מהלך סוגייתנו
"רבי נחמיה אומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב" (קי:).בסוגייתנו (קיא.) יש שתי הֲבנות בדעת רבי נחמיה.
ר' יוחנן אומר שדברי רבי נחמיה הם כדברי האומר שיריים מעכבים. מקשים מברייתא שטעמוֹ של רבי נחמיה מפורש בה, שמַּשווה שפיכת שיריים להקטרת אֵמוּרִים.
(א) הגמ' מסיקה "תיובתא"; (ב) אך מיד אח"כ מביאה את דברי רב אדא שמחלק - לעניין עיכוב השיריים (רש"י ד"ה מחלוקת) - בין הקרבנות החיצוניים ובין הפנימיים, ומציעה עפ"ז לתרץ את הקושיה על ר' יוחנן ולחלק כן בדעת ר' נחמיה לגבי שפיכת שיריים בחוץ. לגרסת רש"י (ד"ה אי הכי וד"ה ה"ג), הגמ' מקשה עוד מִתשובת ר' נחמיה בברייתא לר"ע "איברין ופדרין יוכיחו, שהן שירי מצוה, והמקריבן בחוץ חייב", ומסיקה: "אלא לדבריו דר' עקיבא קאמר" (ר' נחמיה בברייתא).
מהי, אפוא, מסקנת הסוגיה? בתוס' לעיל (לט. ד"ה הא; ע"ש) כתבו שלר' נחמיה רק השיריים הפּנימיים מעכבים. וזה תואם את גרסת הספרים כאן, שהגמ' אינה דוחה את החילוק הזה בדעת ר' נחמיה.
♦
ב.
מסקנת סוגייתנו לרש"י
אך לגרסת רש"י כאן, לכאורה בא ה"אלא" וביטל את הקודמות, ונמצא שלר' יוחנן אין רבי נחמיה מְחלק בין פנימיים לחיצוניים, ובכל אופן שיריים מעכבים. וכך נקטו בתלמוד המבואר מהדורת שוטנשטיין (הערה 31). ולפ"ז רב אדא ור' יוחנן חולקים בטעמוֹ של ר' נחמיה ובהסבר הברייתא, ומודים שלגבי שחוטי חוץ ר' נחמיה אינו מחלק (לר' יוחנן - ששיריים מעכבים; ולרב אדא – כאֵימוּרִים, שגם הם אינם מעכבים, וכפשט הברייתא).אלא שלפ"ז קשה מהלַך הגמ', דמעיקרא מסקינן לדר' יוחנן בתיובתא, והדר מייתינן את חילוקו של רב אדא ליישב כך את דברי ר' יוחנן, ולבסוף מפלגינן בין ר' יוחנן לרב אדא?! הן טרם הֲבאת דברי רב אדא איתותב ר' יוחנן, ואם אינו סובר כרב אדא, כיצד הועילו דבריו לחלצוֹ מן התיובתא?! אכן, לכאורה היה אפשר לגמ' לתרץ מיד "לדבריו דר"ע קאמר"; וכדמצינו (לעיל פה. שבת כ: גיטין כח., וכיו"ב ב"ק טו: ועוד) דמסקינן בתיובתא ומיד אמרינן "אי בעית אימא..." (וראה להלן).
ייתכן שקושיה זו היא שהביאה אחרים להבין שב"אלא" כאן הגמ' לא חזרה בה מֵהבנתהּ בדעת ר' יוחנן, אלא מֵהבנתהּ שבברייתא מדובר בשיריים החיצונים; שלמסקנה ר' יוחנן סובר כרב אדא, והברייתא בשיריים־פנימיים ולדבריו דר"ע קאמר. כך נקטו בביאור חברותא, ובספר שערי היכל (מערכה רצג, וע"ש), וכן בביאור הרב פינחס קהתי למשנה. וכן פירש בשיעורי רבנו משולם דוד הלוי (סולובייצ'יק), ומיד הִקשה, דא"כ - מדוע לעיל מיניהּ אסקינן בתיובתא? הן ללא חילוקוֹ של רב אדא אפשר היה ג"כ לומר שר' נחמיה בברייתא "לדבריו דר"ע קאמר", ואף בחיצוניים! והניח בצ"ע.
נמצא, א"כ, שלכל אחד משני ההסברים לגבי מסקנת סוגייתנו (אליבא דרש"י), יש קושי מסוים במהלך הסוגיה.
אמנם כתבנו לעיל שאפשר לראות סוגיה זו כ"תיובתא ואיבעית אימא...". על כך יש להוסיף, שסוגייתנו, באופן בולט, מורכבת משני חלקים: האחד מסיים ב"תיובתא", והאחר - "והשתא דא"ר אדא..." - מנסה לתרץ ע"פ חילוקוֹ של רב אדא, ומַקשה על כך ומְתרץ. הלשון "והשתא..." במקומות רבים מקוֹרהּ ברבנן סבוראי (עיין: רבנן סבוראי ותלמודם, לרבי בנימין מנשה לוין, פ"ג), ונמצא כי הסוגיה הראשונה הסתיימה ב"תיובתא", ורבנן סבוראי פתחו אותהּ שוב לדיון.
וראה להלן שביקשנו בס"ד להכריע בדעת רש"י בין שתי ההֲבנוֹת.
♦
ג.
