בדבר שאלתך במקרה שאירע באדם ששהה בבית מלון והנהלת המלון הקצתה מקום מיוחד להדלקת נרות חנוכה, והוא הכין שם את החנוכה שלו. ואחד מהאורחים שאל את אחת העובדות האם אפשר להדליק את החנוכה ונענה בחיוב, והלה הדליקה בברכה. וסמוך לכך הגיע בעל החנוכה, והקפיד על כך. ושאלתם בפיהם האם יצאו ידי חובה.
♦
תשובה
ראשית כל, יש לומר דכל אדם המתארח בבית מלון, אף שאינו רשאי להדליק בחדרו מטעמי בטיחות, מאפשרת הנהלת המלון להדליק בחדר האוכל או בחדר שהוקצה לכך במקום שהאורחים עוברים ושבים שם. ובפשטות מהני להדליק שם ולברך. וראה למרן בסימן תרעא ס"ה דפסק כדרך התוספות דאם יש לו חצר מדליק בפתח החצר שפתוח לרה"ר (ושיטת רש"י שמדליק בכה"ג בפתח ביתו). ומינה לאדם שדר בבנין קומות דרשאי להדליק בכניסת הבנין, דדמי לפתח החצר הפתוח לרה"ר. וגם בנד"ד שהנהלת בית המלון מקצה מקום להדלקת החנוכה במקום מרכזי כחדר האוכל וכדומה, דהוי כפתח הפתוח לרה"ר ואיכא פרסומי ניסא. (ואף די"א דבעינן שיהיה ניכר בעל החנוכה, אך מרן פסק כהתוס', וכן הוא המנהג בכו"כ מקומות). ואף שיש כו"כ רבוותא דס"ל דאין להדליק האדנא בחצר הבתים, הבי"ד באריכות בילקוט יוסף חנוכה (מהדורת תש"פ), דברינו אמורים להנוהגים להדליק בכה"ג, ומה גם שנראים הדברים.והנה זה האדם שהדליק בלא רשות בעל החנוכה, אף שאמרו חז"ל דניחא ליה לאדם לעשות מצוה בממונו, ראה בסימן יד ס"ד דמותר ליטול את טלית חברו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת (וראה שם כמה חילוקי דינים על המפה, וע"ע במשנ"ב ס"ק יג' ובכה"ח במקום, וע"ע בסימן תרמט ס"ה בהגה). מ"מ התם לא מחסר מבעל המצוה מאומה, ורק משתמש ומחזיר למקומו, ואיכא הסברא דניחא ליה לאיניש. אך בנד"ד הוא נוטל את מצוותו של בעל החנוכה, ובהא לא ניחא ליה לאיניש. והוא כשואל שלא מדעת, דהוי גזלן. ולכל הפחות לא נעשתה ההדלקה בהיתר מבעל החנוכה וראה להלן (דאף ששאל לאחת מעובדות המלון רשות אין לה סמכות ואף שלא עשה בכוונת גזילה אכתי הוי גזלה לגבי בעל החנוכה, וי"ל דלגבי זה המדליק נעשה בהיתר וראה להלן שביארנו בזה טפי).
אלא דראה למרן סימן תרמט ס"ה דפסק גבי לולב ביום השני שאינו מה"ת דהגנב והגזלן יצאו ידי חובת נטילה. והוא כשיטת הרמב"ם פ"ח מהלכות סוכה[1]. ומה דאינו יוצא ידי חובה ביום הראשון בלולב הגזול, לא שנא לפני יאוש לא שנא אחר יאוש, כיון דכתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון' ואיכא חסרון של 'לכם'. ומינה לכאורה דגם במצוות דאורייתא דאין דין של 'לכם' שיוצא ידי חובה, ומ"מ לגבי ברכה הוי 'בוצע ברך נאץ'. אלא דיש להעיר מסימן תנד ס"ד 'אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה', והרי מצוות אכילת מצה היא מה"ת.
