א.חיוב בדיקת סימנים
בגמ’ "אמר רב יהודה אמר שמואל, הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה". וכן נפסק בשו"ע (סי’ כה סע’ א).ויתכן שהוא חיוב דאורייתא, כמו שדרשו בתורת כהנים (ויקרא יא, מז. מובא ברש"י עה"ת שם): "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור – בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו".
♦
ב.
אופן הבדיקה
כתב הרמ"א (סע’ א): "ונהגו לבדוק בדרך זה, שתוקף אגודל על שיפוי כובע, ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ, ואז יכול לראות אם נשחטו רובן".ובט"ז (סק"א) כתב בשם מהרי"ל בשם רבו, שראוי ונכון להעביר ידו תוך החתך להרגיש אם נשחט רובו כראוי, דבראייה קשה לבדוק יפה, דבית השחיטה מלא דם. אבל גם על זה אין לסמוך לבד לכתחלה, אלא בעינן תרוויהו ראיה ומשוש (תבו"ש סי’ א סקס"ח).
ובכה"ח (סק"ב) כתב בשם הזבחי צדק שעתה הנהיגו השוחטים שאחר השחיטה מושיט אצבעו בבית השחיטה, ומוציא הקנה והושט ורואה אם נשחטו כראוי, ובזה אין עוד חשש.
כתב השו"ע (סע’ ב): "הבודקים בנוצה לראות אם נשחט הרוב טועים הם". ונראה שהיו טועים לתחוב נוצה דרך הפה שתצא דרך בית השחיטה, והיו סומכין על כך לומר שאם יצא נשחט רובו (שו"ר שכן ביאר הפרי תואר סק”ד, ועי’ בכה”ח סקט”ז עוד ביאור), וזה טעות, דיתכן שבאמת לא נשחט רובו ובכל זאת תצא הנוצה, וגם יתכן שלא היה רוב והנוצה קרעה את הקנה.
ג.
הדין אם לא בדק
המחלוקת בגמרא:בגמ’ שם: ”לא בדק מאי, ר’ אליעזר בן אנטיגנוס משום ר’ אלעזר ברבי ינאי אמר: טרפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא: נבלה ומטמאה במשא"[1].
ובגמ’ התבאר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ועכשיו מתה לפנינו, ואינך יודע אם בשחיטה כשרה מתה, העמידנה על חזקת איסורה, והרי היא נבלה ומטמאה במשא, אבל ר’ אלעזר ברבי ינאי ס"ל "בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן”.
ונחלקו הראשונים בביאור סוגיא זו:
רש"י פי’ דנחלקו מהו חזקת האיסור של הבהמה, לדעת ר’ אליעזר בר’ ינאי הבהמה בחזקת איסור אבר מן החי, ואף שכעת בודאי אינה חיה, מכיון שיש ספק אם נתנבלה בשחיטתה, אסורה באכילה כנבלה[2] מכח חזקתה שהיתה אסורה באכילה בחייה [משום אבר מן החי], ואילו טומאת משא אין לה, דהרי בחייה בחזקת טהרה היתה, דהרי בשר מן החי אינו מטמא.
ותנא דמתניתא ס"ל דמטמאה במשא, משום שחזקת איסורה הוא שאינה שחוטה, ועכשיו שהבהמה מתה העמידנה בחזקת שמתה בלא שחיטה, והרי היא נבלה ומטמאה. ע"כ פירוש רש"י בתוספת ביאור ע"פ הנמוקי הגרי"ב, וכעי"ז בחת"ס.
הראשונים (ראה תוס’ ביצה דף כה.) הקשו על פרש"י, מאי נפק"מ דבהמה בחזקת איסור אבר מן החי, הרי במיתתה יצאה מידי איסור אבר מן החי אפי’ לא נשחטה כראוי, ואיך נפשוט מאיסור אבר מן החי שלא נשחטו רוב הסימנים ואסורה באכילה. ולכן פי’ דחזקת האיסור הוא איסור חסרון שחיטה – שאינה זבוחה, ורק נחלקו אם מחזיקין מאיסור לטומאה [ולתוס’ בחולין כל האיסור הוא רק מדרבנן כדלקמן]. והרשב"א כתב בדעת רש"י דמצינו דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר, כל שלא יצא לכלל היתר בלא מעשה וממשיכה חזקת איסורו. [ראה עוד באורך בנספח בביאור הסוגיא על פי שיטת רש"י.]
מחלוקת הראשונים אם יש רוב להכשירה מדאורייתא:
שיטת התוס’ (ד"ה ואסורה באכילה, בתוספת ביאור ע"פ המהר"ם) דבודאי אילו היתה אסורה מן התורה, הוה מטמאה נמי במשא, דבחזקת אינה שחוטה עומדת וממילא היא נבלה. אלא האמת היא שמדאורייתא אין ספק שמותרת אף באכילה, משום דרוב פעמים שוחט שפיר, ורוב עדיף מחזקה. ורק מדרבנן החמירו לאסור את הבשרג, ולדעת ר’ אלעזר ברבי ינאי לא החמירו אלא לאוסרה באכילה [אולי משום דבחייה היתה טהורה].[3]
והטעם דאף דאיכא רובא אסורה מדרבנן, אולי י"ל דהוא קנס חכמים על שביטל מצוה דאורייתא דבדיקת סימנים. ושו"ר שכ"כ בבינת אדם (שער רוב וחזקה אות ה). [אולם ראה לקמן ביאור המרדכי בתי’ קמא.]
