ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בדין תקרובת ע"ז - אם נאסרת במחשבה[2]
א. דברי רש"י דתקרובת דהכא היינו במחשבה, והדין לגבי פיגול
ע"ז ל"ד ב', באומר בגמר זביחה הוא עובדה. וברש"י (ד"ה באומר) שחשב על השחיטה עצמה לעבודה זרה, ואמר בלבו בזביחה זו עובדה לעבודה זרה", ע"כ. ומבואר בדברי רש"י דנעשה תקרובת ע"ז במחשבה בעלמא, ורש"י הדגיש כן ב' פעמים, גם כתב שחשב, והוסיף גם דאמר בלבו, והוציא דברי הגמ' מפשטן, דלשון הגמ' זה באומר, ורש"י פירש דהיינו כשחושב.ויתכן לפרש דרש"י הוכרח לזה מהא דאסרינן בסתמא כל הגבינות משום שרוב העגלים נשחטין לע"ז, ומנא לן שאמרו שזה לע"ז, ומהכ"ת דאיכא רוב עגלים שהשוחט אומר בפיו שדעתו לע"ז. ומדאסרינן, בע"כ שגם במחשבה בעלמא נאסר, וא"צ דיבור כדי לאסור.
אכן לגבי מחשבת פיגול שיטת רש"י בזבחים מ"א ב' ד"ה כגון, ובמנחות ב' ע"ב ד"ה אבל, דמחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא, והוכיח כן משליחות יד, עיי"ש. ומבואר דאע"ג דלגבי פיגול לא סגי במחשבה בעלמא, ובעינן דיבור, אפ"ה לגבי תקרובת ע"ז סגי במחשבה, וצ"ב.
וביותר, דגבי פיגול לשון הגמ' בחושב ורש"י כתב דהכוונה באומר, ולא סגי במחשבה, ולגבי תקרובת ע"ז לשון הגמ' באומר בגמר זביחה וכו', ורש"י כתב דהכונה במחשבה. [אמנם לעיל אמרינן גם גבי ע"ז מחשבין מעבודה לעבודה, ולשון רש"י חשב בשחיטה ע"מ לזרוק].
♦
ב. הגרע"א הוכיח דאי פיגול בעי דיבור ה"ה בתקרובת
ויעוי' בחי' הגרע"א חולין דף ל"ט שכתב דנראה דלשיטת התוס' סו"פ המפקיד, דפיגול לא הוי במחשבה אלא בדיבור, ה"ה בתקרובת ע"ז אינו נאסר במחשבה אלא בעינן דיבור. וכ"כ מדנפשי' הרש"ש סנהדרין דף ס' ע"ב.והכיח כן הגרע"א מהמשנה בחולין ל"ח ב' דתנן התם "א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט", ע"כ. ויליף מינה ר' יוסי שאין מחשבת הבעלים לע"ז אוסרת. וכתב הגרע"א דמזה מוכח שאם בפיגול בעינן אמירה ואין נאסר בדיבור, בע"כ שגם בתקרובת ע"ז כן, דאל"כ נמצא שתקרובת חמיר מפיגול, ואכתי נימא דאף שבמוקדשין אין הבעלים מפגלים, מ"מ בתקרובת הבעלים יכול לאסור. ומוכח במשנה דאין תקרובת חמור מפיגול. ונמצא דאם בפיגול אין נאסר במחשבה בעלמא שגם בתקרובת כן.
אכן בדברי רש"י מבואר לא כן, דהא ס"ל בזבחים ובמנחות דמחשבה דקדשים היינו מוציא בפיו, והיינו דבמחשבה בעלמא אינו נאסר, ואפ"ה כתב בסוגיין דלתקרובת ע"ז סגי במחשבה. ומעתה צ"ב בתרתי, גם מ"ט פיגול בעינן דוקא דיבור ולתקרובת לא, ועוד צ"ע קושית הגרע"א מהמשנה בחולין וכנ"ל.
