מקור הסנדקאות
כתב בהגהות מיימוניות (מילה פ"ג ה"ט) וז"ל: זה שחומדין ומתאוין לאחוז התינוק בשעה שנימול על הברכים ולהיות בעל ברית יש לזה סמך לדבר במדרש שוחר טוב בפסוק כל עצמותי תאמרנה אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, אני משבחך בכל איברי ומקיים בהם מצות וכו' עד ברכי אני נעשה בהן סנדיקום לילדים בשעת מילה. וכ"כ באור זרוע (הל' מילה סי' קז) מנהג בישראל שהאחד נעשה בעל ברית לתינוק הנימול ותופס אותו על יריכיו. וסמך למנהג זה דאמרי' בשוחר טוב וכו'.וז"ל המדרש תהלים (שוחר טוב מזמור לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מה אתה עושה לי, אמר לו אני אשבחך בכל אבריי, בראשי אני כופף וקודה בתפלתי, בשערות ראשי אני מקיים לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט כז), ועוד אני מניח תפילין בראשי, בצוארי אני מקיים מצות עטיפת ציצית... חוטמי להריח בה במוצאי שבתות, (אזנים בהם אני שומע טעמי תורה, הצפרנים בהם להסתכל אור) להבדלה, מילה מילה ופריעה, ברכיי כריעת ברכיים בתפלה, בברכיי אני נעשה סינדיקנוס לילדים הנימולים על ברכיי. עכ"ל. ובערוך ערך סנדיקוס הביא מדרש זה וכתב שמילה זו בלשון יוני ורומי פטרון ופרקליט[1]. וצ"ל שהכונה היא שע"י זה שעושים את הברית על ברכיו, זה מעורר סנגוריא על הרך הנימול.
♦
אם ישנה מעלה מיוחדת בסנדק
ולכאורה אכתי לא מצאנו במדרש זה ענין גדול ומיוחד להיות סנדק, שהרי הזכיר שם גם ענין הריח בהבדלה וההסתכלות בצפורניים (שהוא מנהג שהוזכר בגאונים), והא ודאי אין עניינם גדול ונשגב, כי הריח הוא להשיב את הנפש, והצפורנים הוא רק כדי שיאותו לאורו.אמנם בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות מילה) כתב וז"ל: מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית והוא קרוי סנדק בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטרת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ע"ה מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, משום דאיתמר פ"ק דיומא כהן שהקטיר קטרת פעם אחת לא שינה עוד לעולם מפני שהקטרת היה מעשיר. דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו (דברים לג, י - יא), לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר, ה"נ ל"ש. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל אמר מהר"י סג"ל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל. עכ"ל.
ולכאורה קשה, דהמקור שמילה דומה לקטורת מצאנו במדרש רבה (נשא, פרשה יד סי' יב) על הפסוק "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", ושם כתוב שמצות המילה ערבה לפני השם כריח הקטורת, ואין שום זכר למעלת הסנדק אלא מעלת מצות המילה גרידא. וז"ל המדרש: מלאה קטרת, כנגד המילה הכתוב מדבר שבשעה שמלו ישראל במצרים שנא' (יחזקאל טז) ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כבשמים וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקדוש ברוך הוא ועל זו נאמר (שיר השירים ד) אלך לי אל הר המור זו מילה של מצרים שעשו מן הערלות הר מפני שהיו כולן צריכין לימול והיה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח מור דרור שהיה ראש הבשמים, ואל גבעת הלבונה זו מילה של ביאת ארץ כנען שעשו מן הערלות גבעה כמה דתימא (יהושע ה) אל גבעת הערלות והיה ריחם ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח לבונה הוי מלאה קטרת, המור שהוא ראש לסמני הקטרת, ולבונה שהיא אחרונה לסמני הקטורת הזכיר שניהם בפסוק. ע"כ.
