ציור הענין
מעשה שהיה בבית עם ב' בנות מעל גיל בת מצוה שתפקיד הגדולה היה הכנת עוגות בערב שבת ותפקיד הקטנה היה בשאר עניני הבית, ומחמת תפקידה של הגדולה נתן לה אביהן את ההוראות בהלכות חלה מתי תפריש עם ברכה ומתי ללא ברכה וכמה להפריש ואיך להפריד וכו' וכו'. ויהי היום והכינה הבת הגדולה עיסה כ1 ק"ג ו400 גרם, באופן שיש חיוב חלה ללא ברכה. והבת הקטנה ראתה את העיסה, וטרם שהספיקה הבת הגדולה להפריש הקדימה הבת הקטנה והפרישה חלה כדת וכדין. ובראות הבת הגדולה שכך עשתה גערה בה, ומכח גערתה נבהלה הבת הקטנה והשליכה את החלה חזרה אל תוך העיסה, באופן שהתפזרה החלה ואינה ניכרת. ויש לעיין מה הדין בזה.♦
מתי יש ביטול בק'
בדרך כלל יש בעיסה יותר מק' מול החלה, ובפרט כשמפרישים רק מעט מספק ללא ברכה, וקימ"ל שחלה בטלה בק'. אמנם הרי פסק הרמב"ם בפי"ד מתרומות ה"ו שעיגולי דבלה שיש בפומין תרומה אין השוליים מצטרפין לפומין כי הפומין מופרדים ממה שתחתיהם, ואין לצרף לביטול אלא את מה שבכלל התערובת. וא"כ אף בעיסה, הדרך שרובה גוש ורק מעליה יש פירורין, ונמצא שכל הספק הוא רק בפירורין שמעל הגוש ולא בגוף הגוש, וכ"ש שלא בכל תוך הגוש. ונמצא שבין כל הפירורין שנכללין בתערובת אין כלל ק' ואין בזה דין ביטול כלל.♦
מתי איכא זיכוי בחלה
יש לדון אם בכלל חלה החלה שהפרישה הבת הקטנה שלא קיבלה מאביה לא הוראות ולא שליחות, דבסימן שכ"ח דן הרמ"א במפריש מעיסת חברו ללא דעתו, דרק כשיש בזה זכין זה חל, והיינו כשיש חשש שתתקלקל העיסה וכן במשרתת שדרכה בכך תמיד. ומבואר בט"ז דבעינן תרתי - חשש קלקול ומשרתת שדרכה בכך תמיד, ואילו בנידון דידן הרי אין דרכה בכך תמיד ואין חשש קלקול, ולא שייך בזה כלל דין זכין בכדי שתחול ההפרשה. אמנם מסתבר דדעת האדם בכל עניני המטבח על כל בני ביתו, שהם המטפלים בכשרות המזון, וכלל לא אכפת ליה מי פעל כל זאת. ומה שנתן את ההוראות לבת הגדולה ולא לבת הקטנה זה רק משום שהמציאות שהיא בדרך כלל הפועלת בזה. וודאי חלה ההפרשה ע"י כל גדול מבני ביתו.♦
זיכוי בחששות מכשול רחוקות
שכיח באב שמפחד כמה חודשים אחר הבת מצוה כי אינו בקי בדיני גדלות ולכך נמנע שהקטנה תפריש. יל"ע אם כל פחד רחוק מחשיב להתנגדות בכדי שנימא שהחלה לא תחול, ובפרט שיתכן שאם יוודע לו שהפרישה לא יקפיד בדיעבד.♦
זיכוי שיצא ממנו חוב
ובמאירי בחולין דף פג. כתב לענין כל דין זכין בגונא שלאחר הזכיה יצא מכך חוב, דרק אם נודע לבעלים הזכיה קודם שיצא מכך חוב חלה הזכיה, וממילא נושא הבעלים אח"כ גם בחוב. אך אם עד שנודע לו מהזכיה כבר הגיע החוב, דנים לפי שעת הידיעה שאין בזה זכיה כלל וזה לא חל ואינו נושא בחוב. ובנידון דידן היה שייך לדון דכיון שנודע לאב רק אחר התערובת, כשיצא מהזכיה חוב, אין דין זכיה ולא חלה ההפרשה כלל. אמנם לא דמי כלל, דכיון שנתבאר שדעת האדם בעניני המטבח על כל בני ביתו, אין לדון בזה מדין זכיה אלא מדין שליחות, ופשוט שהממנה שליח ויצא מכך חוב, זה חל אף כשנודע לו הכל רק לאחר שיצא החוב.♦
אופן שאלה בנולד
בדיני חלה מהני שאלה. אמנם כאן הוה נולד שאינו שכיח וצריך יתר דקדוק המעכב בדין זה. דלשו"ע רכח. יג. אם יאמרו לו אם היית יודע שכך וכך יהיה אי"ז פתח אפילו בדיעבד ולא חלה ההתרה, אלא בעינן לומר לו אם היו משקרים לו בשעת הנדר שכבר אירע כך וכך האם היה נודר. וא"כ גם בנידון דידן, אם יאמרו שאם היה יודע שיתערב לבסוף לא היה מפריש לא חלה ההתרה, אלא צריך לומר אם בשעת ההפרשה היו משקרים לו שכבר התערב האם היה מפריש. ולרמ"א מהני חרטה ללא פתח, וכפי שביאר הש"ך ע"פ השו"ע שם ס"ז שמי שמצטער על כל עיקר הנדר ל"צ כלל פתח כיון דאיכא