הממוצע
ידוע ומפורסם מה שכתבו רבים מן הקדמונים שיש מינים שהם אמצעי בין הדומם לצומח ובין הצומח להחי ובין החי להמדבר, ורבים כתבו שהקוף הוא הממוצע בין החי להמדבר[1]. והמקור לדבריהם הוא דברי אריסטו שכתב כן בספר על תולדות בעלי חיים, וחלק מדבריו הביא הרלב"ג (שמות כ ד ד"ה ואשר במים) עיי"ש. ואלו הקדמונים שמצאתי שמביאים רעיון זה.
ר' שם טוב אבן-פאלקירה כותב בספר המבקש (חכמת הטבע): שאלה שנית הודיעני מה שאמרו חכמי הטבע כי סוף מעלת הדומם דבק בראשית ב"ח, וסוף מדריגות ב"ח דבק בראשית מעלת האדם, וסוף מעלת האדם דבק בראשית המלאכים. תשובה, אמרו כי האלמוגים הנקרא קוריי"ל בלע"ז כי הוא צומח בקרקע הים וכשמוציאין אותו מתקשה ועל כן קראוהו עץ אבני. ואמרו כי התמר ב"ח מפני שהכח הפועל אשר בו נבדל מהכח הנפעל כי יש בו זכר ונקבה ואין כן בשאר הצמח. ועוד כי כשיכרתו ראשו יבש. וכן החלזון מורכב מצמח ומב"ח. וסוף מעלת הב"ח הדבק בראשית מעלת אדם אינו מצד אחד אלא מצדדין רבים. כי מפני שהאדם מקור המעלות הטובות לא נמצאו למין אחד אלא יש מהם דומה לאדם בצורת איבריו כקוף ומהם במדות הטובות כמו הסוס והפיל בחדודו והדומה לזה. וסוף מעלת האדם דבק בראשית המלאכים כאנשים האלהיים היודעים דעת עליון.
בספר העקרים (מאמר ג פרק א) כותב: ומה שיורה על שהחומר מתנועע תמיד מן המציאות החסר אל המציאות השלם כפי מה שיתעלה ההתמזגות הוא מה שנמצא האלמוג שהוא כמו אמצעי בין הדומם והצומח ונמצא האספוג הימיי שאין לו אלא חוש ההרגש בלבד והוא כמו האמצעי בין הצומח והחי ונמצא הקוף שהוא כמו אמצעי בין מיני הבעל חי ומין האדם כו'. וכן ראיתי מביאים בשם ספר אהבה בתענוגים בכת"י לר' משה בן יהודה (ח"ב מאמר ג).
בספר עקידת יצחק (שער ו פרק א) כותב: וגם בהרגש ובבחינה ההיא נמצא הבדל ויתרון לקצת המינים על קצתם לפי ההבדל שימצא בדקות חומרו ובטוב מזגו בהתקרבו אל השיווי עד שכבר נמצאו מינים מהבעלי חיים שהם מסוגלים בתכונות נאותות דומות למדות טובות כמ"ש החכם מלפנו מבהמות ארץ וכו' לפי דרש חז"ל. כמו שנמצא בהם מרגישיים ומפקחים במלאכות הדקות ובהרבה תחבולות המיוחדות להם בטבעם הפלא ופלא מזולתם. ועוד נמצא להם ערמומיות טבעיות דומות למחשביות בהם יכניעו קצתם לקצתם ושיעבדו להם כמו שכל זה הוא מפורסם, ולא נתחייב זה רק ממה שהוא מבואר כי לפי דקות החמר ההוא ושווי כך גזרה חכמתו ית' בתחלת היצירה להלבישו צורה יותר שלימה והשפיע עליו הרגש גדול ונפש יתירה עד שכבר הגיע זה אל שימצא מין הקוף שהוא מופלג בזה הענין עד שיקביל מזגו כדמות התמונה האנושית וכמעט היות יהיה כמוהו במה שנתפרסם ממנו מן החקויים, ולזה שמוהו ממוצע בין הנפש החיונית והמדברת, כמו שאמרו מהאלמוג והאספוג הימיי שהם ממוצעים בין המחצב והצומח ובין הצומח והחי. וכ"כ במקום אחר (שער לט פ"א).
