כתוב בתורה (דברים יג, ז-ט): כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת וגו', לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו. ופרש"י: לא תאבה לו – לא תהיה תאב לו, לא תאהבנו. לפי שנאמר: ואהבת לרעך, את זה לא תאהב. ומקורו של רש"י בספרי: לא תאבה לו – מכלל שנאמר (ויקרא י״ט: י״ח) ואהבת לרעך כמוך, יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו. ולא תשמע אליו – מכלל שנאמר (שמות כ״ג: ה׳) עזוב תעזוב עמו, יכול אתה עוזב עם זה, תלמוד לומר ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו – מכלל שנאמר (ויקרא י״ט: ט״ז) לא תעמד על דם רעך, יכול אי אתה רשיי לעמוד על דמו של זה, תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו.
ולכאורה צ"ע ההוה אמינא של הספרי שיש מצוה של ואהבת לרעך כמוך במסית, דהא איתא בגמ' (פסחים קיג:) שהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאותו, וזהו השונא הנזכר בפסוק כי תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו. וכן פסק הרמב"ם בסוף הל' רוצח וז"ל: השונא האמור בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ (ויקרא י״ט: י״ז), אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, עכ"ל. וכן הקשה הרד"פ במשכיל לדוד על פרש"י ובספרי דבי רב על הספרי, אמאי בעינן קרא למעט מסית ממצות ואהבת לרעך כמוך, פשיטא דאין מצוה זו נוהגת בו, ע"ש[1].
והנה בס' אמרי חן עה"ת (פ' ראה, סי' פז) כתב (בשם הג"ר משה שמעון שפירא שליט"א) ליישב קו' זו ע"פ דברי תוס' בפסחים שם, שמבואר מדברי תוס' שאין לשנוא לבעל עבירה "שנאה גמורה". וביאר (וכ"כ בספר דבר שמואל בפסחים שם) ע"פ מש"כ בספר התניא (פרק לב) דברשע יש מצוה לשנוא הרע שבו, ומ"מ יש ג"כ מצוה לאהבו מצד שורש נשמתו הטוב. וז"ל התניא: "ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו… מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית", ע"ש.
ולפי זה כתב בס' אמרי חן דזהו הביאור בספרי הנ"ל, דבמסית גלי קרא דאין בו מצוה של ואהבת לרעך כמוך כלל, ואינו כשאר רשעים, שיש בהם מצות שנאה ומצות אהבה בהדי הדדי, ואי לאו קרא דלא תאבה לו היה שייך במסית מצוה של ואהבת כמו בשאר רשעים, וגלי קרא שאין לאהבו כלל. ויוצא לפ"ז שדברי הספרי הן תנא דמסייע ליה ליסודו של בעל התניא, דברשע שמצוה לשנאותו, מ"מ יש מצוה לאהבו ג"כ.
♦
והנה הרמב"ם בספר המצות (ל"ת יז-יט) מנה לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו בג' לאוין ע"פ הספרי הנ"ל. ובמנ"ח (מצוה תנז) הקשה מדברי הרמב"ם בספר המצות (שורש ח) שמחלק שם בין שלילות ללאוין, ומבאר שם הרמב"ם שלפעמים אין לפרש את הפסוק כאיסור אלא כשלילת חיוב. ולפ"ז י"ל דכוונת הספרי היא שלא תאבה לו פירושו שאין בו מצות ואהבת לרעך כמוך, ולא תשמע אליו פירושו שאין בו מצות עזוב תעזוב, ולא תחוס עינך עליו פירושו שאין בו איסור לא תעמוד על דם רעך, ומנא ליה להרמב"ם לומר שיש בזה ג' לאוין. ובביאור הגרי"פ פערלא על הרס"ג (עונש כד) כתב דמטעם זה לא מנו הבה"ג ודעימיה מצות אלו, שאינן אזהרות אלא שלילות החיוב, וצ"ע על הרמב"ם.
והנה קושיא זו הקשה ג"כ בספר מצות המלך להג"ר חיים הכהן מטריפולי (דף צו ע"א מדפי הספר). וראיתי מכתב מאת הגר"ח ברלין להמחבר (שנדפס במהדורת תשס"ד של ספר מצות המלך) שבו דן בקושיא זו, והוא מיישב דברי הרמב"ם בהקדם הקושיא דאמאי בעינן קרא למימר שאין מצות ואהבת לרעך במסית, הא כבר ידעינן שאין מצוה זו נוהגת ברשע. ולפ"ז כתב דכיון דלא בעינן קרא לשלול מצות ואהבת לרעך במסית, ע"כ צ"ל שכוונת התורה היא לא שלילת החיוב אלא אזהרה ממש, לאסור את האהבה למסית. ומסיים הגר"ח ברלין: "ואחרי שהוכחנו דפירושא דלא תאבה לו אינו רק שלילת החיוב לבד אלא לחייבו בלאו גמור, שוב למדנו גם ללאוין האחרים שנאמרו בפסוק זה, ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו, שגם המה באו לחייב בלאוין גמורין, והוא על פי מדת דבר הלמד מענינו, ופשוט".
