הלכה ב: ואומר שלש פעמים סימן טוב סימן טוב תהיה [גר"א: מח"ז. הכוונה לתיבת תהיה] לכל ישראל, ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, בוראך. ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים כשם שאני רוקד כנגדך [גר"א: נגדך] ואיני [גר"א: ואינו] נוגע ביך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני [גר"א: מח"ז. הכוונה לתיבת להזיקני] לא יגעו בי, 'תיפול עליהם אימתה ופחד' ולמפרע, אמן אמן סלה הללויה, ואומר לחבירו שלוש פעמים 'שלום', וילך לביתו בלב טוב. והדא היא לכל מפסיקין לראשי חודשים. עד כאן לשון מסכת סופרים.
והנה דיני ברכת הלבנה נסדרו בש"ס בסנהדרין (מ"א ע"ב), והרבה מדינים אלו אינם שם.
ולמעשה לא מצאתי לאחד מהגאונים שיביא דינים אלה ממסכת סופרים. ובדקתי בבה"ג, סידור רס"ג, סדר רע"ג, רי"ף (ספ"ד דברכות, ושם נ"ט ב), והרא"ש (ברכות נט ע"ב, ובסנהדרין שם), והרמב"ם (פ"י מהל' ברכות הט"ז), ור"י בר יקר בפירוש התפלות והברכות, ועוד ראשונים, ולא הזכירו כלל מדינים אלה המבוארים במסכת סופרים.
אמנם השלחן ערוך (או"ח סי' תכ"ו ס"ב) פסק דינים אלו של מסכת סופרים, וזה אפי' ששלשת עמודי ההוראה לא הזכירום כלל. ונראה דהוא משום ריבוי הראשונים שהביאו דינים אלה, ודנו בהם. ועוד, דאולי חלק מהגאונים וראשונים שלא הזכירום הוא משום שלא הייתה להם מסכת סופרים (עי' רבינו מנוח על' הרמב"ם שם שמבואר מדבריו לא כן).
ואמרתי לסדר ברשימה את כל הראשונים שהביאו מדיני מסכת סופרים אלו: מחזור ויטרי (סי' רב), המנהיג (הל' הלל), לקט יושר (עמ' קמ"ט), הרוקח בפירוש התפילות (עמ' תר"ד), מהר"ז בינגא (עמ' קס"ח), מהר"א טירנא (עמ' קי"ב), אגור (אות תקצ"א), דרשות מהר"ח או"ז (פ' עקב סי' יט), פירוש תלמיד הרמב"ן (סנהדרין מ"א ע"ב, מובא בקובץ שיטות קמאי), תשב"ץ (סי' פז), או"ז (הל' ר"ח סי' תנ"ו), שבלי הלקט (סי' קס"ז), תניא רבתי (סי' לא), רבינו ירוחם (ני"א ח"א), ארחות חיים (הל' ר"ח סי' יב) וכלבו (הל' ר"ח סי' מ"ג), אבודרהם (הל' ברכות), ספר הפרדס לר"א בן חיים (שער שמיני), ספר האסופות כת"י (סי' שצ"ח, מובא בקש"ק סנהדרין שם), הגה"מ (פ"י מהל' ברכות הט"ז), רבינו מנוח (שם), טור (סי' תכו), תלמידי רבינו יונה (ספ"ד דברכות), רשב"ץ ברכות ל' ע"ב), מאירי (סנהדרין שם), רבינו בחיי (שמות יב ב), אגודה (מס' סופרים פ"כ), סמ"ק מצוריך (אות קס"ה), נימוקי יוסף (מגילה ה' ע"א), מנורת המאור – אבוהב (נר ג' כלל ד' ח"א פ"ב), ראבי"ה (שבת סי' שע"ח).
ויש מן הראשונים שהביאו מדיני מסכת סופרים בהלכות ברכת הלבנה, בלי לציין שמקורם במסכת סופרים, וכ"ה בספר הפרדס לרש"י (עניני נדה), ובצידה לדרך לתלמיד הרשב"א (מ"ד כ"ב סי"ד), ספר קושיות (סי' ר"ב), תרומת הדשן (סי' לה), ספר המנהגות לרא"ש מלוניל (עמ' רד), ספר התדיר (סי' ט"ו).
