א.
הרמב"ן על התורה ר"פ בהעלותך (במדבר ח' ב') כתב ואלו דבריו: בהעלתך, למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה, ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו, ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו, ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל, וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם, והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם, עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
ודברי הרמב"ן ז"ל צריכים עיון ולימוד רב, מה תירץ על קושיתו הגדולה למה ניחמו בהדלקת הנרות ולא ניחמו בהקטרת הקטורת שנשתבח בה שבט לוי ובקרבנות יוהכ"פ והכניסת כה"ג לפני ולפנים ובשאר עבודות הכהונה, ומה נחמה יש לו בהדלקת הנרות דוקא. וגם על מה שהקשה מה חלשה דעתו במה שהקריבו הנשיאים, והרי הוא הקריב קרבנות רבות יותר מהם בשבעת ימי המילואים. ואם חלשה דעתו על שלא הקריב קרבנות נדבה לחנוכת המזבח, וקרבנותיו שהקריב אהרן הם חובה ולא נדבה, א"כ איזה נחמה יש בהדלקת הנרות, שהיא ג"כ חובה, ואיך תתורץ הקושיא הזו במ"ש הרמב"ן: אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו, שבפשוטו הכוונה שניחמו בניסים ונפלאות שנעשו בנרות ע"י נס פך השמן שהיה בו להדליק כדי יום אחד ודלק שמונה ימים. וכן הוא בלשון שהביא הרמב"ן ממגילת סתרים לר' ניסים גאון: אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח. והדברים נפלאים פלאי פלאות, מה ענין שמיטה להר סיני, ואם הייתה לאהרן חלישות דעת במה שלא השתתף בחנוכת המזבח בקרבנות נדבה כמו שנדבו כל הנשיאים, איזה נחמה יש לו בזה שיעשה הקב"ה על ידי בניו ניסים ונפלאות בנס פך השמן.
גם תמוה מאוד לשון הרמב"ן שענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, מה פשר דברים הללו 'חנוכה של נרות' איזה 'חנוכה' הייתה בנרות. ומה הכוונה במ"ש הרמב"ן: והיא 'חנוכת' בית חשמונאי ולפיכך המסמיך פרשה זו לפרשת 'חנוכת המזבח', ואינו מובן כלל איזה 'חנוכה הייתה ע"י בית חשמונאי המקבילה לחנוכת המזבח. וכן המשך הדברים שכתב בשם רבינו נסים גאון במגילת סתרים: יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, על איזה 'חנוכה' איירינן הכא. אמנם שמו של היו"ט הוא 'חנוכה', וביו"ט זה יש הדלקת נרות זכר לנס פך השמן, אבל אין הדבר מקביל כלל ל'חנוכת הנשיאים' שנצטער עליה אהרן - שהוא נצטער על חסרון קרבנות על המזבח, כמו שאר הנשיאים, ומה נחמה מצא לו הקב"ה בזה שעל ידי בניו נעשה יו"ט של חנוכה שיש בו מצות הדלקת הנרות. והדברים נראים כחידה סתומה. גם המשך הלשון שהביא מרבינו ניסים גאון: ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והדברים אינם מובנים כל עיקר, שמובן הדבר שעשה הקב"ה ניסים ותשועה ע"י הכהנים הקדושים, אבל איזה 'חנוכה' עשה על ידם. וכן סוף לשונו של רמב"ן: אבל לא רמזו אלא ל'נרות חנכת חשמונאי' שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו, תמוה כנ"ל - איזה 'חנוכה' נעשתה ע"י בית חשמונאי, ומה זה שייך ל'נרות', ומה פשר הדברים: 'נרות חנוכת חשמונאי'.
♦
ב.
ונקדים לבאר בסתירה שמצינו במהות היו"ט דחנוכה, מהו מהותו ועל איזה ענין נתקן, דהנה בגמ' בשבת שם: מאי חנוכה, דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ע"כ. והר"ן על הרי"ף שם כתב בתו"ד וז"ל: ויש מי שכתב שלפיכך קראום חנוכה כלומר חנו בכ"ה, עכ"ל. והמהרש"א שם כתב וז"ל: מאי חנוכה וכו', פירוש הר"ן, חנו בכ"ה וכו' עיי"ש, וק"ק מאי חניה שייך הכא כיון דהותר בהן מלאכה, ולא ניתנו ליו"ט אלא להלל ולהודות, ונראה לפרש דנקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח, כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (ע"ז דף נ"ב:) דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי יון לע"ז והוצרכו לבנות מזבח חדש, ולכך נקרא 'חנוכה', ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו להדליק נרות, גם לפי מדרש ב"ר שחנוכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסליו לא גמרוהו עד ר"ח ניסן ושבו נולדו האבות, והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו, היינו נמי שהיה כמו שכתבתי ששילם לו להיות ביום חינוך מזבח ע"י מתתיהו ששקצו אנשי יוון מזבח הישן, עכ"ל.
