קושיית התוס' על כפל ההתייחסויות להוצאה במשנה, ותירוצם שכבר בתורה יש כפל משום שזו מלאכה גרועה
דף ב' ע"א: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים כו'. בתוס' (שם ד"ה פשט) הקשו: מה לי עני ומה לי עשיר, ולמה חשבם לשנים, ותי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, שהרי היתה במשכן ובכל זאת יש שני פסוקים בתורה לאסור הוצאה: קרא דאל יוציא ממקומו דקאי על החפץ, וכן ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה כו', ואם כן למה צריך תרי קראי? ע"כ חד לעשיר וחד להוצאה דעני, כיון דחידוש הוא, אין לך בו אלא חדושו, ואי אפשר ללמוד חד מחברי', שכן שתים הם: הוצאה דעשיר והוצאה דעני.♦
מחלוקת רש"י ותוס' בהבנת המקור בתורה לאיסור הוצאה: 'ויכלא' או 'אל יצא'
והנה רש"י (שם ד"ה שתים) כ' רק קרא דויכלא העם מהביא, דילפי' מיני' איסור הוצאה, ולא הביא כלל פסוק דאל יוציאו. ויתכן לומר בפשוט, לפי מחלוקת רש"י ותוס' בסופ"ק דעירובין (יז, ב), דאמרי' שם דלוקין על תחומין, דכתיב: אל יצא איש ממקומו ביום השבת. ופריך, והא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, דילפי' מכאן אל יוציא, והוצאה אב מלאכה היא. ומשני רב אשי דאל יצא כתיב, ולא אל יוציא.[1] ומפרש רש"י (שם ד"ה לוקין) דלמ"ד תחומין דאורייתא יליף מאל יצא איש ממקומו,[2] ולית לי' איסור הוצאה מכאן אלא דיליף איסור הוצאה מויכלא העם מהביא, ורק למ"ד תחומין דרבנן ע"כ לא דרוש[3] אל יצא איש ממקומו כיון דמותר מן התורה לצאת, ע"כ דרוש אל יוציא איש ממקומו את החפץ,[4] אמנם התוס' (שם ד"ה לאו) פירשו שם דלכו"ע ילפינן מקרא זה איסור הוצאה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא, ורק דלוקין על תחומין משום דעיקר קרא קאי על תחומין אל יצא, אבל ג"כ ידעי' מזה שלא יוציא, ע"ש.♦
לרש"י אין כפל בתורה, ואף במלאכה גרועה די בפסוק אחד: 'ויכלא'
ואם כן, לרש"י קרא זה דאל יצא, דילפי' מזה איסור הוצאה, הוא רק למ"ד תחומין דרבנן, אבל למ"ד תחומין דאורייתא אינו יכול ללמוד מכאן הוצאה, וע"כ דיליף מויכלא. ולכן נקט רש"י קרא דויכלא העם מהביא, דילפי' מזה אליבא דכו"ע איסור הוצאה. משא"כ התוס' הרי סברי דגם קרא אל יצא הוי לכו"ע, אפי' למ"ד תחומין דאורייתא יליף מזה איסור הוצאה, א"כ איכא תרי קראי. ורש"י יתרץ קושיית התוס' דאמנם הוצאה מלאכה גרועה וצריך פסוק על זה, ולולי הפסוק לא היינו יודעים דהוצאה מלאכה היא, אבל אחרי שנתגלה ע"י פסוק אחד דהוצאה הוי מלאכה, שוב אין לחלק בין הוצאה דעני או דעשיר, שהרי גם לפי התוס' מוכרח לומר דסברי דאין הבדל בין הוצאה דעשיר ע"י הושטת יד או ע"י זה שיוצא לגמרי עם החפץ, דאל"כ צריך ג' קראי. וע"כ דסברי דזה אחד הוא, רק יש הבדל בין הוצאה בעשיר שעומד בפנים להוצאה דעשיר[5] שעומד בחוץ, וא"כ רש"י סובר דאין הבדל כלל בין כל מיני הוצאה לפי האמת, שיש כבר קרא בתורה לאסור הוצאות. רק אם לא הי' פסוק מיוחד, הו"א דכל הוצאות מותרים מאחר דמלאכה גרועה היא, ורק התנא בכ"ז נקט עני ועשיר בתרתי, כיון דסו"ס הי' אפשר למטעי, דקרא מיירי רק בהוצאה דעשיר או דעני לבד, לכן התנא שפיר צריך לבאר.♦