♦
ג. בתקרובת סגי במחשבה משום שמייחד את השחיטה
ונראה בביאור דברי רש"י, ובזה תתיישב גם קושית הגרע"א מהמשנה, די"ל דהא דבפיגול צריך דיבור הוא משום דלמחשבה בעלמא אין כח לפסול קרבן. והא דמ"מ לגבי תקרובת מבואר דנאסר במחשבה, היינו טעמא משום דע"י מחשבה לע"ז הויא השחיטה שחיטה לע"ז, ומייחד את השחיטה לע"ז. ונמצא דאינו נעשה תקרובת במחשבה בעלמא, אלא נעשה תקרובת ע"י השחיטה שנתייחדה לע"ז, ומשו"ה סגי לזה במחשבה.ודוגמא לזה יש להביא ממש"כ החזו"א (נגעים סי' י"א סק"ה) דגם איסוה"נ שאינו ממונו להקדישו, מ"מ כששוחטו לשם קרבן מתקדש קדוה"ג, והיינו דיש כח בשחיטה לשם קרבן לקדש את הבהמה. ותירץ בזה את דברי התוס' (חולין ק"מ א') שדנו ששייך להקדיש מעיר הנדחת, ולכאו' קשה דהא הוי איסוה"נ ואינו ברשותו. והמנ"ח (תס"ד, מב) כתב לחדש שקדוה"ג אפשר להקדיש גם אינו ברשותו, וה"ה איסורי הנאה. וע"ש מה שהביא בזה מהקצה"ח סי' קי"ז סק"ב, אבל החזו"א ביאר דמתקדש ע"י מעשה השחיטה.
ומעתה י"ל דגם כשחושב בשחיטה לשם תקרובת, הרי חל שם תקרובת ע"ז מחמת השחיטה, ולא ע"י המחשבה גרידא, אלא ע"י השחיטה הוי קרבן לע"ז.
ולפ"ז לא קשה ג"כ דמצינו חומרא בתקרובת מפיגול, דהא תקרובת נאסר במחשבה, דאין הגדר שנאסר במחשבה, אלא המחשבה בשחיטה קובעת שיהי' נחשב שחיטה לע"ז ונאסר ע"י השחיטה, משא"כ פיגול, דהוי פסול מחשבה בעלמא, בעינן דיבור כדי לפסול.
ובאמת דבגמ' ריש זבחים מוכח דגם אי סתמא לאו לשמה ובעי' שיעשה לשמה, מ"מ סגי במחשבה וא"צ דיבור, ולכאו' מאי שנא מפיגול. אכן הביאור הוא דע"י זה שחושב בשחיטה לשם קדשים הוי עי"ז שחיטת קדשים, ומשו"ה סגי לזה במחשבה.
אלא דלפ"ז צ"ל דגם הא דמחשבין מעבודה לעבודה בתקרובת ע"ז, הוי ג"כ דין שעי"ז נחשב שחיטה לע"ז, דאל"כ לא הי' סגי בזה במחשבה, ולשון רש"י להדיא דגם במחשבין מעבודה לעבודה א"צ דיבור, ובע"כ דנחשב עי"ז כשחיטה לע"ז.
ד. שיטת התוס' דפיגול במחשבה ותקרובת בדיבור
אמנם בדברי התוס' בחולין ל"ט א' (ד"ה אלא) משמע להיפוך, דאף אם בפיגול סגי במחשבה, מ"מ בתקרובת ע"ז בעינן דיבור דווקא. וכן פי' את דבריהם בס' מנחת ברוך סי' א' סק"ה, ותמה ע"ד מ"ש פיגול דסגי במחשבה ובתקרובת ע"ז בעינן דיבור דווקא.ובאמת הפלתי סי' ד' סק"א פירש את דברי התוס' דהא דבתקרובת בעינן דיבור הוא רק במחשבין מעבודה לעבודה. והביאור בזה כנ"ל, דבאופן ששוחט לע"ז ממש הא הוי שחיטה לע"ז, וא"צ דיבור, אבל מעבודה לעבודה, דנעשה תקרובת ע"י מחשבתו, בעינן דיבור דווקא. אבל בפשטות לשונם משמע דבכל תקרובת בעינן דיבור, וקשה מ"ש מפיגול.
