♦
א.
סוגיית הגמרא
תשובה: בפרשת שופטים נאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם". (דברים כ, א-ט).ובמשנה מסכת סוטה פרק ח' סידר רבינו הקדוש את דיני פרשה זו. את דברי: "מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם וכו'", "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר וכו'", "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וכו'". ובסוף הפרק אומרת המשנה:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
ובגמרא, עמדו חז"ל (סוטה מד, ב) לבאר את מחלוקת רבנן ורבי יהודה:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רְשׁוּת דְּרַבָּנָן, זוֹ הִיא מִצְוָה דְּרַבִּי יְהוּדָה. מִצְוָה דְּרַבָּנָן זוֹ הִיא חוֹבָה דְּרַבִּי יְהוּדָה.
אָמַר רָבָא, מִלְחֲמוֹת יְהוֹשֻׁעַ לְכַבֵּשׁ דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבָה. מִלְחֲמוֹת בֵּית דָּוִד לִרְווֹחָה דִּבְרֵי הַכֹּל רְשׁוּת. כִּי פְּלִיגִי לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ, מָר קָרֵי לַהּ מִצְוָה, וּמָר קָרֵי רְשׁוּת. נָפְקָא מִינַּהּ, לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה שֶׁפָּטוּר מִן הַמִּצְוָה.
ופירש רש"י את דברי רבי יוחנן, שלעניין חזרה מעורכי המלחמה אין מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, "ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה, אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה". ולא נחלקו אלא בלשון, שחכמים קוראים לה 'רשות', ורבי יהודה קורא אותה 'מצוה'. ומה שחכמים קוראים לה 'מצוה' והכול יוצאים בה, גם רבי יהודה אומר שהכול יוצאים בה, אלא שהוא קורא אותה 'חובה'. ואם תשאל, למאי נפקא מינה? על זה בא רבא לענות, שזהו לעניין דין אחר, לעניין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'.[1]
מסביר רבא שיש שלושה סוגי מלחמות:
מלחמות יהושע לכיבוש הארץ. היא מלחמת מצוה גמורה, ועליה אמרו חכמים "אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ", ורבי יהודה קרא אותה חובה.
מלחמות מול נכרים שלא יבואו עליהם. עליה נאמר בתורה שכולם חוזרים מעורכי המלחמה, אלא שיש מחלוקת האם המלחמה הזו נקראת 'רשות' או 'מצוה', ונפק"מ ל'עוסק במצוה פטור מן המצוה'.
מלחמות לרווחה כמו שעשה דוד. רשות גמורה לכו"ע.
עד כאן סוגיית הגמרא על פי פירוש רש"י.
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וז"ל: "אין מחלוקת ביניהן שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה,[2] ואין מחלוקת ביניהן שהריגת שאר אנשי המקומות משאר האומות רשות. ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם, ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם. תנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזאת ההריגה מצוה. ולפי דעת רבי יהודה מי שהיה מתעסק בזאת ההריגה או בענייניה פטור מן המצוה, לפי שהעיקר אצלנו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה, על דעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כרבי יהודה".
עד כאן הסוגיה ברורה. ואם נסכם את העולה מן הגמרא עם רש"י והרמב"ם בפיהמ"ש, הרי שהפרשה האמורה בתורה מדברת על שני סוגים של מלחמות: או מלחמה מול נכרים שלא יבואו עליהם, או מלחמה להרווחה כמו שעשה דוד בארם צובה. וכשאמרו חז"ל: "אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ", לא אמרו זאת אלא על מלחמת שבעה עממין ועמלק בלבד.
אלא, שהעניין מקבל תפנית בדברי הרמב"ם ביד החזקה, שם ישנה שאלה גדולה. ומתוך שאלה זו, באו האחרונים עם חידושים רבים, והעלו חידושי הלכות לדינא בשונה מן המסקנה שהצגנו. ובמסגרת הדברים ברצוננו לטעון, שהמסקנה הפשוטה היא הנכונה, וכך ההלכה לדינא, והיא צודקת גם בדברי הרמב"ם, ויש בה גם הבנה עמוקה בסברא. אלא שעלינו להציג את הדברים ואת הטענות לכאן ולכאן, ולבאר את הדברים אחת לאחת.
♦
ב.
הסתירה ברמב"ם
נפתח בשאלה: הנה נחלקו במשנה רבנן ורבי יהודה אם המלחמה 'לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ' אם היא רשות או מצוה, הלכה כמי? האם הלכה כרבנן שהיא רשות, או כרבי יהודה שהיא מצוה?ובפשטות, יחיד ורבים הלכה כרבים, והלכה כחכמים. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שאין הלכה כרבי יהודה. וכן יש ללמוד גם מדבריו ביד החזקה שפסק כחכמים, כי בפ"ד מהל' מלכים ומלחמות ה"ד כתב: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ". הנה כמעט מפורש שפסק כחכמים, וציטט את דבריהם במשנה.
אלא, שבפ"ה מהל' מלכים ומלחמות ה"א נראה שפסק כרבי יהודה. הרמב"ם פותח את הפרק וכותב: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה, זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ".
וכתב הכסף משנה, שמקורו של הרמב"ם הוא מסוגיית הגמרא אותה למדנו במסכת סוטה דף מד, ב, וז"ל: "סוף פרק משוח מלחמה תנן, במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ובגמ' אמר רבא, מלחמת יהושע לכבש ד"ה חובה, מלחמות בית דוד לרווחא ד"ה רשות, כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק 'מצוה' ולא קראה 'חובה'".
מסביר הכסף משנה, שהרמב"ם בהלכה זו סיכם את שלושת סוגי המלחמות המובאות בגמרא. א. יש מלחמת שבעה עממין ועמלק. ב. יש את מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם'. ג. ויש את מלחמת שאר העמים כדי להרחיב את הגבול ולהרבות בגדולתו ושמעו. ועתה, אם מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' היא הסוג האמצעי עליו נחלקו חכמים ורבי יהודה, הרי קרא הרמב"ם למלחמה זו מלחמת מצוה, וזה כשיטת רבי יהודה. נראה אם כן שהרמב"ם פסק כרבי יהודה. ובכך חותם הכסף משנה את דבריו בתמיהה, מדוע קרא הרמב"ם למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק 'מלחמת מצוה' ולא קראה 'מלחמת חובה' כלשונו של רבי יהודה?
נמצא שיש לכאורה סתירה בדברי הרמב"ם, האם הלכה כחכמים או הלכה כרבי יהודה. אם הלכה כחכמים, כמו שנראה בשאר מקומות בדברי הרמב"ם, היה לו לכלול את מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' בכלל 'מלחמת הרשות'; אך הרמב"ם כלל אותה בכלל 'מלחמת מצוה', ומשמע שפסק כרבי יהודה. וזו היא התמיהה הגדולה ברמב"ם, אשר ממנה באו האחרונים לומר חידושים גדולים בהלכה.
♦
ג.
יישוב דברי הרמב"ם
וטרם נגש לדברי האחרונים, ברצוננו לבאר את מה שנראה בעינינו אמת בדעת הרמב"ם, כדי להעמיד את הדרך הפשוטה העולה מסוגיית הגמרא ומדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה, ואחר כך נביא את דברי האחרונים, ונראה גם את הקשיים שיש בדרכם.ויסוד הדברים נראה, שבאמת הרמב"ם פסק כחכמים, ומלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' היא מלחמת הרשות, מלבד לעניין אחד בלבד, לעניין מה שעוסק הרמב"ם בהלכה זו בפ"ה ה"א: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה, זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ". ולעניין זה, מותר למלך להילחם גם במלחמת עזרת ישראל מיד צר, ואפילו קודם שהשלימו את כיבוש הארץ.