אולם הרשב"א כתב דאף שיש רוב להכשיר כדברי התוס’, מכיון שרוב זה תלוי במעשה – לא אזלינן בתריה, ומשום הכי אוקמוה רבנן[4] אחזקת איסורה הראשון, אבל חזקת טומאה לא הייתה לה, ומספק לא מוקמינן לה. ותנא דברייתא ס"ל דמ"מ בחזקת חיה היתה, וחיה שמתה נבלה היא, ומספק שמא נשחטה אל תוציאנה מטומאה. [ועי’ בשיטמ"ק בשם רא"ה: "שהרי סופה מאליה לבא לכלל נבלה, הלכך מעכשיו היא בחזקת אותו איסור".]
ועי’ בהגהות רעק"א (ליו"ד סי’ ב סע’ ב) שביאר דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א והתוס’ דאיכא רוב, אלא דס"ל דרוב התלוי במעשה מדאורייתא לא אזלינן בתריה. עי"ש. [גם בשו"ת אחיעזר (סי’ ב אות ב’) כתב דלדעת הרמב"ם הוא דאורייתא דלא כתוס’. וכ"כ בתומת ישרים – דרך תמים על הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהויא נבלה ודאי דאורייתא ולוקין עליה.]
במדרכי (סי’ תקעח) כתב דליכא למימר זיל בתר רובא, דכיון דבחזקת איסור עומדת, איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי רובא. ועוד דאין רוב זה מבורר, דכמה פעמים שוחטין ואין רוב סימנים נשחטין. ובבינת אדם (שער רוב וחזקה אות ה) כתב דלתירוץ א’ דלמרדכי אסורה מדרבנן כדברי התוס’, ולתירוץ הב’ הוא דאורייתא, דאין רוב שרובא דסימנים נשחטין. וכן משמע בתבו"ש (סק”ג) דלפי המרדכי הוא מדאורייתא.
וכן בשו"ת הרא"ש (כלל עשרים סי’ יד) כתב דלא מצינו בשום מקום דאמרינן רוב השוחטין שוחטין את רוב הסימנים, דנוכל לסמוך על רוב כזה לאפוקי מחזקת אינה זבוחה.
כאיזה מ"ד פסקינן, והאם הוי נבלה דאורייתא אף לקולא:
הרמב"ם (פ"א מהל’ שחיטה הל’ יב) כתב דהרי זו נבלה, וכן הרי"ף והרא"ש בפסקיו (סי’ יד) נקטו דמטמאה במשא. [ונראה דגרסו "דאמר רב הונא", דהיינו דהוא מסייע לתנא דברייתא.] אולם בפמ"ג (פתיחה להל’ שחיטה שורש ד’) הבין דלא פסק הרמב"ם לעניין טומאה, דרק כתב הרי זו נבלה ולא הוסיף ומטמאה במשא. וגם בתבו"ש (סק”ג) כתב שהרמב"ם לא הכריע בזה וכן הרי"ף. אבל הכס"מ והפר"ח (סק"א) הבינו דפסק הרמב"ם דגם מטמאה.
במעדני יו"ט (אות ח’) כתב דאף שאין דרך הרא"ש והרי"ף לפסוק בהל’ טומאה, היות ואין בהם נפק"מ האידנא, מ"מ הכא מילתא אגב אורחא קמ"ל.
אולם לכאו’ יש בזה נפק"מ דאי מחזקינן לה נבלה דאורייתא לכל עניין, ה"ה אף לקולא לעניין אותו ואת בנו ולעניין כיסוי הדם. ובכס"מ כתב על הרמב"ם דפסק דהוי נבלה "לחומרא".
והמאירי נקט דאינה אסורה אלא באכילה, וגם הרמ"א (בסוף הסי’) נקט לשון כל ספק בשחיטה הוי "טרפה", וצ"ע אם כתב כן בדוקא, ובדרכ"מ העתיק ממהרי"ו: כל ספק בשחיטה "פסול". [ויותר נראה דנקט טרפה אגב שיטפיה, דסע’ זה איירי בטרפות שאירע לאחר שחיטה, ובא לומר דאם אירע ספק בשחיטה אסורה, ומש"כ טרפה לאו דוקא.]
ואף אם ננקוט כפי שנראה מרוב הראשונים, דהויא נבלה[5], עדיין לא יצאנו מידי מחלוקת אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואף שכנ"ל בתשובת הרא"ש חלק במפורש על שיטת התוס’, והנראה שכן סתימת שאר הראשונים, וס"ל דליכא רוב מדאורייתא. עדיין יש להסתפק אם גם טומאת הנבלה שבה הוא מדאורייתא, דבהגהות רעק"א (סע’ א) כתב דשיטת תנא דברייתא דהויא נבלה ומטמאה במשא, הוא רק מדרבנן. דמדאורייתא רק לעניין אכילה מוחזקת באיסור אינה שחוטה, אבל לעניין טומאה עד עתה טהורה היתה. ומדרבנן הוא דאמרינן שכיון ולעניין אכילה בחזקת איסור עומדת, יש להכריע דנתנבלה, וע"כ הרי היא גם טמאה [אם משום דלא להוי כתרתי דסתרי, או משום דגם לטומאה יש קצת חזקה, דכל בהמה עומדת למות (עי’ בדברי הרשב”א והרא”ה הנ”ל)].