והרי מבואר בדברי מהרש"א ז"ל דעצם השם 'חנוכה' אינו שייך לנס פך השמן שנעשה בימים אלו אלא הוא על שם חנוכת המזבח החדש שחנכו החשמונאים אחר ששיקצו היוונים את אבני המזבח לע"ז וגנזום בית חשמונאי. וקושיית הגמ' בשבת כ"א: 'מאי חנוכה' לא קאי כלל על עצם השם של היו"ט 'חנוכה', אלא על שייכות הדלקת הנרות ליו"ט זה. וע"ז תירצו בגמ' שהוא משום הנס שנעשה בפך השמן, שהיה בו לדלוק יום אחד ודלק שמונה ימים.
ויסוד זה שמהותו של 'חנוכה' על על שם ה'חינוך' שנעשה בו למזבח, מפורש הוא בהדיא במגילת תענית (פ"ט – כסליו): ומה ראו לעשות חנכה שמונה ימים, והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים, שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ואומר 'ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו' וגו' ובשביעי הקריב אפרים, וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר 'כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים', ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בסיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים, ע"כ. והרי מפורש בהדיא שמהותה וסיבתה של 'חנוכה' היא מחמת חינוך המזבח וכלי שרת שהיו מתעסקין בו שמונה ימים, וזו מהותם של 'שמונת ימי חנוכה'. זאת וביותר, שכבר מתחילת הברייתא הבינה שמהותו של 'חנוכה' הוא על שם ה'חנוכה' – ה'חינוך' שנעשה ע"י החשמונאים, אלא שהקשה למה ה'חנוכה' שעשו משה ושלמה לא עשו אלא שבעה ימים, ואילו מתקנת שמונת ימי חנוכה משמע שהחנוכה שעשו החשמונאים היה שמונת ימים. ועל זה תירץ דאה"נ החשמונאים התעסקו בחינוך ובחנוכה שמונה ימים, ולכן תקנו 'שמונת ימי חנוכה'.
וכן מפורש בפסיקתא רבתי דרב כהנא (פיסקא וט' אות ה'): דבר אחר, ותשלם כל המלאכה, זה שאמר הכתוב מה רבו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך, וכו', מהו מאוד עמקו מחשבותיך, אמר רבי חנינא, בכ"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתב ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד, וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו, [והקב"ה] (ש)חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק שבניסן נולד יצחק וכו', אלא כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם אדם אחר משה, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה המלאכה בו, לאו מהו 'ותשלם' אמר הקב"ה עלי לשלם לו, מה שילם לו, 'חנוכת בית חשמונאי', ע"כ. ומפורש במדרש זה ד'חנוכת בית חשמונאי' בכ"ה בכסליו הייתה בגדר 'תשלומין' על חנוכת המשכן שלא הייתה בו ונדחתה לניסן. ובע"כ דאיירינן הכא ב'חינוך' ו'חנוכה' שעשו החשמונאים בכ"ה בכסליו, וזהו ענינו של 'חנוכה' היינו ה'חינוך' וה'חנוכה' שעשו החשמונאים.
וכן הוא מבואר בפסיקתא רבתי דרב כהנה (פיסקא דחנוכה אות ב'): וכמה חנוכות הם, שבע חנוכות הם, ואלו הן, חנוכת שמים וארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ, ומה חנוכה הייתה שם 'ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר', וחנוכת החומה שנאמר 'ובחנוכת חומות ירושלים', וחנוכה של גולה שנאמר 'והקריבו לחנוכת בית אלהא דנא' וגו', וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקים, וחנוכת העולם הבא שנאמר 'אחפש את ירושלים בנרות', וחנוכת הנשיאים זאת חנוכת המזבח, וחנוכת המקדש מה שקראו בענין 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', ע"כ. והרי בהדיא שמשוה את 'חנוכת הכוהנים' לחנוכת הנשיאים בחנוכת המזבח ולחנוכת הבית בימי דוד ושלמה ולחנוכת הבית בימי עזרא ולחנוכת חומות ירושלים בימי נחמיה ולחנוכת שמים וארץ בריאת העולם ולחנוכת העולם הבא, שכל ה'חנוכות' הללו עניינן מלשון חנוך והעמדת הדבר בתחילתו, שזהו ענינו של 'חנוכה' ואף 'חנוכת הכוהנים' ענינה חנוכה והתחלה, כשאר החנוכות שמנה.
והנה לכאורה כל המדרשים הללו שמפורש בהם שענין ה'חנוכה' שבימי חשמונאים היינו ה'חינוך' וה'חנוכה' שעשו החשמונאים למזבח ולכלי השרת, הרי זה סותר לדברי הגמ' במס' שבת דף כ"א: הנ"ל דמקשינן 'מאי חנוכה' ומשנינן דהוא מחמת הנס שנעשה בפך שמן טהור שמצאו שהיה ראוי לדלוק יום אחד ודלק שמונה ימים ולכך עשאום לשנה אחרת יו"ט בהלל ובהודאה.