ר' שלמה ן' וירגא בספר שבט יהודה (דפוס ירושלים דף כב) כותב: כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצומח, והאספוג הוא אמצעי בין הצומח והחי שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין השמים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודים. ולכן מזון היהודי נבדל כי הצומח ניזון מן העפר והחי ניזון מן הצומח וכל צמח יערב אל החי, והאדם שהוא במדרגה יותר מן החי אינו ניזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו. וכן ניזון מן החי ולא כל חי כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד. והיהודי שהוא למעלה ממדרגת האדם אינו ניזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוחדים, ואפילו מאלה אחר תיקונים רבים כמליחה והדחה והסרת חלבו ודמו עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאילו אינו בשר אלא מאכל אחר כדי שלא יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים ואבדיל אתכם מן העמים. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם לכן אמר עליהם והייתם לי סגולה מכל העמים ולכן לא נתנו אותם מצות לכם.
כתב הרמ"א בספרו מחיר יין (פרק א פסוק ו) כי ידוע שבין כל מדרגה מן ארבע יסודות אלו יש אמצעיים המצרפן, כי האלמוג הוא אמצעי בין המחצב והצומח, ואספוג הימי אמצעי בין הצומח והחי, והקוף הוא אמצעי בין החי והמדבר.
בספר דרשות ומאמרים לרבינו בצלאל אשכנזי (דף קנו) כתב דהקב"ה בכל מה שברא ברא אחד אמצעי לחבר את הקצוות בין הצומח והדומם ברא האלמוג, ובין הצומח לבעל חי ברא דודאים כעין בריה, ובין הבעל חי מדבר לבלתי מדבר הקוף, ובין הבעל חי מדבר דהיינו פמליא של מטה למלאכי השרות דהיינו פמליא של מעלה העוסק בתורה לשמה שהוא מחברם ומטיל שלום ביניהם כו'.
מהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק מד) כותב: וכמו שתמצא בעלי חיים והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בעלי חיים כמו הקוף שהוא אמצעי בין בעלי חיים ובין האדם כך יש אדם ואינו אדם בשלימות.
בספר יפה תואר (על בראשית רבה פכ"ג) כתב: ונעשו פניהן בקופות. כי בצלם ובדמות הכוונה על רב השגת שכלם וכמו"ש המורה, ובימי שת נתמעטה השגתם והיו כקופים אשר הם ממוצעים בין אדם ובהמה כן היו גם המה מהשגתם ממוצעים בין הבהמה ובין הדורות אשר לפניהם.
מהרח"ו בספר עץ חיים (שער מב פ"א) כותב: אמנם בכל אלו הד' בחי' הפרטיות יש בחי' א' כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחי' ובחי' הכוללת שתיהן דוגמא מ"ש חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקוראל"י הנקרא אלמוגים ובין הצומח והחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים שהוא כמין כלב גדל בקרקע וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם וכשחותכין הטבור שלו מת ובין החי והמדבר הוא הקוף. וכ"כ בשער המצוות (פרשת עקב). וכ"כ הרמ"ע מפאנו במאמר צבאות ה' (חלק ו).
בספר הברית (חלק א מאמר יא תבנית כל הדצח"מ פרק ה) כתב: והאמצעים שבינו לחי הוא הקוף הנקרא affe [קוף-אדם] שהיא חיה השוה לאדם בהרבה דברים כי פניו פני אדם ממש עם הדרת זקן לזקנים שבהם וידי אדם להם בחילוק אצבעות וכן רגליו. והנקבות יש להם זמן וסת נדות כמו נשי בני אדם וילדיהן על כתף תנשאנה על צד תאמנה כמו ילדי בני אדם, והזכרים מקבלים לפעמים את ילדיהם מידי הנקבות ונושאים אותם על ידיהם זמן מה ואחר כך מחזירים להם ולפעמים כשהזכר כועס על זוגתו נותן לה מכה על פניה איש כמתנת ידו ואז הנקבה עומדת לנגדו על שתי רגליה ושתי ידיה חוברות זו לזו בפישוט אצבעות למעלה כאלו מתחננת לפניו ותיכף לוקחת את הולד ונותנת על ידו לרצותו כו'. והמה הולכים על ארבע כשאר בעלי חיים וכל אשר יראו שיעשו בני האדם יעשו אף הם. וכבר היה מעשה בקוף אחד שהיה רגיל לבא לבית איש אחד ועשה שם כמה הזקות והאיש ההוא לא היה יכול לצוד אותו או להבריחו משם, מה עשה לקח סכין אחד והעביר אותו על צוארו אנה ואנה לעיני הקוף בגבו ולא בחודו והניח שם סכין בעל פיפיות מחודד דו צדדית והלך לו, ותיכף לקח הקוף את הסכין ועשה גם הוא ככה על צוארו ושחט את עצמו. ועל דרך זה האדם צודה את הקופים ביער אשר ישכנו שמה חיים בתחבולה ובנעלו אשר ברגלו כי המה בורחים מפני האדם על האילנות הגבוהים ורמים ואז שולף איש נעלו בפניהם וילבשם וינעלם תיכף ואחר כך חוזר וחולץ נעלו מעל רגליו ויניחם שם אבל ישים מין דבק תוך נעלו וילך לו, והם בראותם זאת תיכף יורדים מן האילנות לעשות אף הם כן ונדבקים רגלם אל המנעלים ולא יכלו לזוז ממקומן ויתפשם חיים.
