אותו האיש בדברי חז"ל
כ-157 שנים קודם לחורבן הבית,[1] בתקופת הזוגות בימי יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, נולד ביהודה ילד בשם ישוע. אימו נקראה מרים ולמקצועה היתה עוסקת בקליעת שיער נשים (תוס' חגיגה ד:, ד"ה הוה). ילד זה היה ממזר, שכן אימו זנתה, אביו היה אחד בשם 'פנדירא'.[2]כשגדל, ירד הילד למצרים, כפי שעשו צעירים רבים אז, שירדו ללמוד תורה אצל גדול הדור יהושע בן פרחיה, שהיה בעיר אלכסנדריה שבמצרים. שם שהה בעקבות הרדיפות שרדף יוחנן כהן גדול את החכמים, אחר שהפך להיות צדוקי (קידושין סו.). לאחר שפסקו הרדיפות, בתחילת ימי שלטונו של ינאי בנו של יוחנן, שלח שמעון בן שטח ליהושע בן פרחיה שיעלה לארץ יהודה, ואכן הוא עלה וכל תלמידיו עימו.
בדרך, התארחו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידיו אצל בעלת אכסניה אשר דאגה לצרכיהם, ובעקבות כך שיבח יהושע בן פרחיה את בעלת האכסנייה ששהו בה, ואמר: 'כמה יפה אכסניה זו', וכוונתו הייתה- נאה במעשיה. אותו האיש שלא הבין כראוי את דבריו, ענה שהיא אינה יפה, שהרי עיניה עגולות. כששמע רבי יהושע בן פרחיה שעל זה נתונות עיניו ומחשבותיו של אותו האיש, קראו רשע ועמד ונידהו ב - 400 שופרות.
אותו האיש ניסה לשכנע את רבו פעמים רבות שיקבלו ויתיר לו את נידויו, אך הוא דחה אותו בכל פעם (סוטה מז. סנהדרין קז: בחסרונות הש"ס). ועל כך אמרו חז"ל (סנהדרין שם) 'לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיים ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים'.
באחד מן הימים הגיע אליו אותו האיש בשעה שהיה רבי יהושע בן פרחיה עוסק בקריאת שמע, סימן לו רבו בידו סימן, שכוונת הסימן הייתה שימתין לו עד שיסיים את קריאת שמע, כי בכוונתו הייתה בפעם זו להתיר את נידויו, אולם הוא חשב שהוא שוב דוחה אותו, ונתייאש מלבקש עוד. ואז הלך אותו האיש והעמיד לְבֵנָה, ועבד לה עבודה זרה (סוטה מז. סנהדרין קז: בחסרונות הש"ס).
באותה תקופה, ארץ מצרים הייתה מלאה בכשפים ולא היה אפשר להוציאם כתובים מפני החרטומים שהיו בודקים את כל היוצאים, לבל יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת (רש"י שבת קד:, ד"ה הוציא כשפים). אותו האיש למד מהם את כשפיהם בהיותו במצרים, והצליח להוציאם ע"י כתיבתם בשריטות על בשרו.[3] כך, ע"י כישופיו ולחשיו היה מרפא חולים ועושה מופתים,[4] והסית והדיח את ישראל וחטא והחטיא את הרבים (סנהדרין שם), והתחיל לבזות את דברי החכמים (גיטין נז. בחסרונות הש"ס). בהמשך, הוסיף אותו האיש בקלקוליו עד שהיה אומר למקורביו שהוא משיח (איגרת תימן להרמב"ם), ולכן הוא נקרא אצל אומות העולם 'כריסט', כלומר המשוח בלשון יוון.[5]
רבי יהושע בן פרחיה הלך אל אותו האיש וביקש ממנו שיחזור בו מדרכיו המקולקלות. אך הלה אמר לו: "כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה", והמשיך בדרכיו, ואף הוסיף על דרכיו המקולקלות.
חז"ל מספרים (אבות א, ו) שרבי יהושע בן פרחיה רגיל היה לומר: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". לענ"ד נראה שמסתבר שמימרא זו הייתה מורגלת בפיו בכוונה, כדי לרמוז לאותו תלמיד שידון את רבו לכף זכות על כך שסימן לו בידו בזמן ק"ש, ויחזור ויעשה לו רב כבתחילה, ולא יידחה מדרכי התורה.