והרי הדבר פשוט בסברא. כי הרעיון הכללי בהלכה זו הוא, שקודם יש להילחם את מלחמות כיבוש הארץ, ורק אחר כך, אחרי שכל הארץ נכבשה, אפשר לחשוב על הרחבת הגבול. וכלפי ההלכה הזו, מובן ביותר שמותר לצאת למלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם', שהיא מלחמת הגנה על הגבולות הקיימים, ואינה מלחמה של כיבוש שטחים חדשים להרווחה ולהרבות בשמעו וגדולתו.
וכך יש להוכיח מדברי הרמב"ם כמעט בכל מקום, שההבחנה היחדה בין 'מלחמת מצוה' ל'מלחמת הרשות' היא בדבר אחד בלבד: האם מדובר במלחמת שבעה עממין ועמלק, או במלחמת שאר האומות. למלחמת שבעה עממין ועמלק קוראים 'מלחמת מצוה', ולמלחמה מול שאר האומות קוראים 'מלחמת הרשות', גם אם זו מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם'.
העניין הזה כתוב בעקביות בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה. כך ראינו את דבריו במשנה מסכת סוטה פ"ח. וכן הוא חוזר על דבריו פעמיים במשנה מסכת סנהדרין פ"א ופ"ב. שם אמרו חז"ל בפ"א מ"ה: "אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד", וכתב הרמב"ם: "ומלחמת הרשות – היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהם, ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד". ושוב בפ"ב מ"ד: "וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד", וכתב הרמב"ם: "מלחמת הרשות – מלחמת שאר האומות, חוץ משבעה עממין ומלחמת עמלק כמו שביארנו בשמיני דסוטה".
וכן ביד החזקה, הרמב"ם מבחין בנקודה הזו בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות. כך בפ"ו ה"ד לעניין הריגת הזכרים או הריגת כל נשמה, כותב הרמב"ם: "וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת, עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה וְהוֹרְגִין כׇּל הַזְּכָרִים הַגְּדוֹלִים. וּבוֹזְזִין כׇּל מָמוֹנָם וְטַפָּם וכו'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת שֶׁהוּא עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת. אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה וכו'".
והרעיון ברור, שרק על מלחמת שבעה עממין ועמלק יש מצוה בתורה להרוג אותם, אבל בשאר האומות אין מצוה להרוג אותם, ולכן המלחמה נקראת מלחמת הרשות.[3]
ואחרי שמבינים את זה, אפשר לראות שגם בפרק ה' כמעט מפורש שעיקר השם 'מלחמת מצוה' נאמר רק על שבעה עממין ועמלק. כי לאחר שהרמב"ם מעמיד את החילוק בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות, הוא כותב בהלכה ד' ובהלכה ה' מה היא המצוה במלחמות אלו: "מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם וכו'. וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק וכו'". ואם כן, היכן הוא כותב גם את המצוה של מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם'? הרמב"ם כלל אינו מתייחס לאופן זה של מלחמה ולמצוה שיש בה. אלא, שהחילוק היסודי בין 'מלחמת מצוה' ל'מלחמת הרשות', הוא בדבר אחד בלבד: מלחמת שבעה עממין ועמלק היא מלחמת מצוה, ומלחמת שאר האומות היא מלחמת רשות.
ואם כן, לא הוסיף הרמב"ם בפ"ה ה"א מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' אלא לעניין הלכה זו בלבד, שהיא מלחמת הגנה ומותר ללחום אותה גם קודם שסיימו לכבוש את הארץ.
♦
ד.
הקושי ביישוב זה
ואמת, עדיין קשה מדוע קרא לזה הרמב"ם 'מלחמת מצוה', אם באמת אינה בכלל מלחמת מצוה אלא רק לעניין הלכה זו בלבד. וזו הערה חשובה. ואין בידינו יישוב גמור לשאלה זו, אך בהצטבר כל הראיות נראה שאין בה כדי להכריע להוציא משאר הדברים המפורשים בדברי הרמב"ם בכמה מקומות. ועם זאת, יש לומר שתי דרכים, אשר בשתיהן יש חידוש. האחת פשוטה יותר ויש בה דוחק מסוים, והשנייה מחודשת יותר אך מיישבת את דברי הרמב"ם בצורה פלאית.הדרך הראשונה היא, שבאמת כלפי הדין הזה של "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה וכו'", אין צריך ממש 'מלחמת מצוה' מדיני המלחמה, אלא די במצוה כלשהי, והרי גם במלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם יש מצוה של הגנה על ישראל והגנה על הארץ. ואם כן, גם אם במלחמה עצמה אין מצוה כמו בשבעה עממין ועמלק, לעניין הלכה זו בלבד היא נקראת מלחמת מצוה, ואין ללמוד ממנה לעניין הלכות אחרות בהן הנושא הוא 'מלחמת מצוה' מדיני המלחמה. וזהו דוחק, כי אחר הכול זהו המקום היחיד בו הרמב"ם מעמיד מפורש את ההבחנה בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות, ואין מסתבר שיכתוב חילוק שהוא נכון רק להלכה זו מבלי לפרש.
דרך נוספת מחודשת יותר יש לומר בדברי הרמב"ם. והיא, שבאמת הרמב"ם לא קרא למלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם', 'מלחמת מצוה'. אלא יש לקרוא את ההלכה עם פיסוק אחר. כך: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא: א. מִלְחֶמֶת מִצְוָה [וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה? זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק]. ב. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ".
והיינו שהרמב"ם לא כלל את המלחמה הזו בכלל מלחמת מצוה, אלא רק בכלל המלחמות שמותר למלך להילחם תחילה. וזו קריאה מחודשת, אך שוב מצאנו לה מקור בדברי אחד האחרונים שכתב כדברים האלה ממש. וז"ל ספר פרי האדמה לרבי מיוחס רפאל בכ"ר שמואל:[4] "עוד אפשר לומר בעד רבינו ז"ל, והוא דלעולם מפרש בש"ס כשיטת רש"י בכל הענין, ומשום הכי לא נקט אלא מצוה ורשות כרבנן, ומה שכתב ועזרת ישראל וכו' לא קאי למה שכתב לעיל ואיזהו מלחמת מצוה וכו', אלא קאי למה שכתב דהקדים וכו', והיינו לענין שהקדים מלחמה מיד צר למלחמת הרשות לגמרי דלא פליגי ומודו כו"ע. וזהו שכתב אין נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואיזהו וכו' זו מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, ואח"כ כתב עזרת ישראל מדי צר וכו', ר"ל שתקדים למלחמת הרשות גמורה. וזהו דלא קאמר ומלחמת צר שבא עליהם וכו' אלא ועזרת צר וכו', והיינו דאע"ג דלא איתקרי מצוה מ"מ היכי יתקרי רשות כיון שעל כרחם הם מוכרחים לילך ולילחם".
♦
ה.