ביאור אחר ללימודו של רש"י מ'ויכלא': מקור לא רק לאיסור בעלמא אלא למלאכה, ו'אל יצא' נאמר קודם מתן תורה
אכן י"ל באופן אחר למה נקט רש"י קרא דויכלא ולא אל יצא, דהנה מקרא דאל יצא – אף דילפי' מזה איסור הוצאה, עדיין לא ידעי' מזה דהוי מלאכה ממש וחייבין חטאת עלי', אלא דהו"א כיון דמלאכה הוצאה[6] גרועה היא, אם כן די לנו שהתורה אסירה הוצאה רק בלאו, אבל לא שיהא מלאכה ממש, שהרי למ"ד תחומין דאורייתא ג"כ אינו אלא לאו, ולוקה, אבל אינו מלאכה שחייב חטאת, כיון דמקרא דאל יצא לא נשמע כלל שיהא מלאכה, אלא סתם איסור לאו ככל לאוין שבתורה. וע"כ רק מקרא, דויכלא שנאמר שם מלאכה, שמעי' דהוי מלאכה הוצאה, וחייב עלי' חטאת. וזהו שכ' רש"י עוד דחייב חטאת בשוגג, היינו כיון דמתני' מיירי מחיוב חטאת, וזה ילפי' רק מויכלא העם להביא.[7]ומתורץ בזה קושיית התוס', למה צריך תרי קראי, דודאי זה לא קשה, למה לן קרא דאל יוציא, כיון דכבר נאמר ויכלא העם מהביא, שהרי קרא דאל יוציא נאמר עוד לפני מתן תורה, והוצרך לומר לשעתו, וא"כ עוד לא נאמר כלל אז קרא דויכלא העם מהביא. וכל הקושיא היא כיון דכבר נאמר אל יוציא, שאסור להוציא, א"כ למה לן עוד קרא דויכלא העם מהביא. וגם זה לא קשה כנ"ל, דמקרא דאל יוציא שמעינן רק דיש איסור להוציא, אבל מלאכה לא שמענו, וע"כ מוכרח ללמוד מויכלא העם מהביא, דהוי מלאכה ככל המלאכות, וחייבין עלי' חטאת.
והתוס' דלא סוברים כן, היינו משום דלשיטתם קאי, שכתבו לקמן דף פ"ז ע"ב (ד"ה אתחומין) וז"ל: אע"ג דבפרשת מן כתוב אל יצא איש ממקומו, ודרשי' מזה הוצאה בסופ"ק דעירובין, איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר, אחר שנעשה המשכן, כמו שאמר הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות. ומשום דשייכי למילי דמן, כתבינהו התם. עכ"ל. ואם כן, להתוס' שפיר קשה למה צריך שניהם, ע"כ חד לעשיר חד לעני.
♦
קשיים בדיון הגמרא במקור הוצאה וזריקה
והנה קשה טובא ממה דאמרי' לקמן ריש פרק הזורק (צו, ב): מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופא היכי[8] כתיבה. ומשני, מקרא דויכלא, ע"ש. ולכאורה קשה, למה לא הביא קרא דאל יוציא. בשלמא לשי' רש"י, דתלוי במחלוקת אם תחומין דאורייתא או דרבנן – ניחא, דלא רצה לומר שתלוי במחלוקת, וניחא לי' לומר קרא דהוי אליבא דכו"ע; אבל לשי' התוס', דקרא דאל יוציא הוי לכו"ע – קשה. ועוד קשה ביותר לכו"ע, שהרי קושיא זה הי' לו להקשות מיד כאן בפרקין, דיש פרק שלם יציאות השבת, יציאה היכא כתובה, ולמה המתין עד פרק הזורק. ואם משום דרצה להקשות בלשון זה: מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופא היכא כתיבה, כמו כן יכול להקשות כאן: מכדי הכנסה תולדה דהוצאה היא,[9] הוצאה גופא היכא כתיבה. וצ"ע.♦