ודברים אלו של הגר"ח ברלין הם בניגוד גמור למה שנתבאר לעיל (מדברי האמרי חן ע"פ בעל התניא) - דלפי מה שנתבאר לעיל, נקודת ההתחלה היא שיש מצוה של ואהבת לרעך גם ביחס לרשעים, ולכן בעינן קרא דלא תאבה לו ללמד שאין מצוה זו נוהגת במסית בפרט. אולם לפי דברי הגר"ח ברלין, נקודת ההתחלה היא שאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים, וא"כ פשוט שאינה נוהגת במסית, ולכן לא בעינן קרא דלא תאבה לו לשלול חיוב זה, וע"כ צ"ל דהפסוק בא ללמד שיש איסור לאו לאהוב את המסית.
אלא שלכאורה קשה על דברי הגר"ח ברלין מדברי הספרי הנ"ל, דלפי דבריו מהו הפירוש בדברי הספרי "מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו", דמבואר שמבלי הפסוק של לא תאבה לו הייתה מצות ואהבת לרעך נוהג במסית, וכנ"ל. אולם יש להביא סימוכין לדברי הגר"ח ברלין מדברי הרמב"ם. דהנה כתב הרמב"ם בהל' עבודה זרה (פ"ה ה"ד) וז"ל: ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר ״לא תאבה לו״ (דברים י״ג: ט׳). ולפי שנאמר בשונא ״עזוב תעזוב עמו״ (שמות כ״ג: ה׳), יכול אתה עוזב לזה, תלמוד לומר ״ולא תשמע אליו״ (דברים י״ג: ט׳). ולפי שנאמר ״לא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא י״ט: ט״ז), יכול אי אתה עומד על דמו של זה, תלמוד לומר ״לא תחוס עינך״ (דברים י״ג: ט׳), עכ"ל. הרי שביחס ללאוין דלא תשמע אליו ולא תחוס עינך הביא הרמב"ם במילים שלו את דברי הספרי: "ולא תשמע אליו – מכלל שנאמר (שמות כ״ג: ה׳) עזוב תעזוב עמו יכול אתה עוזב עם זה תלמוד לומר ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו – מכלל שנאמר (ויקרא י״ט: ט״ז) לא תעמד על דם רעך יכול אי אתה רשיי לעמוד על דמו של זה תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו". אולם ביחס ללאו של לא תאבה לו, לא הקדים הרמב"ם לומר "לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול אתה אוהב לזה…" ומזה משמע דהרמב"ם ס"ל שבאמת גם בלי הפסוק דלא תאבה לו, לא היה שום הוה אמינא שצריך לאהוב את המסית.
וראיתי בספר משנת חכמים (סי' כג-כד, צפנת פענח אות ב, צויין במנ"ח) שכתב כן בפירוש דברי הספרי מעצמו וז"ל: הא דאיתא בספרי מפני שאמרה תורה ואהבת כו', אין לומר דאי לאו האי קרא דלא תאבה הו"א דמחויב לקיים מ"ע של ואהבת, ובאמת זה אינו, דהא עכ"פ ראה בו דבר ערוה ומצוה לשנאותו, אלא צחות הלשון כך הוא, דבא הכתוב ללמד שאם אוהב אותו עובר בלאו, כ"נ ואינו בכלל [ו]אהבת, עכ"ל. וזהו כדברינו בביאור דעת הרמב"ם שהשמיט את דברי הספרי, וכדברי הגר"ח ברלין שא"צ לשלול את המצוה של ואהבת לרעך במסית[2].
נמצא שאף שמפשטות דברי הספרי נראה כיסודו של בעל התניא שיש מצות ואהבת לרעך ברשעים, מדברי הרמב"ם יש לדייק איפכא, דמהא דלא הביא הרמב"ם את הספרי כצורתה, לכאורה מבואר שהבין כדברי המשנת חכמים והגר"ח ברלין, שאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים.
♦
והנה כתב הרמב"ם בסוף הקדמתו לפרק חלק, לאחר שביאר את י"ג העיקרים, וז"ל (בתרגום הר"י קאפח): וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה׳ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק. והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנאו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה׳ אשנא וכו׳, עכ"ל.