♦
אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת
איתא במסכת סופרים (פ"כ): אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים.עי' בית יוסף (סי' תכ"ו ד"ה גרסינן) שהביא מתלמידי רבינו יונה (סו"פ תפלת השחר) שלא גרסו קטע זה במסכת סופרים. וע"ע בבית שם שהביא תשו' תרומת הדשן סי' ל"ה שכתב שאם מוצ"ש זה בימי ז' או ח' שגם אם לא יוכל לברך אז, יהיה לו עוד זמן לברך, 'יפה' להמתין עד מוצאי שבת.
וע"ע בלקט יושר (עמ' קמ"ט) שכתב שכשאינו דואג שיעבור הזמן מחכה למוצ"ש.
ועי' במהר"ז בינגא (עמ' קס"ח בהגהות אות נ"ח) שנראה מלשונו שבידעבד אם לא יכל לברך במוצ"ש מברך בשאר לילות. ועוד כתב שם שמהרי"ל נהג לברך בחול מתי שהיה מעונן במוצ"ש.
ועיין בספר התדיר (עמ' רב – רג) שכתב דלחכות עד מוצ"ש כדי לברך ברכת הלבנה הוא מצוה מן המובחר.
ולענ"ד הדבר תמוה, דאם פוסקים כמסכת סופרים, אז אם זה לא מוצאי שבת לא מברכים בכלל, ואם לא פוסקים כמסכת סופרים, אז לא צריך לחכות למוצ"ש, ועדיף לברך כזריזין מקדימין עד כמה שאפשר. ומה שייך לומר שזה תלוי באם יש עננים, או שזו מצוה מן המובחר.
והנה מצאתי ברבינו מנוח (פ"י מהל' ברכות הט"ז) על הרמב"ם, שכתב: ונהגו רוב העולם להמתין מלברך על החודש עד ליל מוצאי שבת... וענין זה יצא להם ממסכת סופרים... והפוסקים לא רצו לכתוב דברים אלו לפי שאין הדעת נוטה שיחמוץ אדם מצוה הבאה לידו, מי יודע סבות העולם ומקריו, ומונעים רבים שיכולים לבוא על האדם, לכן כל ירא אלקים יברך תכף שיראנה בחידושה ולא ימתין עד מוצאי שבת. עכ"ל.
ומבואר בדבריו הסבר הגון לדברי הראשונים, דבעיקרון היה צריך לנהוג לכתחילה כמסכת סופרים (ולא מעיקר הדין, דכן דעתו שם לגבי מסכת סופרים, ועיין) ולא לברך אלא במוצאי שבת, אבל הרמב"ם וסיעתו שלא הביאו דין זה הוא משום שאם האדם יחכה יוכל להפסיד המצוה. וכנראה דלא היה ניחא ליה להרמב"ם לחלק בין חודש לחודש, ולכן העדיף לא לפסוק את הדין הזה בכלל. וכן מבואר בלשון הלקט יושר דרק כשאינו דואג שיעבור הזמן מחכה למוצאי שבת. ולכן כתב בספר התדיר דהוא מצוה מן המובחר, כדי להפנים לקורא שאין זה מעיקר הדין, ולא צריך לבוא לחשש של הפסד הברכה משום חומרא זו. וכן נהג מהרי"ל כמו שהעיד תלמידו המהר"ז בינגא, שכשיכול היה בשופי לברך במוצ"ש עשה כן. אמנם התרומת הדשן כנראה רוח אחרת היתה עמו, והוא סבר שאפשר לומר כן לכתחילה לאנשים, שתלוי באיזה יום חל מוצאי שבת, אם לחכות או לא, ובחודש שכולו מעונן, גם הוא מודה מסתמא דאין צריך לחכות ואפילו לו לז' או לח' כדי שיגיע מוצאי שבת. והבית יוסף, מכיון שראה רק את סברת התרומת הדשן פסק כמותו, ומסתמא אילו היה רואה את דברי רבינו מנוח היה מציין לדבריו לכל הפחות. ואולי הוא הסביר בדעת הרמב"ם שהרמב"ם לא הייתה לו מסכת סופרים, או שלא חשב שהיא להלכה ולכן השמיט את הדין. ובזה זכינו להסבר לפשרות המחודשות שעשו הראשונים בזה.