וביד אברהם (סע’ א) כתב דאפי’ אי הוי נבלה רק לאיסור אכילה (טרפה ואסורה באכילה כראב”י), כיון דיש עליה שם נבלה לאיזה עניין, אינה נקראת שחיטה לעניין אותו ואת בנו, ואין זה דומה לטרפה ששחיטתה מוציאתה מידי נבלה לגמרי. ולא זכיתי להבין את דבריו. גם בתבו"ש (סק”ג) נראה דאפי’ אם אינה מטמאה במשא, אין בה משום אותו ואת בנו [אלא שפסק לחומרא לחוש לדעת התוס’ שאינה אסורה אלא מדרבנן], והפמ"ג (שפ"ד סק"א) תמה עליו.
ולהלכה נראה דלא יצא הדבר מידי ספק, אי הוי נבלה אף לקולא.
ולעניין כיסוי הדם, לכאו’ יש לפוטרה אפי’ אם לא יצא הדבר מידי ספק נבלה, לדעת רוב הראשונים דהספק כאן הוא דאורייתא, ובחזקת איסור עומדת, דלא קרינן ביה "אשר יאכל - ושפך את דמו", וכ"כ הב"ח (סי’ כח).
אולם בשו"ע (סי’ כח סע’ כ) פסק גבי נמצא הסכין פגום שחייב לכסות בלא ברכה, עי"ש בש"ך (סקכ"ז) ובפמ"ג (בפתיחה להל’ שחיטה שורש ד). אלא שיש לחלק בין הספיקות, וכאן שיש חזקת איסור יהיה פטור גם לדעת השו"ע, וכמ"ש בפמ"ג (בפתיחה שם), דבסי’ כח מדאורייתא אינו אסור מספק, שמדאורייתא יש להעמידה על רוב כשרות [דיש לה ס”ס שמא בעור נפגמה ושמא שחט בחלק הסכין שאינו פגום, וס”ס הוי כרוב], ורק מדרבנן הוי ספק משום דסמכינן מיעוטא לחזקה, מה שאין כן בלא בדק הסימנים הוי ספק שקול, ואוקי אחזקתה ואסורה מדאורייתא ודאי ולוקין עליה.
אולם לדעת התבו"ש הנ"ל דחייש לשיטת התוס’ דאסורה רק מדרבנן, גם לעניין כיסוי הדם יש להחמיר. וכ"כ בכה"ח (סק"ד).
חידוש הרעק"א להתיר את חלבה:
בהגהות רעק"א (סע’ א) כתב להתיר את החלב שנמצא בבהמה שלא נבדקו סימניה, ע"פ שיטתו הנ"ל דרק לאיסור אכילה יש אומרים דאיכא חזקת איסור דאורייתא, אבל טומאת הנבלה שבה לכו"ע אינה אלא מדרבנן.
וסברתו, דכיון שהחלב בחיי הבהמה עומד בחזקת היתר, א"כ הרי לכל היותר לא יהיה החלב אסור אלא מדרבנן, כי היכי דלא ליהוי תרתי דסתרי. וא"כ יש לנו לפסוק לקולא כדעת ר’ אלעזר בר’ ינאי, דלית ליה תרתי דסתרי, ומטהר הבהמה אף שאוסרה באכילה, וה"ה שאת חלבה יתיר.
ואף לולי שנאמר דהא דלא פלגינן בין איסור אכילה לטומאה הוא מדרבנן, מ"מ אפשר דלתנא דברייתא טמאה משום שאין לה חזקת טהרה בחייה, "דמה שלא היתה מטמאה היינו מטעם דבבעלי חי לא שייך קבלת טומאה והרי מתה לפניך, מש"ה מהני חזקת איסור דבהמה שתהא מטמאה בנבילה” (כסברת הרשב”א והרא”ה הנ”ל). אבל לעניין החלב שפיר אית לה חזקת היתר, ומודה תנא דברייתא דחלבה מותר.
וגם אם נאמר דלתנא דברייתא חזקת איסור האכילה מועילה אף לאסור החלב, שכל חיה שמתה חלבה אסורה, ומספק אתה בא להוציאה ולהתיר חלבה לא תוציאנה מספק. מ"מ מכיון שדעת הרשב"א והתוס’ (הנ"ל) דגם הבהמה אינה אסורה אלא מדרבנן, דבאמת רוב השוחטין שוחטין רוב, א"כ יש לנו לפסוק לקולא כדעת ר’ אלעזר בר’ ינאי שמחלק באין איסור אכילה לטומאה, וה"ה שנחלק בין איסור בשרה לחלבה.
וביותר למ"ש הפרישה (סימן פ"ז) דחלב נבילה אסור רק מדרבנן דלא נגמר באיסור, אז בודאי יש לסמוך על התוס’ והרשב"א דמדאורייתא איכא רוב, וא"כ יש לפסוק לקולא כראב"י דאין מחזיקין מאיסור לטומאה, וה"ה שאין לאסור את החלב.