וראיתי שנחלקו בטעם הדבר דאין אדם יוצא י"ח באכילת מצה גזולה - איכא דאמרי דנלמד מדין חלה בגז"ש 'לחם' 'לחם', מה גבי חלה אין אדם מפריש חלה אלא מעיסתו דכתיב עריסותכם, אף גבי מצה דינא הכי. ראה לרבנו מנוח פ"ו מהלכות חו"מ ה"ז ובמשנ"ב שם ס"ק ט"ו. ואיכא דאמרי דנלמד מהירושלמי דאין מצוה עבירה. ראה להרב המגיד במקום ובב"י סו"ס תנד. ונפ"מ בין הטעמים דלטעם קמא הוא דין מיוחד במצה דנלמד מחלה. וא"כ אין ראיה לשאר מצות מה"ת דלא יצא ידי חובה[2]. ולטעם אין מצוה עבירה לא שנא שאר מצוות. ולפ"ז אם כנים הדברים אכן יש לחלק בין מצוה מה"ת למצוה מדבריהם, דלא תיקשי דברי הרמב"ם אהדדי ומסימן תרמט ס"ה[3].
ולפ"ז היה לומר דלדעת מרן היכא שהדליק נרות חנוכה של חברו שיצא. ולא מבעי לטעם מצה הגזולה שלא יצא דנלמד מגזירה שווה, אלא אף לטעם דאין מצוה עבירה, הני מילי במצוה דאורייתא, ואילו הדלקת נרות חנוכה מדרבנן. ולכן הרוצה לחוש לדברי מור"ם ז"ל להדליק שוב, תו אין לו לברך, דסכ"ס יצא ידי חובה אליבא דמרן. ויש להוסיף דהיכא דהגיע בעל החנוכה וכבה את החנוכה מיד, כך שלא היה שיעור הדלקה, והתברר למפרע שהדלקת הלה לא היתה כשיעור - י"ל, חדא דהדלקה עושה מצוה וכבר יצא ידי חובה. ומאידך גיסא י"ל דהתברר למפרע שההדלקה לא היתה כדבעי, והוי כהדליק במקום שהרוח מצויה שעשוי להכבות והוי כהדליק ולא נתן בה שיעור דצריך לחזור להדליק וכמ"ש בסימן תרעב ס"ק ד' במשנ"ב וכ"מ שכתב המשנ"ב בסימן תרעג ס"ק כה' לדמות לאהדדי, ואף שהלה הדליק בתמימות ולא ידע שזאת החנוכה של אחרים סכ"ס כיון דהחנוכה אינה שלו הדבר דמי למדליק במקום שרוח מצויה כיון שעשויה לכבות ע"י הבעלים ולכן בכה"ג שבא וכיבה בעל החנוכה ידליק הלה שוב אך לא יברך או ישתתף בפרוטה).
קושטא קאי דמרן ביו"ד סימן שמ כ"ט כתב ד'הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה'. וראה שם בב"י (על סכ"ח) דלמד כן הרמב"ן לגבי חלוק הגזול מהירושלמי בפסחים גבי מצה הגזולה דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה. ואין ליישב דקריעה מה"ת (ראה בב"ח) כמצה, ושאני מלולב ביום השני, דהרמב"ן ס"ל דקריעה מדרבנן (וע"ע במג"א סימן תרמט ס"ק ט"ו מש"כ). ותו היה לומר דסוגיה בדוכתא עיקר, ושם בסימן תרמט מרן הביא שקו"ט הפוסקים, ואעפ"כ העתיק בשולחנו כהרמב"ם, ואילו ביו"ד לא נחית לכל האי. אך אין נראה כן למעיין. והעיקר הוא כמ"ש המשנ"ב בסימן תרמט בביאור הלכה ד"ה 'מפני גזל' משם המטה יהודה והגר"א, דמה שהזכיר מרן על שולחנו ס"ה גנב וגזלן, דנמשך בלשונו כלשון הרמב"ם וכדי נסבא, דאין כוונתו גם לגנב וגזלן, כמבואר בס"א (ובפרט דב' עמודי ההוראה ס"ל דגנוב וגזול אסור כל שבעה, וראה במשנ"ב ס"ק ז'). ונמצא כו"כ פעמים דדעת מרן כמי מהפוסקים, ומ"מ בהעתקתו נמשך אחר לשון אחד הפוסקים האחרים. עיין ודוק'.
