תוספת שבת לגבי גוי ששבת - הרב אהרן הכהן פרידמן
א. יש לדון בדין שגוי ששבת חייב מיתה, מה הדין גוי ששבת כל השבת, אבל עשה מלאכה בתוספת שבת - האם בכה"ג לא חשיב כגוי ששבת, כיוון שעשה מלאכה בתוספת, או דילמא כיוון שלא עשה מלאכה בעיקר השבת, חשיב כגוי ששבת וחייב מיתה.ב. והספק הוא רק לדעת הראשונים [הרי"ף יומא ב' ב' בדפי הרי"ף, הבה"ג ריש הלכות יוה"כ, הרא"ש יומא פ"ח סי' ח'] שסוברים שתוספת שבת מדאורייתא. אבל לדעת הרמב"ם [כ"כ בדעתו הכס"מ פ"ח מה' שבת ה"ג] שסובר שרק תוספת יוה"כ דאורייתא, אבל תוספת שבת היא מדרבנן, אז לכאורה פשוט שזה שעשה מלאכה בזמן שהוא שבת מדרבנן, לא יועיל לחשבו כמי שלא שבת, שהרי האיסור של הגוי לשבות הוא מדאורייתא, וכלפי הדאורייתא זמן התוספת לא חשיב שבת.
ג. וכמו שלכאורה פשוט שגוי ששבת ממלאכה דאורייתא, אבל עשה מלאכה שאסורה רק מדרבנן, שלא יהני לפוטרו מחיוב גוי ששבת, כיוון שביחס לאיסורו מדאורייתא לשבות, הפעולה שעשה שהיא אסורה מדרבנן, לא חשיבא מדאורייתא כמלאכה.
ד. וספק זה יש להסתפק בב' אופנים. דהנה ידוע שבזמן תוספת שבת יש ב' חלקים. חלק א', זמן התוספת המחויבת, שזה זמן שחייב מדאורייתא לנהוג בו איסור מלאכה. חלק ב', זמן התוספת שאינה מחויבת, רק אדם יכול לקבל על עצמו לנהוג בתוספת שבת מעבר לזמן המחויב. והנה, לגבי זמן התוספת שאיננה מחויבת זה ברור שזה חל על האדם רק אם החליט לקבל על עצמו זמן זה כתוספת. משא"כ לגבי זמן התוספת המחויבת אין זה תלוי בדעתו של אדם, אלא כשמגיע שיעור זמן התוספת המחויבת, האדם נאסר בעשיית מלאכה, גם אם לא קיבל ע"ע זמן זה כשבת.
ה. וכשדנים לגבי גוי בתוספת שבת, יש לדון זה הן לגבי התוספת המחויבת, והן לגבי התוספת שאיננה מחויבת.
ו. ולגבי זמן התוספת שאינה מחויבת אלא תלויה בקבלת האדם, טפי יש לומר שלא שייך זה בגוי, שיש לומר כיון שאין זה זמן שמצד עצמו נוהג בו דין שבת, אלא בעי קבלת האדם לכך, אז רק לגבי ישראל שייך לומר שקבלה זו תיצור אצלו שזמן זה אצלו הוא כשבת, אבל לגבי הגוי, שלא נאמר אצלו דין זה, לא יעזור מה שהגוי יקבל על עצמו תוספת שבת, כדי שזמן זה יהיה אצלו כשבת, לגבי שאם עשה מלאכה בזמן זה ל"ח כגוי ששבת.
ז. רק שאולי נימא שעניין איסור הגוי לשבות הוא, שנאסר על הגוי לנהוג כאילו הוא ישראל שהצטווה במצוות השבת. וע"כ יל"ד שנימא מאחר שאצל ישראל בכה"ג חל אצלו שבת, ונאסר במלאכה, אז כשקיבל הגוי ע"ע זמן תוספת ועשה מלאכה, לא נחשב שנהג כישראל שמצווה במצוות השבת, כיוון שבכה"ג ישראל היה אסור בעשיית מלאכה והוא עשה מלאכה בזמן הזה.
ח. ולגבי זמן התוספת המחויבת, בזה טפי יל"ד שכיוון שזה זמן שאצל ישראל נוהג דיני שבת, גם בלי קבלה, אלא עצם הזמן הזה נחשב כזמן של שבת, אז אם עשה מלאכה בזמן זה ל"ח כגוי ששבת.
ט. וקצת יש לדון שדבר זה תליא בטעם דין תוספת שבת, שיש לבארו בב' אופנים. א'. י"ל שעניינו גזירה שלא יבוא לחלל שבת. ב'. י"ל שיש כאן עניין עצמי, שזמן זה כיוון שהוא קרוב לזמן השבת, יש להחשיבו ברמה מסוימת כשבת. אמנם אינו שבת גמורה לגבי זה שיהיה כאן איסור מלאכה עם חיוב סקילה, כשבת, אבל לגבי איסור בעלמא יש להחשיב זמן זה כשבת. ויש מקורות לב' דרכי הבנה אלו, ואכמ"ל בזה. ועכ"פ אפשר שאם עניין התוספת רק מצד גזירה, נמצא שגם אם לא עשה מלאכה בזמן התוספת, לא חשיב שלא עשה מלאכה בזמן שהוא ממש שבת, אלא שבת כל השבת, ויהיה חייב מיתה. משא"כ אם נימא שזמן תו"ש חשיב ברמה מסוימת כשבת עצמה, יש מקום לומר שכיוון שהיה זמן שהוא ברמה מסוימת כשבת, והוא לא עשה בו מלאכה, חשיב שלא שבת כל השבת.
י. אמנם טפי נראה שכיוון שיש הבדל גדול ברמת החיוב של עיקר שבת שהוא בסקילה, לגבי איסור מלאכה בתו"ש, שלא רק שאין בו מיתת ב"ד אלא גם אין בו מלקות, ולא חשיב כלאו, אלא כאיסור עשה, וגם לא כאיסור עשה מפורש בתורה, אלא איסור עשה שילפינן מדרשא, נראה שלא יהני זה שהגוי עשה מלאכה בזמן התוספת.
יא. והנה הזכרנו לעיל אות ג' שלכאורה נראה פשוט שגוי שעשה רק מלאכה מדרבנן לא יהני שלא יחשב כגוי ששבת, אמנם לפמש"כ לעיל אות ז', שי"ל שעניין איסור הגוי לשבות, הוא שלא ינהג כישראל שנצטווה על השבת, שהשבת זה דבר שמייחד את עם ישראל, יש מקום לדון - שכיוון שישראל יש להם לשמור את השבת, גם ממלאכות דרבנן, והוא עבר על מלאכה מדרבנן, לא נחשיבו כאחד שנהג כישראל לגבי מצוות השבת, ולא ייחשב כגוי ששבת.
♦ ♦ ♦
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומשנשחטה בחזקת היתר עומדת♦ בעניין שנאת רשעים ולאו דלא תאבה לו במסית♦ האם מוטלת חובה לכתת רגליו מעיר לעיר כדי ללמד תורה לאחרים♦ עד כמה היא מעלת הסנדק, השפעתו על הנימול, וברכותיו♦ קושיות על הפוטרים מכתיבת ספר תורה♦ חלה שהופרשה ללא ידיעתו ע"י בני ביתו ולבסוף נתערבה♦ ניתוחי מתים בהלכה