ומה שיוצא לנו מזה למעשה הוא שלדעת הרמב"ם וסיעתו אין לחכות כלל ותמיד צריך לברך ברגע הראשון שאפשר, גם אם אינו מוצ"ש ומבושם ובכלים נאים. ודעת התרומת הדשן שאם אפשר לחכות בקלות טוב לעשות כן. והשלחן ערוך סתם ולא כתב בדין זה, אלא העתיק את דברי מסכת סופרים כלשונה. ונראה שההבנה הפשוטה בשלחן ערוך היא שהוא כתב את לשון מסכת סופרים כדבר טוב ולא מעיקר הדין. ואינו מוכרח ויש לדון בזה.
ומאידך דעת הגר"א במעשה רב (אות קנ"ט): קידוש לבנה אין מחמיצין המצוה עד שבעה אחר המולד, או עד מוצאי שבת, רק תיכף אחר שלשה ימים מהמולד מקדשין. עכ"ל. וכן נראה דעת הכה"ח סופר (סקכ"ג), ומקורו בח"א ובאחרונים. וכן כתב הבה"ל בשם הב"ח. ובהגהות ביצחק יקרא על המשנ"ב כתב כן בשם הגרש"ז אויירבאך זצ"ל. וכ"כ בספר דרך ישרה שהגר"ש דבליצקי לא היה מחכה למוצאי שבת. וע"ע בדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בזה בחזו"ע (חנוכה בהל' ברכת הלבנה).
וע"ע בזה בדינים והנהגות מרן החזו"א שחיבר ר"מ גריינמן נר"ו, ובקונטרס הזכרונות שכתב הגרח"ק זצ"ל, שהחזו"א לא היה מחכה עד מוצ"ש. ובהערות שם ציינו שכן נהגו אחריו הקהילות יעקב והגרח"ק זצ"ל.
ונראה לעניות דעתי לומר שכל הענין של מסכת סופרים לברך במוצאי שבת, הוא כי אז הוא מבושם ובכלים נאים. ואם כן אם אדם רוצה להקדים באמצע השבוע לברך על הבשמים אחר ג' לחודש שראוי ליהנות מאור הלבנה וללבוש בגדים נאים ולברך, תבוא עליו ברכה דאז הוא יוצא ידי כולם.
ולענ"ד כן מדויק בדברי המעשה רב, שהרי לכאורה יש סתירה בדבריו, שכתב שאין לחכות למוצ"ש אבל יש לברך אחר ג' לחודש. והנה מה המקור של ג' לחודש, הוא משום שאז ראוי ליהנות מאור הלבנה, כמ"ש הראשונים בביאור הכשהוא מבושם. ואם הוא חש למסכת סופרים מכיוון זה שמקפיד שיהיה מבושם, ומצד שני כותב שלא לחכות למוצאי שבת, ונראה דההסבר בדבריו הוא כנ"ל.
אמנם נראה דמדבריו הראשונים, הלקט יושר ומהרי"ל שאם לא יכלו לברך במוצ"ש היו מברכים בחול עם בגדי שבת, נראה דהם סברו דגם אם זה בבגדי שבת זה לא לכתחילה. ודוחק לומר שלא היה להם בשמים להריח, ובאמת צריך ביאור איזה חסרון יש ברעיון זה, ולמה הם סברו שזה בדיעבד.
ושוב שאלתי בזה את רה"י הגרמ"מ פרבשטיין נר"ו וענה שאין לברך בחול אפי' אם הוא מבושם ובכלים נאים, והסביר דהוא משום שיש לברכת הלבנה קשר מיוחד לשבת, ולכן הדין לכתחילה שצריך לברך במוצ"ש, אמנם לא הרחיב יותר בזה.
והאמת דכדבריו מדוקדק מלשון מסכת סופרים, דכתוב אין מברכין אלא במוצ"ש כשהוא וכו'. ולכאורה מה צריך להגיד מוצ"ש, והרי שיכתוב כשהוא מבושם ובכלים נאים בלבד, ומזה משמע דיש ענין מיוחד במוצ"ש. אולם דיוק זה אינו מוכרח.
ואולי אפשר לומר שמה שכתוב במסכת סופרים במוצאי שבת הוא קולא, שאפשר לחכות עד מוצאי שבת, שאז הוא מבושם ובכלים נאים, ולא צריך לטרוח מיד בחול.