ומדברי המהרש"א שהובאו לעיל משמע לכאורה דאמנם ב' ענינים נפרדים הם - דעצם השם של 'חנוכה' הוא מחמת חנוכת המזבח שנעשה בימי חשמונאים כששקצו היוונים אבני מזבח לע"ז וגנזום בית חשמונאי והוצרכו לבנות מזבח חדש וחנכוהו והיינו 'חנוכה'. וקו' הגמ' 'מאי חנוכה' קאי רק למה יש מצות הדלקת הנרות בימי חנוכה, וע"ז משנינן דהוא משום הנס שנעשה בהדלקת המנורה. ומשמע מדברי המהרש"א, דאף ללא נס פך השמן היו 'ימי חנוכה' ורק לא הייתה בהם הדלקת הנרות. ומשמע דהא דעשאום ימים טובים בהלל ובהודאה היה נוהג גם לולי נס פך השמן משום 'חנוכת המזבח', שהרי בי' המהרש"א בהדיא שכל השקו"ט בגמ' 'מאי חנוכה' והתי' הוא כלפי מצות הדלקת הנרות שיש בחנוכה. אמנם הדברים תמוהים מאוד לכאורה, שהרי בברייתא דמייתינן בגמ' קאמר בהדיא שמשום הנס שנעשה בפך שדלק שמונה ימים לכך לשנה אחרת 'קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה', ומשמע בהדיא שעצם קביעת היו"ט בהלל והודאה הוא משום נס פך השמן ולא משום חנוכת המזבח.
ומצינו על זה מהלך נפלא בדרכי משה סימן תרע"א סק"א, שעל מש"כ הטור שם וז"ל: ויען כי אירע הנס בנרות תיקנו להדליק נרות בכל לילה כדי להזכיר הנס, עכ"ל, וכתב; ע"ז בדרכי משה: וכתב מהר"א מפראג וז"ל: אבל במרדכי הארוך כתב: ובמגילת תענית (פרק ט') אמרו שקבעום יום טוב משום חנוכת המזבח, וכן כתב אור זרוע (הלכות חנוכה סימן שכ"א), וכן משמע במדרש פסיקתא רבתי (פסיקתא חנוכה), והכא אמר שקבעוהו משום הנס, וי"ל, דמשום זה (חנוכת המזבח) קבעו משתה ושמחה אבל להלל ולהודות קבעו משום נס, ;וכן משמע מפירוש רש"י, עכ"ל, ואפשר דמשום זה נהגו במשתה ושמחה וכו', עכ"ל.
הנה מבואר בדברי הדרכי משה בשם מהר"א מפראג מהלך מחודש ביותר, דאמנם שני ענינים נפרדים יש במהות חג החנוכה - דיש בזה 'יום טוב', הכולל חיוב 'משתה ושמחה', וזה נעשה משום חנוכת המזבח שנעשה בימי החשמונאים, ויש בזה חיוב 'להלל ולהודות', שדין זה הוא משום הנס שנעשה בנרות.
ולפי דרך זה יש ליישב את פירושו של המהרש"א הנ"ל (בשנוי קצת מדבריו), דקו' הגמ' 'מאי חנוכה' קאי על חיוב הדלקת הנרות וגם על החיוב להלל ולהודות. דהניחא מה שנחשב יו"ט לדין משתה ושמחה זה משום חנוכת המזבח, ועל שם זה נקראים הימים 'חנוכה', אבל למה יש חיוב הדלקת הנרות ולמה יש חיוב הלל והודאה. וע"ז אמרו משום הנס שנעשה בפך השמן שהיה בו לדלוק יום אחד ודלק שמונה ימים.
ולפי דרך זה יש לבאר היטב, בהא דבמגילת תענית (פ"ט – כסליו) איתא: בעשרים וחמשה בה חנכת יומין תמניא דלא למספד, כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעו שמונה ימים טובים, עכ"ל. ומיניה וביה במגילת תענית כתובה שם הברייתא שהבאנו לעיל: ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים וכו' ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, אלא בימי מלכות יום נכנסו בית חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח ושדוהו בסיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים, עכ"ל. והוא פלא, שבברייתא אחת אחר השניה נותן טעמים חלוקים למה שקבעום ימים טובים שמונה ימים, בברייתא הראשונה מפרש משום נס פך השמן ומיניה וביה בברייתא השניה מפרש משום שהתעסקו בחנוכת המזבח וכלי שרת ותיקונם שמונה ימים. אכן לפ"ד מהר"א מפראג והדרכי משה (והמהרש"א) מבואר היטב, דאמנם ב' ענינים יש בימי החנוכה - א. יום טוב להודות ולהלל ולהדליק את הנרות, וע"ז קאי הברייתא הראשונה שפירשה שהוא משום נס פך השמן ב. יום טוב למשתה ושמחה, וע"ז פירשה הברייתא השניה דהוא משום שנתעסקו בחנוכת המזבח וכלי שרת שמונה ימים.