ויש לפרש את דבריהם, דבאמת כדי לפסול סגי במחשבה, וזהו דין מחשבת פיגול, ומ"מ בתקרובת ע"ז, כיון דבעשייתו לע"ז צריך לחול שם תקרובת ע"ז, כללא הוא דכל עשיית חלות בעינן דיבור, כמו שהוכיחו רבותינו זצ"ל (עי' ברכ"ש קידושין סי' א', וכן הי' רגיל לומר מו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל), ורק פיגול דהוי פסול מחשבה סגי במחשבה וא"צ דיבור. [ועיקר יסוד זה דחלות בעינן דיבור, הנה בקצה"ח נקט לא כך, וכתב דמהני מחילה בלב באופן שיש אומדנא דמוכח, והוכיח כן מהא דשהתה כ"ה שנה איבדה כתובתה. ומו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל אמר ליישב, דהתם תלינן דודאי בתוך זמן זה מחלה בפה. והוסיף דבע"כ כן הוא, דאף אי מהני אומדנא דמוכח, היינו דבזמן שיש אומדנא מהני אף בלב, ובשהתה כ"ה שנה אין זמן מסויים שעליו יש אומדנא דמוכח, ואין האומדנא ברגע האחרון. ובע"כ התם צריך דיבור. והנפ"מ גם בהפקר אי מהני בלב, ואכ"מ].
ונמצא לפ"ז דגדר דין פיגול הוא דהמחשבה פוסלת ולא דחייל משהו ע"י מחשבתו, ומה"ט א"צ לזה דיבור. ובאמת דהגרי"ז אמר (עי' כתבי הגרי"ז מנחות ב' ע"ב) בשם הגר"ח שזה הטעם דפיגול לא נחשב בדיבורי' אתעביד מעשה. ולא דמי לתמורה, משום שבתמורה חייל חלות תמורה, אבל פיגול הוי מחשבה בעלמא והפסול ממילא בא. והיינו דאין מחשבתו באה להחיל איזה חלות, ולפיכך סגי במחשבה.
♦
ה. גדר דין מחשבת פיגול
אכן עיקר ד"ז דפיגול הוי מחשבה בעלמא ולא חייל מידי ע"י מחשבתו, אמר מו"ח הגאון זללה"ה (בשיעור עמ"ס זבחים לבני הכולל, ונדפס בס' שלמי יוסף זבחים) דיש כמה ראיות מהגמ' דגם פיגול ל"ה מחשבה בעלמא שפוסלת, אלא בעינן שיהי' כח במחשבתו לשנות את משפטי הקדושה. והוכיח כן מהא דמדמי הגמ' דין בעלים מפגלים לתקרובת, ואם פיגול הוי פסול מחשבה בעלמא, מנ"ל שיכולים הבעלים לקבוע שם תקרובת ע"ז. וכן מדמדמי הגמ' דין מחשבין מעבודה לעבודה בפיגול ותקרובת.ויתכן גם דע"י מחשבתו חייל דין בקרבן דהוי קרבן פיגול וזהו יסוד פסולו, ונמצא דגם פיגול הוי עשיית חלות, או דלכה"פ בעינן שיהי' כח במחשבתו לשנות את דיני הקדושה, ואפ"ה סגי במחשבה. וא"כ אמאי בתקרובת בעינן דיבור.
ובע"כ הא דבפיגול סגי במחשבה הוא מגזה"כ דכתיב לא יחשב, ומסברא גם בפיגול הי' צריך דיבור כמו בתקרובת וכנ"ל, אלא כתיב לא יחשב. וכשם שתרומה חלה בלב מקרא דנחשב, והקדש מקרא דנדיב לב, ה"נ פיגול מקרא דלא יחשב, ואף דהוי כמו עשיית חלות סגי במחשבה.