בספר אמרי פנחס (קאריץ – הפטרה לפרשת פנחס אות שמ – שער השבת אות נ) כתב: הנה בכל הדברים שבעולם יש ממוצע. בין דומם לצומח קירעלין, בין צומח לחי אדני השדה, בין חי למדבר קוף, בין אומות לישראל גרים, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה קרי וכתיב, בין שבת לחול תוספת שבת, בין עוה"ז לעוה"ב אליהו, בין שבת לחול שלאחריו אליהו כו'. וכעין זה כתב שפת אמת (וירא שנת תר"נ), דברי חיים (הגדה של פסח דף לו), תורת שמואל (ליובאוויטש – תרכח דף רד ובהערה 33) שם משמואל (פרשת וירא), המלבי"ם בספר התורה והמצוה (בראשית א כ) ספר הברית (לרצ"ה קאלישער – בראשית דף כ. – שמות דף פו. – ויקרא דף קכג:). וע"ע בני יששכר (מאמרי ניסן מאמר יא) שיש שם קצת ערבוב בזה[2].
משנה הבריות
אבל לא רק באגדה מצאנו כן אלא גם בהלכה מצאנו שנשתנה הקוף משאר החיות שעל הארץ, מפני שהוא דומה לאדם. במסכת ברכות (דף נח:): תנו רבנן הרואה פיל קוף וקיפוף אומר ברוך משנה את הבריות. והסיבה שמברך על בעלי חיים אלו דוקא כתב המאירי (שם): הואיל ודומים לאדם במקצת דברים מברך עליהם ברוך משנה הבריות. והטעם למה פיל דומה לאדם הוא לכאורה מפני חכמתו כמו שהבאתי לעיל מספר המבקש.
ויותר מזה כתבו המלאכת שלמה (כלאים פרק ח משנה ו) ומהר"ש סיריליו (כלאים פרק ח הלכה ד) מה ששמעו מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל (איני יודע מי הוא) על ההיא דתניא בברכות בפ' הרואה, הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא מאי שנוי שייך התם דהא כל בע"ח נמי משונה צורתם זו מזו, ותירץ דבזמן דור המבול (אולי צ"ל הפלגה) נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי מבין לשון בני אדם. ומצאתי סמך לדבריו בבראשית רבה דגרסינן התם (פרשה כג פסקה ו) ארבעה דברים נשתנו בדור אנוש ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרתיש ונעשו פניהן כקופין ונעשו חולין למזיקין ע"כג. מבואר מדבריהם שהסיבה שהם דומים לאדם היא מפני שהם היו בני אדם במקורםד.[3]
פעולת הקוף
מצאנו בכמה מקומות בדברי חז"ל שייחסו פעולות מחוכמות לקוף או לפיל דוקא, וגם נראה שהיו מגדלים קופים לשמש בני אדם.
משנה מסכת ידים (פרק א משנה ה): והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו.[4]
תוספתא מסכת עירובין (פרק ב): נתנו לקוף והוליכו נתנו ע"ג בהמה והוליכתו עירובו עירוב. וברייתא זו מובאת בגמ' מסכת מעילה (דף כא.) רבי יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו או על גבי הפיל והוליכו ואמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב. ובגמ' מסכת עירובין (דף לא:): תניא נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו אין זה עירוב[5].
תוספתא מסכת בבא קמא (פ"ח הלכה ה): כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה ר' שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרים וחולדות הסניאין וחתולין והקופות דברים המנקין את הבית. והובא בגמ' (שם דף פ.): רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקר את הבית. וע"ע תוספתא מסכת שביעית (פ"ה הלכה ו): לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדות הסנאין וחתלין וקיפות למכרן לגוי ולישכר עליהן[6]. וע"ע תוספתא מסכת עבודה זרה (פ"ב ה"א): ואף במקום שמוכרים להן בהמה דקה אין מוכרין להן חיה דקה רשב"א אומר מוכרין להן כלבים שגורין חולדות סנאין חתולות וקופות דברים המנקין את הבית.