הסוגיה בפרק בית שמאי
לעיל כתב רש"י (לח: ד"ה שירי הדם) במפורש, שרבי נחמיה מדבר (לעניין חוץ) אף בשיירי חטאות החיצונות. ושם (לט.) משמע שאף בחיצונות אמר ר' נחמיה בחוץ חייב, אם כי רק הפּנימיות מעכבות (ע"ש בגמ' "ומחשבה מועלת בהן?...", ורש"י ד"ה ה"ג אלא וד"ה ור' נחמיה. משמע שהכּוונה שכּיוון שיש שיריים שמעכּבים, אין לְחלק, ועל כל שיריים חייבים בחוץ; וע"ש בתוס' ד"ה הא, "ויש לפרש...", שר' נחמיה מחייב בחיצונים מהצד־השווה של אֵמוּרִים ושל שיריים הפנימיים).בשערי היכל (הנז' לעיל) הביאו סתירה זו (בין סוגייתנו ובין הסוגיה־לעיל), וכתבו שהסוגיות חלוקות (ע"פ דרכם, שמסקנת סוגייתנו שר' נחמיה אמר רק בפנימיות, כאמור).
אכן לכאורה י"ל עוד שהדברים האמורים בסוגיה דלעיל אינם למסקנה; שלבסוף רבינא מתרץ שם (לט.) אחרת וא"צ לכל המהלך שלפני כן, וסוגיין דהכא כרבינא.
גם לפי ההֲבנה שלרש"י מסקנת סוגייתנו היא שר' נחמיה אינו מחלק, ולפי ר' יוחנן אף שיריים החיצוניים מעכבים, וכאמור, נצטרך ליישב את הקושי מהסוגיה לעיל בַּדרכים האמורוֹת, או לומר שהסוגיה לעיל היא כרב אדא בר אהבה, שיש חילוק בשיריים לעניין עיכוב אך לא לעניין הקְרבה בחוץ; או שהיא לפי מסקנת החלק הראשון שבסוגייתנו, דאיתותב ר' יוחנן.
♦
ד.
הִקדים לה את המאוחר ביוה"כ
ביומא (ס:) א"ר יוחנן שר' נחמיה דורש מפּסוק לגבי סדר העבודות ביוה"כ, שאין שפיכת־השיריים מעכבת אם הִקדים לה את המאוחר[1] (אע"פ שהיא נעשׂית בבגדי לבן). והגמ' שם מקשה מדברי ר' יוחנן בסוגיין, ששיריים מעכבים (וא"כ למה יְמעט אותם ר' נחמיה מֵעיכוב הסֵּדר? וכפי שאמרו שם לר' יהודה), ומסיקה "קשיא".ולכאורה אפשר לתרץ את ה"קשיא" שם, דבתר דאיתותב ר' יוחנן בסוגיין, הדר ביהּ ואמרהּ לההיא דיומא. אכן למסקנה דהכא, דלא איתותב - קשיא ההיא ושפיר קיימינן התם ב"קשיא". ועי' קשוֹת מיושב שם שתירץ ע"פ שיטת תוס'. ועי' בספר עיסה קוּשִׁית שם שכּתב באופן אחר[2].
♦
ה.
הכרעה בין שני הפירושים בדעת רש"י
ונראה בס"ד להכריע בדעת רש"י, שמסקנת הסוגיה כאן היא כהֲבנה הראשונה שהבאנו למעלה - שלמסקנה אין מי שמחלק לעניין הקטרת־חוץ בין פנימיים לחיצוניים (וכפי שהזכרנו בשם ההערות לְביאור שוטנשטיין. והמפרשים אחרת נטו אחרי גרסת הספרים ופירוש תוס' לעיל).וזאת מִכמה סיבות:
א. "אלא" משמע שהגמ' חוזרת בה מהתירוץ הקודם, המחלק.
ב. בכל הסוגיות המקבילות (נב: קי: קיב. [מב: מנחות טז: ויומא ס:]), רש"י לא הזכיר כל חילוק בין פנימיות וחיצוניות. ואדרבה, באחת הסוגיות (לח:-לט. וכאמור לעיל) מפורש בדבריו שלא כן (ואף שיש לתרץ, כדאמרן, יש בזה מעט דוחק).
ג. בסוגיה להלן (קיב.) גרסת רש"י "מאן תנא דפליג עליהּ דר' אלעזר בר' שמעון - רבי נחמיה הוא". ופשטוּת דברי ראבר"ש (לעיל לד: וכמובא ברש"י קיב. ד"ה מאן תנא) בעניין דם שנתקבל במספר כוסות הם בחטאות החיצונות ("ונתן ארבע מתנות" וכו' ולא 'והיזה שבע פעמים' וכו'), וגם הפּסוקים הנדרשים בדבריו הם בענייני חטאות חיצוניות (שעיר נשיא וחטאת יחיד - רש"י לעיל שם ד"ה למעלה וד"ה למטה). וייתכן שגם אין מקום להסביר דברי ראבר"ש בפנימיוֹת, שבהן לפי רש"י צריך לקבּל בכלי אחד כדי כל ההזאות (עי' מנחות ז: ד"ה בדם מאי וד"ה הוה אמינא)[3].
נמצא, למסקנה, בדעת רש"י, שר' יוחנן ורב אדא בסוגייתנו חולקים האִם יש סובר ששיירי החיצונות מעכּבים, וכן חולקים הם מה טעמוֹ של רבי נחמיה לגבי חוץ, אך מוסכם שאינו מְחלק.
♦ ♦ ♦
הגדרת רב האי גאון 'לקניין שכירות' במונחים של תורת ההיגיון♦ סקירות ספרים: ודור יקום, כעץ שתול, מסכת פאה, תורת החנוכה