לאחר שהתחיל אותו האיש לפתוח כת סביבו ולפרסם את מעשיו, הסנהדרין ביהודה החלו לעקוב אחר תנועותיו, והוא החל להיזהר מלעשות דברים חמורים בפרהסיה. בימי הורקנוס בן ינאי החשמונאי ואנטיפטרוס האדומי, כשבראשות הסנהדרין עמדו שמעיה ואבטליון, הצליחו החכמים לגלות את מעשיו על פי שני עדים, והוא נידון בבית דין ונגזר דינו למות בסקילה (סנהדרין סז. בחסרונות הש"ס) כדין מכשף מסית ומדיח (סנהדרין נג. סז.). ומפאת שהיה קרוב למלכות, 40 יום לפני סקילתו יצא הכרוז עליו 'ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו'. ואכן הוא נסקל בעיר לוד בערב פסח (סנהדרין מג., סז. בחסרונות הש"ס. ירושלמי יבמות טז, ו), כשהוא בן 36[6], ויש אומרים שהיה בן 33[7], וי"א 32, וי"א 34. ונראה שמסתבר שמת בגיל 33-34, כפי שמצינו בבלעם הרשע, שעל הרשעים הגדולים נאמר 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם', ומתו בגיל 33 עד 34 (סנהדרין קו:).
לאחר הריגתו הוא נתלה, כדין עובדי עבודה זרה הנסקלים, שאחר כך נתלים (סנהדרין מה: רמב"ם עבודה זרה ב, ו). והיות שהיה זה ערב חג הפסח ולא היה זמן לקוברו בבית הקברות של הנסקלים, הוא הוטל זמנית לתוך בור באיזה שדה. במוצאי השבת בא בעל השדה, ראה שם גופת אדם, וזרק אותה מעבר לשדהו. ואחר החג שבאו לקוברו, לא מצאוהו, והוא נותר למאכל לעוף השמים.[8] כמו כן נסקלו גם חמשת תלמידיו, כדין המוסתים לעבודה זרה (סנהדרין מג. בחסרונות הש"ס. רמב"ם עבודה זרה ה, ה).[9]
דבר מעניין שיש לתת את הדעת עליו, מכל עוונותיו הנוראים (עבודה זרה, כישוף, ביזוי ת"ח, הסית והדיח, חטא והחטיא את הרבים ועוד) נראה שהעוון החמור ביותר היה 'מלעיג בדברי חכמים'. חז"ל (גיטין נז. בחסרונות הש"ס) מספרים לנו על אונקלוס בר קלוניקוס (מחבר התרגום על התורה) שחפץ היה להתגייר, ולפני שהתגייר העלה כמה וכמה נשמות באוב מעולם האמת, ומבין שאלותיו ששאלם התעניין במה הם נידונים למעלה בגהינום. אחד מהנשמות שהעלה היה ישו הנוצרי, וכששאלו במה נידון למעלה, השיבו שהוא נידון בצואה רותחת מפני שהיה מלעיג על דברי חכמים, שכן אמרו חכמים כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מכאן אנו למדים על חומרת הזהירות בדברי חכמים, אשר קפצה בראש מעל כל העוונות שעשה כדי לבקש את עלבונה.
♦
ב.
תלמידי אותו האיש והתפשטות דעותיהם
אף שמתו אותו האיש וחמשת תלמידיו, עדיין נשארו לו תלמידים רבים, אשר ניסו בכל כוחם להפיץ את דעותיהם הכוזבות ברחבי יהודה, אך עשו זאת בצנעה מחשש לחייהם. בתקופת תלמידיו עדיין לא נוסדה דת סביבם.הדת המיוחסת אליו התפתחה זמן רב לאחר מותו ע"י תלמידי תלמידיו (רמב"ם באיגרת תימן), ותפסה תאוצה בקרב העמים, שכן העבודה הזרה שעבדו העמים, הייתה עבודת פסלים עם טקסים משונים, ודעותיהם ואמונותיהם היו מופרכות, כך שבעלי דעת וגם אנשים פשוטים החלו להרגיש שאין באמונתם ממש. ולכן, אפילו הדת המזויפת שהציבו להם תלמידיו, הייתה אמונה גבוהה בהרבה מאמונתם. וכיון שהם ידעו שהגויים לא יקבלו עליהם את מצוות התורה, הם בנו את הגיון הדת שבדו מלבם, באמונה שהעיקר הם עקרונות הדת, ולא מצוות מעשיות. וכך הם פטרו את הגויים ממצוות התורה, ורק מצוות מעטות וקלות השאירו, כך שהיה קל להמון לקבל את הדת החדשה.
בעוד הבית היה קיים, הם קבעו את יום ראשון כיום מנוחתם, ולכן אנשי המעמד לא היו מתענים ביום ראשון, שלא יאמרו שמפני שיום זה הוא יום שמחת המינים, מתענים היהודים וינקמו בהם. (רבינו גרשום תענית כז: ד"ה מפני הנוצרים. ועיין מהרש"א שם ד"ה מפני הגלילים).
