♦
יום של תורה מתחיל בעה"ש
איתא במסכת מגילה (כ:) "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא ויקרא א-להים לאור יום, למאיר ובא קראו יום. אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, [למחשיך ובא קרא לילה]? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! אלא אמר רבי זירא, מהכא: ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר: והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה, מאי ואומר? וכי תימא משעלה עמוד השחר לאו יממא, ומכי ערבא שמשא ליליא, ואינהו מקדמי ומחשכי תא שמע והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה".מבואר שיום של תורה לענין מצוות שזמנן ביום, מתחיל מעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים, וגם קיימא לן (בברכות ב:) שעד צאת הכוכבים יום הוא. אלא שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כו סימן ד) שבימי ניסן ותשרי שהם ימים בינוניים יום ולילה שווים, ולפי המציאות בימי ניסן ותשרי הזמן שיש מזריחת החמה ועד שקיעתה, שווה לזמן שיש משקיעת החמה לזריחתה, כמו שכתבו הרב מנחת כהן (מאמר א' פ"ד) והבאור הגר"א (סימן תנט ד"ה ושיעור מיל). ואפשר לראות זאת בלוחות השנה, שבימי ניסן ותשרי יש י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה שהן 720 דקות, והוא שוה לזמן שיש משקיעה לזריחה. וע"כ יום ולילה שוים ביום בינוני היינו דוקא מזריחה לשקיעה, אבל מעה"ש לצה"כ, יש יותר מי"ב שעות שוות.
ולפי זה רק לדעת הסוברים שמונים את י"ב שעות היום מזריחה לשקיעה, יוצא שביום בינוני י"ב שעות היום שוות לי"ב שעות הלילה, וכל שעה ביום בינוני היא אחד מכ"ד ביום (מעת לעת) והיא שעה בת 60 דקות. אבל לדעת הראשונים שמונים את י"ב שעות היום מעה"ש לצה"כ, י"ב שעות היום ארוכות מי"ב שעות הלילה, לכן כל שעה ביום בינוני היא שעה גדולה וארוכה מ-60 דקות, כמו שכתב החזו"א (או"ח סימן יג מכתב ב) וז"ל: "אין בדבר שום ספק דג' שעות (לענין סוף זמן קריאת שמע) שהן שעות הגדולות לפי דברי המגן אברהם היינו רביע היום" עכ"ל.
א"כ קשה לדעת הסוברים שמונים את שעות היום מעה"ש, איך אמרו חז"ל שיום ולילה שוים בימי ניסן ותשרי. ותירץ המנחת כהן (מאמר ראשון פרק י"א), מה שאמרו חז"ל יום ולילה שווים בימי תשרי וניסן, אין הכוונה ליום ההלכתי, אלא כוונתם ליום החמה והוא כל זמן שנראית החמה על הארץ, כלומר שהזמן שהשמש נראית על הארץ שוה לזמן שאינה נראית בו, וכן תירץ הפרי חדש בקונטריס דבי שמשי.
♦
הראשונים סוברים שמשערים את שעות היום מעלות השחר
מובא במסכת ע"ז (כה.) שלדעת ר' יהושע בן לוי אותו יום שעמדה חמה ליהושע בן נון, היה עשרים וארבעה שעות, אזיל שית וקם שית, אזיל שית וקם שית. וכתב רש"י "היה אותו יום מעלות השחר עד יציאת הכוכבים ויום תמים אכולה מילתא קאי אהלוך ואעמידה". הרי שהוא מפרש שמעלות השחר עד חצות היום שש שעות.ושנינו במשנה במסכת סנהדרין (מ.) אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת. והקשו התוספות (שם מא: ד"ה אחד) "תימה אמאי קיימת, אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דאמר שתי שעות בתחלת ב' דהוה ליה קודם הנץ החמה ועדותן בטלה, דהא תחלת ב' קודם הנץ החמה כדמוכח בפרק מי שהיה טמא דמעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין והם שמינית היום דהיינו שעה ומחצה, וי"ל דודאי כי דייקינן בהנץ לא טעו אינשי אבל הני לא דקדקו אלא בשעות ואין בני אדם בקיאים בשעות וסבורין שהשניה מתחלת אחר הנץ החמה". כן הקשו ותירצו בתוספות הרא"ש (שם), ובחדושי הר"ן (פסחים יא:). וממה שכתבו הראשונים שתחלת שעה שניה קודם הנץ החמה, מבואר דס"ל שמנין שעות היום מתחיל מעלות השחר.
במסכת ברכות (סימן א) כתב הראבי"ה "פלג המנחה שהיא י"א שעות חסר רביע, דהיינו שעה ורביעית קודם הלילה שהיא צאת הכוכבים", מבואר דס"ל שמונים את שעות היום מעה"ש לצה"כ.
וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם (שער אבלות ישנה), שלאחר שביאר את שיטת רבינו תם כתב "רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקירוב" עכ"ל. ממה שכתב הרמב"ן שפלג המנחה קודם שקיעת החמה מהלך של"ד אמות, ע"כ ס"ל שסוף שעה שתים עשרה היא בצאת הכוכבים כשיטת ר"ת.
וכן כתבו גם הרא"ה בספר פקודת הלוים (פ"ד דברכות) וז"ל "מפלג המנחה ולמעלה דהינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה דהינו מעט קודם שקיעת החמה". והרשב"א (בחידושיו לברכות ב.) כתב שהוא מהלך שתות המיל. וכן דעת הריטב"א (ברכות ב: מהד' מוסד הרב קוק) שכתב "שהרי השמש עדין על הארץ כדי מהלך שתות המיל". וכן כתב השיטה מקובצת (ברכות כז.). וכן משמע מדברי המאירי בבית הבחירה (ברכות כו:) שכתב "שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם". וכן דעת הרשב"ץ שכתב בחדושיו (ברכות ב:) שפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים. וכן דעת התרומת הדשן כמפורש בדברי תלמידו בספר לקט יושר (עמ' 79) שכתב "מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל דעשר פרסאות שהוא ארבעין מילין הם מהלך אדם בינוני ביום בינוני מעלות השחר עד צה"כ כדאיתא בפרק מי שהיה טמא, ויום בינוני י"ב שעות בדרך זה, ולפי חשבון הללו יגיע שיעור הילוך מיל לשיעור הכתוב בפנים" עכ"ל.
הרי לנו ראשונים רבים שסוברים שמנין השעות ההלכתיות מתחיל בעה"ש שאז מתחיל גם היום ההלכתי. רש"י, תוספות, רא"ש, הר"ן, ראבי"ה, רמב"ן, הרא"ה, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הרשב"ץ, ותרומת הדשן.
סוף אשמורה אחרונה
ברייתא במסכת ברכות (ג.) רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה וכו' וסימן לדבר: משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. מאי קא חשיב רבי אליעזר? אי תחלת משמרות קא חשיב, תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי? אורתא הוא! אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא? יממא הוא! אלא: חשיב סוף משמרה ראשונה ותחלת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואיבעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב, וכי תימא: אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת, כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי. והקשו התוספות (ד"ה למאן דגני) "וא"ת והלא רבי אליעזר בעי עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק"ש של שחרית. וי"ל מ"מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר. קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת". מבואר מדברי התוספות שסוף אשמורה אחרונה הוא בעה"ש, ולכן הקשו על מה שתירצו בגמרא שנפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ליקום וליקרי, והרי בעלות השחר עדיין לא הגיע זמן קריאת שמע.ובמשנה (ט:) "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי וגומרה עד הנץ החמה". הרי שלדעת רבי אליעזר סוף זמן ק"ש הוא בהנץ החמה, וכן אמרו בדף כה ע"ב "לימא תנא סתמא כרבי אליעזר, דאמר: עד הנץ החמה". ולפי זה אי אפשר לפרש שסוף אשמורה אחרונה הוא בהנץ החמה, שהרי לא שייך לומר שהסימן לסוף אשמורה אחרונה כדי שיקום ויקרא ק"ש, והרי כבר עבר הזמן לרבי אליעזר שהוא התנא ששנה את סימני האשמורות.
ובגמרא (ג:) "תנו רבנן: ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי. רבי נתן אומר: שלש. וכו' מאי טעמיה דרבי? אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: כתוב אחד אומר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, וכתוב אחד אומר: קדמו עיני אשמורות, הא כיצד? ארבע משמרות הוי הלילה. ורבי נתן? סבר לה כרבי יהושע, דתנן: רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות: שית דליליא ותרתי דיממא, הוו להו שתי משמרות". מבואר שמנין השעות היום לענין ק"ש מתחיל מיד בסוף אשמורה אחרונה של הלילה, וכיון שסוף אשמורה אחרונה של הלילה הוא בעה"ש, מוכח שמנין השעות לענין ק"ש מתחיל בעה"ש. ובספר מנחת כהן (מאמר ב פ"ו) כתב ראיה זו.