ובזוהר (פרשת לך לך דף צד:) מצאנו שדימה את המילה להקרבה ע"ג המזבח, אך לא נזכר שם ענין הסנדק ומעלתו כלל (אע"פ שלכאורה הסנדק הוא כעין המזבח) אלא רק מעלת האב שמקיים בבנו את מצות המילה. וז"ל הזוהר: האי מאן דאקריב בריה קרבנא קמי קודשא בריך הוא רעוא דקודשא בריך הוא בההוא קרבנא ואתרעי ביה וקריב ליה... בגיני כך חסידי קדמאי סבאן דהכא כד מקריבין בנייהו לקרבנא דא, פתחי ואמרי אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך אינון דקיימי עלייהו אמרי נשבעה בטוב ביתך היכלך, לבתר מברך אשר קב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואינון דקיימי עלייהו אמרי כשם שהכנסתו לברית וכו'. פתח אידך ואמר (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו עולותיך ואת שלמיך וגו' תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקודשא בריך הוא וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה, בגיני כך בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מלייא ארעא למגזר עליה האי קיימא קדישא ואתחשיב קמי קודשא בריך הוא כאילו אדבח עליה עלוון וקרבנין עאנא ותורי וניחא ליה יתיר מכלהו דכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי מהו אזכיר את שמי דא מילה דכתיב בה (תהלים כ"ה) סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. ע"כ.
והנה מש"כ מהרי"ל שמעלת הסנדק גדולה ממעלת המוהל לכאורה קשה, שהרי הסנדק דומה למזבח, והמוהל דומה לכהן שמקטיר את הקטורת. גם מש"כ בשם הר"פ שאין נותנין לבעל ברית אחד פעמים ושלש משום דאמרינן ביומא שכהן שהקטיר לא הקטיר שוב לעולם מפני שהקטורת היה מעשיר, ראיתי להגר"א (יו"ד סי' רסה ס"ק מו) שכתב: דבריו א"ל שחר... ולעולם לא ראינו סנדק שמתעשר אלא המנהג הוא ע"פ צוואת ר"י החסיד סי' מ. עכ"ל. וז"ל צוואת ר' יהודה החסיד (אות לה): לא יעשה לחבירו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד.
ובשו"ת נודע ביהודה (מהד"ק יו"ד סימן פו) כתב וז"ל: ומה ששאל איש שנולד לו בן זכר ולא מצא סנדק כרצונו רק זה שכבר היה אצלו סנדק באחד מבניו הקודמים אם מותר לכבדו: הנה אין דעתי נוחה להשיב בדבר שאין לו שורש מן הש"ס, ודברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל בריש הלכות מילה הוא רק כעין אסמכתא לתת טעם על מה שנמנעים מלכבד לאחד בשני בנים... אמנם בתוס' ישנים שם ביומא לא פירשו כפירוש רש"י ולפי פירושם גם עולה מעשרת אף ששכיח. ועכ"פ כל הדברים הללו אין להם שורש ועקר בגמ' והכל רק דרך דרש וורמז ולא לעכוב ולא למנהג קבוע. ובכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה, ובהרבה מקומות הרב הקבוע הוא חיוב לסנדק תמיד וגם פה קהלתנו אין הכל מקפידין בזה. עכ"ל.
♦
אם ישנה השפעה של הסנדק והמוהל על הולד
עוד חידוש נגזר מדינו של מהרי"ל, והוא שהסנדק משפיע על התינוק, ולפיכך רגילים לכבד בזה את גדולי הדור[2]. וכ"כ הפלא יועץ (ערך מילה) וז"ל: וכן יבחר לו לסנדק איש טוב כי כל זה מועיל לנפש הילד להמשיך עליו קדושה ולב טהור ורוח נכון וטוב לו לאבי הבן אם יוכל הוא להיות הסנדק שהוא כמזבח להקריב בנו לקרבן ונרצה לו לכפר עליו. עכ"ל.ולכאורה לא מצאנו מקור בחז"ל להשפעה זו.וראיתי לגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו בתשובות והנהגות (ח"ד סי' רכג) שכתב: וכיון שהמוהל והסנדק משפיעים לטובה בנפש הנימול ולכן מפורש ברמ"א ר"ס רס"ד שצריך לחזור ולהדר אחר מוהל וסנדק היותר טוב וצדיק וכו'. עכ"ל. אולם מקור דברי הרמ"א הם מהאור זרוע (מילה סי' קז) שכתב: וצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקטידרא אצלו בשעת המילה... וצריך נמי לחפש אחר המוהל יהודי טוב כדאמרינן במדרש חזית המול ימול יבא טהור ויטפל עם הטהור ר' אבין בשם ר"ש אילולי מקרא כתוב א"א לאומרו שהקב"ה נעשה שושבינו של אברהם במילה דכת' וכרות עמו הברית. עכ"ל. ומבואר שכל הענין הוא כדי שישב אליהו אצלו, אך לא משום שהוא משפיע על הולד.[3]