אברא דהאירו את עיני והתבוננתי בדבר שוב דהכא זה המדליק ביקש רשות ולגבי גבי דידיה לא חשיב גזל, וגבי אדם הגוזל בשוגג איכא פלוגתא דרבוותא אי חשיב גזלן וראה לבעל המרחשת (ח"ב סימן לב בתחילת דבריו ובאות ג') דהביא שקו"ט בזה וביאר שיטות הפוסקים דלהראב"ד אמרינן גם היכא שגזל בשוגג דהוי גזלן לענין חיובי תשלומים, והרמב"ם ס"ל דאף דלא אמרינן דגזלן בשוגג הוי גזלן מ"מ חייב מדין מזיק היכא דהוי בשגגה (ולא באונס, והנתיבות רי"ס כה נטה לסברא זאת דמ"מ חייב מדין מזיק), ומה דכתב הרב מחנ"א דשיטת הרא"ש והריטב"א דגזלן בשוגג פטור התם איירי באנוס, ויסוד דברי המרחשת היא דדין גזלן כדין מזיק וכל היכא דחייב משום מזיק חייב משום גזלן ולכן אם גזל בשוגג חייב (ותליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד), ואתא לנד"ד דאדם ששאל לפקידה לכאורה עשה בהיתר אך סכ"ס לא קיבל רשות מבעל החנוכה גופא ומאידך גיסא לא עשה הלה איסור כיון שחשב שהוא בהיתר ויותר נראה דחשיב אונס ולא שוגג כיון ששאל לאחת מעובדות המלון (ומ"מ יש לדון דחשיב שוגג ולא אונס כיון ששאל לאחת הפקידות ומנא לן דאכן ידעה ויש לה סמכות, ומ"מ בזה הכל לפי הענין והמציאות שהיתה, ותלה דהחנוכה של המלון ולא אסקי אדעתיה שהיא של אדם פרטי אחרת לא היה שואל לה).
ולפ"ז היה לומר דכיון דנעשה באונס לא חשיב גזל ודיצא ידי חובת מצוה ובפרט שיש רבוותא דס"ל דגם היכא דגזל וקיים המצוה שיצא והוי ס"ס במצוה ולא בברכה, אלא דאחר המחשבה לא נהירא דאף דלגבי זה המדליק לא איכא עברה סכ"ס לא הוי מצוה כיון דלא נעשה ברשות בעל החנוכה גופא ונהי דלא חשיב גזל מ"מ לא חשיב דנעשה בהיתר ונתינת הרשות של הפקידה ליתא לגבי בעל החנוכה גופא, וא"כ אף דלא נחייב זה המדליק בחיובי תשלומים מ"מ לא נחשיבו שקיים המצוה כדבעי מאחר ולא נעשה ברשות באמת, ויש להוסיף מש"כ לעיל דשפיר חשיב דהדליק במקום דרוח מצויה כיון דהדליק לא את שלו ועשוי להכבות וכיון דבעל החנוכה קפיד ע"כ כוונתו לכבות ולהדליק בעצמו (והיינו היכא דקפיד וכיבה נרות), ותו דאיכא המסתפקים אי בעינן שיהיה שמן של המדליק (ראה בפס"ת סימן תרעג אות ד'), ומ"מ למעשה נכון להצריכו להדליק בשנית (או דישתתף בפריטי) אך לא יברך חדא דאיכא רבוותא ס"ל דאם קיים מצוה בדבר הגזול דיצא בה י"ח ותו איכא רבוותא דאף היכא דהדליק ולא היה שיעור הדלקה דיצא י"ח וכמ"ש במשנ"ב סימן תרעב ס"ק ד', ותו אף דאינו גזול גם שאול לא חשיב (שאלה שייך בדבר שאינו מתכלה והכא מתכלה ואיכא קפידא של הבעלים) שלא ניתן ע"י הבעלים ברשות.
וגבי בעל החנוכה גופא יש לומר דלא יצא ידי חובה בהדלקה זאת. חדא שניחא ליה להדליק בעצמו, דמצוה בו יותר מבשלוחו. והראיה שהקפיד ושאל למה עשה כך. זאת ועוד, שהרי לא עשה לזה שליח, ואין מועיל היכא שעשה הלה מדעתו. וראה במציעא כ"ב ע"א 'כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה' וכו'. ונפסק ברמב"ם פ"ד מהלכות תרומות ה"ג 'התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה'. וכן פסקו הטור והשו"ע ביו"ד סימן שלא סל"א. ואף דמבואר מדבריהם דאף שלא עשהאו שליח דמהני, וכמ"ש בכס"מ ובב"י שם, מ"מ הלא הכא הקפיד על האחר שהדליק בלא רשותו. ותו יבואר להלן.