ופסק בשו"ע (סימן נח ס"א) "זמן קריאת שמע של שחרית, וכו' ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות". וכתב המגן אברהם (ס"ק א)
"שלש שעות. נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר וכ"מ בגמ' דף ג' ע"א בתו' ד"ה אלא למאן דגני ובגמ' גבי הא דפריך מדוד ע"ש ועמ"ש סי' רל"ג". והגר"א בבאורו (או"ח סימן תנט ס"ב) נדחק בענין זה וכתב "וגם הראיה שהביא מ"א ממש"ש ב' שית דליליא ותרתי דיממא הוא לפי מ"ש תוס' דהמשמרות מסיימין בע"ה אבל לפי מ"ש שהוא שקר מפורסם שהשש שעות מסיימין ביום בינוני בנ"ה וכנ"ל. מוכח להיפך דמנ"ה חשבינן וגם קושיית תוס' הנ"ל ד"ה למאן מתורץ בזה שר"א לטעמיה דאמר וגומרה עם הנ"ה דודאי ההודעה ההיא אינה לזריזים כ"א למתעצלים כמ"ש הדלת תסוב כו' זה השוכב באשמורה אחרונה וגם לר"י נ"מ לותיקים ולשאר עמא כו' ואף שזמנו מע"ה מ"מ שיעור של השעות חשיב גמ' כדרך כל השעות". הרי שהגר"א מפרש שהסימן בא למתעצלים, היינו לאלו שישנים עד סמוך להנץ החמה, והוא נדחק לפרש שהסימן של סוף האשמורה אינו בהנץ החמה ממש אלא קודם לכן.
♦
דעת מרן השו"ע שמשערים י"ב שעות מעה"ש לצה"כ
זה לשון מרן השולחן ערוך בסימן רלג "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן", ובסימן רס"ג כתב "ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה" עכ"ל. הנה ודאי שאי אפשר לפרש דברי השו"ע במה שכתב "עד הלילה", ו"קודם הלילה", שכוונתו לשקיעה הניראת, שהרי ס"ל כדעת ר"ת שהלילה הוא ארבע מילין אחר השקיעה, ועד אז הוא יום גמור ואין השקיעה הניראת לילה כלל. וע"כ מנין י"ב השעות לדעת השו"ע הוא עד סוף ד' מילין או ג' מילין ורבע אחר השקיעה. וא"כ גם לענין מנין תחלת השעות הוא עה"ש. והרמ"א בסימן רל"ג כתב בפירוש בשם הב"י "עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים". הרי לנו הוכחה ברורה שאי אפשר לפרש בדעת השו"ע שמנין השעות הוא מזריחה לשקיעה. אלא שמנחת כהן (מאמר שני פ"ט), נדחק מאוד לפרש שהשו"ע קורא לילה לשקיעת החמה שהיא שעה אחרונה של היום. וכבר תמה בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן לד) על דברי המ"כ הנ"ל וכתב "למה נעשה מחלוקת בזה בין מרן להרמ"א".ועוד יש להוכיח ממה שכתב השו"ע בסימן רס"א "וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה". אלא שבסימן רס"ז כתב "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד". הרי שתוספת שבת יכול לקבל כבר מפלג המנחה, ולפי זה מה שכתב בסימן רס"א שיכול לקבל התוספת משקיעה, לאו דוקא הוא אלא אפילו כמה דקות קודם לכן, היינו מהלך ששית המיל קודם השקיעה. אבל אם נפרש שפלג המנחה לדעת השו"ע הוא שעה ורביע קודם השקיעה הניראית, נמצא שדברי השו"ע סותרים זה את זה.
ורבים מן האחרונים כתבו בדעת מרן השו"ע שפלג המנחה הוא ששית המיל קודם שקיעה והם: הלבוש (סימן רסז), מנחת כהן (מאמר שני פ"ז), מג"א (סימן רסא סק"י), באור הלכה (סימן רסג ד"ה "בעוד היום גדול", ובסימן רסא ד"ה להקדים), וע"כ לדעת השו"ע מנין השעות מעה"ש לצה"כ.