אכן כל מהלך זה שייך לאומרו רק לפי שיטות הסוברים דבחנוכה יש גם חיוב של משתה ושמחה. אבל לפי שיטת הטור בסי' תר"ע שכתב וז"ל: והיה אומר הר"ם מרטנבור"ג ז"ל שרבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה, עכ"ל, וכן הוא בשו"ע שם סי' תר"ע עיי"ש וברמ"א שם [שהביא את גם דעת החולקים], ולפי שיטתם דבחנוכה יש רק חיוב להלל ולהודות ולא חיוב משתה ושמחה, הדק"ל בסתירת מהותו של 'חנוכה' אי הוי משום נס פך השמן כדאי' בברייתא בשבת דף כ"א: הנ"ל ובברייתא הראשונה במגילת תענית הנ"ל, או דהוי משום חנוכת המזבח שעשו החשמונאים כדאי' במגילת תענית בברייתא השניה הנ"ל ובבשני מדרשים בפסיקתא דרב כהנא הנ"ל, וצע"ג.
ומצינו באור זרוע (הלכות חנוכה סימן שכ"א) שכתב מהלך מחודש בענין זה, ואלו דבריו: והא דנעשה נס שהיה דולק שמונה ימים, פירש מורי רבינו יהודה בר' יצחק, משום שהיו טרודים כל ז' ימים בבנין המזבח ובכלי שרת, דאמרינן במסכת תענית: ולמה היא נוהגת לדורות, אלא שעשאוהו בצער ואמרו בו הלל והודאה והדליקו בו נרות בטהרה, לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה להם במה להדליק שמן, וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ והתחילו להדליק, ולמה היא נוהגת להדליק שמונה, אלא שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו מתקנים כלי שרת, ופירושו, דמיד היו מתקנין שמן אחר אלא שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח ולא יכלו ליקח שמן אחר, ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים, ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו, והיינו נמי דאמרינן במדרש למה נסמכה פרשת בהעלותך לחנוכת נשיאים, לפי שהיה לוי מתרעם על שלא זכה להקריב, אמר לו הקב"ה, שלהם לא היה אלא יום אחד לנשיא ולפי שעה, וחנוכה שלך תהיה ח' ימים ולדורות, משמע שגם הוא היה נקרא ע"ש חנוכת המזבח כמו אותם של נשיאים, עכ"ל.
והרי שהאו"ז בשם רבו ר' יהודה ב"ר יצחק עמד על הסתירה במגילת תענית מיניה וביה [אמנם הביא לשון אחר קצת ממגילת תענית ממה שהוא לפנינו, אבל בתוכן הדברים הדברים שווים], שאמר שקביעת יו"ט דחנוכה משום נס הנרות, ומיניה וביה אמר שהוא משום ההתעסקות שמונה ימים בחנוכת המזבח. וע"ז תירץ דהא דהוצרכו לנס פך השמן ולא יכלו לתקן מיד שמן אחר בטהרה הוא משום שנתעסקו בחנוכת המזבח שמונה ימים. ונראה מדבריו שגדר היו"ט דחנוכה הוא על שם חנוכת המזבח שהיה בימי חשמונאים, אלא שמה שקבעו לדורות לעשות זכר לחנוכה זו הוא משום שחנוכה זו גרמה לנס פך השמן, והא בהא תליא.
אכן מהלך זה אינו לפי שיטת כמה ראשונים שכתבו טעם אחר בהא דלא יכלו לתקן מיד שמן בטהרה. עי' בר"ן על הרי"ף בסוגיא בשבת שם שכ' וז"ל: ומשו"ה היה שמונה ימים משום שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמונה ימים בין הליכה וחזרה, עכ"ל. וכ"כ המאירי בשבת דף כ"א: וז"ל: שפך זה לא היה בו להדליק אלא לילה אחד והדליקו ליל כ"ה שהיה יום ראשון לנס, ומחרתו הלכו לתקוע שמשם לקחו שמן למקדש, וכמו שאמרו תקוע אלפא לשמן ר"ל ראשון ומבכר כמו אלף שהיא אות ראשונה, והיה שם מהלך ד' ימים, וכתשו שם ביום מהלכן זתים בטהרה והוציאו שמן טהור וחזרו, ושמן הפך לא כלה עד שהיה להם זה שהדליקו בו, עכ"ל. ועיין בב"י סימן תר"ע שכתב בענין זה טעם אחר וז"ל: והטעם שהוצרכו להדליק שמונה ימים מאותו פך, מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להם להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ויום אחד לכתישת השמן, עכ"ל. ולפי טעמי הר"ן והמאירי והב"י בהא דהוצרכו לנס שמונה ימים, א"כ הרי מבואר ומפורש בדבריהם דלא חנוכת המזבח היא שגרמה לצורך הנס שידלק ח' ימים, אלא משום דלא היה שייך שיהיה להם שמן טהור לפני שמונה ימים. וא"כ אי אפשר לומר כדברי האור זרוע בקשר שיש בין חנוכת המזבח לנס פך השמן, והדק"ל בסתירת דברי חז"ל אי קביעת ימי חנוכה היא משום חנוכת המזבח או שהוא משום נס פך השמן.
♦
ג.