חרטה, ורק מי שעיקר הנדר לא מצערו ורק זה מביא לו ענין צדדי שמצער צריך לדין פתח. ולרמ"א בכל נולד שאינו שכיח לא פותחים ע"י דין פתח אלא ע"י חרטה. והיינו דאם יאמרו לו אם הוא מתחרט מחמת מה שאירע לבסוף זה פתח בנולד ולא חל, אלא יאמרו לו האם מתחרט בכל עיקר הנדר. ולא איכפת לן שכל חרטתו זה מחמת מה שאירע לבסוף, דזו רק סיבת החרטה אך במציאות איכא חרטה הגונה. (וצריך אח"כ לעשות פתח מהחרטה להרמ"א סעיף ז', אמנם להט"ז אי"צ ורק בגונא שלא עשה פתח מהחרטה הוא דן לקמן. וכפי שמבואר בדרך אמונה צהה"ל תרומות ד. תעד. דכל דברי הט"ז דלקמן הם בגונא שלא הפך את החרטה לפתח. ומבואר שכשלא הפך את החרטה לפתח מהני בשאר עניני בעיות שלא ע"י תערובת, ע"ש.) ודבר זה דק מן הדק וצריך בקיאות איך לשאול. והנה יש ראשונים שהובאו בצהה"ל שם ס"ק תע"ו שבחלה לא מהני שיטת הרמ"א ומעכב לעשות כשיטת השו"ע, אך למעשה פסק שם הדרך אמונה דלא קים לן כן.♦
להט"ז אין שאלה מחמת תערובת
שיטת הט"ז בסימן שכ"ג דאף שבתרו"מ מהני שאלה זה רק בכל שאר בעיות אך לא כשאיקלע תערובת. וביאר דרק דבר שלא בשליטתו שהנדר מביא אליו בהכרח שייך להישאל שאם היה יודע מכך היה פורש מעיקר הנדר. אך דבר שבשליטתו, כגון שמירה מתערובת, לא שייך להישאל על כך, כי הרי גם אם היה יודע לא היה פורש מההפרשה אלא היה מפריש ושומר. ויש להוסיף בזה דהרי ודאי לא היה אוכל טבל אלא היה מפריש ושומר, וכן יעשה גם בפעמים הבאות, ונמצא שכלל אין מתחרט על עיקר ההפרשה. והנה הט"ז נקט את סברתו לפי שיטת הרמ"א הנ"ל שדנים לפי חרטה, אך לשיטת השו"ע פשיטא דלא שייך כן בתערובת, דמה שייך לומר לו אם היו משקרים לו בשעת ההפרשה שכבר נתערב, והרי הוא הפריד באותו שעה ול"ש לשקרו שנתערב. אלא דלמעשה רוב אחרונים לא סברו כהט"ז, ע' דרך אמונה צהה"ל תרומות ד. תנב., גם יש אופן שעושה פתח מהחרטה דמהני אף להט"ז כמבואר בצהה"ל שם ס"ק תע"ד.♦
אם שאלה ע"י שליח או ע"י משלח
גם כשמהני שאלה לפי כל הכללים הנ"ל, יל"ע בנידון דידן דאיכא שליח מי צריך להישאל. דלכאו' המשלח ודאי לא יכול להישאל על מעשה ההפרשה, דהרי לא הוא פעל את החלות אלא רק נתן כח לאחר לפעול את החלות. ועל עצם נתינת הכח ודאי ל"ש להישאל דלא נתחדשה כלל שאלה על שליחות, וכדרך כל השולח שליח לקדש לו אשה דאין יכול להישאל על כך ולבטל את הקידושין. והשליח גם לא יכול להישאל, דכלל לא מפריע לו מה שקרה כי הוא לא נושא בהפסדים של המשלח, והיה שייך לומר דאה"נ דל"ש בזה שאלה כלל. אמנם האחיעזר יו"ד לז. ה. הוכיח מגמ' שיש שאלה בגונא של תרו"מ בשליחות. ולמעשה נחלקו הפוסקים בזה, דלחת"ס כיון שזו שליחות של כח נדר מהני שאלה על השליחות, ולא דמי לשאר שליחויות שאין בהן כח נדר שלכך לא נתחדש בהם שאלה, אלא דס"ל דגם השליח יכול להישאל. ויש כמה אחרונים שסברו שרק השליח ישאל. והחזו"א הורה שדוקא משלח ולא שליח. והנה בנידון דידן אם משלח נשאל זה מונע את כל ענין הנולד בדבר שלא שכיח שהובא לעיל, דהרי רק נתגלה לו שהשליח לא אחראי, שבכל בהלה הוא מערב את החלה בעיסה ואין לסמוך עליו, ואי"ז נולד כלל.♦
שליחות בהתרה
גם כשמהני שאלה לבת, בעינן שהיא לבדה תבוא לבי"ד ולא מהני שליחות בהתרה, וכמבואר שם בסעיף כ"ד. ופירש הט"ז דאף מכתב לא מהני וכ"ש שלא מהני טלפון לבית הוראה עם ג' דמיכנפי. וביאר שם הש"ך דרק באשתו כגופו מהני שליחות, ולכך בעל לא מתיר לאשתו כי זה כמתיר לעצמו, אך אב מתיר לבתו דאינה כגופו, ומבואר בזה דאב אינו נעשה שליח לבתו. והדבר מוסיף צורך לדיוק בכל פרטי השאלה כשהבת עדיין די צעירה וגם מבויישת בפני בי"ד ולא מרוכזת באופן צורת החרטה הנצרכת.♦ ♦ ♦