והנה תלמידיו הצליחו לגבש סביבם גם ביהודה כת קטנה של מאמינים יהודים. ולמרות שהייתה הכת הזו קטנה ולא הצליחה להתפתח, ובצורה זו לא היוותה שום סכנה, חששו החכמים שבמשך הזמן הם יצליחו להשפיע יותר, ולכן ביקש רבן גמליאל הזקן ביבנה לתקן תפילה נגדם.
ואכן, אחד מחברי הסנהדרין בשם שמואל הקטן, תיקן את ברכת 'למינים ולמלשינים' (ברכות כח.). ה'מינים' הם הנוצרים[10], שכל דבריהם כפירה ומינות, וה'מלשינים' זה הם, ועוד אחרים ביהודה שהיו מלשינים מכל מיני סיבות על אחיהם היהודים אצל הרומאים[11].[12] מטרת הברכה הזו הייתה כדי שתשפיע עליהם רעה, וגם כדי לבדל אותם מן העם, שכן על ידי זה יפסיקו מומרים האלו לבוא לבית הכנסת להתפלל, שאם יעשו כן, נמצא שהם מקללים את עצמם. הסנהדרין הפיצו את הברכה הזו לכל הגלויות באיגרת, ומאז כוללת תפילת העמידה 19 ברכות. ובאמת תקנה זו הצליחה, שכן מחמת כן פסקו אותם מינים מלהגיע לבתי הכנסת, וכך נותקה כת קטנה זו מן היהדות, מבלי שיצליחו לפגוע באמונת העם היהודי כלל ועיקר.
ג.
הנוצ' לאחר חורבן הבית
בשנת 3828 לבריאה (ג"א תתכ"ח) נחרב הבית השני בעוון שנאת חינם (יומא ט:), ע"י טיטוס הרשע קיסר רומא. לאחר החורבן חשבו הנוצ' כמו רבים אחרים, שבזה תיחרב גם היהדות חלילה, ולכן הם ניסו לפתות רבים מהיהודים להצטרף לדתם, ואף הלשינו עליהם רבות כדי לשוברם. אולם, הדבר לא עלה בידם, שכן היהודים מסרו את נפשם על התורה. אבל בקרב עובדי האלילים פשטה האמונה הנוצ' כאש בשדה קוצים.בשביל לחזק את דתם ולומר שהם העם הנבחר ולא היהודים, המציאו הנוצ' שבגלל אותו האיש נחרב בית המקדש של היהודים, והוציאם הבורא לגלות, והם מדוכאים וחלושים. ואף שידעו היהודים שהאמת היא שבגלל עוונותיהם (יומא ט:. גיטין נו) נחרב הבית, בכל זאת כדי להפריך את טענתם בעיני רבים ולהראות שאף הנוצ' לא שקטים ושלווים ואף בהם פוגעת מידת הדין, הביא הבורא על הנוצ' שמדות ומיתות רבות ואכזריות, בין לפני החורבן ובין לאחר החורבן. כפי שיפורט להלן:
שמד 1: כ-4 שנים קודם החורבן (3824 לבריאת העולם, 64 למניינם) העליל נירון קיסר על הנוצ' שהם אלו שהעלו את רומא באש, וציווה להשמיד להרוג ולאבד את כל המאמינים בדת הנצר', ולהורגם במיתות משונות, כגון על ידי חיות טרף וכדו'. את פטרוס (שבהמשך נקרא האפיפיור הראשון לנוצ') צלב, ואת ראשו של פאולוס חברו ערף (צמח דוד ג"א תתכד).
שמד 2: כ-28 לאחר חורבן הבית (3856 לבריאת העולם, 96 למניינם) נעשה השמד הכללי השני בנוצרים. ברומא מלך הקיסר דימיציאנוס (אחיו של טיטוס הרשע) והוא ציווה להרוג את אחד מהשליחים הדומיננטיים של הנוצ' שנקרא יואניס, במיתה ע"י בישולו בשמן, ואת כל יתר מאמיני הדת הנוצרית החרים, השמיד והמיתם בייסורים, ואת ממונם לקח לגנזי אוצרו (צמח דוד ג"א תתנו).
שמד 3: שנעשה בנוצרים, התרחש כ-44 שנים לאחר חורבן הבית (3871 לב"ה. 111 למניינם), שעמד הקיסר טרויאנוס והרג בנוצרים ורדף אחריהם (צמח דוד ג"א תתעא).