♦
ו. בפיגול בעי דיבור משום שמפקיע ממה שעומד בסתמא
ולפי דרך זו הדרא קושיא לדוכתא גם בשיטת רש"י, דנתבאר דהא דבתקרובת סגי במחשבה הוא משום דע"י מחשבתו הוי שחיטה לע"ז, וחייל דין תקרובת ע"י השחיטה, משא"כ פיגול הוי פסול מחשבה, ולזה בעינן דיבור. ולכאו' לפמשנ"ת דיסוד הדין דפיגול הוא דמחשבתו משוי לי' שם קרבן פיגול, א"כ לכאו' הגדר הוא דהוי שחיטת פיגול, והוי קרבן פיגול ע"י זה ששוחט במחשבת פיגול. א"כ אמאי לא סגי במחשבה, דומיא דתקרובת.ויתכן דביאור דברי רש"י הוא דהא דבפיגול בעינן דיבור הוא משום דאתא לאפוקי ממה שהקרבן עומד, והוי מחשבה הפכית מייעוד הקרבן בסתמא, דבסתמא עומד לקרבן כדין, ובמחשבתו משוי לי' לקרבן פיגול. וזה א"א במחשבה בעלמא. משא"כ בתקרובת, אין סתמא שאינו עומד לתקרובת ע"ז, ובמחשבה בעלמא אפשר לייחדו לתקרובת. וע"ע משנ"ת בענין זה בס' משנת מס' חולין סימן כ"ג.
♦
בדין זריקת דם לע"ז אם אוסר את כל הבהמה
א. שיטת רש"י דזריקה לע"ז אוסר את כל הבהמה והקושיא מסוגיין
ע"ז דף ל"ד ב'. והא את הוא דשרי דאתמר וכו', ופירשו התוס' דסתם שחיטת גוי היינו בשביל לזרוק הדם, וא"כ לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה ל"ה תקרובת ע"ז, ואמאי נאסרה הבהמה והגבינות שהועמדו בה.והנה שיטת רש"י חולין ל"ט ב' ד"ה שאין וזבחים י' ע"א ד"ה אין מחשבין דזריקה לע"ז אוסרת כל הבהמה, ואף כששחט סתם, אם זרק הדם לשם ע"ז נאסרה כולה, וכשם דבקדשים זריקת הדם חשיבא זריקה בבהמה, ה"נ זריקה לשם ע"ז אוסרת את כל הבהמה מדין תקרובת.
והקשה הג"ר יצחק אייזיק פלונצ'ק שליט"א (ונדפסה הקושיא בשמו בס' עבודת מתנה) מכאן על שיטת רש"י, דמאי מקשי אמאי אסירא הקבה לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה, הא כל מה דנקטינן דאיירי במחשבין מעבודה לעבודה הוא כש"כ תוס', דבסתמא שוחטין בשביל לזרוק את הדם, וא"כ בסתמא איירי גם כשזרקו את הדם לבסוף לע"ז, וא"כ לדעת רש"י נאסר מחמת הזריקה.
ובזבחים י' ע"א מפורש בדברי רש"י דגם לר"ל דלא ילפינן חוץ מפנים, ואין מחשבין מעבודה לעבודה, אפ"ה אם זרק את הדם לע"ז נאסרה הבהמה. וא"כ מאי מקשי הכא אמאי נאסרה הקיבה לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה, הא י"ל דנאסרה משום דסתמא נקטינן דגם נזרק הדם. וא"כ בהנך רוב עגלים שנשחטו לע"ז מסתמא גם נזרק הדם לע"ז, ומיתסרא אף לר"ל מחמת הזריקה.
