתר בהספד הוי מפני כבודו של מת, אך כבודו לא שייך רק בפניו ולא שלא בפניו ולכך בסתם מת כיון שמת ונסתלק מן העולם, בפניו הוי כשלא בפניו, ושלא בפניו לא הותר, אבל התורה כיון שהיא סם חיים, וכתיב [משלי ג, יח]: "עץ חיים היא למחזיקים בה", ולזה אף במיתתו נקרא חי, וכמ"ש חז"ל [ברכות יח, א] בפסוק [שמואל ב' כג, כ]: "בן איש חי", שבמיתתו נקרא חי, והיינו מהאי טעמא שאור תורה מחייהו, לכך אף במיתתו הוי חי, ובפניו הוי כפניו ממש, ומפני כבודו התירו. ולזה נראה כיון דאחז"ל [{ויק"ר כה, א] בפסוק: "עץ חיים היא למחזיקים בה", לתומכיה לא נאמר, ללומדיה לא נאמר, אלא "למחזיקים בה", דהיינו למחזיקים ללומדיה, א"כ כיון דכתיב בהו "עץ חיים", גם המה נקראים חיים אחר המיתה, ושוב בפניו הוי כפניו ממש, וראוי לחלוק לו כבוד.
♦
באיזה אופן צדקה תציל ממות
והנה ע"פ דברינו הנ"ל שבמיתתו נקרא חי, יש לפרש בזה מה שאמר הכתוב [{משלי יא, ד] "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות}".והנה בעו"ה המתפקרים מכחשים בזה, דראינו כמה חולים מפזרים צדקה לאין מספר, ואעפ"כ לא ניצולו מרעתם והם מתים. לכך ראיתי לפרש דבר זה, כי הבל יפצה פיהם. ויש לפרש בזה כוונת הפסוק בעניין אחד בכמה אופנים. אחד יש לומר, דהוא על דרך מה ש אמרו חז"ל [{סנהדרין מד, ב] לעולם יקדים אדם תפלה לצרה} וכו', וא"כ משמע דתפילה בעת צרה לא מהני רק אם הקדים התפלה לצרה, וי"ל דגם צדקה לא עדיפא מתפלה, ולא מהני רק בקודם לצרה ולא אח"כ. וזה שאמר הכתוב (משלי יא, ד): "לא יועיל הון ביום עברה". שביום עברה עצמו לא יועיל אפילו אם יתן כל הון לצדקה, אך "וצדקה" שנתן קודם יום העברה, זה "תציל ממות".
או יש לומר הכוונה, דהנה יש לומר דאין כוונת הכתוב שמצילו מן המיתה, דודאי מן המיתה אי אפשר להינצל כמו שכתוב [דברים לב, לט] "ואין מידי מציל", ו"מי גבר יחיה ולא יראה מת" [תהלים פט, מט]. אך כוונת ההצלה הוי מדינה של גיהנם, וכמו שפרשו חז"ל כן במסכת {ב"ב [י, א] חד קרא, דמיירי מדינה של גיהנם}, וי"ל דתרוייהו בהכי מיירי, והכונה מה דקאמר ["וצדקה תציל] ממות", הוי כך, דהנה יש שנותנים צדקה בחייהם בעוד הממון ראוי לעצמן, ויש שאין נותנים צדקה עד מיתתן (שאין הממון ראוי להם בלאו הכי). והנה לכאורה הוי סברא שצדקה כזו לא יועיל להצילו מדינה של גיהנם, לזה קמ"ל דלא כן הוא, כי אף צדקה הנתונה בגרם המוות וסיבתה, גם זה יועיל להציל מדינה של גיהנם.
וימתק עוד, דלכך זכר בזה לשון הצלה, הרי אף קבלת שכר ראוי לקבל בעד הצדקה, אך לפי מה שכתבנו י"ל דודאי צדקה שנותן בחיים לא מבעיא שמציל, (רק) [אלא] אף גם מקבל שכר טוב, אך צדקה הנתונה ממות, הנה לקבל שכר אינו מקבל, דאין זה חידוש דבלאו הכי אין ראוי לו, רק על כל פנים מצילתו מדינא של גיהנם, דאין מקום לעונשו על שנתעסק בחייו בהבלי עולם לאסוף קנין הממון ולצבור כח כחול הים, דהרי עכ"פ לא הטריח לשווא, דנמשך ממנו דבר מצוה וטובה להקדש ועניים, ולכך צדקה כזו רק מצילה, אבל לא קבלת שכר, וזה שאמרו: 'וצדקה תציל' שצדקה מצלת מגיהנם, אפילו היא ממות. שהצדקה נתונה מן המות ולא בחיים, גם היא מצלת מגיהנם.