ולמעשה נראה דעדיף לברך לפני מוצאי שבת, אחרי ג' לחודש, ואחרי שבירך על הבשמים ואחרי שלבש בגדים נאים, מאשר לחכות עד מוצאי שבת. אמנם אין חובה בדבר, דהרי במסכת סופרים ובשו"ע מבואר דאפשר לחכות עד מוצ"ש. ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. [ועיין ביסוד שכתבתי לגבי אם אנו נוהגים כמסכת סופרים בזה, במאמר בביאור המילים 'כשהוא מבושם'.]
ויש לציין עוד, דאם רואה את הלבנה בחול לכאורה צריך לברך מיד, דהא ברכת הלבנה היא ברכת הראיה וחייבים לברך תוכ"ד, כמבואר בשו"ע (לגבי ברכת ברקים ורעמים למי שהיה בבית הכסא). וכ"כ מז"ה נר"ו בשו"ע אהלי שם (סי' תכו ס"ב), ובספר הלכות יום ביום – דיני ר"ח וברכת הלבנה (עמ' רפט), וכתב שם שכן דעת השאגת אריה, הגרי"ז, החזו"א, הקה"י והגריש"א.
♦
בביאור המילים 'כשהוא מבושם'
הנה במסכת סופרים (פ"כ) מבואר דאין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם. ונפסק בשו"ע (סי' תכ"ו ס"ב).והנה נחלקו הראשונים בביאור מילים אלו.
דהנה מצאתי בארחות חיים (הל' ר"ח) שכתב: יש פירושים משתתבשם, משברכו על הבשמים במוצאי שבת, והטעם לפי שאז האדם מקושט ומלובש בגדים נקיים של שבת וראוי להקביל פני שכינה. וי"מ משתתבשם, משתעשה כמו חופה, כלומר שתהיה גדולה ומאירה סביבותיה והלשון מגזרת עביד בושמא לבריה, פי' חופה. והר' יונה ז"ל פ' משתתבשם משתהיה מתוקה לעינים, כי בחדושה מתוך קטנותה אין אדם נהנה ממנה, והוא מלשון לבסומי קלא דהוא מפורש למתק הקול, עכ"ל. וכן לשונו בכלבו (הל' ר"ח סי' מ"ג) אלא שהוסיף בדברי ר"י שאחר ב' או ג' ימים אפשר להנות מאורה.
והאבודרהם הביא את הפירוש של הבשמים, ושראוי להנות מאורה שזהו אחר שנים או שלשה ימים, וכתב עליו: וזה הנכון.
ובספר הפרדס לר"א בן חיים (שער שמיני) הביא את השנים הנ"ל, ולא הכריע. ובתרומת הפרדס לא הביא כלל ענין זה.
ובספר המנהגות לרא"ש מלוניל (עמ' רד) כתב: ואית דאמרי עד שתתבשם באורה, שלא תהיה דקה יותר מדאי שאינה מאירה כ"כ, עד שתאיר היטב ואז יהנו בני אדם כריח השמים, עכ"ל. ונראה דהוא עשה כעין פשרה בין שני ההסברים.
והמאירי (סנהדרין) כתב: ויש שנהגו לברך עד מוצ"ש הראשון לחדושה, והוציאו דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם. ופירשו בה עד שיברכו על הבשמים, ואיני יודע טעם בדבר. ומכ"מ יש מי שמפרש עד שתתבשם כענין עבד בושמא להלולא. והוא עגול האפריון של חתנים העשוי כמין יתר, ובא כענין מה שאמרו כאן עד שבעה שתעשה כיתר. ואין הלכה כן אלא עד שתעשה כנפה כמו שביארנו. ומכ"מ במ"ס שנויה בהדיא כדעת ראשון, והוא שאמר שם פרק עשרים אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם. עכ"ל.
וע"ע ברבינו ירוחם (ני"א ח"א) שכתב: וכתוב בירושלמי אין מברכין על הירח עד שיתבשם, פירוש עד מוצ"ש שיברך על הבשמים. וי"מ שימתיק אורו. עכ"ל.
וע"ע ברשב"ץ (ברכות ל ע"ב) שכתב: ויש מפרשים כשהוא מבושם, אחר שהבדיל שהריח עצי בשמים.