תוספתא מסכת חולין (פרק א): שחיטת גוי הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח העובד כוכבים ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה.
בגמרא מסכת יומא (דף כט:) ומסכת מנחות (דף ק: - וע"ע דף ז.): מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף.
בגמרא מסכת בבא קמא (דף קא.): רבינא אמר הכא במאי עסקינן כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין.
בגמרא מסכת זבחים (דף יד.): אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי כמאן דכתיב וטבל דמי [קמ"ל] להכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי.
ירושלמי מסכת ביצה (פרק א הלכה ג): רבי זעורה בעי קערה שחקקה קוף מהו רבי יוסה בירבי בון אמר איתפלגון רבי זעורה ורב המנונא חד אמר אסור וחורנה אמר מותר.
ירושלמי מסכת סוטה (פרק ד הלכה ד) לפי כת"י רומי: ויתן איש בך את שכבתו לרבות את הסריס חוץ מן הקטן וממי שאינו איש כקוף[7].
הנה בכמה ממקורות אלו מבואר שאין מעלה יתירה בקוף, אלא שנקט קוף משום שיש לו חכמה יתירה משאר בעלי חיים, ורגילים בני אדם להשתמש בו.
אצל הברייתא בענין נתינת העירוב לקוף מבואר בכמה ראשונים דנקט קוף משום שדרך העולם להשתמש בו. רב ניסים גאון (מובא בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, מחותנו של הרמב"ם – עירובין שם) כתב: דבר ברור הוא שבארץ הודו מנהגם להשתמש בקוף ובפיל וילמדו אותן עד יבינו מה שיאמרו להן. וכ"כ רש"י מסכת עירובין (שם ד"ה קוף): קוף ופיל פעמים שהן מלומדים[8]. וכ"כ המאירי (שם): ובגמרא אמרו שאם נתנו לקוף והוליכו או לפיל והוליכו אינו עירוב אעפ"י שהם מגודלים אצלו ומלמדים לעשות מצותו וכן שאמרו בתלמוד המערב שאדם יכול ללמדם שבעים לשון[9]. וכ"כ רשב"ץ בתשובה (ח"ג סימן שכו): ולאו דוקא גויים אלא אפילו בעלי חיים אפשר להכשיר כיוצא בזה בענין שליחות שהרי בפ' בכל מערבין בענין חזקה שליח עושה שליחותו אמרינן שאם שגר הערוב לשלוחו ע"י פיל או ע"י קוף ואמר לו לקבלו הימנו שהוא כשר אע"פ שלא בא לידו מיד המשלח, ומה שהזכיר פיל או קוף ולא שאר בעלי חיים אורחא דמילתא נקט שכן יש בהם קצת הבחנה לקיים מצות משלחם כמ"ש הטבעיים. וכן נראה מדברי תוספות מס' עירובין (שם ד"ה כאן) שכתבו: ולכך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע דסומך עליהם. משמע דנקט קוף ופיל משום חכמתם. וכדברי התוס' כתבו תוס' רבינו פרץ (שם ד"ה נתנו) רשב"א (שם ד"ה נתנו) ר"ן (שם ד"ה נתנו) ריטב"א (שם ד"ה נתנו) אור זרוע (ח"א סימן תשמח – ח"ב סימן קלג) ושאר ראשונים. ולפי דברי התוספות והעומדים בשיטתם מבואר דקוף שיש לו דעת גרוע מקוף שאין לו דעת עיי"ש. וכן בתוספתא דבבא קמא ושאר התוספתות בסוגיא זו משמע שהיו משתמשים בו מחמת חכמתם שהם יכולים לנקות את הבית, ולא משום איזה מעלה יתירה.
וכן בסוגיא דמס' יומא ומס' מנחות מבואר דפשיטא ליה לגמרא דמעשה קוף לא חשיב כלום, ומביא אותו לדוגמא לפעולה דלא חשיב. ועי' רבינו אליקים מס' יומא (שם) שכתב: להכי נקט קוף לפי שכל מה שעושין עושה כמו כן. וכוונתו לומר דקוף הוא בעל חי שעושה פעולות שנראות כפעולות בני אדם בעלי דעת, אבל באמת הוא עושים אותן בלי דעת.