שמד 4-5: לאחר כ-76 שנים מחורבן הבית (3904 לב"ה. 144 למניינם) בימי הקיסר אנטונינוס, ידידו של רבינו הקדוש, אשר מל והתגייר בסתר (תוס' ע"ז י: ד"ה ווי), המציא האפיפיור של הנוצ' ברומי את חג פסחם דווקא ביום הראשון מימי השבוע (צמח דוד ג"א תתקד). לאחר מכן הקיסר אנטונינוס (3909 לב"ה. 149 למניינם) ציווה להרוג כל המאמינים בדת הנצר', והייתה זו עת צרה לנוצ', אשר כמותה לא היתה (צמח דוד ג"א תתקט). וכן עשה בהם שמד נוסף והוא החמישי בשנת (3915 לב"ה. 155 למניינם). ונראה שאנטונינוס אשר עבודת ה' בערה בקרבו חפץ היה לבער את המינות מהעולם, ולכן אף חיבר ספר נגד עבודה זרה (צמח דוד שם).
שמד 6-8: לאחר 13 שנה (3928 לבריאה. 168 למניינם), הקיסרים אשר קמו אחרי הקיסר אנטונינוס טבחו שוב בנוצ' (צמח דוד ג"א תתקכח). וכן שמד נוסף- שביעי בשנת 3964 לב"ה 204 למניינם. ושמד שמיני בשנת 3998 לב"ה 238 למניינם. (צמח דוד ג"א תתקצח).
שמד 9-12: בשנת 4014 לב"ה (254 למניינם) ע"י דיציאוס קיסר רומי, שהמית את כל ראשי הנצ' ברומי, ירושלים ואנטוכיא, וחיפש לשרש אחריהם שלא ייזכר שם הנצ' עוד (צמח דוד ד"א יד). שמד עשירי ב-4017 לב"ה (257 למניינם). שמד אחד עשרה ב-4038 לב"ה (278 למניינם) (צמח דוד ד"א לח). שמד 12 בשנת 4049 לב"ה (289 למניינם) (צמח דוד ד"א מט).
שמדות אלו גלגל הבורא בשביל לפרוך את טענותיהם כלפי היהודים שהינם סובלים כי בוראם עזבם. ולכן אף בנצר' פגעה מידת הדין.
♦
ד.
הפיכת האימפריה הרומית לנוצ'
בשנת 4072 (312 למניינם) קם באימפריה הרומית הקיסר קונסטנטינוס. לאחר תקופה, בעידוד אימו הלנה שהייתה נוצרית אף היא, החליט קונסטנטין קיסר רומא להתנצר (מעייני הישועה יא ה. ספר יוחסין עמ' 162. ראה מעייני הישועה מעיין יא תמר י), ונהיה לקיסר רומא הנוצרי הראשון[13].קונסטנטינוס לקח את סילבסטר האפיפיור הנחבא במערות מרדיפת הרומאים, הביאו לרומא ונתן את השליטה בעיר בידיו (יוחסין עמ' קסב). בהמשך הם החליטו למפרע שהאפיפיור הראשון הוא פטרוס, למרות שבחייו לא נחשב לכלום. ומכאן התחיל הקיסר קונסטנטין להפיץ את דתו החדשה לכל ארצות האימפריה הרומית ולחזקה, והפך את הקיסרות הרומאית כולה לנוצ' בשנת 4074 לבריאה (314 למניינם) (צמח דוד ד"א עד).
לאחר מכן, כשהחלו הנוצ' להגיע לארץ יהודה, שהפכה לקדושה גם בעיניהם, הם מצאו עצמות בירושלים, והחליטו שהן העצמות של אותו האיש [שנים רבות אחר מותו]. וזה למרות שהוא בכלל מת בלוד ולא בירושלים, ולטענתם עלה עם גופו לשמים, ואם כן איך נשארו עצמותיו בארץ. אבל כל זה לא הפריע להם להחליט שהעצמות האלמוניות שהם מצאו בירושלים, שייכות לאותו האיש, והם בנו על אותן העצמות קבר, ועליו כנסייה לה קראו 'כנסיית הקבר'.
אף שבכל מאות השנים הראשונות הייתה הדת הנוצ' קרובה במנהגיה לדת ישראל והיו נוהגים בהרבה דברים כמנהג ישראל, כ-250 שנה לאחר חורבן הבית (שנת 325 למניינם) בעיר ניציה (ניקאה) שבצפון תורכיה, הפרידה הכנסייה את מנהגיהם ממנהגי ישראל, וביטלו וניתקו את הקשר והדמיון לדת ישראל.
♦
ה.