ובספר שלחן גבוה (יו"ד סי' רסד ס"ק יב) כתב על דברי הרמ"א הנ"ל: וע"ז שמעתי שיש במדרש שאם יש איזה רשע באותה מילה אומר אליהו להקב"ה איני הולך לשם משום פלוני הרשע שיש שם והקב"ה מוחל כל עונותיו כדי שילך אליהו לשם, א"כ אין אנו צריכין לדבר הזה של א"ז לבקש איש תם וישר להיות סנדק או מוהל, דכל העומדים שם מכופרי עון, וכן המנהג שלא לדקדק אחר זה, מה גדולה חזקה דכל ישראל בחזקת כשרים. ואח"כ ראיתי בלבוש (סי' רסד ס"א) שכתב ז"ל יש לאדם להדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצריך שיכוונו במילתו כוונה מובחרת ומעולה ויגרום שגם הולד יהיה כמותם עכ"ד. הא ודאי הדין עמו. עכ"ל השלחן גבוה. והביאו הגאון רבי אליהו שמאע הלוי ז"ל בספרו מכשירי מילה (פ"ד אות יח). והרב חיד"א בהגהותיו כתב וז"ל: תימה על המחבר שהביא דבריו, ובודאי שיש ליזהר שיהיה המוהל ירא שמים, כי אף אם המדרש אומר כך, יש הפרש מאד בין מי שיש לו מצות ומע"ט, למי שאין לו. ומה גם שירא שמים ימול בלב שבור וכונה טובה, וכפ"ז נמשך הארה וקדושה לילד וזה פשוט ואכמ"ל. עכ"ל.
ומבואר שגם הלבוש השלחן גבוה והרב חיד"א סברי מרנן שישנה השפעה של המוהל והסנדק על הילד. אך כבר כתבנו לעיל שמהאו"ז שהוא מקור הלכה זו מבואר שאינו משום השפעה אלא כדי שישב אליהו אצלו, פירוש שמכיון שאליהו חייב להגיע לברית אינו מן הראוי להושיב אצלו אדם בעל חטאים, ולגבי המוהל הטעם יבא טהור ויטפל עם הטהור כדאיתא במדרש. וצ"ל שהאחרונים הנ"ל שראו את דברי הרמ"א הבינו שהטעם הוא משום השפעה על הולד, ולא ראו את דברי האו"ז והדרכי משה שהביאו[4].
וראיתי בספר תשובות והנהגות (ח"ה סימן רצב) שכתב: ומצאתי דבר פלא ב"מעשה איש" (חלק ו) בשם הגר"ח קניבסקי זצ”ל, שמעשה ביהודי אב למשפחה ברוכת ילדים שאחד מילדיו התחמץ על אף שסנדקו היה החזו"א זצ"ל, וכנראה שהתרעם איך זה יתכן, ונגש לחזו"א, והחזו"א שאלו מי היה המוהל, מי נתכבד בברכות, מי בעמידה לברכות, ומי קיבל קווטער, וכשנתברר שכולם יראים ושלמים, הוסיף החזו"א ושאלו מי בירך ברכת המזון בסעודה, והשיב, את זה כיבדנו אדם "מודרני", וענה לו החזו"א זצ"ל, אם כן אני לא אשם, ונפרד ממנו. עכ"ל. ולפי מש"כ לעיל לא קשה ולא מידי. ויתרה מכך, אטו אין לאדם בחירה בין טוב לרע? והלא חזקיה מלך יהודה, שהיה צדיק גדול, מן הסתם היה הוא סנדק לבניו או הנביא, ואעפ"כ יצאו לתרבות רעה. ונראה שגם החזו"א לא ענה כן אלא לטעמו של השואל.
♦
אם יום המילה מסוגל לכפרת עוונות
והנה המדרש שהביא השלחן גבוה אינו מצוי תחת ידינו, אך מצאנו שכבר הובא כן בספר חמדת ימים (יום הכיפורים פ"ז אות פז) וז"ל: ובמסכת נדרים שם נזכר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום שנימול ביום הכפורים בשחרית כמו שאמרו ז"ל כי על כן מצוה רבה לרוץ היום אל מצוה זו, ובפרט למה שאמרו כי אליהו שואל כפרת הנמצאים שם אצל כסאו כי אותה אנחנו מבקשים כהיום הזה. עכ"ל.וראיתי לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל הבני יששכר שהביא מדרש זה באריכות בספרו אגרא דפרקא (אות קמו) וז"ל: נאמר לי משם קדוש ישראל ה"ה הרב הקדוש מה"ר שלמה מקארלין זצללה"ה הי"ד, שאמר בשם המדרש, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שבישראל, אמר אליהו, אתה ידעת שאני מקנא לשמך ית', הנה אם יהיה הבעל ברית בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, והבטיחו השי"ת שיכפר להבעל ברית ואז יהיה ריקן מעבירות, והשיב עוד אפשר יהיה המוהל בעל עבירה, הבטיחו השי"ת שיכפר גם לו, השיב עוד אפשר יהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות ולא אוכל לסבול, הבטיחו השי"ת שיכפר לכל הקהל, כן שמעתי שיצאו הדברים מפי הקדוש הנ"ל, ונ"ל שזה שמרומז בפינחס הוא אליהו, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל (במדבר כה יג), כי הואיל ומדתו קנאה והוצרך להיות אצל כל ברית ולא יוכל לסבול עי"ז גורם הכפרה לישראל כי הוצרך השי"ת להבטיחו כנ"ל. עכ"ל.