ביאור הצורך בסברה לכלול גם הכנסה באיסור הוצאה, לפי הכלל שאין תולדה לתולדה
ונראה, דהנה כ' אחרונים[10] כלל, דאין תולדה לתולדה. ומתורץ בזה קושיית התוס' (צו, ב ד"ה הכנסה), שהקשו למה לי סברא להכנסה כדאמרי' בריש הזורק, הא כיון דהכנסה היתה במשכן, כדאמרי' לקמן דף מ"ט (ע"ב), א"כ מה צריך תו לסברא, שהרי בזורק ד' אמות אם הי' במשכן הי' מספיק, רק כיון דלא הי' במשכן אמרינן דהלכתא גמירי לן, כדאמרינן ריש פרק הזורק. ולפי הנ"ל י"ל דהנה זורק מרשות היחיד לרשות הרבים הוא תולדה דהוצאה, דההבדל הוא רק שזה ביד וזה בזריקה, והנה זורק מרה"ר לרה"י, אי לאו דהי' סברא שאין הבדל בין הוצאה להכנסה, אזי לא היינו יודעים כלל דחייב, כיון דהכנסה גופא ביד אינו אלא תולדה מטעם שהי' במשכן. ואלו זורק שלא היה במשכן כלל, נצטרך לדמות להכנסה, אבל יש הבדל שזה ביד וזה ע"י זריקה, ויהי' רק תולדה של הכנסה, ואין תולדה לתולדה. אבל עתה שיש סברא, דמה לי עיולי מה לי אפוקי, א"כ כיון דזורק מרה"י לרה"ר הוי תולדה דהוצאה – ממילא ידעינן גם כן זורק מרה"ר לרה"י, דמה לי עיולי מה לי אפוקי.♦
קושי על הכלל שאין תולדה לתולדה מההיעדרו בדיון על ההבדל בין אב לתולדה
והנה, לכאורה קשה ע"ז מהא דאמרי' בריש מס' ב"ק (ב, א) וריש פ' הזורק (צו, ב): מכדי אהא מחייב ומכדי אהא מחייב, אמאי קרי להאי אב ולהאי תולדה. ומשני דאלו עביד שתי אבות בהדי הדדי חייב שתים, ואלו עביד אב ותולדה שלו חייב רק אחת. ופריך: ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי להאי אב ולהאי תולדה. ומשני: הך דהוי במשכן קרי לה אב, והך דלא הוי במשכן קרי לה תולדה. ואם נאמר דאין תולדה לתולדה, א"כ בפשיטות ניחא, דהנפק"מ הוא דאב יש לו תולדה, ואלו תולדה אין לו תולדה, א"כ שפיר צריכים לדעת מהו אב ומהו תולדה.♦
יישוב הקושי: מושג התולדות ייחודי לשבת, והכלל שאין תולדה לתולדה התחדש בתירוץ ולא היה ידוע למקשן
אכן י"ל בטעמו של דבר, דאין לתולדה תולדה, הוא על פי מה שכ' התוס' בבכורות דף כ"ה (ע"א ד"ה ואמר) דבכל איסורים אין תולדה, ודוגמא כמו דבשבת גוזז הוא אב, ותולש הוא תולדה של גוזז, כן בבכור נאמר לא תגוז בכור כו', תולש מותר ולא הוי תולדה, ע"ש.והיינו, דאבות ותולדות נתרבו רק בשבת, דמה שהי' במשכן הוי אב והדומה לו שיהי' תולדה, אכן התולדה עצמה דלא הי' במשכן הוא כמו כל איסור אחר שאין לו תולדה, ולכן אין לתולדה תולדה. וא"כ לפי"ז לק"מ, ואדרבא, עוד יהי' ראי' לזה מגמ' הנ"ל, שהרי המקשן לא ידע כלל הבדל זה, דאב הוא מה שהי' במשכן, דא"כ לא הי' מקשה מידי, ורק התרצן תי' לו דכל מה שהי' במשכן הוי אב, וכל דלא הוי במשכן הוי תולדה. אם כן, כיון דחשב דאב ותולדה שוים הם, אין לחלק ביניהם, וכמו שיש לאב תולדה כך יש גם לתולדה תולדה. ואי דא"כ למה נקרא זה אב וזה תולדה, הא זה גופא באמת הוא שואל, ורק אחרי שתירצו לו וכל מה דהוי במשכן חשיב אב וכל דלא הוי במשכן הוי תולדה, שפיר אמרי' דלפי זה תולדה אין לה תולדה אחרת.