קביעת תאריך לידתו ע"י הנצר'
אף לאחר שהתפשטה הנצרו' בכל האימפריה הרומית, עדיין שנים רבות נעלמה מהם שנת לידתו של אותו האיש. לאחר שנים רבות המציא אחד הכמרים שהוא נולד כ-525 שנה קודם, וקבע את תאריך לידתו לשנת 3760 לבריאה, והיא שנת תחילת הספירה למניינם (בזמן ארכילאוס והורדוס אנטיפס בניו של הורדוס, וראה ספר יוחסין עמ' 15 ובהגהות היעב"ץ שם). לפי אותה ספירה, אותו הכומר חי במאה השישית, וכך נקבע הדבר למפרע. למרות שכבר אז מוסכם היה אצלם שמניין זה אינו מדויק, אלא הוא נולד שלוש או ארבע שנים קודם לכן לדעתם, בכל זאת התקבל לבסוף מנין זה, כשהכל הולכים אחריו.לפי המבואר אצלנו, משמע בדברי חז"ל שאותו האיש נולד כ-157 שנה קודם חורבן הבית השני, כ-90 שנה קודם מניינם (ראה הערה 1, דעות לגבי שנת היוולדו). הסיבה בגינה קבעו הנוצ' תאריך מאוחר ללידתו, הייתה כדי שתאריך מיתתו (שלטענתם הייתה בשנת 3792 לבריאה, כשהוא בן 32 לערך) יהיה בתוך 40 שנה לחורבן הבית, ובזה יבואו לומר ליהודים, שהבית נחרב מפני שלא קיבלו את דתו (יוחסין עמ' 15. אברבנאל (מעייני הישועה מעיין י תמר ח)). ובשביל סימן זה, הם היו מוכנים לוותר על האשמה הגדולה שיכלו להאשים את היהודים, והיא שהיהודים בעצמם הוציאוהו להורג, כפי שהיה באמת.
כדי לסדר את עובדת מותו כרצונם, הסכימו לקבוע שהנציב שהיה אז, פונטיוס פילטוס, הוא שהרגו. וכתחליף, הם האשימו את היהודים בכך שאחד מתלמידיו היהודים של אותו האיש, הנקרא בשם יהודה איש קריות, הוא שהסגיר אותו לרומאים, ובזה עיקר אשמת היהודים. ועל זה הם טבחו ביהודים דורות רבים ללא הפסק וללא רחם, וכל זה בשם דת האהבה שאותה המציאו.
לפני כ-75 שנים, בשנת התש"ז (1947 למניינם) נתגלו מגילות הגנוזות במערת קומראן שבמדבר יהודה (שם נמצא בין השאר ספר ישעיה די שלם כשהוא כתוב מילה במילה כפי שהוא אצלנו). מהמגילות נלמד כי הייתה כת שהתפתחה כפי הנראה בתקופת החשמונאים, ונקראה כת האיסיים, ורבים מעקרונות הנצר' היו קיימים בה. אם כן, נמצא כי אין בדבריו של אותו האיש שום התגלות וחידוש. לאור ממצאים אלה, הודיע לפתע הוותיקן שיש בידיו ראיות ברורות לכך שאותו האיש נולד 90 שנה קודם, ואם כן האיסיים העתיקו מדבריו ולא להיפך, אף שהדבר סותר למניין שהם מונים (תולדות עם עולם ח"ב עמ' שיח). אולם כששתקה הסערה סביב המגילות, הפסיק הוותיקן לדבר על אותן ראיות ברורות.
♦
ו.
כתיבת תאריך לועזי בהלכה
לאחר ההקדמה לעיל, נבוא לדון בדברי הפוסקים בעניין כתיבת תאריך הלועזי במכתבים וכיו"ב, מאחר שהנוצ' טוענים שהם מונים אותו ללידת אותו האיש שהוא מוגדר ע"ז עבורם, האם יש בזה איסור משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'?הנה היפה ללב (ח"ה יו"ד, סי' קעח סע"ג) כתב: "שאין לכתוב זמן שנוהגים הגויים משום 'ובחוקותיהם לא תלכו', ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ממ"ש בפסיקתא (פ' בלק), ובגוים לא יתחשב שאין ישראל מחשבונן של גוי", ע"כ.
וכן כתב לאסור המהר"ם שיק (יו"ד סי' קעא) וז"ל: "... מה שסיימו במספר השנים למספר הנוצרי, לדעתי זהו איסור דאורייתא דכתיב 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', ואחז"ל דמכאן שאסור לומר לחברו המתן לי בצד ע"ז פלונית. והכי נמי המונה למספרם עובר על זה האיסור, כיוון שע"י המניין עולה על זכרונו מחשבת איסור." ע"ש.