וביותר נראה דאף לתנא דברייתא, אם החלב אסור רק מדרבנן, ומדאורייתא יש רוב ששוחטין רוב, אין זה תרתי דסתרי אם לא נחזיק מהבהמה לחלב. דכיון שמדאורייתא אין כאן חזקת איסור, אלא דרבנן אמרו סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, שוב אין כאן סתירה, דלעולם אין אנו מכריעים לעניין אחד שיש כאן ספק ולעניין אחר דאין כאן ספק. דלעולם לענין הבשר שיש בו חשש דאורייתא אסור מספק, ולגבי החלב שהוא דרבנן מותר מספק ואין בזה שום סתירה. [מה שאין כן לעניין טומאה שהוא חשש דאורייתא, לתנא דברייתא הוי תרתי דסתרי אם נסמוך על הרוב לטהר הבשר ולא להכשירו באכילה.] ועפ"ז יוצא שלדעת הפרישה ברור שהחלב מותר.
אלא שלדעת הב"ח (בקו"א) דחלב נבילה אסור מדאורייתא, דהוא כאבר מאבריה, צ"ע. דאף שעדיין יש להתיר מכח הסברות הנ"ל, או שיש לפסוק כראב"י משום דאיסור הבהמה אינו אלא מדרבנן, או דאיסור האכילה הוא דאורייתא אבל שלא נחלק לעניין הטומאה והחלב הוא רק מדרבנן. מ"מ יש לפקפק על זה, דאפשר לומר דלדעת הב"ח גרע החלב מן הטומאה, ואף לראב"י דאינה מטמאה י"ל דהחלב אסור, דהרי לדעת הב"ח החלב הוא כאבר מאבריה ונעשה החלב נבילה. ואף שבחיי הבהמה החלב מותר, היינו רק לאחר שנחלב, אבל כל זמן של פרש, הרי הוא בכלל הבהמה דאסורה משום אבר מן החי, ולאחר מיתתה הוי נבלה. ולכן צ"ע בהיתר זה לדעת הב"ח. עכת"ד הרעק"א.
וסיים הגרעק"א: “מ"מ לדינא כיון דלדעת הפרישה הדבר ברור דהחלב מותר כמ"ש וגם לדעת הב"ח הדבר בספק עומד. וממילא יש לסמוך על רוב הפוסקים[6] דגוף הבהמה אינה אסורה אלא מדרבנן והחלב מותר. ויש להסתייע בזה דעת התפל"מ שכ' (בסימן פ"ז) דחלב נבילה אף מדרבנן מותר באכילה כנלע"ד לדינא להתיר החלב. וה' יצילנו משגיאות”.
♦
ד.האם צריך לבדוק מיד
המהרי"ק (סי’ לח, הובא בב"י) כתב בשם שחיטת האשכנזים, שצריך לבדוק את הסימנים מיד לאחר השחיטה, ואם לא בדק מיד, נהגו לאסור אף בדיעבד. ונראה טעמו משום שיש לחוש שמא יתרחב החתך ע"י פרכוס העוף, עי’ בדרכ"מ וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד סק"ג) ע"פ הש"ך. אולם הט"ז (סק"א) כתב הטעם, שמא ישכח ולא יבדוק אח"כ. עי"ש.המהרי"ק חלק על שחיטת האשכנזים, וכתב שאין שיטת ההלכות מוכחת כן להצריכה בדיקה קודם שתצא מידו, וכ"ש שאין לאסור בדיעבד, וכן סתימת כל הפוסקים.
הרמ"א (סע’ א) פסק דלכתחלה יש לבדוק מיד, אבל בדיעבד מותר, ולא חיישינן שעד שבדק נתרחב החתך.
הב"ח כתב לחלק שאם נמצא לאחר זמן שחוט רק רוב, חיישינן שנתרחב ובאמת שחט רק מיעוט, אבל אם נמצא שנשחט כולו לא חיישינן שנתרחב ובאמת שחט רק מיעוט. עי"ש הוכחתו.
בש"ך דחה את דברי הב"ח, וכתב בשם אביו זצ"ל חילוק נכון, דבקנה חיישינן דדרכו להתפרק, אבל בושט כל שנמצא שחוט רוב אפי’ לאחר זמן, לא חיישינן, דאין דרכו להתקרע ברוחב.
בפמ"ג (שפ"ד סק"ג) כתב דחשש שמא יתרחב מחמת פירכוס אינו שייך אלא בעוף, אולם לטעם הט"ז יש לחוש שמא ישכח, ואף בבהמה צריך לבדוק מיד.
ועוד נפק"מ בין הטעמים כתב הפמ"ג שם, דאם ציוה לאחר להזכירו לבדוק, לדעת הט"ז מותר לכתחלה שלא לבדוק מיד. [ועפ"ז בבהמה ואמר לאחר להזכירו, לכו"ע אין צריך לבדוק מיד (ד"ע).]