וע"ע בנימוקי יוסף (מגילה ה' ע"א) שכתב: וכתב עוד [נראה דכוונתו לספר המנהגות, אמנם בזה שלפנינו אינו] דהא דאמרינן בירושלמי אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם, היינו עד מוצ"ש, לפי שלובש בגדי שבת המכובדין, וראוי להקביל פני שכינה. ואיכא דאמרי עד שתתבשם באורה, כלומר שלא תהא דקה יותר מדאי, אלא עד שתאיר היטב ואז יהנו בה. עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין, דאיך הוא מסביר ש'כשהוא מבושם' הכוונה הוא למוצ"ש שאז הוא בבגדי שבת, והרי זה מה שכתוב בהמשך 'בכלים נאים'. וצ"ע.
ועיין בבית יוסף (ד"ה גרסינן במ"ס) שכתב: ומדברי תלמידי ה"ר יונה נראה שלא היה גורס במ"ס אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש, שכתב בסוף פרק תפלת השחר, במסכת סופרים אמרו אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם, י"א עד מוצ"ש שמברכין על הבשמים ואין זה מתקבל כלל דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצ"ש, וי"מ שתתבשם לשון חופה ודומה לו עבוד בוסמא לבריה ור"ל מעשה שתעשה כמו חופה שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה, ונראה למורי שפירושו משתמתק מלשון לבסומי קלא, כלומר משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנה שזה הוא אחר ב' או ג' ימים, אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו אין האור שלו מתוק שאין אדם נהנה ממנו, עכ"ל. ואע"פ שבספרים דידן כתוב בהדיא אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש וכמ"ש רבינו, מ"מ למדנו מדברי ה"ר יונה שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה שלשה ימים דמשמע דבלא ההיא דמסכת סופרים הוא סובר כך לפי שקודם לכן אין אדם נהנה מאורה. עכ"ל הבית יוסף.
ויוצא מדברי הבית יוסף, דהא דצריך לחכות ב' או ג' ימים כדי שיתבשם מאורה הוא גם בלי המסכת סופרים. ובענין ה'כשהוא מבושם' הוא לא הכריע בדבר, ונשאר הדבר כספק. ובפשטות אין בידינו לדעת מה הגדר של גדולה כחופה וכל הלשונות האלה שכתבו הראשונים. אמנם לגבי ברכת הבשמים נראה דיש לחוש לדעת הסוברים כן, וביותר שאין הכרעה בזה בבית יוסף. ודלא כמנהג העולם שמברכין ברכת הלבנה במוצ"ש לפני הבדלה. ושו"מ שכ"כ אחד מהראשונים, בספר אהל מועד שיש לחוש לכל השיטות.
והנה בשו"ע כתב כשהוא מבושם ולא פירש מה דעתו בביאור מילים אלו. אמנם הרמ"א כתב: ואין לקדש החדש אלא בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה. ובסוגרים כתוב שהוא מהאגור. ובספר האגור (סי' תקצא) כתב: י"א שאין לקדש החדש אלא בלילה. ומסתברא דשרגא בטיהרא למאי אהני. ובמסכת סופרים אין מקדשין החדש אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובכלים נאים, שבלי הלקט. עכ"ל האגור.
ונראה דהרמ"א הבין שצריך להנות מאור הלבנה מהסברא של האגור דשרגא בטיהרא מאי איהני. אמנם אין הדבר כן, דהרי הגר"א כתב על דברי הרמ"א: אין לקדש: שפי' הא דמ"ס כשהוא מבוסם על הלבנה ר"ל שתתבסם אורה ונהנין ממנה וה"ה בכה"ג. עכ"ל.
והנה הרמ"א כתב בס"ב: אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב ולא קודם יום הכיפורים, ובמוצאי י"כ מקדשין אותה דאז שורין בשמחה, אבל לא במוצאי ת"ב או שאר תעניות. ומקורו בדרכ"מ ממהרי"ל וסיעתו. וכתב הגר"א ד"ה אין כו' קודם כו': כנ"ל כדהוא מבושם בשמחה. עכ"ל.
ולכאורה הוא סתירה לדעת הגר"א בביאור דעת הרמ"א, בפירוש המילים 'כשהוא מבושם', דכאן פירש דנהנין מאורה, וכאן פירש בשמחה. ואולי הרמ"א פסק למעשה כשתי הפירושים.