ולכאורה קשה, דלפי המבואר באגרא דפרקא משמע שהקב"ה מבטיח שימחול בכל אופן, אפילו אינם עושים תשובה, והוא תימה. ובחמדת ימים כתוב שאליהו רק שואל כפרתם, ובפשטות צ"ל דאיירי בשעושים תשובה, אך גם לא כתוב אם הבטיחו הקב"ה על כך. ונמצא א"כ דאיכא עוד טעם לדחיית דברי השלחן גבוה.
♦
אם ברכותיו של הסנדק מסוגלות לישועה
מנהג העולם שאחר הברית נגשים כולם אל הסנדק כדי להתברך ממנו, ויש לברר מאין יצא מנהג זה. ולכאורה היה אפשר לומר שמנהג זה הוא ע"פ המדרש הנ"ל שהקב"ה מוחל לסנדק את כל עוונותיו, ומן הראוי להתברך מאדם שהוא נקי מעבירות. אך כבר כתבנו לעיל שלא מצאנו מדרש זה בחז"ל, ורק החמדת ימים הביאו. ומה גם שלפי רבי שלמה מקרלין הקב"ה מוחל לכל הנמצאים שם. כמו כן לא מצאנו שנוהגים לקבל ברכה מחתן, אע"פ שגם לו הקב"ה מוחל על עוונתיו ביום חופתו[5]. אשר על כן נלע"ד שמנהג זה יצא ממה שנהגו לכבד את גדולי ישראל בסנדקאות כדי שישפיעו על התינוק שפע רוחני, והיו כולם מנצלים את ההזדמנות היקרה ומבקשים ברכה מגדול הדור, ושוב אח"כ המשיכו במנהג זה גם אצל אנשים פשוטים, כי חשבו שעיקר המעלה היא הסנדקאות.♦
אם יום המילה חשיב יום טוב לג' בעלי ברית
גם מה שרגילים לחשוב ליום טוב לשלשת בעלי ברית לפטור מאמירת תחנון ועוד, לכאורה לא מצאנו לזה מקור שהוא ממש יום טוב לכל דיניו, וכמש"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב סימן כג) לגבי תענית ט' באב דחוי וז"ל: למה נקל גם ביום שאינו קרוי י"ט בשום מקום, ולא נזכר כלל בדברי רז"ל (בפירוש אפי' רק שיש לעשות בו סעוד' כו') שיהא לו כח לדחות תענית החמור מאד.גם בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' רב) הרגיש בזה שאינו יו"ט, שכתב וז"ל: ולשון התשבץ מעשה בימי רבנו יעקב בן רבנו יצחק סג"ל שהיה ברית מילה בט' באב (דחוי) כו' עד והלך ורחץ הוא ובעל בריתו ומלו הנער ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הצבור. ובין שיהיה בעל הברית פי' סנדקוס, ובין שיהיה מוהל, תמוה מאד שידחה התענית והאבלות הגדול של ט' באב מפני מצות המילה ויקרא י"ט למוהל או לסנדקוס, כ"ש שידחה אבלות מי"ב חדש לבני החופה מפני החתונה כנ"ל. עכ"ל. הרי שתמה מדוע יחשב יום המילה כיו"ט לסנדק והמוהל וידחה משום כך תענית החמור של ט' באב (אע"פ שהוא דחוי). אלא שעל אף תמיהתו ביטל דעתו ולמד משם בקל וחומר לנידונו שאחי החתן האבלים תוך י"ב חודש יכולים להשתתף בסעודת החתן כל שבעת ימי המשתה. ובמקום אחר כתבנו שאין לדחות תענית ט' באב דחוי מטעם אחר, עי' במאמרי בגיליון ס"ז.
♦ ♦ ♦