והנראה בעזהשי"ת בביאור מהותו של היו"ט דחנוכה עפ"י שיטת רבינו הרמב"ן ז"ל, דענין ה'חנוכה' מלשון חינוך – חנוכה, וענין נס פך השמן הכל הוא ענין אחד ממש, כמו שיבואר. דהנה כל הרואה ברור יראה דשיטת רבינו הרמב"ן ז"ל דענין 'חנוכה' המוזכר כלפי יו"ט חנוכה הוא לשון המקביל ל'חנוכת הנשיאים', והלשון 'חנוכה' שנקרא יו"ט זה בפי חז"ל הוא משום ה'חנוכה' שנעשתה בו. ובפשוטו מתבארים הדברים לפי"ד המהרש"א בשבת דף כ"א הנ"ל שיסודם במגילת תענית ובב' ברייתות בפסיקתא דרב כהנא הנ"ל, שמהותו של 'חנוכה' היא על שם חנוכת המזבח וכלי שרת שעשו החשמונאים.
ולפי זה היה אפשר לכאו' לבאר דזהו גם כוונת הרמב"ן ז"ל, שנחמו הקב"ה לאהרן ב'חנוכה' של המזבח שיעשו בניו בזמן הישועה מהיוונים, וזו תשובה מקבילה על שהיה מיצר במה שלא נשתתף ב'חנוכת הנשיאים', ונחמו הקב"ה דמוכן לבניו 'חנוכה' אחרת שיעשה בה הקב"ה לבניו ניסים ונפלאות בימי החשמונאים.
אבל באמת דברי הרמב"ן אינם מעלים ארוכה כלל לפי פירוש זה, דא"כ הוא הדבר שנחמו ב'חנוכת המזבח' שיהיה על ידי בניו בימי חשמונאים, א"כ נחמה זו אינה שייכת כלל לזה שאהרן הוא המדליק ומטיב את הנרות, והדלקת הנרות אינה שייכת כלל ועיקר ל'חנוכה' זו של המזבח. ואדרבה יותר היה לו להזכיר את הקרבנות שהוא מקריב תמיד על גבי המזבח, שזה יותר שייך לנחמה שניחמו ב'חנוכת המזבח' שתהיה נעשית על ידי בניו. אמנם ה'נסים ותשועה' שהיו אז היו בענין הדלקת הנרות, אבל אין זה שייך כלל לענין ה'חנוכה' שנעשה על ידי בניו, ובמקרה באותו זמן שנעשית 'חנוכת המזבח' על ידי בניו עשה הקב"ה להם נסים ותשועה בענין הדלקת הנרות. אבל עיקר הנחמה שניחמו הרי היה בענין ה'חנוכה' שנעשה על ידי בניו, וזה אינו שייך כלל לזה שהוא מדליק ומטיב את הנרות.
וביותר תמוהות עדיין לפי זה כל לשונות הרמב"ן הנ"ל: 'אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו', 'יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם'. ואי כדברי המהרש"א דהשם 'חנוכה' נובע מ'חנוכת המזבח' שנעשתה ע"י בית חשמונאי, אזי למה ה'חנוכה' נקראת 'חנוכה של נרות' 'חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות', מאי שייטא ה'חנוכה' ל'נרות', והרי ה'חנוכה' היא במזבח והנרות מדליקין אותם במנורה. אמנם בזמן הזה שחינכו את המזבח עשה הקב"ה תשועה וניסים בענין הנרות, אבל אין זו סיבה כלל לקרוא ל'חנוכה' זו 'חנוכה של נרות' 'חנוכה שיש בה הדלקת הנרות', דמאי שייטא ד'חנוכה' ל'נרות'. ודברי רבינו הרמב"ן עדיין צע"ג.
ולישוב דברי רבינו הרמב"ן ז"ל נקדים שני הקדמות מתורתו של הרמב"ן ז"ל בשני עניינים.
הנה בע"ז דף נ"ב: איתא בגמ': בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי, כלים ששימשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבית המקדש, וקא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, דתנן כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואינו צריך לומר לדבר אחר, כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו אבל כלים לא, או דלמא לא שנא, א"ל אסורים הן ומקרא היה בידינו ושכחנוהו, איתיביה כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו דאטבלינהו הקדשנו דאקדישננהו, א"ל ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי הכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם, לימא מסייע ליה, מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת ששקצו לעבודה זרה, אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה, וכו' עיי"ש. ובפירש"י שם: הכנו והקדשנו מאי לאו הכנו דאטבלינהו מטומאת עבודה זרה, והקדשנום דאקדישננהו, שחזרו ומשחום בשמן המשחה אלמא כיון דמדאורייתא לא מתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואיל ולאו בני דעה נינהו, שהחזרת לי אבדתי, זהו המקרא ששכחתי, שהקדשנו אחרים תחתיהן. אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום, ואמר רב ששת ששיקצום לעבודה זרה, אלמא אע"ג דלהדיוט לא מיתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, גזור בהו רבנן לגבי גבוה ואע"ג דלאו בני דעה נינהו, ובבית חוניו נמי אע"ג דלאו בית עבודה זרה ולא מיתסרי כלים דידיה מדאורייתא גזור בהו רבנן, התם קרא אשכח ודרוש, דמדאורייתא אסירי אפי' להדיוט, דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה, מכיון שנכנסו גויים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודה זרה נאסרו, ע"כ.