♦
לפי האמור יש נפק"מ להבדל בין אב לתולדה אף לר' אליעזר, ומיושבת קושיית השטמ"ק
ובזה מיושב שפיר מה שהקשה השמ"ק בב"ק שם (ד"ה אמאי קרי, בשם תוס' הרא"ש), דמה משני הך דהוי במשכן קרי אב כו', הא השאלה היתה מה נקפ"מ יש לנו בזה דנקרא אב או תולדה. וא"כ מה איכפת לן, מה דהוה הוה, דאם היתה השאלה למה נקרא זה אב וזה תולדה, א"כ לא משני מידי לרבנן, דאם עבור אב ותולדה ביחד דחייב אחת – דמה זה תשובה לשאלה למה נקרא זה אב וזה תולדה. וע"כ דהשאלה היתה מה נפק"מ לנו לדעת מה זה אב ומה זה תולדה. ומשני שפיר, דנפק"מ לנו לדעת מהו אב ומהו תולדה כדי שאם יעשה אב ותולדה יתחייב רק אחת. אבל א"כ לא משני מידי לר"א. ולפי הנ"ל לק"מ, דמשני שפיר: הך דהוי במשכן קרו אב, ודלא הוי במשכן הוי תולדה, ואם כן ידעינן מזה דאין לתולדה תולדה. ושפיר צריכים לדעת מהו אב כדי שנדע שיש לו תולדה, ומהו תולדה לדעת שאין לו תולדה.♦
גם קביעת הר"ן שסחיטה לאיבוד אסורה רק מדרבנן אף לאוסר משאצל"ג מן התורה נובעת מחילוק בין אב לתולדה
ובזה יש ליישב עוד מה שכ' הר"ן בפי"ד לקמן (מא, א בדפי הרי"ף ד"ה ולפיכך), על הא דאסור ביו"ט להדוקי מסוכרייא דנזייתא, דסחיטה זו היא מפרק דהוי תולדה דדש, ולמה אסור, והלא בדש אינו אלא שצריך לתבואה, אבל כאן אינו צריך כלל לנסחט, שהולך לאיבוד. והחליט דאסור רק מדרבנן, כיון דדומה קצת לדש, ע"ש.ובגליון הש"ס שעל הירושלמי פ"ז (ה"ב, דף כז ע"ב אות א) הוציא מזה דדעת הר"ן דמלאכה שא"צ לגופה דחייב לר"י הוא רק באב מלאכה עצמו, אבל בתולדה גם ר"י מודה דפטור אם הוי מלאכה שאצל"ג;[11] שהרי דברי הר"ן תמוהים במה שכ' כיון דאינו צריך לנסחט אינו דומה כלל לדש, הא אם אין צריך לגופו כמו"כ[12] בדש עצמו חייב לר"י, א"כ סחיטה זו הוי תולדה דדש. וע"כ מוכרח לומר דרק באב עצמו חייב מלאכה שאצל"ג לר"י, אבל בתולדה מודה ר"י דאינו חייב אם אין צל"ג.
וביאר בזה ירושלמי שם (ז, ב), שכ' דאם קצר וא"צ לעצים אלא ליפות הקרקע דחייב שתים לר"י: א' משום חורש וב' משום קוצר, אף דא"צ לעצים הא מלאכה שאצל"ג חייב, אבל אם קוצר וא"צ ליפות הקרקע אלא לעצים, נסתפק אם חייב שתים, ע"ש. ואינו מובן מה ההבדל בזה. ולפי הנ"ל מובן, דליפות הקרקע הוי תולדה דחורש, ואם אצל"ג פטור אפי' לר"י, דא"כ אם א"צ ליפות הקרקע אינו חייב על חורש, רק על קוצר, משא"כ כשצריך ליפות הקרקע, רק דא"צ לעצים, חייב שתים, משום דקוצר הוי אב מלאכה, ובזה אפי' אם אצל"ג חייב.