ואני עני יש לי תימה על הסוברים דהכוונה שנהנין מאורה, או דהיא כמו חופה וכדומה. דהרי מלשון מסכת סופרים משמע ד'כשהוא מבושם' קאי א'מוצאי שבת', ויש קשר בין מוצאי שבת ולכן הוא 'כ'שהוא מבושם. וא"כ איך מסבירים שראוי ליהנות מאור הלבנה, ומה ענין מיוחד יש אם כן במוצאי שבת. אמנם לגירסת רבינו יונה שהובאה בבית יוסף, שפיר.
♦
ברכת הלבנה ב'כלים נאים'
איתא במסכת סופרים (פ"כ): אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים. ע"כ. ונפסק בשו"ע (תכ"ו ס"ב).והנה כתב בהגהות מיימוניות (פ"י מהל' ברכות אות ס): וכן נוהג מורי רבינו שיחיה (מהר"ם) כשהוא מקדים לברך בחול כדי שלא יעבור זמן הברכה שהוא עד י"ו בחודש, אז לובש סרבל המכובד אשר לו. עכ"ל. והוב"ד בתרומת הדשן (סי' לה). ובדרכ"מ (סק"ב).
ועיין בדרשות מהר"ח או"ז (פ' עקב סי' יט) שכתב: ומהר"ח ראה את מהר"ם שאפי' בחול היה רגיל ליקח רק מקטורן של שבת שלו והיה מקדש הלבנה. וכ"ה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שמא).
וע"ע במהר"ז בינגא (הל' ר"ח בהגהות אות נ"ח) שכתב: וכן ראיתי ממ"ו הגאון מחו' מהרר"י סג"ל (מהרי"ל) מנוח' כבוד, כשהיה מעונן במוצ"ש שאין הלבנה נראית שהיה מברך אותה בשאר לילה, ולבש בגדי שבת שלו ומברך ברכת הלבנה.
וכן פסק הרמ"א (תכו ס"ב): וכשמקדשין אותה בחול יש ללבוש בגדים נאים. וכן פסק הלבוש.
ועיין במשנ"ב (סק"ז) כתב: ועכשיו אין נוהגין לדקדק בזה. ומקורו בשעה"צ (סק"ז): אליה רבא (סקי"ג) בשם כנה"ג, וכן שארי אחרונים לא הביאו דברי רמ"א בזה. עכ"ד.
אמנם עיין בפר"ח שכתב שלפחות ישים חליפה של שבת, והביאו כף החיים סופר.
ולמעשה נראה דצריך להקפיד בזה, דזה נפסק בראשונים ובשו"ע, שאין מקדשין את הלבנה אלא בבגדים נאים, וכן כתבו הראשונים לענין חול, והרמ"א כמה אחרונים פסקו כן, וכן נראה עיקר. אמנם נראה דלמיקל לשים רק כובע או חליפה של שבת, יש מקום לזה, מכיון שכך נהגו הראשונים, וכמבואר. וציי"מ וימ"ן.
♦
בגדר 'ותולה עיניו', והסתכלות בלבנה
כתב בספר אוצר הכבוד (ראש השנה כא) לרבי טודרוס הלוי: ושמעתי אומרים על מורי דודי רבינו מאיר הלוי ז"ל שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה כמה שהזהירו רז"ל שלא להסתכל בקשת, ואשריו ואשרי חלקו שזכה לתורה התמימה ולחכמה פנימית נעלמה. ע"ש.ובספר שושן סודות המיוחס לתלמיד הרמב"ן (עמ' 141, סוד שאסור להסתכל בקשת או בלבנה) העתיק את דברי ר' טודרוס הנ"ל, אמנם עם הוספות וגירסא שונה בהסבר הדבר לפי הקבלה. ע"ש.
והשל"ה (שער האותיות – ערך בעינים אות י"ח) כתב: אסור להסתכל בלבנה, וציין לדברי השושן סודות שהעתיק את דברי ר' טודרוס. ובאות לח שם כתב עוד: כבר כתבתי לעיל שאסור להסתכל בהלבנה בשם ר' מאיר הלוי, ויש סוד לדבר, רק רואה בה כשירצה לברך וכשמתחיל לברך אז אין מסתכל בה. עכ"ל.