בשמלה חדשה (סע’ ג) פסק דגם בבהמה צריך לבדוק מיד, ובדיעבד אם לא בדק מיד, בבהמה כשר, ובעוף, אם מצא כל הסימן שחוט כשר, אבל אם נמצא רק רובו שחוט אין להקל כי אם ברוב גדול כשני שלישים, ובמקום הפסד מרובה דוקא, ובכל זה אין חילוק בין קנה לושט. ובכה"ח (סקי"א) הביא בזה מחלוקת אחרונים, והכריע דנראה דאם לא פרכס הרבה ולא קפץ בכח מלמטה למעלה, יש להקל ברוב גדול אף באין הפסד מרובה.
♦
ה.
האם צריך לבדוק שלא הגרים ושלא נעקר
לבדוק אם נעקרו הסימנים:כתב בתשובת הרא"ש (כלל עשרים סי’ יג, וכ”פ בפסקיו סי’ יד): "אם ברור לו שנחתכו הסימנים כראוי, נפקא מחזקת שאינה זבוחה, והרי היא בחזקת היתר, וכל ספק שיארע בכל י"ח טרפות תלינן לקולא ולא מצרכינן לבדוק, זולתי הריאה דשכיחא בה טרפות, ובכל שאר טרפות סמכינן ארובא. וכן בעיקור סימנין לא הצריך בדיקה דסמכינן ארובא, וגם איכא אמורא דאמר דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה. הלכך נראה שא"צ לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה, שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב סימנים בלא הגרמה”.
וכתב הב"י דזהו לאפוקי מהבה"ג שכתב שצריך לבדוק שאינה שמוטה, דס"ל להרא"ש דאף דהוא פסול בשחיטה, כיון דרוב בהמות אין סימניהן עקורין בחייהן, אין לחוש שמא אירע כן בבהמה זו בשעת השחיטה[7]. וכן הר"ן כתב דלא הודו לבה"ג, דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא. וכן פסק הרמ"א (סע’ א) דא"צ לבדוק אחר השמוטה.
אולם הש"ך (סק"ב) כתב דרק לעניין דיעבד לא קי"ל כבה"ג, אבל לעניין לכתחלה צריך לבדוק דהוי דבר המצוי, כמו בדיקת הריאה, משום דשכיחי בה טרפות. ועוד, שכן דעת הרבה ראשונים שצריך לבדוק, ודברי בה"ג דברי קבלה וצריך לחוש להם. וכ"פ בשמלה חדשה (סע’ ב), וכ"כ בכה"ח (סק"ה) בשם הרבה אחרונים.
לבדוק שלא הגרים:
לעניין הגרמה, כנ"ל הרא"ש כתב דצריך לבדוק, ובב"י הביא שכ"כ האורחות חיים. וכן נראה פשוט ע"פ הסוגיא, דהרי אי הגרים הויא נבלה, ובהמה בחזקת איסור שאינה שחוטה, והיאך נתירנה בלא בירור שנשחטה במקום הראוי.
אולם בב"י כתב שלא ראה שום אדם שבדק כן. ותירץ שנראה שלעניין הגרמה אפשר לסמוך על אומד הדעת, שכל שנראה בעיניו מאומד הדעת ששחט במקום שחיטה מפיק מידי הגרמה. ולכן בשו"ע (סע’ א) כתב בסתם שרק צריך לבדוק ששחט את הרוב, ובשם יש מי שאומר כתב שצריך גם לבדוק ששחט בלא הגרמה.
בתבו"ש (סק"ב) כתב דהטעם דאין בודקין אחר הגרמה, הוא מפני ששוחטין באמצע הצואר או סמוך לו, אבל אם שחט למעלה או למטה, לכו"ע חייב לבדוק אפי’ לעניין דיעבד, ובזה מיירי הרא"ש. ואפי’ לדעת התוס’ [שבדיקה ששחט רוב אינה אלא מדרבנן], הוי ספק דאורייתא ולחומרא, דאין רוב שלא הגרים בכהאי גוונא. [וגם בט"ז (סק"ב) ביאר דהרא"ש איירי בשחט סמוך לראש].
♦
ו.נשחטה בחזקת היתר עומדת
בגמ’ "אמר רב הונא נשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה". ופרש"י (ד”ה דאע”ג דאיתיליד) דסתם בהמה אינה טרפה, ותלינן שאירע לאחר שחיטה.ובגמ’ מבואר דהיינו אפי’ אי אתיליד בה ריעותא, כגון שבא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן נקובין, אין חוששין שמא הנקב היה בה בחייה (עי’ בפי’ הרא"ה בשיטמ"ק). וכן נפסק בשו"ע (סע’ ג).
ובתוס’ (ד"ה אמר ליה) כתבו דאפי’ יש בו נקבים הרבה שלא במקום שיניו, תלינן כולהו בזאב, וכ"פ השו"ע בסי’ לו סע’ ה, וכ"כ כאן הט"ז (סק"ה) והש"ך (סק"ו).
עי’ בסימן ל"ו שאר פרטי הדינים השייכים לזה, דשם מקומן.
ז.נמצאה בה טרפות שבודאי היתה בה מחיים
אם נמצאה בה טרפות שאין לתלותה בלאחר שחיטה, האם בכל זאת מעמידים אותה על חזקתה עד שעת שחיטה, דרוב בהמות כשרות הן, והנפק"מ להכשיר את חלבה.בתוס’ דף יא. (ד"ה אתיא מפרה אדומה) הוכיחו דחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חשובה חזקה. ולכן בהמה זו שנמצאת טרפה, אף שלא נולדה טרפה, ובודאי היתה כשרה מעיקרא, אין לומר שנעמידנה על חזקת כשרות עד שעת שחיטה ונכשיר את חלבה.