והנה באב"נ (אגלי טל לבעל האבני נזר, מלאכת דש אות (סג), הגהות ד"ה ביאור דבריו דסחיטה) תמה, דא"כ, שיש הבדל בין אב לתולדה לענין מלאכה שאצל"ג, א"כ מה פריך מה איכא בין אב לתולדה, ולא משני דאיכא נפק"מ לענין זה. וע"כ דאין נפק"מ. ולפי הנ"ל לק"מ, דיש לבאר קודם הטעם, למה באמת מלאכה שאצל"ג חייב רק באב ולא בתולדה, הוא על פי מה שכ' התוס' כמה פעמים להסביר למה לר"ש מלאכה שאצל"ג פטור, דמה נפק"מ בזה שאצל"ג, הא סוף כל סוף נעשית מלאכה בשבת. וכ' משום דכל מלאכות שבת ילפי' ממשכן, ובמשכן כל המלאכות הוצרכו לגופן ולא הי' שום מלאכה שנעשה ללא תועלת, וא"כ צריך להבין דעת ר"י דמחייב מלאכה שאצל"ג, הא כל המלאכות הוצרכו לגופן. וצ"ל דאף אם אצל"ג הוי כמו תולדה, כיון דעצם המלאכה הי' במשכן ורק דאצל"ג, אינו דומה בכל לאב, והוי תולדה, דזהו גדר תולדה שחסר קצת מן האב; וכמו שרצו התוס' כמה פעמים לומר דאם קוצר וא"צ לעצים, דיהי' תולדה דקוצר: ע' פרק כלל גדול דף ע"ג (ע"ב ד"ה וצריך), וריש מו"ק (ב, ב ד"ה וצריך). וא"כ, י"ל דר"י מחייב מלאכה שאצל"ג רק באב עצמו, דאז הוי כמו תולדה, אבל בתולדה דעצם המלאכה לא הי' במשכן, וג"כ הוי עוד מלאכה שאצל"ג, הרי רחוק שני דרגות מן האב עצמו, הוי כמו תולדה לתולדה ואין תולדה לתולדה.
וא"כ, לפי זה לק"מ, אמאי לא אמר דאיכא בין אב לתולדה לענין מלאכה שאצל"ג, דכל זמן שלא ידע הבדל זה בין אב לתלדה, דאב הוי מה שהי' במשכן – הרי לא ידע הבדל זה דאין לתולדה תולדה, וממילא דאין הבדל במלאכה שאצל"ג בין אב לתולדה, ואו דחייב בשניהם או דפטור משניהם. ורק אחרי שאמר ההבדל בין אב לתולדה, דמה דהי' במשכן הוי אב, וממילא ידעי' מזה דאין לתולדה תולדה כנ"ל – שפיר ידעינן גם דמלאכה שאצל"ג פטור בתולדה, משום דהוי כמו תולדה לתולדה.
♦
ביאור הדיון במקור להוצאה וזריקה: המקור נדרש דווקא בזריקה של הוצאה, שאלמלא המקור היא תולדה לתולדה
ועתה נחזור ליישב הקושי' מריש פרק הזורק. הנה בדברי התוס' שכ' דצריך תרי קראי להוצאה, חד לעני וחד לעשיר – יש לחקור, אם מפני שיש שני פסוקים אמרי' דקאי חד לעשיר וחד לעני, אע"פ שזה אינו במשמעות הפסוקים כלל, או דבאמת יש להכניס זה בפסוקים ממש: בפסוק[13] אחד מיירי בהוצאה דעשיר ופסוק אחד בהוצאה דעני. והנה כאן לא ביארו התוס' כלום, אכן בתוס' הרשב"א[14] פסחים דף פ"ה (ע"ב ד"ה הוצאה) הקשו ג"כ למה לן תרי קראי על הוצאה, ותי' ג"כ כמו כן,[15] והוסיף שם הרשב"א לומר דהר"י הא אומר דקרא דויכלא העם מהביא מיירי בהוצאה דעשיר, ואיצטריך קרא דאל יצא להוצאה דעני, היינו אפי' שעומד בחוץ לא יוציא הכלי ממקומו, ע"ש. ולפי זה י"ל דידע שפיר מקרא דאל יצא, אלא שפסוק זה מיירי מהוצאה דעני, וא"כ אף דהוצאה דעשיר אין פסוק, הוי שפיר תולדה, דדומה להוצאה דעני. ולכן כאן לא מקשה הוצאה היכא כתיבה, דידע שפיר הכל, משא"כ בהזורק דמיירי בהוצאה דעשיר, וג"כ ע"י זריקה – אי אפשר לומר דילפינן זה מאל יצא, דהוא מיירי בהוצאה דעני, והוצאה דעשיר גופא הוי רק תולדה, וא"כ ע"י זריקה הוי תולדה לתולדה, ואין תולדה לתולדה. וע"כ מוכרח לומר דילפי' מויכלא הוצאה דעשיר ע"י יד ואז הוי זריקה תולדה, וזהו דפריך שם: מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופא היכא כתיבה, היינו הוצאה דעשיר כנ"ל.♦ ♦ ♦
בעניין הדליק מנורת חברו אם יצאו ידי חובת הדלקה♦ מדרשי חנוכה - עם הערות וביאורים♦ בביאור דברי הרמב"ן ר"פ בהעלותך בגדר חנוכה, והשייכות להדלקת הנרות♦ להודות על הדברים הקטנים