ובסוגיא דבבא קמא מבואר ג"כ דקוף לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט, דסתם בעל חי אינו יודע איך לצבוע. וכן מסוגיא דזבחים מבואר דפשיטא להו דלקיחת הקוף לא חשיב לקיחה [ועי' מרומי שדה (שם) ובשו"ת משיב דבר (ח"א סימן מ) שרצה לומר דהגמ' נקט קוף דוקא ולא אדם אחר, דבאדם אחר י"ל דכשר ע"י לקיחת חבירו, כהא דאיבעיא ליה במס' יומא (דף מט.). משא"כ קוף, לא חשיב לקיחת הקוף כלקיחה כלל ופשיטא דפסול. וכבר הקדימו בחידוש זו מהר"י אסאד (או"ח סימן קפט) וס"ל דבאדם אחר כשר מטעם שליחות עיי"ש. ואכמ"ל. אמנם עי' אור שמח הלכות עבודת יוה"כ (פ"ה הכ"ז) ספר שלום רב וספר זבחי אפרים על מס' זבחים (שם) שו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן כט אות כו), ולפי דבריהם אין ראיה כל כך. וצע"ע ואכמ"ל.
וכן הירושלמי דביצה נתכוון רק להביא מעשה דנולד ע"י בעל חי שאינו אדם ולא שיש כאן דין מיוחד בקוף [והטעם דנקט קוף ולא נקט גוי כמו בבבלי כבר האריכו הרבה אחרונים ואכמ"ל]. וזו גם כוונת הירושלמי דסוטה דקוף לא חשיב איש, וה"ה שאר חיה אלא דיבר בהוה.
♦
שחיטה בקוף
אבל במקצת ממקומות אלו יש מקום לומר שנקטו קוף דוקא. ונתחיל בהתוספתא דשחיטת הקוף. דהנה מבואר מתוספתא שיש למעט ג' ענינים מפסוק זה, גוי קוף ונזבחה מאליה. משמע מזה דיש כאן זו ואין צריך לומר זו, ויש כאן ג' דינים נפרדים - האחד דצריכין כח גברא, ולא סגי אם נזבחה מאליה, והשני דאע"פ די"ל דקוף חשיב כח גברא, מ"מ לענין שחיטה לא סגי בזה, והשלישי דגם כח גברא מעליא לא סגי, אלא בעינן שחיטת ישראל. אבל יש לדייק מאידך גיסא, דלכאורה קשה, למה ברישא לא חשב אלא שחיטת גוי ושחיטת קוף, ובסיפא חשב גם נזבחה מאליה. משמע מזה דאין כאן אלא שני חידושי דינים - הא' דבעינן כח גברא, וממילא פסול בקוף ובנזבח מאליה. והשני דבעינן שחיטת ישראל, אבל באמת לא חשיב כח קוף ככח גברא.
הנה עי' פסקי ריא"ז מס' חולין (פ"א הלכה ב סימן א) שכתב: כל שחיטה שאינה מכח אדם כגון שנפלה הסכין ודרך נפילתה נמשכה על גבי צואר בהמה ושחטה שחיטה ראויה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל וכל זביחה שאינה מכח אדם וכן שחיטת הקוף פסולה כמו שמבואר בתוספתא משום שנאמר וזבחת כו'. מבואר שם דס"ל דשחיטת קוף היא בכלל שחיטה שאינה מכח אדם. וכן מבואר מדברי המאורות מס' חולין (דף לא. – וע"ע דף יג.) שכתב: נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ושחיטת קוף וגוי קטן נראה מזה שאסורה והכי איתא בתוספתא. מבואר דסיבת הפסול בקוף היא משום שאינו כח גברא. ועדיין י"ל דזה דוקא לאחר הלימוד דילפינן דלענין שחיטה לא חשיב קוף ככח גברא, אבל לענין אחר י"ל דחשיב עכ"פ במקצת.