♦
דעת רב סעדיה גאון
הנה מה שכתבו שלדעת הרב סעדיה גאון מונים את שעות היום מזריחה לשקיעה מדכתב בסידורו "וזמן הבוקר שבו חייבים בקריאה ובתפלה, מזריחת השמש עד סוף שעה רביעית של היום". במחכ"ת אין מכאן ראיה כלל, שמה שכתב הרס"ג ז"ל מזריחת השמש כוונתו לומר, דזמן התפלה מתחיל מהזריחה, שהרי קודם הזריחה אין זמנה רק בדיעבד, אבל לא מיירי מאמתי מונים את הארבע שעות. ותדע שמרן השו"ע בסימן נ"ח כתב "זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו, ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות", והרי אין לפרש שמונים ג' שעות אלו מזמן שיראה את חבירו הרגיל עמו, אלא מעה"ש, וכן תפרש גם דברי הרס"ג. ואדרבא איכא למידק שכוונת הרס"ג שעה רביעית מעה"ש, שהרי כתב עד סוף שעה רביעית "של היום", והיום מתחיל בעה"ש כדאיתא במסכת מגילה (כ:) והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה.♦
תשובת הרמב"ם
וז"ל הרמב"ם בתשובה (פאר הדור מד) "השעות אשר זכרו חכמים ז"ל בכל התלמוד הם שעות זמניות וכו' אז אם תשים פניך לצד דרום, ויהיה צד מזרח לשמאלך ומערב לימינך, הנה תראה השמש בתחילת היום קרוב מן הארץ בחוש הראות, וכאשר יעבור שעה אחרת תראהו יותר מעולה מן הארץ, והוא לצד שמאלך, וכן על זה הדרך, ולסוף שעה ששית תראה השמש נגד פניך בכיון", ולכאורה נראה שמונה הרמב"ם את השעות מזריחה לשקיעה, וכן כתב להוכיח הרה"ג חיים דרוק בספרו אורות חיים (עמ' שכ). אלא שאין הדבר מוכרח להבין כן מדברי הרמב"ם, שמה שכתב בתחילת היום היינו מזמן שהשמש נראית על הארץ, ואין כוונתו לומר שהיא השעה הראשונה משעות היום שקבעו חז"ל, ותדע שכתב אח"כ "וכאשר יעבור שעה אחרת", דאם איתא שהשעה הראשונה שהשמש ניראית על הארץ היא השעה הראשונה, היה לו להרמב"ם לכתוב "וכאשר תעבור שעה שניה". וכן כתב הרה"ג אליהו ברוך קעפעטש בספרו חומות ירושלים (עמ' נג) לדחות את הראיה מתשובת הרמב"ם הנ"ל. וכן ביאר בשו"ת קול אליהו (תופיק ח"א או"ח ג') שכיון שרצה הרמב"ם להסביר לשואל מהלך החמה, ודבר זה אי אפשר להסביר משעת עה"ש, שהרי עדיין לא נראית החמה, לכן הסביר לשואל משעת יציאת השמש והלאה. וכתב שהסכים עמו הגאון המפוסם חכם ב"צ אבא שאול זצ"ל שאין ראיה כלל מדברי הרמב"ם. וכן כתב בספר טל חיים (עמ' 413) שאין ראיה מדברי הרמב"ם בתשובה זו. ובספר מנחת יעקב (דהאן, שבת עמ' 516) כתב שבלאו הכי אין לבנות יסוד מלשונות שנכתבו בערבית ואחרים תרגמו דבריהם. ובספר תורת יום ולילה (הול עמ' 184) כתב דיש להוכיח בהיפך, מדלא קאמר 'כאשר יעבור שעה שניה', אלא כתב שעה אחרת, מוכח שמונים מעה"ש.♦
סוף זמן תפילת מנחה
יש שכתבו להוכיח שדעת רבינו יונה למנות את שעות היום מזריחת החמה, ממה שכתבו תר"י בריש פרק תפלת השחר שזמן תפילת מנחה עד שקיעת החמה. ונראה שאין מזה ראיה דס"ל שסוף שעה י"ב היא שקיעת החמה, שהרי טעמו של רבינו יונה מבואר שם וז"ל "משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת הדם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה הכא נמי תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד", הרי מבואר שטעמו הוא הוא שדם נפסל בשקיעת החמה, שאז מתחיל בין השמשות שהוא ספק לילה, אע"ג שסוף שעה י"ב היא בצאת הכוכבים. ואם היה סובר ששקיעת החמה היא סוף שעה י"ב היה אומר שסוף זמן תפילת מנחה בשקיעת החמה משום שהיא סוף שעה י"ב, ולא תולה הטעם בזה שדם נפסל בשקיעה.♦
חידושו של הלבוש
הנה הלבוש הוא זה שחידש שצריך למנות את שעות היום מזריחה לשקיעה, כיון שלמד את תורת התכונה כידוע, וראה כביכול שיש סתירה לדברי הראשונים מתורת התכונה. וזה לשון הלבוש (או"ח סימן רסז) "אלא שהתימה היותר גדול שעלי הוא מדברי בעל תרומת הדשן סימן א', שדקדק בזה הענין ולא עלה על דעתו לחלק בזה, אשר באמת הוא תמוה בעיני מאוד, אבל אומר אני אולי היה זה לבלתי עסקם בזמנו בספרי התכונה וחשבו מאי דחלקו רבנן היום לעולם לי"ב שעות, מתחיל לעולם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולדידי נראה לי מתוך דברי התוכנים האלקיים בפשיטות שטעות גמור הוא, ולא היה דעת רז"ל מעולם רק מעת זריחת השמש ואילך עד השקיעה, וזה נ"ל הלכה למעשה בכל הדינים הנאמרים בכגון זה שתלו אותם בשעות היום" עכ"ל.ובשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן קט) ביאר שחכמי תכונת הגלגלים מחלקים היום והלילה כ"ד שעות שוות ויקראו אלו השעות שעות שוות ויש להם תועלת בזה לחישוב מצעדי המזלות, וכן כל חשבונות המולדות אינו אלא לפי חשבון השעות השוות, ולא עשו זה אלא להקל עליהם במלאכתם עכת"ד. רצה לומר ששעות שוות (שהם שוות מזריחה לשקיעה ביום בינוני) לחוד, ושעות הלכתיות שהם מעה"ש לצה"כ לחוד. ובזה מיושבת דעת הראשונים שמחלקים את היום ההלכתי מעה"ש, וסרה תלונת הלבוש, היינו שיש שתי מערכות של שעות. וכבר השיב על דבריו המלבושי יו"ט (או"ח סימן רסז) וכתב "אין זה מוכרח כלל ודברי התוכנים הנחה בעלמא לא מצד ההכרח והמופת כלל ודברי רז"ל בפ"ב דמגילה ובפ"ק דברכות שמעה"ש עד צה"כ יום, ולכך יפה עשה בעל תה"ד והאמת כדבריו וכן דעת התוס' והרא"ש" עכ"ל. וכדבריו ממש כתב גם האליה רבה (סימן רסז סק"ה). וכוונתם לומר שאע"פ שבמציאות יש י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה ביום בינוני, אין זה מכריח את חז"ל לחלק את היום לפי שעות שוות. וכמו שביאר החזון איש (או"ח סימן י"ג מכתב א') לענין שעות זמניות וז"ל "שעה זמנית אינה מציאות חיובית המשמשת לדיני התורה לזמן מנחה ולאיסור חמץ, אלא זמן מנחה וחמץ היא הסיבה למציאותה של שעה זמנית, ושעה זמנית היא כבחינת מסובב תולדת הסיבה, ולא שייך כאן לשאול למה השתנתה השעה כי המסובב הוא בנה של הסיבה, ואם הסיבה היא חלוקת יום ארוך גם המסובב דהוא חלק מחלקי הגוף הגדול מתארך". ובמכתב ב' כתב: "אין בדבר שום ספק דג' שעות (לענין סוף זמן קריאת שמע) שהן שעות הגדולות לפי דברי המגן אברהם היינו רביע היום"
והמנחת כהן במאמר שני סוף פרק ששי כתב על דברי הלבוש "ואיני יודע איזה רוח עבר עליו שכתב על דעת בעל תרומת הדשן שהוא שטות גמור בהיות שדעתו היא דעת ר"ת והתוספות והרמב"ן והרשב"א ז"ל ובאמת אי הוה התם הוו אינהו מפקי פולסי דנורא לאפיה" עכ"ל.
ומה שחילקו חז"ל את היום לי"ב חלקים דוקא מעה"ש לצה"כ, משום שכל המצוות שזמנן ביום תחילת זמנן מעה"ש. ולשיטה זו כל שעה היא שעה גדולה מששים דקות אפילו בימים הקצרים. ואמרו חז"ל (פסחים ב:) דעד צאת הכוכבים יממא הוא, וכתבו התוספות (שם) אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא עכ"ל.
ומכאן תשובה למה שהכריע הרב עמנואל מולקנדוב בגליון האוצר (לב עמ' סה) "באופן מוחלט שהשעות הן מזריחה ועד השקיעה", מדברי תוכנים. שהרי מתבאר מדברי התשב"ץ ששעות שוות שהשתמשו התוכנים לחוד, שיש להם תועלת בזה לחישובי הזמן, ושעות הלכתיות שהם מעה"ש לצה"כ לחוד. והכרעתו אינה אלא מסברה, ומסברה אי אפשר לבטל את דברי הראשונים.
♦
כיצד חישבו הראשונים זמן מהלך מיל
במסכת פסחים (צג:) אמר עולא מזריחה לשקיעה שלשים מיל, ולפי זה שיעור מהלך מיל הוא עשרים וארבע דקות (שני חומשי שעה), אלא דאיתותב עולא ואסיקנא שמזריחה לשקיעה שלשים ושנים מיל (ר"ח ורש"י), ולפי זה מהלך מיל הוא עשרים ושנים וחצי דקות. אבל בתרומת הדשן כתב שהוא שיעור רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה, לפי שהוא מחשב י"ב שעות מעמוד השחר עד צה"כ שהם ארבעים מילין. ופסק מרן השולחן ערוך (או"ח סימן תנט ס"ב) "ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה" כדעת התרומת הדשן. וכתב המגן אברהם בסימן "הוי רביעית. ולאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל" עכ"ל.ונקדים ונומר שהמג"א מזכיר בחיבורו פעמיים את המנחת כהן (סימן נח ס"ב, סימן רסא סק"ט), ולכן ודאי שידוע היה למג"א מה שכתב המנחת כהן שמזריחה לשקיעה יש במציאות י"ב שעות שוות, ומעה"ש לצה"כ י"ב השעות הם שעות גדולות מהשעות השוות. ועל כרחך ס"ל שאין המחלוקת בשיעור מהלך מיל הוא מחלוקת במציאות. ובסימן פ"ט סק"ב מבואר שלדעת המג"א מעה"ש עד הנץ יש ה' מילין ומזריחה לשקיעה שלשים מיל כשיטת עולא בפסחים (צג:), וסובר המג"א שגם התה"ד חישב את מהלך מיל לפי שיטת עולא.