התיאוריה
ואחר העמדת הקריאה הזו ברמב"ם, נראה להציע תיאוריה שתוסיף ביאור מדוע הנוסח בדברי הרמב"ם אינו חלק ויש בו מקום לטעות. והיא, אשר באמת המשפט הזה 'ועזרת ישראל מצר שבא עליהם', הוא תוספת מאוחרת שהוסיף הרמב"ם אחר שכתב את ההלכות בפרק ה'. ומתחילה לא היה כתוב אלא: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה, וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה? זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ", ורק בשלב מאוחר יותר הוסיף הרמב"ם את המשפט 'וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם', וסידר אותו בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות בעבור הלכה זו בלבד, ועל כן יצא הנוסח בהלכה זו בצורה לא חלקה.כי הנה כתבו האחרונים, שלפני בעל הלחם משנה הייתה גרסה ברמב"ם בלי המשפט הזה, ויובאו דבריו בסמוך. וכך גם נמצא באחד מכתבי היד שהמשפט הזה נעדר. ואם כן, גם אם בשאר כתבי היד הוא אכן מופיע, ייתכן שזו היא תוספת מאוחרת, ועל כן היו מהדורות שלא היה מופיע בהן המשפט הזה.
ואם כך הוא הדבר, הרי מבואר ביותר שכל שאר ההלכות ברמב"ם המבחינות בין 'מלחמת מצוה' ל'מלחמת רשות', אינן מתייחסות אלא אל הצורה המקורית בה נכתבה ההלכה, שיש הבדל רק בין מלחמת שבעה עממין ועמלק למלחמת שאר האומות, שזהו באמת החילוק היחיד ביניהן, אלא שבדיוק בהלכה זו, לאחר כתיבת כל ההלכות הוסיף הרמב"ם עוד אופן שמותר למלך לצאת למלחמה עוד קודם שיכבוש הארץ כולה, אך לא הייתה כוונתו לומר שזו מלחמת מצוה.
ואם כן, כך גם בפ"ז ה"ד, כאשר הרמב"ם מדבר על החוזרים מעורכי המלחמה ומבחין בין 'מלחמת מצוה' ל'מלחמת רשות', לא הייתה כוונתו אלא לחלק בין מלחמת שבעה עממין ועמלק שיש בה מצוה, למלחמת שאר האומות שאין בה מצוה, וכאמור בגמרא אליבא דרבנן. וראה עוד בהערה.[5]
♦
ו.
דברי הלחם משנה
ועתה נבוא לדברי האחרונים היאך ליישב את דברי הרמב"ם בפ"ה ה"א שכולל את מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' בכלל 'מלחמת מצוה', שזה לכאורה נגד דברי הגמרא לפי שיטת חכמים; האם הרמב"ם פסק כרבי יהודה? בכסף משנה באמת משמע שכך למד בדעת הרמב"ם, אלא שזה נסתר מדברי הרמב"ם בשאר מקומות, ובפרט בפ"ז ה"ד. ונאמרו בזה כמה דרכים.ותחילה נביא את דברי הלחם משנה בפ"ה ה"א, שיש בהם תמיהה גדולה. וז"ל:
תמה הרב כסף משנה דלמה לא קרא רבינו לזו מלחמת חובה. ולא ידעתי מקום לתמיהתו, דרבינו פסק כרבנן ולדידהו ליכא אלא תרי דינים, מצוה ורשות, דמלחמת בית דוד לרווחא ולמעוטי עכו"ם דלא ליתו עלוייהו הוי רשות, ומלחמת יהושע הוי מצוה. ובמלחמת יהושע הכל יוצאין שהיא מצוה, אבל בשאר אין יוצאין הכל וכו'.
אבל מ"מ קשה למה לא כתב רבינו דהא דלמעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו הוי רשות כרבנן דאמרי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו דהוי רשות, ולא כתב אלא שנלחם עם שאר העמים להרחיב גבול ישראל דהיינו מלחמת בית דוד לרווחא דאמרו בגמרא דהכל מודים בה, וחלוקה דפלוגתא לא הוזכרה בדבריו כלל? וי"ל דהוזכרה במה שאמר 'ולהרבות בגדולתו ושמעו' דהכוונה שיראו ממנו ולא יבאו עליו, והיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו.
הלחם משנה אינו מבין מה היא קושיית הכסף משנה, שהרי הלכה כרבנן. ואז שואל הלחם משנה שאלה תמוהה: מדוע הרמב"ם לא הזכיר כלל את האופן האמור בגמרא 'לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ'? ותמהו האחרונים, שהרי להדיא כתב הרמב"ם 'וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם' במקומו, בין מלחמת שבעה עממין ועמלק למלחמת שאר האומות להרבות הגבול, ומה כוונת הלחם משנה שהרמב"ם לא הזכיר מלחמה זו כלל?
וכתב בספר כנסת הגדולה (בחידושים על הרמב"ם המובאים בסוף ח"א): "וצ"ל, שהרב בעל לחם משנה ז"ל לא היה גורס בדברי רבינו 'ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', ורבינו כסף משנה גורסו ומשום הכי משמע ליה שפסק כרבי יהודה, ועל פי זה הקשה עליו למה קרא למלחמת ז' עממין ועמלק 'מצוה' ולא 'חובה' כסברת רבי יהודה", עכ"ל. ולפי דבריו צריך לומר שלא רק שהלחם משנה לא גרס את זה, אלא שאפילו לא היה יודע שיש גרסה כזו, כי אז לא היה מקשה על הכסף משנה ולא היה שואל את שאלתו. ובמהדורת שבתי פרנקל ציינו שיש כתב יד אחד כגרסת הלחם משנה [כת"י פרנקפורט תר"נ], ואילו שאר כתבי היד כגרסה שלפנינו.
והלחם משנה לפי גרסתו, באר בדברי הרמב"ם, שמה שכתב הרמב"ם "וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ", בזה מזכיר הרמב"ם את האמור בגמרא 'לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ', כי על ידי שיראו שהוא מלך חזק וגדול כולם יפחדו ממנו. ואף בזה כתבו האחרונים שזהו דוחק גדול ואינו משמע. וכן הקשה בספר לחם יהודה לרבי יהודה עייאש[6]: "ואחר המחילה, ריבוי הגדולה לחוד, שהיא משום כבוד המלך שיהיה שמעו הולך בכל המדינות, והך דלא ליתו עלייהו לחוד, שהיא משום חשש יראה והוי הרחקת הנזק", והיינו שיש הבדל מהותי בין צורך בטחוני לבין צורך של ריבוי גדולה וכבוד.
ויש להוסיף, שהרי לשון הרמב"ם היא: "וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ". ומשמע שלא מדובר בשני סוגי מלחמות, האחד "כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל", והשנייה "וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ", אלא בסוג אחד של מלחמה, של התרחבות המלכות, שיש לה שתי מטרות הכרוכות זו בזו: "לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ". וכן כתב החזון איש (או"ח קיד, ב): "ומש"כ הלחם משנה דרמזה, אינו מתיישב כלל".
אולם זאת ניתן לראות, שלפי גרסת הלחם משנה כמעט ואין קושיות על דברי הרמב"ם, ודברי הרמב"ם מתיישבים היטב עם כל שאר המקומות, מלבד השאלה האחת שהקשה הלחם משנה מדוע השמיט הרמב"ם את האופן של 'לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ'.
אולם לאור כל המתבאר בדברינו, נראה ששאלת הלחם משנה באמת אינה כל כך שאלה על פרק ה', אלא על פרק ז'. שהרי ההבחנה בין שלושת סוגי המלחמות אינה שייכת לפרק ה' מהלכות מלכים, שם עיקר הנושא הוא שאין למלך לכבוש ארצות נוספות קודם שיסיים לכבוש את ארץ ישראל. ומדויק מאוד שהרמב"ם מבחין בין מלחמת שבעה עממין ועמלק למלחמת שאר האומות מחוץ לגבולות הארץ, ולא צריך לדון כל כך על מלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, שזו אינה מלחמה של כיבוש אלא מלחמת הגנה.