שאר הראשונים (רא"ש, רשב"א, בשם ר’ יונה בשם ר’ שמשון בר’ שמשון ועוד) חלקו, דאף דכן הוא לעניין חזקה[8], אולם הכא איכא חזקה מבוררת משעת לידתה, מכח רוב בהמות כשרות הן. כדמוכח בסוגיין (דף ט.).
אלא שיש לחלק, דבסוגיין יש לתלות דאירע כן לאחר שחיטה, מה שאין כן בנמצא שהיתה טרפה מקודם שחיטה, הרי מוכח דיצאה מכלל הרוב. ובמשמרת הבית להרשב"א (בית ג’ שער ו’) כתב בדעת המתירים דגם הם לא התירו אלא בטרפה שאפשר לתלותה שאירעה בשעת שחיטה בעודה מפרכסת, כגון שנמצא מחט נוקב בבני מעיה. [ולפי דבריו אפשר דליכא פלוגתא עם התוס’].
אולם מדברי המתירים לא משמע כן, אלא נראה דס"ל דרובא עדיף מחזקה וחזקה הבאה מכחה עדיפה ומכשירה אפילו לא נודעה שעת כשרות בבירור, דהרוב הוי כודאי עד דנכנסה למיעוט, ומעמידים שלא נכנסה למיעוט עד שעה אחרונה (ע”ע בלשון הרא”ש בתשובה כלל עשרים סי’ טו-ב). ולדעת הסמ"ק ועוד אפי’ בטרפה שודאי אירעה ג’ ימים לפני שחיטה, החלב שמקודם ג’ ימים מותר. עי’ טור יו"ד סי’ פא.
ועי’ בנחלת דוד (על התוס’ בדף יא.) שהאריך בכל זה בדברים ברורים.
וסוגיא זו שייכת לסי’ פא, עי’ שם כל השיטות בזה להלכה, ובמה שהאריך הט"ז (בסק"ב) לתמוה על הרשב"א. ואכמ"ל.
♦
ח.
טרפות שספק אם היתה בה מחיים
והנה מוכח דלכו"ע אפי’ היכא דאפשר לתלות שהמחט נתחב בבני מעיה בשעת פירכוס, אין זה מועיל להכשיר את בשרה אלא רק את חלבה. וצריך לבאר אמאי לא נעמידנה על חזקת היתר דרוב בהמות כשרות הן, וכמו בסוגיא דידן דנטל זאב בני מעיה. ועוד, כי לא אמרינן בחזקת היתר עומדת לעניין הבשר אמאי מקלינן לעניין החלב.והנה כן מפורש ברשב"א בשם רבו (דף י: ד"ה ולעניין), דאם נשבר כנף או רגל העוף במקום המטריפה, ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, ספק דאורייתא היא ולחומרא, וכמו בספק בשחיטה. ורק היכא דיש במה לתלות, כגון בנטל זאב בני מעיה [וה"ה בנדו"ד אם דרכו על העוף לאחר השחיטה או שפירכס ונלחץ אל הקיר], תלינן לקולא, לפי שיש דבר לפנינו לתלות להיתר ואין דבר לפנינו לתלות לאיסור.
ובשב שמעתתא (שמעתתא ה’ פ"ט) כתב לבאר את דעת הרשב"א, דס"ל דמחזקינן מאיסור לאיסור (עי’ לעיל ריש אות ג’), דאלולי מעשה השחיטה היתה אסורה משום אבר מן החי, והשתא דיש לנו ספק אם שחיטתה התירתה, דדלמא טרפה היא, העמידנה בחזקת איסור ואימר דנטרפה קודם השחיטה.
[ואף שרוב בהמות כשרות הן, ורובא עדיף מחזקה, הכא דנמצאת בה ספק טרפות יצאה מכלל הרוב. אלא א"כ יש לנו במה לתלות להיתר כמו במעשה דזאב (ד"ע).]
מה שאין כן לעניין החלב, הרי היה החלב מותר בחייה[9], ומספק אל תוציאנה מחזקתה, ותלינן דלא אירעה בה הטרפות עד שעת שחיטה. ולכן הרשב"א התיר את החלב כנ"ל.
מנגד התוס’ ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור (וכנ"ל בריש אות ג), ואפי’ כשנולד הספק מחיים (תוס’ חולין דף מג: ד"ה קסבר), ולכן תמהו מדוע קי"ל דספק דרוסה אסורה, וכן אם נמצא קוץ בושט חיישינן שמא הבריא. ותירצו דשאני דרוסה דשכיחא, וכן בנמצא קוץ בושט (תוס’ יבמות ל: ד"ה אשה). והיינו דלשיטתם אף שלבהמה יש חזקת כשרות, כיון שמנגד יש רוב הסתברות לומר דאירעה בה טרפות, הרי זה כודאי שאירעה בה טרפות, וזה סותר את חזקת כשרותה.