מבואר שלפי דעת המהר"ם שיק והיפה ללב, יש איסור מוחלט לכתוב את התאריך הלועזי. אולם לפי הקדמתנו לעיל, מוכח בוודאות שהתאריך למניינם לא תואם ללידת אותו האיש, שנולד כ-90 שנה קודם מניינם, בתקופתו של ר' יהושע בן פרחיה, אשר דחאו בשתי ידיים. וכן ביאר הרש"ש (סנהדרין לז:) תלמידי יהושע בן פרחיה הם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ותלמידיהם שמעיה ואבטליון, ותלמידיהם הלל ושמאי (פ"ק דאבות וחגיגה טז.) והלל נהג נשיאותו לפני חורבן הבית ק' שנה (שבת טו.), וא"כ אותו האיש חי זמן רב קודם החורבן. והחורבן היה בשנת ג"א תתכ"ח (3828 לבריאה). וכמו שמבואר בע"ז (דף ט:) ובפרש"י והר"ח שם, שבשנת ד' אלפים מלאו קע"ב שנים לאחר החורבן (וכידוע שיש להחסיר מנין 'חיים' ממנין הנוצרים לדעת את שנת החורבן). מבואר שהרבה שנים קודם תחילת מניינם נולד אותו האיש. וא"כ לפי זה, מאחר שאין התאריך למניין לידת אותו האיש, אין בזה משום 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', ומותר למנותו.
להלן נביא אף מדברי הראשונים והפוסקים כדי לחזק את הדברים שלא נולד בתקופה זו:
בספר הקבלה להראב"ד (עמ' נג) כתב וז"ל: "כותבי זיכרונות ישראל אומרים שיהושע בן פרחיה הוא רבו של ישו הנוצרי, וא"כ הוא בימי ינאי המלך היה. וכותבי זיכרונות אומות העולם אומרים כי בימי הורדוס נולד ובימי ארקילוס בנו נתלה. ומחלוקת גדולה היא, שהפרש גדול יש ביניהם יותר ממאה ועשר שנים. ומזכירי אוה"ע מסיימים דבריהם ואומרים שבשנת נ"ב למניין שטרות נולד.[14] ולאחר ל"ג שנה נתלה כו'. והם טוענים כן לומר שלא עמד הבית ומלכות ישראל אחר תלייתו אלא מעט, ומסורת אמת יש בידינו מן הש"ס שלא החליפו שום דבר, כי יהושע בן פרחיה ברח למצרים בימי אלכסנדר הוא ינאי, ועמו ישו הנוצרי, וקבלת אמת בידינו, כי בשנת ד' לאלכסנדר נולד וכו' ונתפש והוא בן ל"ו שנה." ע"כ.
וכ"כ בספר האשכול (עמ' יח, דפוס הלברשטט שנת תרכח) שאותו האיש יש"ו נצלב קל"ה שנה קודם החורבן. (כלומר 67 שנה קודם מניינם, מה שאומר שנולד 103 קודם ספירתם).
רבי יצחק אברבנאל בס' מעיני הישועה (שם) כתב שאין אמת במה שאומרים שישו הנוצרי מת מ"ב שנה קודם החורבן, שהרי מצינו בש"ס שיש"ו היה תלמיד ר' יהושע בן פרחיה, אלא קודם 151 שנה קודם החורבן יצא מעולמו, והנוצרים אומרים שמת מ"ב שנה קודם החורבן כדי לתלות החורבן בעוון הריגתו, ע"כ.
בשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' ט) כאשר ישב על מדוכה זו לדון על כתיבת תאריך מניין הנוצרים והביא את דברי חז"ל והפוסקים, הוסיף שראה לכותבי היסטוריה החילוניים הנמשכים אחר סופרי חכמי אוה"ע שכתבו שישו הנוצרי נולד ד' שנים לפני מנין הנוצרים. ולפי זה אף לדידהו אין המניין ללידת יש"ו אלא למלכות הרומיים. ולכן פסק שאם כותב התאריך הלועזי אין חושב בכוונה ללידת אותו האיש, רק לפי שכן נוהגים העולם הבקיאים יותר בתאריך האזרחי, אין בזה איסור משום 'ובחוקתיהם לא תלכו' הואיל ובאמת דעת רז"ל היא שאין מספרם מתאים ללידת אותו האיש, וטעות הוא ביד החושבים כן, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך. אולם מהיות טוב וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל.
נק' למחשבה נפלאה הוסיף שם, שלא מצינו פוצה פה ומצפצף, מה שנוהגים לחשב את השעות לפי השעון האירופי שמתחיל מחצות הלילה, אע"פ שאומרים העולם שהוא ללידת משיחם, ולא חששו בזה למ"ש 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', אלא ודאי דכל כה"ג לא חיישינן ואין בזה 'ובחוקותיהם לא תלכו'
♦
ז.