ולפי התיאוריה שהצענו, כך באמת היה הנוסח המקורי ברמב"ם, אלא שמאוחר יותר כאשר סידר הרמב"ם את הלכות החוזרים מעורכי המלחמה בפרק ז', בחר הרמב"ם להוסיף גם את האופן הזה של מלחמה לתוך דבריו, כדי לקיים את דברי הגמרא שיש שלושה סוגי מלחמה, והחליט להוסיפה בתחילת פרק ה', היכן שערך את החילוק הבסיסי בין מלחמת מצוה למלחמת רשות. ומאחר וכלפי הדין הזה גם מלחמת 'עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם' מותר לצאת למלחמה לפני כיבוש כל הארץ, סידר הרמב"ם את המשפט הזה יחד עם מלחמת מצוה, וכאשר בארנו לעיל.
♦
ז.
דברי האחרונים על פי הירושלמי
דרך נוספת נאמרה באחרונים ליישב את דברי הרמב"ם, והיא על פי האמור בתלמוד הירושלמי. כן כתב בספר מראה הפנים לבעל פני משה על הירושלמי סוף פ"ח של מסכת סוטה, וכן למד השיירי קרבן לבעל קרבן העדה על הירושלמי שם, וכן נקט רש"ר הירש בפירושו עה"ת (דברים כ), וכן נקט החזון איש (או"ח קיד, ב). וטרם נביא את דברי הירושלמי, נביא את עיקר דבריהם.והוא, שכאשר הרמב"ם כותב בפ"ה ה"א: "וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם", אין כוונתו להביא את סוג המלחמה האמצעי שאמרו בגמרא שעליו נחלקו רבנן ורבי יהודה כמו שהבין הכסף משנה, אלא כוונתו לסוג אחר של מלחמה שאינו מוזכר בגמרא. והיינו, שהגמרא לא דיברה אלא על: "לְמְעוּטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ" – שישראל יוזמים את המלחמה כדי שלא יבואו הגויים עליהם, ואילו הרמב"ם מדבר על: "וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם" – שהגויים כבר באו והם אלה שהתחילו במלחמה. כאשר ישראל יוזמים את המלחמה, זו היא מלחמת הרשות. וכאשר הגויים התחילו במלחמה, זו היא מלחמת מצוה. ובזה מיושבת הסתירה ברמב"ם.
וכתבו האחרונים, שמקורו של הרמב"ם הוא מן הירושלמי סוטה פ"ח ה"י. וכך אמרו בירושלמי על המשנה של מחלוקת רבנן ורבי יהודה:
אמר ר' יוחנן, משמעות ביניהון. ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אמר רב חסדא, מחלוקת ביניהון. רבנין אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן.
וזו היא הנוסחה בדפוסים שלפנינו.[7] אלא שכתבו מפרשי הירושלמי ש"גירסת הספר אי אפשר להולמה, דהרי רבי יהודה לא הזכיר במתניתין כלל למלחמת הרשות" (לשון מראה הפנים). וכן יש עוד כמה קשיים בגרסה שלפנינו. האחד, האם לרבנן מלחמת דוד היא מלחמת מצוה? ועוד, שהרי רבנן לא הזכירו כלל לשון 'מלחמת חובה'. ועוד, שלפי רבי יהודה מהו האופן שהמשנה מדברת עליו "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה וכו'", באיזו מלחמת מצוה החתן חוזר מעורכי המלחמה?
ומפני כן הגיהו המפרשים והציעו גרסות חילופיות, עי"ש. ולאחר שינויי הגרסאות, הגיעו למסקנה בשיטת רב חסדא, שלא רק לרבי יהודה יש חילוק בין אם הגויים באו על ישראל או ישראל באים עליהם, אלא גם לרבנן, ואם הגויים באים על ישראל הרי זו מלחמת מצוה לכו"ע, וגם אין החתן חוזר מעורכי המלחמה.
ועל פי זה ביארו האחרונים בדעת הרמב"ם, שגרס בירושלמי כדבריהם, ופסק כרב חסדא בירושלמי, ועל כן הוסיף להלכה שגם 'עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם' הרי זו מלחמת מצוה, כאשר הוא מדייק לומר שזהו דווקא 'צַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם', אבל לא שישראל באים עליהם.
ואלו הם דברי החזון איש (או"ח קיד, ב) שסידר את הדברים, ואף נגע בנקודות חשובות בסוגיה:
סוטה מד, ב "כי פליגי למעוטי כותים דלא ליתי עליהו". תוכן הסוגיא דלכו"ע מלחמת דוד רשות, ויש בה דין חוזרין מעורכי המלחמה, וגם אין מלחמתן פוטרתן ממצוות מדין עוסק במצוה. ומלחמת יהושע אין בה דין חוזרין, ופטורין ממצוות כדין עוסק במצוה. ויש עוד אמצעי ביניהן 'למעוטי כותים דלא ליתי', ולכו"ע יש בזה דין החוזרין, ולרבי יהודה יש בזה דין עוסק במצוה, ולרבנן אין בזה דין עוסק במצוה. ובלשון הרמב"ם בפי' המשנה משמע שהורגים ישראל לפרקים אלא שאינם עורכים מלחמה, אלא שאין אימת ישראל עליהם, וכשפוגשים ישראל יחידי או יחידים הורגים אותו, ולוחמים להחלישם ולהטיל אימת ישראל עליהם. וצריך טעם למה לרבנן לא חשיבא מצוה. ואם באו להלחם עם ישראל לכו"ע חשיבא מלחמת חובה ואין בזה דין החוזרין והכי איתא בירושלמי, [אלא שקשה לעמוד על פירוש הירושלמי במה פליגי ר' יוחנן ור' חסדא שם].
וברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"א כתב בכלל מלחמת מצוה 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', והיינו שכבר בא עליהם, והשמיט דין מלחמה למעוטי כותים דלא ליתי, ופירש מלחמת רשות מלחמת דוד להרחיב גבול ישראל. ובפ"ז ה"ד כתב דהא דמחזירין היינו במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ולא פירש מהו מלחמת מצוה ומהו רשות, וסמך על מה שכתב כאן. ואע"ג דמהא דכתב עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם איכא למידק דדוקא שבא עליהם, מכל מקום מהא דכתב דמלחמת דוד להרחיב היא מלחמת רשות, איכא למידק דלמעוטי כותים דלא ליתי מצוה. ובכל אופן צריך טעם על ההשמטה דאינה מן המדה להשמיט דין השנוי במשנה ומפורש בגמרא. ומה שכתב הלחם משנה דרמזה, אינו מתישב כלל.
♦
ח.