♦
ב. נפק"מ כשאין הבשר ברשותם
ולכאו' יש לדון בזה בכמה אופנים. הא' דהנה כבר הקשו התוס' בחולין ל"ט ב' על שיטת רש"י מהא דאיתא שם בגמ' בישרא לדידכו ודם לדידן וכו', דמבואר שאין הבשר נאסר. ותירץ בחי' הרמב"ן דכל מה דזריקה אוסרת את הבהמה כשזרק לע"ז, הוא רק כשבזמן הזריקה הבהמה של הגוי העובד, אבל כשכבר מכר הבשר קודם הזריקה, אין הזריקה אוסרת הבהמה.ולפ"ז י"ל דתו א"א לתלות דסתמא הי' זריקה האוסרת, דמנ"ל שבשעה שזרקו את הדם עדיין הבשר והפרש ברשותם, ובכה"ג לכאו' ודאי א"א לדון דחיישי' למיעוטא. ובע"כ הנדון הוא שהשחיטה אוסרת, וכיון דלר"ל אין השחיטה יכולה לאסור, תו ליכא למיחש.
♦
ג. י"ל דרק כשמתכוין בזריקה על הבשר
ויתכן לדון עוד, דכל דברי רש"י דזרקה לע"ז אוסרת כל הבהמה, הוא רק באופן שמתכוין בזריקה של הדם שתהא הזריקה בשביל כל הבהמה, אבל כשזורק סתמא אינו נחשב ממילא כזריקה של דם הבהמה לאסור כולה.[ויעוי' בשעורי הגרי"ד זצ"ל עמ"ס זבחים דף י' ע"א שכתב כדברים האלו דאין זריקה לע"ז אוסרת אא"כ דעתו שתהא זריקה על כל הבהמה, ותירץ עפי"ז קושיא על רש"י מתוספתא, ולפ"ז מתיישב גם דינא דסוגיין וכנ"ל].
♦
ד. י"ל דשאני פרש שאין ראוי לאכילה
ולכאו' הי' מקום לדון ליישב את עיקר הקושיא [ואפי' נימא דאיירי כשחשב בזריקה שתהא זריקה על כל הבהמה, דהא איירי הכא כשחשב בשחיטה ע"מ לזרוק, וגם נימא דאיירי כשבשר עדיין שלו], די"ל דאף דשיטת רש"י היא שזריקה אוסרת את כל הבהמה, מ"מ י"ל דאין הפרש נאסר.ויסוה"ד עפימש"כ בזכר יצחק סי' ל"ז לדייק בדברי הרמב"ם דאע"ג דשחיטה לע"ז אוסרת כל הבהמה, מ"מ הפרש והעצמות שאין ראויין לאכילה, אין נאסרין אא"כ דעתו להקריבם בתורת תקרובת, והא דשחיטה אוסרת כולה הוא רק מידי דראוי לאכילה.
ומעתה י"ל דגם זריקה שאוסרת לדעת רש"י, מ"מ אין הפרש חלק מהבהמה ליאסר ע"י הזריקה.
אכן, הרי מבואר בגמ' דאם השחיטה לע"ז נאסר הפרש, ובע"כ דאיירי כשדעתו להקריב את הפרש ג"כ, וא"כ כה"ג לכאו' גם הזריקה תאסור.
וצ"ל באופ"א קצת, דהא עיקר שיטת רש"י שזריקה אוסרת את כל הבהמה ביאר השפ"א זבחים דף י' ע"א דיסוה"ד הוא דכיון דבפנים זריקה נחשבת זריקה על כל הבהמה ומתרת אותה, ה"נ בע"ז כן. ומעתה י"ל דאע"ג דשחיטה אוסרת גם את הפרש, משום דניח"ל בנפחי' והוי חלק מהע"ז, ומשו"ה שחיטה לע"ז אוסרת גם את הפרש, דנחשב חלק מהע"ז ליאסר בשחיטה. אבל הא דזריקה אוסרת הוא רק דומיא דפנים, שמצינו שזריקה נחשבת על כל הבהמה, וי"ל דזה רק על מה שיש דין הקטרה או דין אכילה, אבל הפרש אינו חלק מהקרבן, ובזה לא יהני סברת ניח"ל בנפחי' ליאסר ע"י הזריקה, כיון דדומיא דהכי בפנים אינו חלק מהזבח.