ועי' מגן אברהם (סימן קנט ס"ק כד) לענין נטילת ידים שנבאר לקמן שכתב: ובדיעבד כשר ואף ע"ג דביורה דעה סוף סימן ב' פסל שחיטת קוף שאני התם דשחיטה דאורייתא ואזלינן לחומרא. מבואר דס"ל דשחיטת קוף תלויה בפלוגתת ת"ק ור' יוסי לענין נטילת ידים, ולשיטת ת"ק שחיטת קוף כשרה. וכן דעת בית הלל (יו"ד סימן ב סק"ו – הביאו באר היטב שם סק"ל), וכתב דה"ה בעירובי חצירות כיון דקיי"ל דיכולין לגבות ע"י קטן יכולים לגבות גם ע"י פיל וקוף. ואיני יודע מה הכריחם לומר כן, הא בהדיא ממעט ליה התוספתא מקרא. וא"כ י"ל דגם לשיטת ת"ק דכח קוף חשיב כח גברא, זה רק בנטילת ידים, אבל לא בשחיטה, דמעטיה קרא כיון דלא הוה גברא מעליא. וכבר הקשה כן הפרי חדש על בית הלל בקונטרס אחרון (שם): אבל שחיטת קוף מפסלא משום דכתיב וזבחת ולא שזבח הקוף כדאיתא בתוספתא וכמו שכתבתי בחבורי בפנים ואם כן אין לו ענין לדין זה עם דין נטילת ידים ודוק. וכן הקשה באמרי ברוך על המגן אברהם (שם): צע"ג דבתוספתא מפורש מוזבחת ממעטינן שחיטת כותי וקוף שאינם בר זביחה. וע"ע נחפה בכסף (ח"ב פרי מפרי על שו"ע יו"ד שם) [ומשמע מתחילת דבריו שהבין דכוונת הבית הלל היא דדוקא בנט"י דהוא מדרבנן אין להחמיר מן הדין, משא"כ שחיטה דמעטיה קרא כדאיתא בתוספתא. וברור שאין זו כוונת בית הלל, כאשר יראה המעיין בדבריו, אלא ס"ל דפסול קוף בשחיטה תליא בפסול קוף בכל התורה כולה, ונטילת ידים בכלל. ויש לעמוד ע"ד הנחפה בכסף מעוד כמה צדדים ואכמ"ל, ולא באתי אלא לציין שבסוף דבריו הביא את דברי פרי חדש בקונט"א].
ועי' פרי מגדים (שם) שכתב על המג"א: לא הבינותי זה דמשמע שחיטת קוף מספק פסולה אי הלכה כת"ק כאן או כר' יוסי כו' י"ל התם וזבחת כח גברא דוקא בעינן משא"כ כאן כח נותן סגי. וכעין דבריו הקשה בספר אורח מישור (יו"ד סימן ג סק"א) על בית הלל. הנה מש"כ דבנטילת ידים סגי בכח נותן יתבאר לקמן דס"ל למג"א ובית הלל דלא סגי בכח נותן אלא בעינן כח גברא, וס"ל למג"א דקוף חשיב כח גברא לענין זה. ומ"מ עדיין יש להקשות על המג"א דשחיטה שאני דמעטיה קרא.
וראיתי בהגהות רעק"א (על מג"א שם) שכתב: לענ"ד לק"מ דהתם בשחיטה בעינן דוקא בר זביחה דמה"ט פסול נכרי בשחיטה א"כ ממילא קוף פסול דהא לא בר זביחה. וכ"כ בהגהותיו ביורה דעה (סוף סימן ב), וע"ע הגהות מהר"י קרט (או"ח שם). וכן הקשה בפתחי תשובה (יו"ד סימן ב ס"ק יד) על מג"א ובית הלל: אך באמת נראה דאישתמיט להו תוספתא ריש חולין דמבואר שם דפסול מדאורייתא משום שאינו בר זביחה ולא קשה מנט"י דהתם כשר אף גוי ליתן לידים כו'. ולענ"ד נראה דאין צריכין לילפותא דנכרי אלא שחיטת קוף חשיב כמו נזבחה מאליה דמעטיה קרא וכמו שביארתי לעיל וכמו שכתב פרי חדש.
וע"ע הגהות רבי אברהם יעקב סופר אב"ד טעט על תורה תמימה (נדפס בתשובת ריב"א ח"א דף תקנ).
וכבר האריכו בזה הרבה אחרונים, ולא באתי לקבץ את כולם, אלא רק להראות שיש מקום גדול לומר דבעינן לימוד בפני עצמו לקוף דלא נימא דכחו חשיב כח גברא.
♦
כח גברא בקוף
ולענין נטילה שמכשיר ת"ק ע"י קוף מצאנו פלוגתא בין הראשונים והאחרונים אם הוא מפני שכח קוף הוא כמו כח גברא, או דה"ה כל בעלי חיים. המאירי בספר בית יד (שער ז) כותב: אלא שנראה דעתם בהכשר הטאת חבית שכח אדם הוא קרוי ונתינת הקוף הוא מפני שהוא דומה הרבה לאדם. ומשמע שכן הבין הראב"ד בדעת הרמב"ם, שבהשגותיו על הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו הלכה יג-יד) כתב: ומהיכא תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש ושוטה וקטן יש להם מעשה אבל הקוף ולא כלום. משמע שהבין שהרמב"ם דמכשיר בקוף הוא מפני שיש לו תורת אדם לענין זה.