נמצא, דבשכיח לאיסור טפי מהיתר גם התוס’ מודים לאסור, ובשכיח להיתר טפי מלאיסור אף להרשב"א כשר, וא"כ מחלוקתם היא רק בספק השקול.
ונראה לבאר במה נחלקו, בהקדם מה שקשה דדברי התוס’ סתרי להדדי. דכנ"ל, בדף יא. כתבו התוס’ דאין כאן חזקה, דהא לא נתבררה בשעתה שלא היתה טרפה, ולכן אסרו את החלב של בהמה שנמצאת טרפה לאחר שחיטה. ואילו כאן בספק אם נטרפה, הכריעו התוס’ להעמידה על חזקתה כל שהספק שקול.
והנראה לומר, שאף דלדעת התוס’ חזקה מכח רוב בהמות כשרות, חשיב חזקה שלא נתבררה בשעתה, היינו דוקא כשנמצאת ודאי טרפה לפנינו, דאין אנו תולין שהיתה כשרה עד שעה אחרונה. אבל אם גם כעת הוא רק ספק אם נטרפה, הרוב יכריע דבאמת לא נטרפה.
אולם לדעת הרשב"א, אף ספק שקול מוציאה מידי הרוב, כיון שיש חזקת איסור מסייעת לספק, דלשיטתיה מחזיקין מאיסור לאיסור. מה שאין כן לדעת תוס’ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, דוקא היכא דשכיח טפי שנטרפה מחיים, אזי מוצאת היא מכלל הרוב.
ובגדר טרפה ד"שכיחא" טפי לאיסור יותר מלהיתר, שגם לדעת התוס’ אסורה, צל"ע. ולכאו’, כל דמוכח מסוג הטרפות שאירעה מחיים ובאופן הרגיל לא אמור להיעשות כן לאחר השחיטה, הוי כשכיח טפי לאיסורא. וא"כ גם הם יודו לדברי הרשב"א שאם נמצאת רגלה שבורה, ספק דאורייתא לחומרא, דיותר יש לתלות שנשברה מחיים, שאז היא מתנועעת ועלולה להישבר (כסברא זו כתבו בתבו”ש סי’ כט, ובשערי יושר שער ב’ פי”ח).
והרמ"א בדרכ"מ (סי’ לא) כתב מעשה בראש בהמה שהיה בו מים, וקודם שנודע הדבר חתכו את הגולגולת לשניים, ומקצת מן המוח עם הגולגולת, ולכן לא היה אפשר לברר אם המוח היה מקיף את המים סביב סביב [דאז אינה טריפה דהדר בריא]. והיו שרצו להתיר את הבהמה, מהא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, והרמ"א אסרו [וכן הסכימו עמו כל חכמי העיר], דלא דמי "הואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה. וכ"מ בתוס’ פרק ד’ אחין (יבמות ל: ד"ה אשה)”.
והאחרונים (עי’ בש"ך סי’ נ סק"ג בשם המהר"ם) ראו כן תמהו, דזהו לכאו’ היפך דברי התוס’, דכמבואר לעיל אדרבה, אפי’ נולד הספק מחיים בחזקת היתר עומדת.
והנראה דהרמ"א לא בא אלא להביא ראיה, דאף שאין זו ודאי טרפה שיש להסתפק אם אירעה מחיים, אלא רק ריעותא דשמא נטרפה [שכן אף שהיו בה מים יתכן שהמוח היה מקיפו] מ"מ מוכח בתוס’ לגבי קוץ שנמצא בושט, שאף שאין כאן נקב אלא קוץ, כיון דשכיח טפי דהבריא, אסורה. והכא נמי, אפי’ שאין זה ברור שלא היה המוח מקיף את המים, יש לאוסרה, שיש כאן ריעותא ברורה מחיים, ושכיח טפי דלא היה המוח מקיף. ולא בא הרמ"א לומר דטעם האיסור הוא משום שאירע בה הספק מחיים, דלתוס’ איה"נ אין זה טעם לאסור.
והאחרונים האריכו הרחיבו בזה טובא, הן על ביאור הש"ש במחלוקת הרשב"א והתוס’, הן בדעת הרמ"א בביאור התוס’, והן בשאלה כדעת מי פסקו השו"ע והרמ"א להלכה. ואנו נקטנו בזה דרך אחת להצעת הסוגיא לפום ריהטא, וצ"ע היעמדו דברינו אם לאו במבחן כל הסוגיות הנוגעות בזה.
ובאמת צל"ע איזה ספק יוסכם שהוא שקול ויחלקו בו למעשה הפוסקים כהרשב"א לאסור והפוסקים כהתוס’ להקל. ועוד יש להאריך בזה, והדברים שייכים להל’ טרפות.
♦
נספח: שיטת רש"י בביאור סוגיית בהמה שלא בדקו את סימניה לאחר שחיטה[10]
גמ’ חולין דף ט. "לא בדק מאי, ר’ אליעזר בן אנטיגנוס משום ר’ אלעזר בר’ ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא".
ובגמ’ התבאר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ועכשיו שמתה לפנינו - העמדינה על חזקת איסורה, והרי היא נבלה. ולדעת ר’ אלעזר בר’ ינאי אפילו הכי אינה מטמאה, ד"בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן".