ואע"ג דאי מחשבין מעבודה לעבודה נאסר הפרש כשחושב בשחיטה ע"מ לזרוק, היינו משום דעי"ז נחשב שחיטה לע"ז, דהא לדעת תוס' זריקה לע"ז אינה אוסרת כלל, ואפ"ה שחט ע"מ לזרוק אוסר. ובע"כ דשחט ע"מ לזרוק אוסר יותר מהזריקה עצמה, א"כ ה"נ הפרש יכול ליאסר בשחיטה ע"מ לזרוק, אבל בזריקה לא יאסר. [ולכאו' עור הקבה יאסר ע"י הזריקה, אבל י"ל שיש שמעמידין רק בקבה עצמה, וא"א לדון לאסור הכל משום הנך דמעמידין בעור הקבה, דהוי כמיעוטא דמיעוטא].
♦
בדין המקדש בפרש עגלי עבודה זרה
א. צ"ב החידוש בקידושין
ע"ז דף ל"ד ב'. אמר רב אחדבוי בר אמי המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת, בפרש עגלי עבודה זרה אינה מקודשת, אב"א סברא אב"א קרא וכו', אבל גבי שור הנסקל לא ניחא לי' בנפחי', אב"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה וכו'. [ויש להעיר דמה הנדון שייאסר בשוה"נ דאצטריך למימר דלא ניח"ל בנפחי'. ומשמע שהי' צריך סברא שאין דעתו להטפיל את הפרש לשור, ואם הי' שייך שיהי' דעתו להטפיל הי' נאסר בסקילה. ולכאו' הא דקאמר לא ניחא לי' בנפחי' קאי על הבעלים, דאם הי' ניח"ל בנפחי' הי' נטפל ונאסר עם השור. וצל"ע מה ענין הבעלים לזה, וצ"ב].והנה בדברי הרמב"ם יש הערה, דלכאו' עיקר מאי דקאמר רב אחדבוי בר אמי דבפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת היינו לאשמועינן דהפרש אסור בהנאה, וממילא המקדש בו אינה מקודשת. ומעתה צ"ב בדברי הרמב"ם, דבהלכות ע"ז פ"ז ה"ג פסק שבהמה שהקריבוה לע"ז אסורה כולה אפי' פירשה, והיינו דינא דסוגיין דהפרש אסור בהנאה, ובהלכות אישות פ"ה ה"ב כתב הרמב"ם "המקדש בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת שהכל מע"ז אסור בהנאה שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ע"כ. ומשמע שזה דין נוסף שאינה מקודשת, מלבד הדין שאסור בהנאה, וצ"ב. [ובאמת יש להעיר גם לאידך גיסא, דאחר שפסק הרמב"ם בהלכות מאכ"א פ"ד הכ"ב דפרש שוה"נ מותר בהנאה, אמאי הוסיף בהלכות אישות דהמקדש בו מקודשת, וצ"ע].