ואחר העיון בפשטות, אף אם בעל החנוכה היה מסכים למעשה זה שהדליק החנוכה בלא רשותו מתחילה, נראה דלא יצא בעל החנוכה. דדין זה הוא דוקא בתרומה, שמהני בתורם שלא מדעת חבירו היכא דהסכים לבסוף. ראה בקידושין נ"ב ע"ב בההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשיכרא וכו', ואמר שם רבא דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה. וראה שם ברש"י ד"ה 'לא אמרו' דביאר 'דהא לתרומה הן עומדות' (וע"כ שאני מפרזומא דשיכרא, דהם של בעל הבית והבן). וגם הרמב"ם לא זכר כן בהלכות קידושין ובמק"א. וראה למרן בכס"מ הנ"ל ובב"י בסימן שלא דכתב לבאר את שיטת הרמב"ם 'דלמתרם קאי' א"נ דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי.
וכשאני לעצמי קשיא לי לתירוץ בתרא דבמקום מצוה סגי בגילוי דעת למפרע, דהרי לקדש אישה נמי הוי מצוה, ובההיא סוגיה בההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשיכרא, והרמב"ם לא פסקה בהלכות אישות[4]. וע"כ למד הרמב"ם דמימרא דרבא 'דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה' אתא כפשוטה, ודין זה דמהני בלא דעת הבעלים דוקא בתרומה. וכמ"ש רש"י להטעים 'דהא לתרומה הן עומדות' וכעין זה כתב הכס"מ בתירוץ קמא 'דלתרום קאי', וכן עיקר.
ואיך שיהיה גם לתירוץ בתרא, דבמצוה סגי בגילוי למפרע, בנידון דידן לא מהני, דהכא סוף כל סוף בעל החנוכה שהגיע וראה זאת הקפיד ולא רצה שאחר ידליק במקומו, והיה חפץ לקיימה בדידיה. וא"כ כיון דגילה את דעתו דלא ניחא ליה, לא יצא הבעלים של החנוכה ידי חובה. וכ"ש זה המדליק, שעשה על דעתו שלו[5].
וראה בחולין פז' ע"א גבי הגונב מצוה לחברו דצריך ליתן לו עשרה זהובים ונפסק בחו"מ סימן שפב (ובזמן הזה אין מגבין אבל אם תפס לא מפקינן מיניה אותו). ואיכא פלוגתא בגדר דין זה, דאיכא רבוותא דס"ל דאין משלם במצוה דרבנן, וכמ"ש הש"ך בס"ק ג'. ואיכא דס"ל דמ"מ היכא דאיכא ברכה במצוה דרבנן חייב, ראה להקצוה"ח סימן רסב בס"ק א' עיש"ב. והוא נפ"מ בנידון דידן, דהדלקת נרות היא מדברי חכמים כדאיתא בשבת עלה כ"א ע"ב וברמב"ם פ"ג מהלכות חנוכה ה"ג. וגם אם נלך לדרך דאדם יוצא ידי חובה בדבר שגנב או גזל או שלא חשיב גזלן כיון דנאנס, י"ל בנד"ד דלא חשיב שגנב לו את המצוה, שהלה בעל החנוכה יכול לכבות את החנוכה ולהדליק מחדש, כיון שהחנוכה שלו ואין מי יאמר לו מה תעשה[6]. וראה לרש"י שם ד"ה 'ליתן לו' בהא שחייבו חכמים הגונב מצוה לחברו שחייב שהטעים 'מפני דהפסיד שכרו'. וא"כ בנד"ד, כיון דיכול לחזור ולהדליק בשלו ולברך, תו לא הפסידו.
♦
תבנא לדינא אדם שהכין מנורת חנוכה שלו ובא אחר והדליקה בלא רשותו אך נטל רשות מאדם שאינו בר סמכא לכך זה המדליק ספק אם יצא ידי חובתו בהדלקת חנוכה זאת ונכון שידליק כדבעי בשנית (או דישתתף בפריטי) אך לא יברך ובעל החנוכה לא יצא ידי חובתו ויכול להדליק בברכה ולכן גם אין צריך המדליק הראשון לשלם לבעל החנוכה מדין גונב מצוה לחברו וגם לא מדין גזלן או מזיק דנעשה באונס ובכה"ג אינו חייב בתשלומין.
זה מה שיש להשיב בברכת התורה ולומדיה
ע"ה השלו"ם ס"ט
♦ ♦ ♦