מדוע אין במניינם איסור 'ובחוקותיהם ל"ת'
הנה לאחר שהובררה דעת חז"ל, שאותו האיש נולד שנים רבות קודם מניינם, ואף רבים מהנוצ' סוברים שאותו האיש נולד לפני תחילת מניינם, על כל פנים יש להקשות; מדוע אין איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו' בספירתם? והרי הנוצ' כוונתם במניין זה לציין את מועד לידת אותו האיש, אף שאינו נכון. ועוד יש להקשות, מדוע אין איסור במנייתו, מאחר שמנהג הגויים למנות לתאריך זה, אף ללא קשר לסיבת הדבר.והרי כתב הטור (סי' קעח, סע' א) וז"ל: "אפילו מנהג שנהגו הגויים אסור לילך בו דכתיב 'ובחוקותיהם לא תלכו'". מבואר לכאורה שיש איסור למנות למניינם מטעם מנהג שנהגו הגויים.
ונראה שיש ליישב את הקושיות, שהנה בגדר איסור זה כתב הר"ן (פ"ק ע"ז דף ב: ד"ה ישראל): "לא אסרה תורה אלא חק עבודה זרה או דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן צורך ע"ז, אבל דברים של טעם, שרי".
וכ"כ המהרי"ק (שורש פח. הובא בב"י יו"ד סי' קעח, סע' א) שאין לאסור אלא באחד מב' אופנים: א. דבר אשר אין טעמו נגלה, כפי שמשמע לשון 'חק', וכמו שפרש"י והרמב"ן (פ' קדושים), שכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, שאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים. ב. דבר אשר שייך בו פריצות דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגויים. כמובא בספרי (פ' ראה, פסקא כט) "שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני" וכו'. דברים אלו דברי שחץ וגאוה הם, ולא באלה חלק יעקב. ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם בלא תועלת אחרת, ע"ש. וכן בעקבותיהם פסק הרמ"א (סי' קעח, סע' א).
וא"כ בכתיבת תאריך לועזי, שיש טעם בדבר, שכן אנשי העולם בקיאים יותר בתאריך זה, והוא דבר המצוי במשרדי ממשל, בנקים, מחשב, תשלומי משכורות, חוזים, שכירויות בתים, ועוד. לפי דברי המהרי"ק לעיל אין לאסור משום 'ובחוקותיהם ל"ת', מאחר שיש טעם ותועלת בדבר.
♦
ח.
האם היו שנים בשם זה
הנה בספר סדר הדורות (ג"א תק"ס) העתיק את דברי היוחסין שיש"ו נולד בימי יהושע בן פרחיה כי היה תלמידו, וסיים: ובשלשלת הקבלה כתב שאין זה ישוע הנוצרי שהיה בזמן ב"ש וב"ה כמו ע' שנה קודם החורבן. וכתב בספר הנצחון ששנים היו ואותו שמאמינים בו עמי אירופה היה בימי הלל, עכת"ד.אולם מדברי הראב"ד והאשכול המובאים לעיל מוכח להדיא שאחד היה, ומחלוקת היא בין חכמי ישראל לחכמי אוה"ע. וכן מוכח להדיא מדברי חז"ל שליקטנו לעיל שאחד היה. וכ"כ האברבנאל (מעייני הישועה דף סז) שאחד היה בימי יהושע בן פרחיה. והנה בנוגע לדברי ספר שלשלת הקבלה שציין סדר הדורות לעיל, ראה הערה.[15] ואף שהגאון יעב"ץ בהגהותיו לע"ז (יז.) כתב דתרי הוו, הנה לקמן נביא מדבריו שמשמע שסבר דחד הוי. וכ"כ התוספות (שבת קד:) במפורש שהיה בימי יהושע בן פרחיה. ולכן נראה שהיה רק אחד, ואפשר שמאחר שאומות העולם טוענים שהיה קרוב לחורבן, נוצר הבלבול לומר שנים היו.
לא אכחד מדברי התוספות בסנהדרין (דף לז:, ד"ה מיום) שכתבו, שכאשר היו רואים צורך שעה היו חוזרים ללשכת הגזית (לדון דיני נפשות אף בתוך מ' שנה לפני החורבן) 'כי ההוא עובדא [דישו הנוצרי. דפו"י שלפני הצענזור, וכן מובא בתוס' הרא"ש] וכיוצא בו'. ולכאורה מבואר שדעת התוס' שיש"ו היה סמוך לחורבן הבית.
והקשה הרש"ש במקום על התוס', ההיא עובדא היה בימי ר' יהושע ב"פ ושמעון בן שטח, ואחר שמעון ב"ש היה שמעיה ואבטליון ואחריהם היה הלל והוא היה מאה שנה קודם חורבן (שבת דף טו), וא"כ קשה מדוע תוספות לא העירו שהיה בימי יהושע ב"פ.
והנה היעב"ץ (הובא בילקוט מפרשים שם) עמד בקושיא זו מנ"ל דההוא עובדא מ' שנה קודם חורבן הבית היה. ותירץ ונראה שר"ל אם היו רואין צורך שעה כי עובדא וכו', אבל ההיא עובדא ממש באותו האיש לא היה אז.