ונחלקו הראשונים בביאור סברות סוגיא זאת, ונציע בזה ביאור בשיטת רש"י.
♦
רש"י פי’ דנחלקו מהי חזקת האיסור של הבהמה - לדעת ר’ אליעזר בר’ ינאי הבהמה בחזקת איסור אבר מן החי, ואף שכעת בודאי אינה חיה, מכיון שיש ספק אם נתנבלה בשחיטתה, אסורה באכילה כנבלה[11] מכח חזקתה שהיתה אסורה באכילה בחייה [משום אבר מן החי]. ואילו טומאת משא אין לה, דהרי בחייה בחזקת טהרה היתה, דהרי בשר מן החי אינו מטמא.
ותנא דמתניתא ס"ל דמטמאה במשא, משום שחזקת איסורה היא שאינה שחוטה, ועכשיו שהבהמה מתה -- העמידנה בחזקת שמתה בלא שחיטה, והרי היא נבלה ומטמאה. ע"כ פירוש רש"י בתוספת ביאור ע"פ הנמוקי הגרי"ב וכעי"ז בחת"ס.
ועפ"ז נחלקו האם מחזיקים את הבהמה רק באיסור שהיה עליה בחייה, או שגם מחזיקים את שאיננו שחוט, והרי היא גם טמאה כנבלה, וצריך לבאר את סברת מחלוקתם.
ואולי י"ל דנחלקו בחקירה הידועה האם חזקה מבררת את המציאות או שאינה אלא תורת הנהגה - דלדעת תנא דמתניתא חזקה מבררת את המציאות, ולכן אף שהבהמה היתה בחזקת טהרה, מכיון שהיא בחזקת איסור אכילה, וממילא כשנסתפק לנו בעת שחיטתה אם נשחט רובה, מחזקינן דלא נשחטה ונותרת באיסורה כל זמן פירכוסה. אולם עדיין אינה מטמאה, דהרי היא חיה. ואין זה סותר לחזקת הטהרה, דאדרבה היא עדיין חיה ואינה מטמאה. אולם לאחר מיתתה מטמאה, ולא תועיל חזקת טהרתה, דהא כבר ביררנו מציאותה שלא נשחט רובה, ועתה שמתה הרי היא נבלה.
ור’ אלעזר בר’ ינאי ס"ל דחזקה מורה איך לנהוג אבל אינה מחליטה את המציאות לגמרי. ולכן אין חזקת אבר מן החי מחזיקה את הבהמה כחיה ואינה שחוטה, אלא רק מכריע לנו שכאשר יש ספק אם נשחטה כראוי יש להעמידה באיסור אכילה, אבל לעניין טומאה הרי בחייה היתה טהורה. וא"כ נפשוט את הספק שיש להמשיך לנהוג בה טהרה.[12]
♦
הראשונים (ראה תוס’ ביצה דף כה.) הקשו על פרש"י מאי נפק"מ דבהמה בחזקת איסור אבר מן החי, הרי במיתתה יצאה מידי איסור אבר מן החי אפי’ לא נשחטה כראוי, ואיך נפשוט מאיסור אבר מן החי שלא נשחטו רוב הסימנים ונבלה היא. [ולכן פי’ דחזקת האיסור היא איסור חסרון שחיטה – שאינה זבוחה, ורק נחלקו אם מחזיקין מאיסור לטומאה, ולתוס’ בחולין אסורה רק מדרבנן ואכמ"ל.] והרשב"א (בחולין) כתב בדעת רש"י דמצינו דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר, כל שלא יצא לכלל היתר בלא מעשה וממשיכה חזקת איסורו.
ולכאו’ יש לתמוה על קושייתם, דהרי הספק הוא בעת השחיטה בעודה מפרכסת, ואז כל שלא נשחטו רוב הסימנים עדיין היא באיסור אבר מן החי, ואין אנו מחזיקין מאיסור לאיסור, דרק במיתתה הוא דפקע חזקת איסור אבר מן החי. וא"כ הרי כבר הוכרע הדבר שלא נשחטו רוב הסימנים, ע"י חזקת אבר מן החי מעת הפירכוס שלאחר השחיטה. כן פי’ בהגהות ברוך טעם לשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי’ קפח) ובקיצור בגיליונו למגיני שלמה (ביצה כה.). ולכאו’ צ"ע איך לא הבחינו כל הראשונים בזה.
אולם לאור דברינו לעיל, דלפי’ רש"י בדעת ר’ אלעזר בר’ ינאי אין חזקה מבררת ומכריעה את המציאות, רק מורה על ההנהגה, לק"מ, דאי אפשר לומר בשיטתו שהוכרע הדבר בעת השחיטה שלא נשחטו רוב הסימנים, דא"כ היה לו גם לומר שטמאה כנבלה [וכשיטת תנא דמתניתא], אלא ודאי דהספק לא הוכרע במציאות אלא רק בהנהגה. וא"כ השתא דמתה ואין בה איסור אבר מן החי, קשה אמאי אינה מותרת אף באכילה. וזהו שהקשו הראשונים על ביאור רש"י במחלוקת ר’ אלעזר בר’ ינאי ותנא דברייתא, ופירשו בדרכם מה שפירשו. ולשיטת רש"י לעולם צ"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א הנ"ל.
♦ ♦ ♦