השאלות על דרכם של האחרונים
והנה, אמנם דרך האחרונים מצליחה ליישב את דברי הרמב"ם שאין בהם סתירה, היא עדיין משאירה הרבה שאלות. וננסה לסדרן אחת לאחת.מדוע חילוק זה אינו מופיע בבבלי. אם באמת יש חילוק בין אם הגויים באים על ישראל או ישראל באים על הגויים, מדוע בתלמוד בבלי לא הוזכר חילוק זה? כמעט מפורש בגמרא שישנם רק שלושה סוגי מלחמה, וכל המלחמות שבעולם נכנסות לתוך אחת מקטיגוריות אלה, ואילו לפי דברי האחרונים יש ארבעה סוגי מלחמות, כי במלחמת הגנה זה תלוי מי בא על מי. ובפרט, שמלחמות שבעה עממין ועמלק כבר אינן קיימות. על שבעה עממין כותב הרמב"ם בפ"ה ה"ד : "וּכְבָר אָבַד זִכְרָם", ועמלק אין אנו יודעים מי הם. ויתירה מזו, מדוע לא דיברה הגמרא על מקרה הרבה יותר מצוי של 'עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם' כמו שכתב הרמב"ם? והרי זו היא המציאות השכיחה ביותר, ולאורך כל הדורות הגויים רדפו את ישראל ונלחמו בהם, וכמעט כל המלחמות היו של גויים שבאו על ישראל. מדוע לא דיברה הגמרא על המקרה המצוי למעשה, שעליו אומרים "הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ"?[8]
האם יש מחלוקת בבלי וירושלמי. אלא מה יש לומר, שאולי זו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. הבבלי אינו מחלק בזה, והירושלמי מחלק בזה. הנה בדברי האחרונים משמע שלמדו שזו אינה מחלוקת. וגם אם נקבל את ההנחה שיש מחלוקת, האם הלכה כירושלמי? הרי הכלל הרגיל הוא שהלכה כבבלי. וגם אם נאמר שיש מקומות שהלכה כירושלמי, הרי את החילוק הזה אמר רב חסדא בירושלמי, ואילו בבבלי יש את שיטת רבא, ובכל מקום הלכה כרבא שהוא בתראה.[9] ועוד, שהרי רב חסדא עצמו אמר את החילוק הזה בדעת רבי יהודה! ואין הלכה כרבי יהודה, ומנלן ללמוד ממנו לדעת חכמים שהלכה כמותם? ובאמת אפשר שמחליפים את הגרסה וגורסים את החילוק הזה בדעת חכמים כמו שכתב הקרבן העדה, אבל זה כבר רחוק מאוד לבנות גרסה חדשה ולייחס את שיטת הרמב"ם לגרסה הזו. ובאמת כתב המראה הפנים שמדברי רבי יהודה לומדים לחכמים "ומה שהוא חובה לרבי יהודה, מצוה הוא לרבנן", וזה אינו מוכרח כלל.
מדוע השמיט הרמב"ם את האופן של מלחמת רשות. וגם אם נקבל את כל זה, ונאמר שהרמב"ם סמך על הירושלמי, ונדחוק שאולי אין מחלוקת בבלי וירושלמי, או שהלכה כירושלמי, צריך להבין מדוע השמיט הרמב"ם את האופן של הבבלי? שהרי לפי דברי האחרונים יש שני סוגים של מלחמת הגנה, האחת היא מלחמת מצוה והאחת היא מלחמת רשות. האמור בירושלמי היא מלחמת מצוה, והאמור בבבלי היא מלחמת רשות. ואם כן, כמו שכתב הרמב"ם: "וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה? זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם", כך היה לו לכתוב גם: "וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי למעט הנוכרים שלא יבואו על ישראל, ולְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ". אבל הרמב"ם לא כתב כך, רק השמיט את האופן הזה של מלחמה. מדוע? ובאמת החזון איש התקשה בזה מאוד, וכתב: "ובכל אופן צריך טעם על ההשמטה דאינה מן המדה להשמיט דין השנוי במשנה ומפורש בגמרא", ולא מצא מענה המיישב את הדעת.
הקושי בסברא. וגם אם נצליח להסתדר עם כל אלה השאלות, עצם ההלכה העולה מזה היא תמוהה לחלוטין. נקרא שוב את דברי הרמב"ם: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה? זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִּצַר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וכו'". ועתה, אם מקבלים את דברי האחרונים, נמצא שכאשר יש גויים המצרים לישראל, וכמו שמתאר החזון איש "שהורגים ישראל לפרקים אלא שאינם עורכים מלחמה, אלא שאין אימת ישראל עליהם, וכשפוגשים ישראל יחידי או יחידים הורגים אותו", ואפשר לפתור את הדבר על ידי מלחמה ולאיים עליהם, אסור למלך לצאת למלחמה! הייתכן?? האם יכול להיות שהתורה אוסרת על עם ישראל להתגונן ולעשות סדר בארץ על ידי מלחמה? והרי כל עיקר הלכה זו לא באה לאסור לצאת למלחמות, אלא בעיקר באה לאסור להילחם לכבוש ארצות אחרות קודם שכובשים את כל ארץ ישראל. וזה אינו שייך כלל למלחמה של הגנה. מאיזה טעם יהיה אסור למלך להילחם בגויים המצרים לישראל? ומה המקור לאיסור כזה?
ועל כן נראה, שדרך זו של האחרונים קשה מאוד בדברי הרמב"ם, ואף הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה לא חילק באופן זה.
ויותר נראה כדברינו, שהרמב"ם פסק כמו הבבלי שאינו מבחין בין אם הגויים באו על ישראל או ישראל באו על הגויים, אלא הכול בכלל עזרת ישראל מצר שבא עליהם. והסברא פשוטה, שגם אם ישראל יוצאים למלחמה, אין הם באים לכבוש, אלא באים להגן מן האויבים המאיימים עליהם, ואף זו נקראת מלחמת 'צר שבא עליהם', שהרי הגויים מאיימים עליהם.
ומה שכתוב בירושלמי להבחין בין באו הגויים ללא באו אינו מבואר בידינו. אלא שבין כך ובין כך אין הלכה כירושלמי. וגם שאין הגרסה בירושלמי ברורה. וגם שאינו מבואר האם כוונת הירושלמי היא להבחין בחילוק זה לעניין חזרה מעורכי המלחמה, או רק לעניין דין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' כאמור בבבלי. ועוד, שאפשר שכל כוונת הירושלמי לא הייתה אלא לומר בדיוק כדברי הבבלי. והיינו, שכשנאמר "אנן דאזלין עליהון" הכוונה היא למלחמת רווחה ולהרבות הגבול ולכן היא רשות, וכשנאמר "דאתיין אינון עלינן" הכוונה היא שנלחמים כי הגויים מצרים לישראל ולכן היא מצוה לשיטת רבי יהודה, ונפקא מינה ל'עוסק במצוה פטור מן המצוה'. אלא שלשם כך נצטרך לשנות את הגרסה בדברי הירושלמי, בדומה למה שעשו האחרונים.[10]
ט.
בפנימיות העניין
מעבר לכל חשבון הסוגיות והדיוקים בלשונות הרמב"ם, נראה לחזק את דברינו מן הסברא, ומטעמא דקרא, ומתוך לימוד הפרשה. ולהעמדת הדברים יש לפתוח בשאלה:מדוע יש חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות? האם זהו כוחה של מצוה? האם זו גזרת הכתוב?
ובכלל, מהיכן למדו זאת חז"ל? והרי כאשר קוראים את הפרשה, התורה אינה מחלקת בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות כמו שחילקה בפרשה הסמוכה בדין הריגת הזכרים בלבד או הריגת כל נשמה. ויתרה מזו, הרי בפרשה הזו ישנה הלכה נוספת: "וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם וכו'", וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים ומלחמות ה"א: "אֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה וְאֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מְמַנִּין כֹּהֵן לְדַבֵּר אֶל הָעָם בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה",[11] הרי שהפרשה אכן מדברת גם על מלחמת מצוה. מדוע אם כן לעניין חזרה מעורכי המלחמה, פתאום הפרשה מדברת רק על מלחמת הרשות? ומנין לחלק ביניהן?
נראה, שהתשובה לשאלות אלה טמונה בטעם המצוה, מדוע אמרה תורה לקרוא לאנשים אלו לחזור מעורכי המלחמה.
כתב בספר החינוך (מצוה תקכ"ו): "שורש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה, צריכין אנשי המלחמה חזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, צותה התורה להיות הממנה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והענין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או ארש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו, וכן הירא מעברות שבידו גם זה הדבר ראוי וכשר, כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, וכענין שכתוב בפרוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעברות שבידו ראוי להחזירו, פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה ישר ואמונה".