ולפי מה שנתבאר בדברי התשב"ץ שיש שתי מערכות שעות, האחת שמשתמשים בה חכמי המדע שמחלקים את היום לעשרים וארבע שעות שוות, ונמצא שיש מזריחה לשקיעה י"ב שעות שוות, והשניה מה שחילקו חז"ל את היום העה"ש לצה"כ לי"ב שעות, ונמצא שכל שעה היא גדולה משעה שוה, ולפי זה יתבארו דברי המג"א.
השיעור שכתב התרומת הדשן דהוי רביעית שעה וכו' היינו מפני שהוא מחשב את שיעור מהלך מיל בשעה גדולה היוצאת מחלוקת היום מעה"ש לצה"כ לי"ב שעות, לכן הוי רביעית שעה וכו' משעה גדולה (היינו 80 ד'), וה עולה לחשבון 24 דקות (וזה לא כהבנת המחצית השקל בסימן רס"א שכתב שרביעית שעה וכו' הם משעות ההשוואה, ולכן יצא לו ששיעור מיל ח"י דקות). ומה שכתב המג"א ולאותם המחשבים י"ב שעות מהנץ החמה עד שקיעתה, רצה לומר למחשבים שיעור מהלך מיל בשעה שוה, היינו ששלשים מיל מזריחה לשקיעה שהם י"ב שעות שוות, הוי ב' חומשי שעה שוה. ולא פליגי דחד שיעורא הוא 24 דקות. ואין כאן מחלוקת לא לענין שיעור מהלך מיל, ולא לענין זה שמונים את השעות שקבעו חז"ל מעה"ש, וזה מה שכתב המגן אברהם בסימן נח (ס"ק א) לענין סוף זמן קריאת שמע "נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר". וכך למד הגה"ק מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד בשו"ת איש מצליח (ח"א עמ' נג) שכתב "שיעור מיל דהיינו י"ח דקים זמניים שהם כ"ב וחצי שווים, בתקופת ניסן ותשרי" עכ"ל, ומה שיצא לו שיעור 22.5 דקות הוא לפי מסקנת הגמרא בפסחים שמזריחה לשקיעה 32 מיל דלא כעולא, וכן דעת מרן השו"ע בסימן רס"א.
מבואר בדברי המג"א שהחישוב של מהלך מיל הכתוב בשו"ע נעשה לפי חשוב י"ב שעות מעה"ש לצה"כ. כן כתב הביאור הלכה (סימן רסא ד"ה להקדים) וז"ל "הנה לפי מה שכתב המחבר לקמן בסי' תנ"ט ס"ב מוכח דס"ל די"ב שעות היום נחשב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים". כן כתב להוכיח מדברי המג"א הנ"ל בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ו הע' ד) שדעת השו"ע משערים מעלות השחר לצאת הכוכבים.
ולפי זה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (פסחים פ"ג מ"ב) "ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות". זה כדעת עולא שמזריחה לשקיעה יש 30 מיל. ומה שכתב "מן השעות השוות", רצה לומר שאע"ג שהשעות של חז"ל לעניני היום מתחילים מעה"ש והם שעות גדולות, מ"מ לענין חישוב מהלך מיל השיעור מחושב לפי שעות שוות. ולפי זה אין להביא ראיה מדברי הרמב"ם בפרוש המשנה שהוא מונה את שעות היום ההלכתיות מזריחה לשקיעה, אלא אדרבה בהיפך, ממה שכתב כאן מן השעות השוות, משמע לאפוקי שעות היום ההלכתיות שהם מעה"ש. וז"ל הפר"ח בקונטרס דבי שמשא "וגם ראיתי למעדני מלך בפ"ק דברכות שגם הוא טעה בזה, שכתב דלהרמב"ם בפירוש המשנה שמפרש ששיעור המיל הוא ב' חומשי שעה ע"כ צריכין אנו לומר שהשעות של היום אינן מתחשבין אליביה אלא מהנץ החמה ואילך ועד השקיעה בלבד ולא עד צה"כ ועיי"ש, וליתא וכו' ואין משם ראיה".