והרי מפורש במסקנת הגמ', דטעמא דיכלו אנשי יוון לשקול לאבני המזבח ולאוסרם לגבוה, משום נעבד לע"ז, ואעפ"י שאבני המזבח שייכות המה לגבוה, ואיך יאסרום הפריצים משום 'נעבד' והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומסיק ר"פ דהטעם הוא משום ד'ובאו בה פריצים וחיללוה', דעל ידי ביאת הפריצים נתחללה הקדושה מאבני המזבח ונעשו הפקר וממילא זכו בהם הגויים מהפקירא ויכלו לאוסרם משום נעבד, ולכך גנזום.
והנה הרז"ה בספר המאור שם הקשה אמאי כלים דאחז לא יצאו לחולין מדינא דובאו בה פריצים וחיללוה, ולמה ממה שגנזו את הכלים שהזניח המלך אחז לע"ז הביא רבי הוכחה דיש קנס מדרבנן על כלים שנשתמשו בהם אפילו שלא לע"ז וכ"ש לע"ז. ואמאי לא יהיו נאסרים מה"ת מדינא דובאו בה פריצים וחיללוה. ותירץ דדינא דהחילול ע"י הפריצים הוא דינא דהקדש יוצא לחולין על ידי מעילה, והכלים דאחז שהיו 'כלי שרת' היו קדושים בקדושת הגוף, דאינם יוצאים לחולין ע"י מעילה, וכדתנן במס' מעילה (דף י"ט.) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד. ולכן הוכיח רבי שפיר ממה שגנזו הכלים הללו שיש קנס דרבנן אף על הכלים שנשתמשו בהם שלא כדין קדושתם. אבל אבני מזבח לא קדשי אלא בקדושת דמים, ויוצאים לחולין ע"י מעילה, ונאסרו מה"ת לגבוה משום נעבד.
והרמב"ן במלחמות ה' שם האריך להקשות עליו כמה קושיות א. דאף אבני מזבח יש בהן קדושת הגוף דאינן יוצאות לחולין ע"י פדיון, כדאי' בתוספתא, וה"ה דאינן יוצאות לחולין ע"י מעילה, וכש"כ אבני מזבח דהוי קדושת הגוף, דהיינו כלי שרת ממש. ב. דהפריצים הללו היו גויים ולאו בני מעילה נינהו. ג. דהפריצים הללו היו מזידים, ומזיד לאו בר מעילה הוא להוציא את הדבר לחולין. ובתוך דבריו כתב שם הרמב"ן להקשות עוד: ועוד, שהרי בית המקדש עצמו יצא לחולין על ידם ונעשה חול, דהא בבית כתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, והתם אין בו מעילה [דאין מעילה בקרקעות], אלא ודאי ע"י גויים יצא לחולין, דקרא בגויים כתיב, שהרי הכתוב אומר שיחרב ואמר שיצא לחולין על ידם, וגזירת הכתוב היה הכל אעפ"י שאין מעילה בקרקעות ואעפ"י שאינם בני מעילה [כיון שהם גויים], עכ"ל ועיי"ש עוד. ולמדנו מפורש בדברי הרמב"ן דבביאת פריצים בהיכל הרי זה גורם להוציא לחולין גם את קדושת הבית המקדש עצמו, שבאו בו פריצים וחיללוהו. ולפי זה הרי עולה בהדיא שבימי יוונים שבאו בו פריצים וחיללוהו החילול היה לא רק על המזבח ששקצו אותו לעבודה זרה אלא גם על בית המקדש עצמו. ואעפ"י שאינו מוזכר שאת הבית עצמו שיקצו לע"ז, מ"מ דינא ד'ובאו בו פריצים וחיללוהו' אינו תלוי דוקא בשיקוצם לע"ז, אלא עצם 'ביאת הפריצים' היא הגורמת לחילול קדושת המקום והפקעת תורת הקדש ממנו ויוצא לחולין. ובימי יוונים שבאו פריצים להיכל חיללוהו, היינו שהוציאו לחולין את ההיכל ואת בית המקדש עצמו.
עוד נקדים בזה לדברי רבינו הרמב"ן ז"ל בספר המצוות (שורש שלישי) שבא ליישב את שיטת בה"ג שמנה את מצות חינוך מזבח, והרמב"ם השיג על זה שחנוכת הנשיאים הייתה הוראת שעה ואינה נוהגת לדורות. והרמב"ן מיישב את שיטת בה"ג וז"ל: וכן פרשת חנוכה שמנה וכתב בפרשת משכן חנוך מזבח, ובודאי חנוך מזבח הוא מצוה לדורות, כרמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה 'וזה אשר תעשה על המזבח' שהיא מצות החינוך, ומזה שנינו במנחות דף מ"ט אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, ונראין הדברים שאף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהבנותו צריכים חנוכה לעולם, ונדבת הנשיאים היתה הוראת שעה בשיעורים ההם שעלו בדעתם אבל בחנוכה כמו חובה היא, וכן עשה שלמה חנוכה, וכן אנשי כנסת הגדולה, ואף לימות המשיח, וכמו שאמרו במנחות דף מ"ה מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה וכו' עכ"ל הרמב"ן ועיי"ש עוד.