ומשמע בדבריו, שכל החוזרים הוא בגלל צורכי המלחמה. וזה פלא, כי אמת שדבריו נכונים כלפי האיש האחרון האמור בכתוב: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ", אבל בשלושת האנשים הראשונים, אין זה בגלל שיקולי המלחמה, אלא בגלל הצורך האישי של האדם הזה: "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ, יְחַלְּלֶנּוּ, יִקָּחֶנָּה". התורה מתחשבת באדם ואינה רוצה למנוע ממנו ליהנות מפירות עמלו, ולממש את הדבר שהתחיל לבנות.
לכל אדם יש שלבים שונים בחיים. יש את השגרה, ויש את הזמנים המיוחדים של בניית מערכות יחסים הקמת הבית והמשפחה. כאשר יוצאים למלחמה, אומרת התורה, שלמרות המלחמה, ולמרות הצורך הגדול בחיילים, יש לפתוח את הדלתות ולאפשר לאותם אנשים שנמצאים בנקודות זמן מכריעות בחייהם, לחזור הביתה ולממש את הדברים שהתחילו לעשות: לחנוך את הבית, לחלל את הכרם ולקחת את האישה. שהצורך המלחמתי של העם, לא ידרוס את חייו של היחיד.
וזהו ההקשר הרחב יותר של הפרשה. הפרשה הלא פותחת עם הפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וממשיכה עם דברי הכהן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", שאין להיות מונע על פי פחד.
כאשר העם יוצא למלחמה, יש את כל ההצדקה שבעולם לגייס את כולם ולחייב את כולם לתת את חלקם במלחמה. אבל בכל פעם שמתנהגים בצורה כזו, יש חשש גדול שהציבור ידרוס את מקומו של היחיד. אם יבוא אדם שזה עתה בנה את ביתו ויבקש לשוב הביתה מן המלחמה לחנוך את ביתו וליהנות מפירות עמלו, הנטייה הטבעית של העם היא לכעוס עליו: 'מה, אתה לא רואה שאנחנו במלחמה?!', 'כולם היו רוצים להיות בבית במזגן', 'אתה סתם מנסה לברוח מלהשתתף במלחמה עם כולם'. הנטייה היא להשתיק אותו, ואולי גם להתייחס אליו כאויב, ורק מפני שהעז לבקש לחוות את מערכת היחסים שהחל לפתח וטרם הספיק לממש. כאשר הפחד מרחף באוויר, הוא אינו מאפשר לוותר אפילו על חייל אחד.
התורה אינה רוצה סוג כזה של מלחמה. היא רוצה שגם בשעת מלחמה נוכל לקיים את הערכים שעליהם אנו משתיתים את החברה שלנו, ושגם היחיד ירגיש שהחיים שלו חשובים. היא מזמינה את כל האנשים האלה הנמצאים בנקודות זמן מיוחדות בחיים, לחזור לבתיהם. ומה יהיה עם המלחמה? מי ינצח את כל ה'סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ'? – אומרת התורה: 'זה בסדר, אנחנו נסתדר, אנחנו לא מפחדים, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'. הידיעה שהקב"ה איתנו, מאפשרת לנו ונותנת לנו מרווח וביטחון להמשיך להחזיק בערכים גם בזמן מלחמה.
ועל פי הבנה זו בפרשה, נראה שאפשר להבין את החילוק המהותי בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, ולפי שהרעיון הזה נכון רק במלחמת רשות.
♦
י.
טעם החילוק בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות
הלא ישנם שני מושגים אשר פעמים יש מתח ביניהם במבנה החברה: 'דת' ו'מדינה'. יש לאדם חובות לפני ה' – 'דת', ויש לאדם חובות כלפי החברה – 'מדינה'. שמירת שבת ומועדים הם בכלל 'דת', ותשלומי מיסים וארנונה הם בכלל 'מדינה'. וגם אם ההלכה אומרת ש'דינא דמלכותא דינא', הכוונה היא שההלכה מכירה בחיוב הבסיסי של האדם כלפי המדינה.עתה נשאל: האם יציאה למלחמה היא בכלל 'דת' או בכלל 'מדינה'? כאשר אדם מישראל חייב לצאת למלחמה, האם זה מחמת המחויבות שלו לפני ה', או מחמת המחויבות שלו כלפי המדינה? – והתשובה היא: תלוי באיזו מלחמה; יש מלחמת מצוה, ויש מלחמת רשות. מלחמת מצוה היא בכלל 'דת', ומלחמת רשות היא בכלל 'מדינה'. ובאמת שאין מצוה בתורה להילחם במלחמה, מלבד בשני סוגי מלחמות. אלה הם שתי המלחמות הנקראות 'מלחמת מצוה': "מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין וכו'. וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק וכו'" (רמב"ם פ"ה מהל' מלכים ומלחמות ה"ד וה"ה). בשאר המלחמות אין מצוה, אלא שלמלך יש זכות לכפות את העם ולהוציא אותם למלחמה.[12]
פרשת המלחמה נמצאת לקראת סוף פרשת שופטים. מוקדם יותר בפרשה, התורה מאפשרת לבני ישראל להעמיד להם מלך. ולאורך הפרשה התורה מדריכה היאך לקיים את מבנה החברה בצורה מתוקנת ועל פי ערכים. כאשר בני האדם באים להקים לעצמם מדינה וחברה, התורה נותנת את ההגבלות היאך לעשות זאת. וכך גם בפרשה הזו של פרשת המלחמה, היא באה באמירה, וכאילו היא אומרת: 'אני מאפשרת לך להקים מדינה. אבל אחת ההגבלות של המדינה היא, שהיא לא יכולה למחוץ את היחיד. גם כאשר אתם יוצאים למלחמה, תכירו בזה שיש אנשים מיוחדים שנמצאים בשלבים מכריעים בחיים; תשחררו אותם הביתה מן המלחמה. אל תכפו עליהם את צרכי המדינה ותמחקו את כל הקיום האישי שלהם'. וכאשר החברה מתנהלת על פי הערכים האלה, היא יכולה להיות בטוחה שה' יצליח בידה במלחמה, ואין לה מה לפחד מן האויבים.
אלא שכל זה נכון רק כאשר המדינה היא זו שלוקחת את החיילים למלחמה, שזו היא הגבלה רק על המלכות והמדינה. אבל כאשר מדובר במלחמת מצוה, אזי התורה עצמה אומרת לישראל ללחום במלחמה, ובזה לא נאמר שאנשים אלה חוזרים מעורכי המלחמה, שזהו כמו כל מצוה, שופר, סוכה, מצה, שלא נאמר בהן פטור כלשהו מלבד הדינים הכלליים של 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' וכדומה.[13]
ויש להוסיף, שמלחמות אלה של מצוה, מלחמת שבעה עממין ועמלק, הן מלחמות חד-פעמיות. שהרי מלחמת שבעה עממין הייתה בזמן הכניסה לארץ, וכתב הרמב"ם ש"כְּבָר אָבַד זִכְרָם", וכן מלחמת עמלק אינה מתקיימת אלא לעתים נדירות מאוד, כמו בזמן שאול המלך ודוד המלך ואולי בימי מרדכי ואסתר. ואם כן אפשר להבין, שכל הרעיון בהחזרת האנשים מעורכי המלחמה הוא בצורת מבנה החברה, שלא נבנה מערכת כזו שמוחקת את האנשים ואת החיים שלהם. וזה נכון רק לגבי דברים המצויים בשגרה. אבל כלפי מלחמת מצוה שאינה מצויה כלל, גם אם אחת לאלף שנה נוציא חתן מחדרו וכלה מחופתה, אין זה נקרא שהחברה שאנו מקימים מוחקת את היחיד.