♦
חצות היום לשיטת הגאונים
אמרו חז"ל במסכת פסחים (צד.) "שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם", הרי שחצות היום הוא בדיוק בסוף שעה ששית שאז החמה נמצאת באמצע הרקיע. וידוע הדבר שאמצע הזמן שבין הזריחה לשקיעה הוא הזמן שחמה עומדת בראש כל אדם.ואם נומר שלדעת הגאונים מונים את י"ב השעות מעה"ש שהוא מהלך ד' מילין קודם הזריחה עד צה"כ שהוא שלשת רבעי מיל אחר השקיעה, א"כ נמצא שסוף שעה ששית הוא שלשת רבעי שעה קודם זמן חצות היום האמיתי. וכיון שהלכה היא שאפשר להתפלל מנחה משש ומחצה נמצא שהמתפלל בשש ומחצה מתפלל קודם הזמן שחמה עומדת בראש כל אדם. וכתב רש"י (ברכות כו:) "מנחה גדולה, אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה, דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב, משהחמה נוטה למערב, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, דאמר מר: חצי שש וחצי שבע, חמה עומדת בראש כל אדם, באמצע הרקיע" עכ"ל. והביאו מרן הבית יוסף בסימן רלג. ולכן כתבו כמה פוסקים שלשיטת הגאונים ע"כ יש לנהוג כדעת הגר"א ולמנות את שעות היום מזריחה לשקיעה, ואז בסוף שעה ששית חמה עומדת בראש כל אדם.
הנה הפרי חדש בקונטרס דבי שמשי חלק על הלבוש והמנחת כהן שמונים את שעות היום מזריחה וכתב "דמילתא דברור ופשיטא דלא אפליגי קמאי אלא לענין פלג המנחה דאיכא מ"ד דהוי קודם שקיעה"ח שעה ורביע לפי שכיון שכנגד תמידין תקנוה ובתמיד הדם נפסל משקיעה"ח ואילך ה"ה לתפלת המנחה שאין לה זמן אלא עד השקיעה וא"כ ע"כ כי משערינן בשעות דידה לא משערינן אלא עד זמנה דהיינו עד השקיעה אבל דברים שמצותן ביום כגון ק"ש שזמנה עד שלש שעות וכן גבי תפלה דקתני עד ד' שעות ביום וכן הא דתנן גבי חמץ בע"פ אוכלין כל ד' תולין כל חמש וכו' הדבר ברור דלפי מה שנתבאר לעיל בראיות ברורות שיום התורה הוא מעת ע"ה ועד צה"כ א"כ גם שעות היום ראוי לשער אותן משעה שמתחיל היום" עכ"ל, והביא לזה ראיות מהתלמוד. וכן כתב גם בשו"ת מוצל מאש (אלפנדרי ס"א) ממש כדברי הפר"ח. לפי זה מתורצת הקושיה הנ"ל, שש שעות ראשונות מונים מעה"ש עד חצות, והן שעות גדולות, ושש שעות מחצות היום עד שקיעת החמה (או צה"כ של הגאונים) הן שעות קטנות יותר.
וכן מוכח מדברי המג"א שכתב בסימן רל"ג לענין פלג המנחה, "בת"ה משמע שמשערין מע"ה עד צ"ה ומ"ש סימן תמ"ג וע"ש אבל בלבוש ובל"ח כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה וכ"כ בש"ג פ' ת"ה ונראה לי ראיה לדבריהם מפסחים דף צ"ג ע"ב דזמן השחיטה אינו אלא עד תחלת השקיעה וכ"כ התו' במנחות דף כ' ע"ב והוא כמו שעה וחומש שעה קודם צ"ה" עכ"ל. ובסימן נח לענין זמן ק"ש כתב המג"א "נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר וכ"מ בגמ' וכו'" עכ"ל. הנה ודאי שאין כוונת המג"א לומר שגם הלבוש מודה שלענין ק"ש מונין את השעות מעה"ש שהרי מפורש בדברי הלבוש (סי' רלג) שגם לענין ק"ש מונין מזריחה, אלא כוונת המג"א לומר שאע"ג שלענין פלג המנחה אפשר שתהיה חלוקת השעות כדברי הלבוש, אבל לענין ק"ש סובר המג"א שאי אפשר לומר כדברי הלבוש.
וכן דעת הרב קיצור שולחן ערוך שלענין ק"ש פסק (סימן יז ס"א) "ונמשך זמנה עד רביעית היום, בין שהיום ארוך בין שהוא קצר, ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים". ולענין מנחה פסק (סימן סט ס"ב) "עיקר זמנה הוא בתשע שעות ומחצה ולמעלה, והיא נקראת מנחה קטנה וכו' ושעות אלו המה שעות זמניות דהיינו לפי ערך היום, מזריחת החמה עד שקיעתה מתחלק היום לשנים עשר חלקים". וכן דעת השלמי ציבור, שבהלכות ק"ש (דף צג אות א) פסק שנמשך זמנה עד סוף ג' שעות מעה"ש שהוא רביע היום, ובהלכות מנחה (דף קס ע"ב אות ז) כתב שמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה.
א"כ יש שתי מערכות שעות, הראשונה מעה"ש עד חצות היום שמתחלק לשש שעות גדולות, מחצות עד השקיעה מתחלק לשש שעות קטנות.