ולמדנו מדברי הרמב"ן באר ומפורש היטב, ש'חנוכת המזבח' שנעשית ע"י הנשיאים הכוונה ל'חנוכת המשכן' כולו, דחנוכת המזבח עצמו נעשתה ע"י הקרבת תמיד של שחר, כדתנן במנחות דף מ"ט שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, והחנוכה שעשו הנשיאים בקרבנות שנדבו והקריבו הייתה 'חנוכה למשכן בהקמתו'. ועל זה מסיק הרמב"ן דאמנם לעולם המשכן בהקמתו והמקדש בהיבנותו צריכים 'חנוכה', ומה שמבואר בגמ' שנדבת הנשיאים הייתה הוראת שעה היינו רק כלפי השיעורים שהקריבו הנשיאים, אבל עצם חיוב 'חנוכת הבית' היא חובה לדורות. וע"ז הביא הרמב"ן מקורות ששלמה עשה חנוכה וכן אנשי כנסת הגדולה. והכוונה לגבי חנוכת שלמה היא הנאמר בספר מלכים א' (ח' ס"ג): ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה' המלך וכל ישראל, ע"כ. והכוונה לגבי חנוכת אנשי כנסת הגדולה היא בנאמר בספר עזרא (ו' ט"ז): ועבדו בני ישראל כהניא ולויא ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא דנה בחדוה, (י"ז): והקריבו לחנכת בית אלהא דנה תורין מאה דיכרין מאתין אמרין ארבע מאה, וצפירי עזין לחטיא על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל, ע"כ. ומפורש בהדיא ששלמה ואנשי כנסת הגדולה הקריבו הרבה קרבנות 'וחנכו את בית ה" 'לחנוכת בית אלהא', ומזה למד רבינו הרמב"ן דכן הוא לדורות עולם יש חיוב גמור לעשות 'חנוכת הבית'. שמלבד מצות 'חינוך המזבח' שהיא בתמיד של שחר, כדתנן במנחות דף מ"ט, יש חיוב גם לעשות 'חנוכת הבית' כולו. וזו הייתה 'חנוכת הנשיאים' שהקריבו קרבנות ל'חנוכת המשכן' כולו', ואלו הם רבבות הקרבנות שהקריב שלמה לחנוכת בית המקדש שבנה. ואלו הם מאות הקרבנות שהקריבו אנשי כנסת הגדולה לחנוכת בית אלהא שנבנה בבית שני.
והנה ענינו של 'חנוכה' היינו שעושין התחלה של עבודה בדבר שמחנכין אותו, והתחלת העבודה שעושין בו היא היא חינוכו, ו'חינוך המזבח' הוא בעבודה שעושין בו בהקרבת תמיד של שחר, וחינוך המנורה הוא בהדלקת נרותיה בין הערביים, כדתנן במנחות דף מ"ט עיי"ש. והיינו שהרי עבודת המנורה היא בהדלקת נרותיה, וממילא ענין ה'חינוך' הוא בהתחלת העבודה שעובדים במנורה בהדלקת נרותיה בין הערביים. ו'חנוכת המשכן' ו'חנוכת המקדש' נעשו ע"י הקרבנות שהקריבו בהם הנשיאים ושלמה ואנשי כנסת הגדולה, משום שהקרבנות שמקריבים במזבח אינם מתייחסים רק ל'עבודת המזבח' אלא הם נחשבים גם ובעיקר 'עבודת המשכן' ו'עבודת המקדש', שהרי אי אפשר להקריב הקרבנות אלא במקום מקודש למשכן. ולכן הקרבת הקרבנות במזבח שבמשכן ובמקדש היא חינוך המשכן והמקדש. [וצ"ל, דמה שמוזכר בתוה"ק בחנוכת הנשיאים שהיא 'חנוכת המזבח' הכוונה שהחנוכה של המשכן כולו נעשית במזבח, אבל החנוכה עצמה חנוכת המשכן היא כמפורש בד' הרמב"ן הנ"ל.]
והנראה לומר בעזהשי"ת, דכיון שנתבאר בעזהשי"ת מתוך דברי הרמב"ן במלחמות בע"ז דבביאת הפריצים אף הבית עצמו יוצא לחולין, ובימי יוונים הרי נתחלל ע"י הפריצים, כמפורש בע"ז דף נ"ב: הנ"ל, א"כ מעתה היו צריכים לעשות גם 'חינוך המקדש', ולא רק 'חינוך המזבח' החדש שהיו צריכים לבנות כדברי המהרש"א הנ"ל. שהרי לפי המפורש בדברי הרמב"ן שאף הבית עצמו יוצא לחולין ע"י ביאת הפריצים, א"כ הרי פשוט דהיו צריכים חינוך על הבית עצמו כשחזרו וקידשוהו.