ומתוך כך נראה, שגם במלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' התורה קוראת לשחרר את האנשים האלה חזרה לביתם. כי זו היא מלחמה שקיימת בכל מדינה. כל מדינה שקמה, בונה לעצמה צבא להגן על גבולותיה ואזרחיה, וכאשר יש איום הצבא יוצא למלחמה. ובמלחמות ההגנה השוטפת של המדינה, אמרה התורה שהיחידים האלה פטורים מלצאת למלחמה, ואת הניצחון ישיגו גם בלעדם: "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א' יד, ו).
ויש לחזק את הדברים. כי הנה כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים ומלחמות ה"י–י"א: "וְאֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִין לְעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה כׇּל עִקָּר. וְאֵין מַטְרִיחִין אוֹתָם לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. הַבּוֹנֶה בַּיִת וַחֲנָכוֹ. וְהַנּוֹשֵׂא אֲרוּסָתוֹ אוֹ שֶׁיִּבֵּם. וּמִי שֶׁחִלֵּל כַּרְמוֹ. אֵין יוֹצְאִין עַד תֹּם שָׁנָה. שֶׁנֶּאֱמַר 'נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח' (דברים כד, ה). מִפִּי הַקַּבָּלָה לָמְדוּ שֶׁיִּהְיֶה נָקִי שָׁנָה בֵּין לַבַּיִת שֶׁקָּנָה בֵּין לָאִשָּׁה שֶׁנָּשָׂא בֵּין לַכֶּרֶם שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל פִּרְיוֹ. כׇּל הַשָּׁנָה אֵין מְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן. וְלֹא מְתַקֵּן דֶּרֶךְ. וְלֹא שׁוֹמֵר בַּחוֹמָה. וְלֹא נוֹתֵן לְפַסֵּי הָעִיר. וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר' (שם), לַעֲבֹר בִּשְׁנֵי לָאוִין. לֹא לְצָרְכֵי הָעִיר וְלֹא לְצָרְכֵי הַגְּדוּד".
ולכאורה, הרי רק כמה הלכות קודם לכן בהלכה ד' כתב: "אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין, וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ". האם החתן שזה עתה נשא את האישה, יוצא למלחמת מצוה, או שאין מטריחים אותו לשום דבר בעולם? האם הרמב"ם סותר את דברי עצמו?
אלא, שבאמת החתן יוצא למלחמת מצוה, ועדיין אפשר לקרוא לזה "וְאֵין מַטְרִיחִין אוֹתָם לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם", מפני שמלחמת מצוה היא מלחמה נדירה ביותר שכמעט אינה קיימת. ואילו באמת כל מלחמת 'עזרת ישראל מצר שבא עליהם' היא מלחמת מצוה שמוציאים בה את החתן מחדרו, הרי שדברי הרמב"ם תמוהים מדוע זה נקרא 'אֵין מַטְרִיחִין אוֹתָם לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם', שהרי כמעט כל המלחמות הן מלחמות של עזרת ישראל מצר שבא עליהם, וכמעט תמיד נוציא את החתנים מחדריהם.
ובפרט לפי הדברים שבארנו, הרי זה כמעט מעקר מתוכן את קיום הפרשה הזו בתורה, כי רוב המלחמות הן מלחמות כאלה, ונמצא שהמלכות והמדינה כובשת ומוחקת את חיי היחיד עבור צרכי המדינה. ומזה בדיוק באה התורה לתת הגבלות, כדי שזה לא יקרה.
יא.
בין מלחמה לפיקוח נפש
ההבחנה הזו שהעמדנו, יכולה מאוד לעזור להגדיר את המציאות בבחינה פרקטית. כי הנה כתב החזון איש (או"ח קיד, ג): "נראה, דהא דתנן במלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, שזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים [וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים] היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה. וכן במלחמת רשות אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם, וגם שב הדבר למלחמת מצוה, אבל זה דוקא בשכבר נכנסו למלחמה, אבל מתחלה אין נכנסין למלחמת רשות אם אי אפשר להלחם בלעדי החוזרין, ולאחר שנכנסו למלחמת רשות בחיל מסוים אם ראו שצריכים להוסיף חיילים אין לוקחים את אלה שנצטוינו עליהם להחזירם בזמן שיש המספר הדרוש בלעדם, ואע"ג דהשתא הם עולים עלינו, ואילו מתחלה עלו אויבינו עלינו היתה נחשבת כמלחמת מצוה, מ"מ כיון שנכנסנו למלחמת רשות מתחלה יש להחוזרים זכותם, כל זמן שאפשר להלחם ע"י אחרים, אבל אם יש צורך בהן לנצחון המלחמה אפי' חתן מחדרו יוצא אף שנכנסו מתחלה למלחמת רשות".החזון איש מנסה להיכנס לנבכי הפרקטיקה באיזה אופן בדיוק אלו החוזרים מעורכי המלחמה פטורים מן המלחמה, והרי יש מצוה של פיקוח נפש והצלת העם, ועל כן נתן הגדרות כמעט מדויקות למצבים שונים של מלחמה.
אך לולי דבריו נראה, שבאמת במלחמה אי אפשר לשער מראש כמה חיילים צריך וכמה זמן תיערך המלחמה, ובפרט במלחמות שהיו בעבר. ואדרבה, הפרשה פותחת עם הפסוק: "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ", כך שאם נצמד לדברי החזון איש כולם היו אומרים: 'צריך את כולם! אי אפשר לוותר על אף אחד!'. אבל התורה אומרת להיפך. היא אומרת: "לֹא תִירָא מֵהֶם!", ולמרות שהם 'עַם רַב מִמְּךָ' אנו מזמינים את כל אלה שבנו בית חדש או נטעו כרם לשוב הביתה, כי את המלחמה אפשר לנצח גם בלעדיהם.[14]
ואם נקבל את דברי החזון איש, הרי זהו מדרון חלקלק לבטל את קיום הפרשה. שהרי איזו מלכות תוותר מרצונה החופשי על החיילים ותזמין אותם לחזור הביתה. כמעט תמיד היא תגיד שהיא צריכה את כולם, ולא תתחשב כלל בחיי הפרט. וזו היא דרכה של המלכות למחוץ ולדרוס את חיי היחיד עבור טובת הכלל. אבל מזה בדיוק התורה באה להוציא ולהגביל בפרשה זו, שגם בשעת מלחמה המלכות תכיר בצרכיהם ובחייהם הפרטיים של היחידים.
אלא שהחזון איש הגיע מצד החובה של פיקוח נפש והצלת העם. האם אין בכל מלחמה חיוב של פיקוח נפש? – בזה נראה שיש להעמיד את אותה ההבחנה שחילקנו בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, ההבדל שבין 'דת' ל'מדינה'. כי אלו הם שני דברים, ואין לערבב ביניהם.
כאשר יש 'מלחמה' זו היא חובת המדינה. ולכל מדינה יש את הצבא שלה ואת האופן בו היא בוחרת לגייס את חייליה, וזהו דבר המסור למדינה. בזה אין גדר של פיקוח נפש וחובה פרטית על האדם היחיד, שהרי אין לפניו מקרה של סכנה ישירה שהדבר תלוי בו להציל. ואולם פעמים, שגם בתוך המלחמה יש מקרים מיוחדים הנקלעים לפני אנשים מסוימים שהדבר תלוי בהם, שאז בוודאי יש חיוב של פיקוח נפש. ואין זו מחובת האדם כלפי המדינה, אלא ממצות התורה של פיקוח נפש, ובזה בוודאי כל אדם חייב להציל.