ומצד אחר כתב רא"ה בבדק הבית (הבית השישי השער הרביעי) דטעמא דת"ק הוא משום דסגי בכח נותן ולא בעין כח גברא. וכן דעת רבינו יונה (מס' ברכות דף קיא בדפוס עוז והדר) ארחות חיים (הלכות נטילת ידים אות יז-כב) וכל בו (סימן כג) ברטנורא (שם) ועוד רבים. וכ"כ רבינו מנוח על הרמב"ם (שם): והקוף נוטל לידים דלא בעינן אלא כח נותן אפילו בהמה כל שכן גוי. ובספר הבתים (בית תפילה שערי נטילת ידים שער ג אות י-יג) כתב: יש מי שאמר שלא אמרו אלא בקוף המחקה חקוי אדם אבל לא בהמה וחיה אחרת ויש מי שאמר שכן הדין לכל בהמה וחיה וזה נראה שהרי אין לנו בנטילת ידים אלא שיהיו מכח נותן איזה בעל חיים שיהיה.
והכסף משנה (על הרמב"ם שם) נסתפק בזה וכתב: ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. והלבוש (סימן קנט סעיף יב) כתב: וקוף יש אומרים כיון שדרכו בכך לשרת לבני אדם בעניינים כאלה הוי כחו כח גברא ומותר ליטול ממנו כו'. מבואר דס"ל כעין דעה ראשונה, אבל קצת באופן אחר, דלפי דעת המאירי מעלת הקוף היא מפני שהוא דומה לאדם, ולדעת הלבוש מעלת הקוף היא שדרכו לשמש בני אדם בעניינים אלו. וכעי"ז כתב בנחלת צבי (שם ס"ק יב) ליישב את סתירת פסקי השו"ע וז"ל: ואפשר לומר שסבר דקוף תורת אדם עליו והוי כח גברא. מבואר דס"ל כדעה ראשונה ממש.
ולכאורה יש ללמוד כן מדברי מגן אברהם (שם ס"ק כד) ובית הלל (יו"ד סימן ב סק"ו) שמדמים ענין נטילת ידים לענין שחיטה, ואם ס"ל דבנטילה סגי בכח נותן, א"כ מאי קא קשיא להו משחיטה דבעינן שם כח גברא. וע"כ ס"ל דכח קוף חשיב כח גברא לת"ק, וע"כ הקשה משחיטה (עי' חיבור לטהרה ס"ק כב, וכנראה נתכוון לכעין זה, ועי' מה שכתבנו לעיל).
אבל בספר אליה רבה (שם ס"ק יז) חולק על מה שהחליט הלבוש כעין דעה ראשונה, וס"ל די"ל כדעה שניה, וז"ל: לא ידעתי מנא ליה זה דאפשר דמתניתין אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר בעלי חיים כו'. וכ"מ בכסף משנה פ"ו מהלכות ברכות שמסתפק אי דין שאר בעלי חיים כקוף.
וכן פסק בספר תורת חיים (שור – מס' חולין דף קז ד"ה דלא) וז"ל: ומהאי טעמא נראה דהקוף מותר ליתן מים לידים דלאו דוקא כח גברא בעינן אלא כח נותן שלא יהא נראה כטבילה כו' ונראה דהמקיל לא הפסיד. והביא דבריו בדעת תורה (על שו"ע שם). וזה כדעה שניה דבעינן כח נותן ובכל בהמה סגי. וכן דעת התפארת ישראל במשנה מס' ידים (שם).
ובספר מאמר מרדכי (שם ס"ק טז) הסכים לדעת הלבוש, וכ"כ תורת חיים (סופר – שם ס"ק לב). אבל מלשון שו"ע הרב (שם סעיף כ) וערוך השולחן מבואר דס"ל כדעה שניה דסגי בכח נותן. בשו"ת משאת משה (יו"ד ח"ב סימן ח) חולק על מי שרצה לומר דאם שאב שור מים לא חשיב שאובין משום דאינו כח גברא, דרק קוף חשיב כח גברא, והוא ז"ל חולק עליו דלמאן דמכשיר בקוף ה"ה בשאר בעלי חיים עיי"ש. וע"ע שו"ת תשובת חן (ח"א סימן י) שהאריך טובא בזה.
מבואר מזה שיש כמה שיטות שיש לקוף מעלה כמו האדם לענין כח גברא בנטילת ידים.