וכ"ה בהגהת יש נוחלין מאחי השל"ה (אות לז) שהעתיק את לשון ספר אוצר הכבוד (דלא כלשון שושן סודות), והוסיף: וכתבתי זאת לאפוקי ממנהג רוב העולם שמסתכלין כשמברכין אותה כמעט כל משך אמירת כל הברכה והשייך לזה, ואין להסתכל בה כי אם כמו לגבי הקשת, דהיינו כשרוצה לברך וראה אותה ואח"כ יעלים עיניו ממנה. עכ"ל.
וכ"ה בספר חרדים (רפ"ב, מצוות ל"ת התלויות בעין אות ה'). ובשבט מוסר (פרק מ). וע"ע במג"א (תכ"ו סק"ח) שהביא מהשל"ה והגהת יש נוחלין הנ"ל שאין להסתכל כל הברכה. וכ"ה בבאר היטב (סק"ו). והפמ"ג (בא"א סק"ח) הביא את דברי השל"ה, אמנם כתב דמשמע מהשו"ע 'ותולה עיניו' שהוא כל הברכה. וכן כתב החמדת ימים (דף כד ע"ד), והערוך השלחן (סק"ה), ומרן החיד"א במורה באצבע (סי' ו אות קפ"ו), ובברכי יוסף (סק"ה), וכה"ח סופר (סקל"ד), והחסד לאלפים (סק"ד), והבא"ח (ש"ב פ' ויקרא אות כג), וכף החיים פלאגי (סי' לו אות ד'), ומקור חיים לבעל החוו"י (ס"ב). והיפה ללב, אחר שציין לדברי האחרונים כתב: וז"ל הגאון מהר"ר צבי הירש אשר הובא בסו"ס פלא יועץ (ערך הסתכלות): ומצוה להסתכל בשמים ובכוכבים לקיים מ"ש שאו מרום עיניכם וכו', אבל לא בלבנה, ע"ש. ואנכי לא ידעתי מאי שנא, שהרי כתיב כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים וגו' ופסוק זה נוהגים לאומרו קודם ברכת הלבנה וככתוב בסידורים. עכ"ל.
והנה במסכת סופרים (פרק כ), ובשו"ע (סי' תכו) כתוב בדיני ברכת הלבנה 'ותולה עיניו ומיישר רגליו ומברך'. ובפשטות הכוונה היא שכל הברכה צריכים להסתכל על הלבנה, כמו שמובן שכל הברכה צריך ליישר הרגלים. וכבר הבאנו לעיל שכן כתב הפרי מגדים (באשל אברהם). וכן העיר בזה השיירי כנסת הגדולה, והאליה רבא, כף החיים ועוד, אמנם הם הביאו גם את דברי האחרונים שרק בתחילת הברכה, ולא הכריעו בזה.
ובאמת דהדבר תמוה מאד, דלכאורה צריך להכריע כפשטות מסכת סופרים והשלחן ערוך שצריך להסתכל בלבנה משך כל זמן אמירת הברכה, וכמו שמיישר את הרגלים. ולא מפני שנמצא סוד בדברי רבי טודרוס הלוי בשם דודו רבי מאיר הלוי, נעזוב את דברי הברייתא, הראשונים והשו"ע שפסקו אחרת.
ושוב ראיתי שכן הקפיד הגה"צ רבי שריה דבלצקי זצ"ל להסתכל משך כל זמן אמירת הברכה בלבנה, וכמ"ש בספר דרך ישרה (עמ' תקס"ז).
ותימה בעיני על הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (חנוכה עמ' שכט) שנמשך אחר דברי האחרונים ולא פסק כפשטות הסוגיא. וע"ע בזה בספר מים רבים – קוט (הל' ברכות הראיה עמ' תקכז).
לענ"ד נראה דלמעשה יש לנהוג כהשו"ע ולהסתכל בלבנה משך כל זמן אמירת הברכה. ומי שירצה אחר הברכה לחוש לסוד שלא להסתכל בלבנה הרשות בידו, אמנם נראה דאין לחייב בזה כשהדבר אינו מבואר בש"ס ובראשונים, והוא חידוש על דרך הסוד, ואינו מהזוהר או ממפורסמי המקובלים. וציי"מ וימ"ן.
♦ ♦ ♦