ולדוגמא, אם יש אדם מומחה גדול בנושא מסוים שיכול להציל חיילים ואין אחרים שיכולים למלאות את מקומו, הרי הוא חייב לעשות כמיטב יכולתו בתחום מומחיותו. או דוגמא נוספת, היא מה שכותב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הכ"ג: "גּוֹיִים שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל. אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא לָצֵאת וְלַעֲזֹר לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הַגּוֹיִים בַּשַּׁבָּת, וְאָסוּר לָהֶם לְהִתְמַהְמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן, מֻתָּר לָהֶם לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶם לִמְקוֹמָם בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא".
המקרה הזה אינו מקרה של מלחמה של 'מדינה'. אם יחכו שהמדינה והמלכות והצבא יבואו להציל אותם, כולם ימותו. זהו מקרה של הצלת נפשות ישירה ומיידית וכולם חייבים לצאת ולהציל. וזה אינו שייך כלל לפרשת המלחמה. והרי במקרה כזה גם לא מחכים שיבוא הכהן וידבר אל העם לחזק אותם. כל זה הוא חיוב הצלה של 'דת', לא של 'מדינה'. ואולם, לאחר שהמתקפה עצמה שקטה, אם המלכות בוחרת אחר כך לצאת למלחמה נגד התוקפים, אז המלחמה תקבל תוקף של מלחמה וייאמרו בה כל דיני פרשת המלחמה.
וכך ראינו בארץ ישראל בשמיני עצרת שנת תשפ"ד, שהגויים צרו על העיירות בשבת, וביום הראשון של המתקפה כולם יצאו, כל מי שהיה יכול לצאת ולעזור ולהציל, ולאחר ששקטה המתקפה, באה המלכות וקיבצה את הצבא לצאת למלחמה, כדי להשמיד את הגויים התוקפים, ולהרתיע את שאר האומות ולהשיב את השבויים. ואם כן, ביום הראשון זו הייתה חובת הצלה מדין פיקוח נפש, ובשלב השני כאשר המתקפה שקטה והמלכות התעוררה ויצאה להילחם, אזי יש בזה את דיני המלחמה, וכל האמורים בפרשה חוזרים לבתיהם.
ויש להוסיף, שחילוק עקרוני זה קיים בכל המדינות. כאשר המדינות יוצאות למלחמה, הן מגייסות את כל החיילים. אבל יש אנשים מיוחדים, כגון רופאים ועובדים חיוניים, שאינם נשלחים למלחמה, מפני שיש צורך בהם בעורף. אבל מה יקרה אם פתאום תהיה מתקפה על מקום יישובו של הרופא, האם יאמר 'אני רופא ופטור מן המלחמה'?! פשוט הדבר, שכאשר יש איום ישיר ומיידי לא עושים חשבונות כאלה. וכך גם הוא ההבדל בעניין החוזרים מעורכי המלחמה, שהם פטורים מן המלחמה, אבל חייבים בפיקוח נפש.
ובזה אפשר להבין את מחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. כי לפי חכמים, ברגע שמדובר במלחמה שהיא חובת המדינה, אין לערב בזה את ממד הדת. כל המדינות עורכות מלחמות להגן על אזרחיהם, וגם המלכות בארץ ישראל צריכה להגן על אזרחיה. זו לא נקראת מצוה. אבל מחדש רבי יהודה, שמאחר ומטרת המלחמה אינה כדי להרחיב את הגבול ולהרבות הכבוד והגדולה של המלכות אלא להגן על עם ישראל, גם למלחמה זו יש גדר מסוים של מצוה לעניין דין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'. אלא שאין הלכה כרבי יהודה.
♦
יב.מלחמת אסא ובעשא
מקור אחרון בסוגיה זו, הוא סיפור המלחמה בין אסא מלך יהודה ובעשא מלך ישראל בספר מלכים (מלכים א' טו, טז-כב): "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כׇּל יְמֵיהֶם. וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּקַּח אָסָא אֶת כׇּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר. בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי. וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כׇּל כִּנְרוֹת עַל כׇּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה. וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כׇּל יְהוּדָה אֵין נָקִי וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה".ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"י): "כְתִיב, "וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי". מָהוּ אֵין נָקִי? רִבִּי סִימוֹן וְרַבָּנִין: רִבִּי סִימוֹן אָמַר, אֵין נָקִי לְבֵיתוֹ שָׁנָה אַחַת. וְרַבָּנִין אָמְרִין, לֵית רְבִי בֵּירְבִי".
ופירש קרבן העדה: "אֵין נָקִי לְבֵיתוֹ שָׁעָה אַחַת – כלומר אפילו חתן, דכתיב ביה 'נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת' (דברים כד, ה) לא הניח אפילו שעה אחת, דהוי מלחמת מצוה. לֵית רְבִי בֵּירְבִי – אפילו רבן בן רבן הוציא למלחמה".
ולכאורה זו אינה לא מלחמת עמלק ולא מלחמת שבעה עממין, והיאך הוציא חתן מחדרו?
אכן, כבר אמרו בגמרא בבלי מסכת סוטה (י, א): "דרש רבא, מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. שנאמר 'וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי'. מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
ופירש מהרש"א, ששני דברים עשה: "הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה" – לרבות תלמידי חכמים, "אֵין נָקִי" – לרבות חתן מחדרו [ואמנם בירושלמי המובא לעיל משמע ששני הדברים נלמדים מהמילים 'אֵין נָקִי']. והוסיף מהרש"א: "ואפשר דקאמר דגם מפני זה נענש אסא, שעבר על דברי הכתוב נקי יהיה לביתו גו'". ואז כותב מהרש"א: "אע"ג דבמלחמת מצוה אמרינן בס"פ משוח מלחמה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו כו', הכא לאו מלחמת מצוה היה, ודו"ק", עכ"ל. וזה שלא כדברי קרבן העדה המצוטטים לעיל, ודבריו באמת צ"ב. ונמצא שאדרבה, אסא לא נהג כשורה במלחמה זו, ומפני שזו לא הייתה מלחמת מצוה על כן נענש כאשר הוציא תלמידי חכמים וחתנים מחופתם למלחמה.[15]
ומתוך האמור בבבלי ובירושלמי ניתן ללמוד, שיש דמיון בין החוזרים מעורכי המלחמה לבין תלמידי חכמים שאף הם אינם יוצאים למלחמה. ועל פי הדברים שבארנו, יש בכך סברא גדולה. ולפי שתלמידי חכמים פטורים מעבודת המלכות,[16] אבל אינם פטורים ממצוות התורה. ועל כן בכל מלחמה שהיא מטעם המלכות, תלמידי חכמים פטורים ממנה, וכל מלחמה שהיא מטעם התורה תלמידי חכמים מצווים בה כמו שאר המצוות, שופר, סוכה, מצה.
וגם בהבנה פנימית, הרעיון של התורה להחזיר את האנשים המיוחדים מעורכי המלחמה, הוא כדי שהמלכות לא תמחץ ותמחק את שאר הערכים שעליהם היא מושתתת בעבור הצורך המלחמתי. ואם כן, כך גם בעניין תלמידי חכמים. גם בשעת מלחמה מכירים בערכם וחשיבותם של תלמידי החכמים, ומניחים להם מן המלחמה. ומי ינצח את המלחמה? איך נלחם מול כל הסוס והרכב? – "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ, ח).
♦ ♦ ♦