וכן כתב הגאון הגדול שריה דבליצקי זצ"ל בקובץ מאורי יהושע (קובץ ד עמ' לה) וז"ל "ואף שמה שהעליתי הוא דבר חדש לחלק באורך השעות של חצי יום ראשון לאורך השעות של חצי יום השני מ"מ כיון דבשני חצאי היום אנו מחשבים כפי המציאויות ובכל חצי הכל אמת ומתאים למציאות מה בכך שלא משתווים החצאים וחותמו של הקב"ה הוא אמת משא"כ בחישובים האחרים אי המציאות משוועת קופצת בראש". וכעין זה כתב האגרות משה (או"ח ח"א סי' כד).
ולפי זה יש טעם נוסף לומר, שאף הראשונים שכתבו שסוף זמן תפילת מנחה הוא בשקיעת החמה, ס"ל שלענין קריאת שמע ושחרית מונים מעה"ש.
ומכאן תשובה לרב עמנואל מולקנדוב (האוצר לב עמ' סו) ולרב בנימין יצחק הלוי (האוצר פ עמ' קלט) שכתבו דלדידן דפסקינן כהגאונים יש לשער מזריחה עד שקיעה, כי רק אז חצות יהיה באמצע היום. ואין זה מוכרח כמו שביאר הרב פרי חדש.
♦
סוף זמן תפילת מנחה לסוברים כדעת הלבוש
כתב הרב משנה ברורה (סימן רלג ס"ק ד) "ושיעור י"ב שעות היום דמשערינן בו יש מחלוקת בין הפוסקים די"א דחשבינן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים וממילא לר' יהודה מותר להתפלל מנחה עד שעה ורביע קודם צה"כ ולרבנן עד הלילה וכנ"ל בסק"ב וכך סתם המחבר בסימן זה ולקמן בסימן תמ"ג, וי"א דחשבינן הי"ב שעות מנץ החמה עד שקיעתה וממילא לר' יהודה אינו מותר להתפלל מנחה רק עד שעה ורביע קודם השקיעה ולרבנן עד השקיעה".מבואר שלשיטת הסוברים שמונים את שעות היום עד שקיעת החמה, אינם יכולים להתפלל מנחה אחר ששקעה החמה. ובספר הליכות עולם (ח"א עמוד רמז) פסק שאם לא התפלל עד שקיעת החמה, יתפלל מנחה בבין השמשות. נמצא שהרב זצ"ל מזכי שטרא לבי תרי, שפסק לענין ק"ש אפשר לסמוך הסוברים שמונים את שעות היום מזריחה לשקיעה, ולענין תפילת מנחה אפשר לסמוך על הסוברים שמונים את שעות היום עד צה"כ, והוי קולי דמר וקולי דמר דסתרי אהדדי.
הרב מנחת כהן (מאמר ב פ"ז) הקשה "אבל אם נאמר שפלג המנחה היא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים הנה אין רבי יהודה ורבנן חולקים לענין תפלת מנחה וזמן תמיד של בין הערבים אלא בשיעור חלק אחד מעשרים בשעה שיש מפלג המנחה עד שקיעת החמה. ובודאי הוא דוחק גדול ודבר זר מאוד שיחלוקו בזמן קצר כזה שאינו אלא מהלך של"ג אמות ושליש". הנה קושייתו של הרב בנויה על שתי הנחות, שצאת הכוכבים הוא כשיטת ר"ת, והשניה שזמן מנחה הוא רק עד שקיעה הראשונה, מטעם שדם נפסל בשקיעה. א"כ לדידן דסבירא לן כשיטת הגאונים אפילו אם נאמר שפלג המנחה היא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, לא קשיא, שהרי מפלג המנחה ועד שקיעת החמה יש בערך שעה. ומ"מ יש להוכיח מכאן, שרבינו יונה שאמר תפילת מנחה עד שקיעה, על כרחך ס"ל כשיטת הגאונים, כי היכי דלא תקשי קושיית המנחת כהן. וגם שתי הקושיות האחרות שהקשה המנחת כהן על מי שסובר שפלג מנחה היא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, אינן אלא לשיטת רבינו תם, אבל לשיטת הגאונים לא קשה.
♦
מסקנת הדברים
רבים מן הראשונים סוברים שמונים את שעות היום לענין סוף זמן ק"ש ותפילה מעה"ש עד צה"כ, וכן היא דעת מרן השו"ע והרמ"א, ולענ"ד לא נמצא אפילו ראשון אחד שאפשר להוכיח מדבריו שסובר שמונים מזריחה. ולכן עפ"ז אין לסמוך על השיטה שמונים מזריחה, וכ"ש למי שפעמים מתפלל מנחה בבין השמשות, שעושה קולי דמר וקולי דמר דסתרי אהדדי.♦ ♦ ♦