וכן תירץ בערוך לנר (לז: על דברי תוס' הנ"ל) שפירוש כוונת התוס' הוא דאם מתרמי באותן מ' שנה צורך שעה כגון האי עובדא היו חוזרין, אבל ודאי האי עובדא קדים טובא.
ולפי"ז אין הוכחה מדברי התוספות ששנים היו או סמוך לחורבן הבית היה, ואפשר לומר אחד היה בתקופת יהושע בן פרחיה, זמן רב לפני מניינם ולפני החורבן, וכן מוכח מהראשונים והאחרונים שהובאו לעיל.
ט.
מדוע במניין השטרות אין איסור 'ובחוקותיהם'
מניינים רבים אנו מוצאים בדברי חז"ל ובלשונות הקדמונים והראשונים, כגון: א. מניין ליציאת מצרים ב. מניין לחורבן הבית השני ג. מניין השטרות. וכן מניינים נוספים שהיו במהלך הדורות ונכחדו, כגון למניין החשמונאים או בר כוזיבא או שאר מלכים. ברצוני כאן להאריך מעט בעניין מניין השטרות, שכן מצוי היה בדברי חז"ל והפוסקים, וקהילות רבות מנו למניין זה עד לפני עשרות שנים, ולקשר אל הנושא.הנה חז"ל (ע"ז דף ט-י) לימדונו שמניין השטרות היה משנת שש למלכות אלכסנדר מוקדון, מלכה הראשון של האימפריה היוונית, ושנת שש למלכות היה ארבעים שנה לבניין בית שני, ו380 שנה קודם החורבן.[16]
וצריך ביאור מה היה מיוחד בשנת שש למלכות אלכסנדר, מדוע לא מנו מתחילת מלכותו? והנה בספר אבן ספיר (ח"א פכ"ט עמ' סג) ראיתי שביאר כי תחילת מניין מלכות אלכסנדר היה בשנת ג' אלפים תמ"ג, ולאחר שש שנים בשנת ג' תמ"ט (לבריאת העולם) הגיע לירושלים והבטיחוהו להתחיל את מנין השנים מאותה השנה לזיכרון בואו לירושלים לזכר עולם. ומסתמא לא התחילו רק בהגיע ר"ה שאז העבירו קול לכתוב בכל השטרות 'שנה ראשונה', ולא התחילו מאמצע השנה מפני החשש שיהיו כל השטרות מעורבבים זה כך וזה אחרת, ויתעוותו הדינים ויתקלקלו הזמנים, מפני הדין הנזכר במסכת ראש השנה שלמלכי אומות העולם מונים מתשרי.
וכן יוסף בן מתתיהו בספרו נגד אפיון (פ"ב) כתב וז"ל "ועד נאמן אלכסנדר מוקדן כשרצה לשום צלמו במקדש לזיכרון בואו לירושלים ואנחנו מנענו אותו אבל אמרנו לו וכו' נעשה לך שתי זיכרונות האחת שנניח חשבון בריאת העולם ונחשוב לזמנך והשנית שכל הכהנים הנולדים בשנה הזאת יקראו אלכסנדרוסים". מוכח שבתקופת הבית עד על אלכסנדר מנו לבריאת העולם ומניין השטרות למלכות אלכסנדר נוצרה למניעת הכנסת צלמו למקדש.
מניין השטרות היה מצוי בעבר בחלק נכבד מהקהילות לכתיבת התאריכים בכתובות וגיטין ושאר שטרות וכל כתבי ספריהם, והמניין לבריאת העולם לא היה מצוי, וכן בקהילות היהודים אשר בארץ תימן, עד עלייתם ארצה היו מונים למניין השטרות כמבואר באבן ספיר שם.
ויש להקשות הרי אלכסנדר אשר בא מתרבות יוון, עמים רבים הפכוהו לאליל. וצ"ב מדוע אין במניין זה איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו', כפי שמצינו שדנו הפוסקים בתאריך הלועזי מחשש אותו האיש שנהפך לע"ז.
ונראה שיש לחלק כמה חילוקים, א. תאריך זה קבעוהו חז"ל ולא אומות העולם. ב. בציון תאריך זה אנו מציינים להפך שאינו אליל, שכן מניין זה מציין את ביטול הכנסת צלמו לבית המקדש. ג. מניין זה אין אנו מונים ללידתו או מותו, אלא להגעתו לירושלים. ויש לחלק עוד ונשאיר זאת לקורא היקר.
♦ ♦ ♦
♦ הערה בדברי רש"י בסוגיית שיריים לרבי נחמיה (זבחים קיא.)♦