♦
שיטת מגדל עוז ומהר"י בירב בגדר הקוף
ועי' מגדל עוז (הלכות ברכות שם) שכתב דקוף עדיף מחרש שוטה וקטן. וז"ל: ומה שתמה הראב"ד ז"ל לומר שיהיה מעשה הקוף כלום וגריע ליה מחרש שוטה וקטן אדרבא איפכא מסתברא דאנן סהדי שהוא מדמה כל מה שהוא רואה ועושה כן מה שאין כן בחש"ו שאין להם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו. ויש לי להביא ראיה על זה מדאמרינן פרק הגוזל עצים גמרא מתניתין דנתן צמר לצבע בשמעתין דשבח סמנין על גבי הצמר דאסיק רבינא דהוא בתרא הכא במאי עסקינן כגון דצמר דחד וסמנין דחד ואתא קוף וצבעיה אלמא דמעשה קוף מילתא הוא. ועוד יש לי ראיה פשוטה דעדיפא עובדיה דקוף מדחרש ש"ו דגרסינן סוף מסכת מעילה גמרא מתניתין דשלח ביד חרש ש"ו אם עשו שליחותו בעל הבית מעל ומקשינן והא לאו בני שליחות נינהו ופריק רבי יוחנן כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו על גבי הפיל והוליכו הרי עירוב אלמא עבדא שליחותיה הכא נמי עבדא שליחותיה עד כאן ומדעביד חש"ו כקוף ופיל מכלל דעדיף כוותיה. ועוד דבמנחות שילהי פרק שתי הלחם אסיק מר זוטרא ואיתימא רב אשי אפילו תימא בשלא קדם וסילקו וכל דבר שנעשה שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו הקוף וההיא ודאי מעשה הוי אלא שאינו כמצותו וקיימא לן הכי. ועוד דפרק בכל מערבין גמרא מתניתין דנתנו לעירובו ביד חש"ו אינו עירוב אמרינן ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ואקשינן דילמא לא ממטי ליה ומהדרינן כדאמר רב חסדא אמר רב בעומד ורואהו הכא נמי בעומד ורואהו כו' עד היכא איתמר דרב חסדא אהא דתניא נתנו לפיל נתנו לקוף והוליכו אין זה עירוב ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב ואקשינן עלה ודילמא לא ממטי ליה ומהדרינן אמר רב חסדא אמר רב בעומד ורואהו אלמא דינם שוה ומעשיהם מעשה וכל שכן בנטילת ידים שהוא עצמו רואהו ומקבל ממנו ואדעתיה קא עביד וזה פשוט.
וכן מהר"י בירב בספר בית יעקב על הרמב"ם (שם) שכתב: הכל כשרים ליתן לידים וכו'. פ"ק דידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן מניח חבית בין ברכיו ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים [אלו]. והשיג עליו הראב"ד והלא אמרו בגמ' בחולין דבעינן דאתו מכח גברא והוא עצמו כתב כן למטה אעפ"י שהוא שנוי כן במסכת ידים לת"ק בעלי הגמרא לא הסכימו כן ואולי ידעו כי ת"ק דר' יוסי דפליג עליה יחידאה הוא ולאו הלכתא היא ומהיכי תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש שוטה וקטן יש להם מעשה אבל קוף ולא כלום עכ"ל. ואני אומר כו' ומצאתי בכמה מקומות שמעשה קוף מילתא היא ולפחות כמעשה חרש שוטה וקטן בפרק הגוזל עצים וסוף מעילה ובכמה דוכתי.
מבואר דס"ל דקוף חשוב כחרש שוטה וקטן וחשוב כח גברא לענין נטילת ידים. אבל הראיות שהביאו צ"ע, שהרי לא מוכח מכל הראיות רק שיש לו דעת ויכול לעשות דברים בחכמה. ואדרבה מכל הני סוגיות מבואר דפשיטא ליה להגמ' דלא חשיב קוף כגברא, והוא דוגמה שלילית לפעולה הנעשה בלי דעת ובלי גברא, וכמו שהארכנו לעיל. וכן מפורש בתוספתא דעירובין (פ"ב הלכה ח): נתנו לקוף והוליכו נתנו ע"ג בהמה והוליכתו עירובו עירוב. הרי מפורש דאין חילוק לענין עירוב בין קוף לשאר בעלי חיים אלא ה"ה כל בהמה. וכן בתוספות ושאר ראשונים במעילה מבואר דאין חילוק בין קוף פיל ובהמה. וע"ע תוספתא כפשוטו בעירובין (שם הלכה יב). וצ"ע.
♦ ♦ ♦