אך לפי דרכנו י"ל כך, דאף אם הכונה כפשוטו שמצלת מן המות אתי שפיר, דיש מות ויש מות.
דהנה ידוע דהכל הולך אחר התכלית, וכמו שכתב בעל העקידה [שער מב] בפסוק [יחזקאל טז, לד-לה]: "אתנן ואתנן וכו' לכן זונה", ואני בארתיו בילדותי [ראה חכמת התורה פרשת שמות עמ' תפד] בפסוק [שמות טו, ג] "ה' איש מלחמה ה' שמו", והרבה דוכתא.
ולכך הכא נמי זה המות שאחר מיתתו יהיה נדון בגיהנם הקשה ממיתה או שווה לו, זה הוי המיתה לתכלית המיתה ונקרא מיתה, אבל המיתה שאחר המיתה יהיה בגן עדן בחיים הנצחיים, א"כ הוי המיתה לתכלית החיים, וא"כ המיתה עצמה לא נקרא מיתה רק חיים. ולכך שפיר אמר הכתוב "וצדקה תציל ממות", דאם היה ראוי למות מיתה הנקראת בעצם מיתה, ואז טוב לו יותר להינצל ממנה, בזה מועיל לו הצדקה להצילו מן המיתה, אבל אם רואה הקב"ה שהמיתה טוב לו ושם יזכה לעיקר החיים, א"כ הוי רעה לו אם הצדקה תנצלו ממנו, וצדקה מהני לטובה ולא לרעה, ואין הקב"ה משגיח על דעת האדם מה שהוא רוצה, אם הקב"ה רואה שהוא טועה והטוב לו הוי להיפוך מדעתו, וזה שאמר הכתוב: 'וצדקה תציל ממות' ממה שהוא בתואר מות, ולא ממה שאינו בתואר מות.
♦
ותשבר כד על המבוע
והנה על פי מה שכתבנו לעיל דצדקה אינו מציל רק אם נותנה קודם יום העברה. יש לפרש בזה מה שכתב בקהלת בסופו [{קהלת יב, א-ו]: "עד אשר לא יבאו ימי הרעה וכו' עד אשר לא ירתק חבל הכסף וכו' ותשבר כד על המבוע}". והכונה ד"חבל הכסף", היינו הצדקה, שזה מגינה על האדם ומעלה את נפשו משאול, אך זה קודם שיבואו ימי הרעה, אך אם ח"ו כבר באו ימי הרעה, אז נשבר גם 'חבל הכסף ותשבר כד על המבוע'. היינו השפעת הצדקה שמשפיע ודולה ומשקה מממונו לאחרים כבר נשבר, ולא יועיל אז הצדקה להצילו מן הבור, רק 'ונרץ הגלגל אל הבור', כפי הראוי לו ולא יעלנו אז הצדקה.וז"ש [פסוק ה] "וסבבו בשוק הסופדים". דהנה דרך העניים לסבב בשוק, והנה כשהם רואים שפקדו צדקה הרבה על עשיר אחד ולא הועיל, שאף על פי כן מת, אז המון עם שאין מבינים שורש הדבר יכלו מליתן צדקה, כי אומרים שאין הצדקה מועלת, ולכך ממילא כל העניים סופדים על העשיר שלא הועילו לו צדקתו בחוליו, כי חוששים לנפשם שיכלו העולם מכאן להבא מליתן צדקה, ולכך אמר וסבבו בשוק הסופדים על ככה על שלא נתקבלה אז צדקתו, ובאמת לא יבינו כי יש חילוק בין קודם יום הרעה או אח"כ. ועיין מה שכתבנו עוד בפסוק "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", בחבורי פרשת קדושים שנת תקצ"ב [נדפס בחכמת התורה עמ' קפ] בפסוק (ויקרא יט כג) "ונטעתם כל עץ מאכל", יע"ש.
♦ ♦ ♦