ודברי הרמב"ם צ"ע, שמדבריו אלו נראה ברור שיש מצוה לאהוב את הרשעים אם הם מאמינים בי"ג העיקרים: "וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה׳ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות", והוא סתירה לדבריו בהל' רוצח הנ"ל, שפסק שמצוה לשנוא את הרשעים. ובספר אמרי חן הנ"ל הביא מספר טל תורה להגר"מ אריק (פסחים קיג:) שכתב לבאר את דברי הרמב"ם ע"פ היסוד של בעל התניא, דברשע שמאמין בי"ג עיקרים, מצוה לאהבו ולשנאותו, ותרווייהו אית בהו, אבל בכופר בי"ג עיקרים אין כאן מצות אהבה כלל. וכמש"כ בעל התניא עצמו שם וז"ל: ולא אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קלט כב) "תכלית שנאה שנאתים" וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת, עכ"ל.
אולם זהו כנגד מה שביארנו בדעת הרמב"ם ע"פ ספר משנת חכמים, דהרמב"ם השמיט את תחילת דברי הספרי בענין קרא דלא תאבה לו משום דהרמב"ם ס"ל דדברי הספרי לאו בדוקא אמורים, דלא בעינן קרא לשלול מצות ואהבת לרעך במסית, דאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים כלל. ואם נימא דהרמב"ם פליג על יסודו של בעל התניא וס"ל שאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים, אכתי צ"ע מדברי הרמב"ם בפ' חלק דמבואר שנוהגת מצות ואהבת לרעך ברשעים. אולם המעיין בטל תורה שם יראה שכתב ליישב את דברי הרמב"ם גם באופן אחר, דברשע כל זמן שלא התרה בו עדיין מצוה לאהבו, וכמפורש בדברי הרמב"ם בהל' רוצח שהבאנו לעיל, משא"כ בכופר בי"ג עיקרים, מיד פקעה ממנו המצוה של ואהבת לרעך. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק עם הדיוק הנ"ל בהל' עבודה זרה, ואין ראיה מדברי הרמב"ם בפ' חלק ליסודו של בעל התניא.
והנה במכתבו הנ"ל הוסיף הגר"ח ברלין לבאר את דברי הספרי, אמאי דרשו מקרא דלא תאבה לו שאסור לאהוב את המסית ומקרא דלא תשמע אליו שאסור לפרוק ולטעון עמו (ובמצות המלך שם הביא שבמקצת דפוסי ספר המצות כתוב בהם איפכא), וביאר ע"פ דברי חז"ל בתו"כ (מובא ביומא דף ד:): "קול לו, קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו", ופרש"י שם בד"ה קול לו קול אליו וז"ל: וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז), לו היה יכול לומר, וכתב מדבר אליו, ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד, משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת, לא היה הקול נשמע לישראל, עכ"ל. והיינו דשאני קול לו מקול אליו, דקול לו פירושו שהקב"ה דיבר עם משה, אבל כל ישראל ג"כ שמעו את הקול, אבל קול אליו פירושו שמשה לבדו שמע את הקול. וע"פ זה ביאר הגר"ח ברלין דמשו"ה דרשו חז"ל קרא דלא תאבה לו ביחס למצות ואהבת לרעך כמוך, דכיון שכתוב "לא תאבה לו" ידעו חז"ל דמיירי בדבר שאין המסית לבדו מופקע ממנו, והיינו מצות ואהבת לרעך, שגם בשאר רשעים ליכא מצוה זו (ואף שהמסית מיוחד שיש ג"כ לאו באהבתו, מ"מ אין הוא מיוחד בזה שאין בו מצות ואהבת לרעך). אבל ממה שנאמר ולא תשמע אליו הבינו חז"ל דמיירי בדבר שהמסית לבדו מופקע ממנו, והיינו מצות עזוב תעזוב עמו, שמצוה זו נוהגת בשאר רשעים. ודפח"ח.
ולפי ביאורו של הגר"ח ברלין בדרשת הספרי, יוצא שאף מהספרי איכא סיוע לסברתו שאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים, דמשו"ה יליף הספרי מקרא דלא תאבה לו שאין לאהבו, שבזה המסית יש לו צד השווה עם שאר רשעים שאין בהם מצות ואהבת לרעך, ודלא כבעל התניא.
אולם מדברי הגר"א באדרת אליהו נראה שהוא הבין דרשת הספרי באופ"א, ע"ש, ולפי דבריו אין ראיה מדרשת הספרי שאין מצות ואהבת לרעך נוהגת ברשעים.
♦ ♦ ♦