♦
ב. ב' דרשות לאיסור פרש
ובדברי הגמ' יש עוד הערה, דבסוגיין דרשינן שפרש ע"ז אסור בהנאה מדין לא ידבק בידך, ובתמורה דף ל' מובא אותו דין שהמקדש בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת, ודרשינן לי' מקרא דוהיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו ה"ה כמוהו.ובתשו' נובי"ת יו"ד סי' ע"ח בתשובה להגר"י פיק זצ"ל שעמד בשאלה זו כתב לו הנוב"י "אתמול הובא אלי מכתבו, על דבר אשר שינו רבותינו את טעמם, במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב דרשו לאסור פרש דעבודה זרה מקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ובמס' תמורה דף ל' ע"ב דרשו מקרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיה ממנו הוא כמוהו. הנה קורא אני על מר טוב עין הוא יבורך תבוא ברכה ויתוסף אור בעין הזה שצופה ומביט להשגיח על כל נעלם בש"ס אשר לא ירגיש בו שום אדם, וזה מורה על עוצם שקידתו ועיונו ואפריון נמטי' לי', ואמנם ידע כי בכל דברי רז"ל לא במקרה והכל בטעם ודעת", ע"כ.
וע"ש עוד שיישב דהקרא דכל שאתה מהייה, הוא מוקדם בקרא, והא דבסוגיין הובא הדרשה המאוחרת בפסוק מקרא דלא ידבק, משום דהכא קאי על הא דאסרו גבינות משום דהועמדו בקבה שאסורה מדין פרש, ובזה צ"ל דאסור הפרש באיסור לאו, דאם רק משום עשה דכל שאתה מהייה, י"ל שבזה לא חיישי' למיעוטא.
ולכאו' י"ל עוד, וכ"מ בכתבי הגרי"ז תמורה דף ל' [וכ"כ בס' פרשת המלך להגרי"מ בן-מנחם זצ"ל הלכות אישות פ"ה ה"כ] דאיכא ב' אופנים בפרש, דיש פרש שהי' בשעה שנאסר, ויש פרש שנוצר אח"כ. [והגמ' לא קאי על תקרובת ע"ז, דבזה יש רק פרש שהי' בשעה ששחט והקריב, אלא קאי על נעבד. ואף דנעבד שרי להדיוט, י"ל דאיירי בעשה בה מעשה, דנאסר אף להדיוט, כ"ה בכתבי הגרי"ז שם]. וי"ל דכל שאתה מהיה שייך רק על מה שנוצר אחרי שנאסר, דנתהווה מע"ז, אבל הפרש שהי' בשעה שעובד אותה לא שייך בו כל שאתה מהיה, וזה נאסר מדין לא ידבק בידך מאומה. ומה שנוצר אח"כ י"ל שאינו בכלל לא ידבק בידך רק מדין כל שאתה מהייה. [וע"ע מעילה י"ב ב' בדין פרש דקדשים ובמשנה לעיל כ"ט ב' פשיטא לן דפרש עולה מותר, ולא מדין שהזריקה מתירתו, ועי' קה"י סי' י"ב].
♦
ג. הא דל"מ קידושין באיסוה"נ משום דל"ה חפצא דממון
וליישב את ההערה מה נוסף בדין המקדש בפרש וכו', מלבד הדין שפרש ע"ז אסור בהנאה. י"ל דהנה בחידושי הרשב"א קידושין דף נ"ו הקשה על מש"כ התוס' דהא דהמקדש באיסוה"נ אינה מקודשת בע"כ איירי כשאין באפר שוה פרוטה, דאם באפר איכא שו"פ הרי יכולה להתקדש משום שקיבלה שו"פ ע"י האפר, והאפר שרי בהנאה באיסוה"נ שהם מהנשרפין, עכ"ד התוס'. והרשב"א הקשה דבתוספתא תניא המקדש באשרה ובעיר הנדחת אינה מקודשת, ואפר עיה"נ ודאי שוה פרוטה, ומבואר דאף כשיש באפר שו"פ אינה מקודשת.והקשו האחרונים ע"ד הרשב"א, דמאי קשיא לי' כלל, הא אפר עיר הנדחת אסור בהנאה, כמבואר בחולין דף פ"ט, ואף דעיה"נ מן הנשרפין, וכן אפר של אשרה, מ"מ אסור בהנאה מקרא דלא ידבק בידך מאומה. וא"כ התם פשיטא דאף אם יהי' שו"פ באפר דאינה מקודשת. (ועי' בגמ' סוף תמורה על אפר אשרה וברמב"ם פ"ז מע"ז ה"י).