מעתה נראה לומר בעזהשי"ת, דכיון שראו החשמונאים שנטמאו כל השמנים ומצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, מחביבות השמן הטהור שמצאו ייחדו אותו ל'חנוכת הבית', דכאמור 'חנוכת הבית' יכולה להיות על ידי כל עבודה שדינה להיעשות ב'בבית המקדש'. וכמו שאפשר לחנך את הבית ע"י קרבנות במזבח, כיון שדין קרבנות המזבח הוא 'עבודת בית המקדש', ודוקא במקום המקודש לבית המקדש ראוי הוא לעבודת המזבח. כן הוא לגבי הדלקת הנרות במנורה, הרי היא נחשבת מהאי טעמא 'עבודת המקדש', וממילא חינוך המקדש יכול להיות גם על ידי הדלקת הנרות במנורה. ומחמת חביבות מציאת פך השמן הטהור ייחדוהו ל'חנוכת בית המקדש' כולו.
וכשנעשה נס, והפך הזה שהיה בו כדי לדלוק יום אחד דלק שמונה ימים, ממילא נתגדלה 'חנוכת המקדש', שהרי הפך הזה נתייעד ל'חנוכת המקדש'. וכיון שבסופו של דבר דלקו נרות של שמונה ימים מהפך הזה שהיה מיועד לחנוכת המקדש, ממילא נמצא שהיו 'שמונת ימי חנוכה'. ד'חנוכה' אינה דוקא ביום הראשון, שהרי מצינו בקרבנות הנשיאים שעשו חנוכה של י"ב ימים, ובחנוכה שעשה שלמה עשה 'שבעת ימי חנוכה' [כדברי הפסיקתא דרב כהנא שהובאו באות ב']. ואצל החשמונאים היו 'שמונת ימי חנוכה'. והכל הוא מחמת נס פך השמן, דהם ייעדו הפך שמצאו ל'חנוכת המקדש', והפך הזה שבסופו של דבר מכוח הנס דלק שמונה ימים. נמצא שעל ידי הנס שנעשה בפך השמן נעשו 'שמונת ימי חנוכה'. וזהו שקבעו לדורות עולם 'שמונת ימי חנוכה' זכר ל'שמונת ימי חנוכה' שהיו בימי חשמונאים מכוח נס פך השמן.
ואשר לפי זה נתיישבו היטב כל דברי חז"ל במדרשים ובגמ' ואין שום סתירה כלל, דודאי מהותו של 'חנוכה' היא על שם 'חנוכת המקדש' שנעשתה ע"י החשמונאים, כמפורש במגילת תענית הנ"ל ובשני מדרשים בפסיקתא דרב כהנא הנ"ל. ואין זה סותר כלל להא דאי' בגמ' בבלי ובמגילת תענית גופא דקביעת ימי חנוכה היא מחמת נס פך השמן, דהכל הוא ענין אחד, דמכוח נס פך השמן נעשו 'שמונת ימי חנוכה' של 'חנוכת המקדש', וחנוכה זו היא שנקבעה לדורות עולם ל'שמונת ימי חנוכה' זכר לשמונת ימי חנוכת המקדש בימי חשמונאים. והדברים מאירים בעזהשי"ת.
והדברים מפורשים ומבוארים בדברי רבינו הרמב"ן הנ"ל: 'אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו', ד'חנוכה של נרות' היא ממש כמבואר בעזהשי"ת דהיינו שה'חנוכה' של בית המקדש שנעשית בימי חשמונאים הייתה ע"י הדלקת הנרות. ובזה נחמו הקב"ה לאהרן שאמנם לא היה לו חלק ב'חנוכת הנשיאים' במה שנדבו מליבם, אבל במקום זה תהיה לו 'חנוכה של נרות' שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו – חשמונאי כה"ג ובניו. והם הם דבריו הנ"ל בשם רבינו נסים גאון: 'יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם', שנחמו בחנוכה אחרת של המקדש 'שיש בה הדלקת הנרות' היינו בחנוכה עצמה שנעשית על ידי הדלקת הנרות, ואני עושה בה על בניך נסים ותשועה 'וחנוכה שקרויה על שמם'. ובדברים הללו בא רבינו הרמב"ן ליישב מה שהקשה לעיל, דאם מה שהיה חסר לאהרן הוא מה שהנשיאים נתנדבו קרבנות נדבה והוא הקריב קרבנות חובה בימי המלואים, א"כ מה נחמו בהדלקת הנרות שהם חובה. ועל זה מיישב הרמב"ן דנחמו ב'חנוכה שהיא קרויה על שמם', דקרבנות הנשיאים, כיון שבאו מנדבת ליבם הרי החנוכה קרויה על שמם – חנוכת הנשיאים, וחנוכת המקדש שהייתה בימי חשמונאים, כיון שנעשתה על ידם הרי היא קרויה על שמם 'חנוכת חשמונאי' כלשון הפסיקתא הנ"ל. והדברים מאירים בעזהשי"ת, וקרובים הדברים לענ"ד לאמיתה של תורתינו הקדושה תורת אמת.
♦ ♦ ♦