ובתשו' רבי שלמה איגר (יו"ד סי' י"ז אות ג') בתשובה לאביו הגרע"א כתב לו דאף שברש"י חולין פ"ט א' מבואר דאפר עיה"נ אסור בהנאה, מ"מ ברשב"א קידושין נ"ו מבואר דשרי בהנאה, ופליג על רש"י. והביא שם שהשעה"מ כבר תמה על הרשב"א.
♦
ד. אפר של עיה"נ אי חשיב חפצא של איסוה"נ
ומו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר בביאור ד' הרשב"א, דודאי מודה הרשב"א דאפר עיה"נ אסור בהנאה, אלא דאפ"ה המקדש בזה מקודשת. והיינו דז"ב דכל הנקברין שאפרן אסור, הרי נשאר באפר שם האיסוה"נ, ובזה ודאי אינה מקודשת. אבל באפר עיה"נ, הרי דינו בשרפה ונעשית מצוותו, אלא דנתחדש דין נוסף שיש בו איסור הנאה, מדין לא ידבק או מדין כל שאתה מהייה ממנו ה"ה כמוהו, וי"ל שדין זה לא משוי להאפר דין חפצא של איסור הנאה, אלא דכשנהנה מן האפר נחשב כהנאה מהאיסוה"נ, אבל בחפצא ל"ה חפצא של איסור הנאה.וצריך להוסיף בזה, דאע"ג שבפועל אין אפשרות ליהנות מהאפר, מ"מ זו לא סיבה שלא יהי' קידושין. וכמו שכבר ייסד הגרש"ש דהא דאיסוה"נ ל"ה ממון, אינו משום שבפועל אינו שווה, אלא שהתורה הפקיעה מזה דין ממון. וכמדו' שמרן הגר"ש זצ"ל הוסיף בזה, דאיך אפשר לומר שאיסוה"נ אינם שוים בפועל, והא פוק חזי דערלה וכלאים וכדו' עומדין למכירה, ויש בהם משא ומתן בשוק. ובע"כ דלא נחשב שבפועל אינו שוה, אלא דהתורה הפקיעה מאיסוה"נ דין ממון. וכ"ז כשהוא איסוה"נ בעצמותו, או באפר של הנקברין כבב"ח וכדו', דנשאר בעצמותו איסור הנאה, אבל באפר עיה"נ אף דהוא אסור, מ"מ בעצמותו פקע מיני' דין איסוה"נ ע"י השרפה, ואיסור ההנאה מהאפר הוא דין נוסף שבזה נחשב הנאה מהאיסור. וע"כ אפשר לקדש באפר עיה"נ ואשרה, וזה חידוש גדול.
♦
ה. פרש ע"ז הוי חפצא של איסוה"נ
ומעתה י"ל דאצטריך לאשמועינן דפרש של ע"ז אינו כן, ומלבד מה דאסור שהנאה עוד אצטריך למימר דהמקדש בו אינה מקודשת [ואולי לכן הביאו ב' פסוקים דהוי חפצא של ע"ז].[ולפמש"כ הגרי"ז דאיירי הכא כשהבהמה היא נעבד, ולא בתקרובת, הרי הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"ז איירי בתקרובת, וקמ"ל שגם בנעבד נאסר. ועוד, דבהלכות אישות סתם הרמב"ם דהאפר אסור, ובהלכות ע"ז לגירסת הכס"מ לא נאסר הפרש מדין תקרובת אלא כשדעתו להקריב גם את הפרש. ובזכר יצחק ביאר דמה שאין ראוי לאכילה לא נאסר בסתמא ע"י הזביחה, ולפ"ז בע"כ כאן הוא דין נוסף, דהא הר"מ סתם דפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת, ואולי בע"כ איירי בנעבד, וכש"כ הגרי"ז].
♦ ♦ ♦