הכעס והרוגז.
הקפדנות.
[התאוה] תאוות האכילה, והשתי', והתענוגים, גם הנצרך יהיה לשובע נפשו ולא להרבות יותר מדאי למלא כריסו וכלשון הכתוב [משלי יג, כה]: ובטן רשעים תחסר, ורק יאכל אכילה בינונית עד שלא יהי' רעב – וכ"ש דברים שלא לצורך כלל, וכ"ש דברים שיוכל להיות לחסרון לבריאות.
♦
העקשנות – להיות צייתן למי שגדול ממנו, ולמי שראוי לבטל דעתו מפני דעת המצוה, ובדבר שהמצוה מצוה להנהגה טובה.
♦
העצלות – היא מידה רעה כמו בבוקר כלשון הכתוב [משלי כו, יד]: 'הדלת תסוב על צירה והעצל על מיטתו' וכדומה.
♦
[הבטלה] שלא להיות בטלן וכל דבר בטל שלא לבקש לשמוע ולבלות הזמן, רק יהי' הזמן יקר שלא לאבדו שלא לצורך, וע"פ הרוב הוא או מחמת עצלות שאין חפץ ללמוד שיצטרך לטרוח את שכלו, או תאוות הביטול והתאווה לעסוק בהבלים ולשמוע מעשיות וסיפורים וכל דברים בטלים יחפוץ לשמוע ולדעת, ועי"ז הוא מבטל ומאבד את הזמן בדברי רוח, ואין קץ לדברי רוח ואין אדם נעשה שבע מדברים כאלה ויוכל לבלות כל ימיו ח"ו.
♦
[האכזריות] אכזריות הוא מידה רעה מאוד, וראוי לאדם להיות רחמן ולהרגיש בצרת חבירו ולהתבונן לטובתו, וכ"ש ח"ו שלא לצער לחבירו, אפילו צער כל דהו, ואפי' בדיבור קשה וכדומה.
♦
[הדיבור] שיהיה דיבורו בנחת עם הבריות ודברים רכים מאוד, שלא יהיה על חבירו למורת רוח, וכ"ש ח"ו נגד מי שגדול ממנו, וכ"ש נגד אב ואם חלילה וחלילה, וכ"ש נגד מי שאינו בבריאות לבלי לדבר ולעשות דבר שיוכל לצערו ח"ו, ולפעמים יוכל ח"ו להיות חסרון לבריאות וח"ו 'גדול עוונו מנשוא', עד שלא אפשר לשער חומר וגודל העוון האיום מזיק לבריאות ח"ו ה' יצילנו.
♦
[הצער] בדרך כלל שלא לצער לשום איש ח"ו, ורק הכל בנחת. ומה שאפשר לעשות נחת רוח לאיש, וכ"ש טובה, יעשה בשמחה רבה, ובכלל להיות לב טוב וכמ"ש באבות [ב, ט] שלב טוב כולל הכל.
♦
[יראה] להיות ירא(ת) ד', להזהר בדקדוקי מצוות אפי' קטנים וכדומה וכמ"ש [אבות ב, א]: 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', וכ"ש מנדנוד קל של חטא ח"ו. שלא להרבות מחשבות ביפוי עצמו רק מעט ההכרח לרחוץ לפעמים, אבל לא כל שעה וכדומה, ושלא להסתכל כל שעה במראה, רק לעיתים רחוקות. ובענייני הסגולות יש בזה דברים הרבה[1], וגם הוא מגרה יצה"ר ח"ו[2].
♦
[הכבוד] גם ריבוי הכבוד, וחפץ בכבוד הוא לא טוב, ו[ב]עיקר צריך אדם להרגיל עצמו כי כשיצטרך לעשות מצוה, או הנהגה טובה אל יניחנו בעבור הכבוד וכדומה[3], וזה הכרח גדול להרגיל אדם עצמו מנעוריו שבמצוה ודין[4] בל יעצרנו הכבוד והבושה מבני אדם ושלא לעבור ח"ו שום דבר קל, וכן שלא לבטל שום מצוה מחמת הבושה, כי לא ידע האדם איפוא יגולגל ברבות השנים, ולפעמים יבוא בין חוטאים ולצים שילעיגו על המצוה. וא"כ צריך להרגיל עצמו שלא יתבייש מבני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה', אך לטובה טוב להיות ביישן.
♦
[שמירת הזמן] עיקר הכל הוא שמירת העת שלא יעבור יום ושעה שלא יקנה דבר בלימוד, או יעשה בו דבר איזה תועלת, כי העת קצר והמלאכה מרובה [אבות ב, טו], וזה הכלל, כל מה שילמוד יותר יהי' לו לטוב יותר, וכן בגדר הפחות, אינו דומה פחות - לפחות, יותר מועט וכדומה, וכל רגע ושעה ויום שאדם בטל מד"ת ומשאר מצוות ומבלה ימיו לריק הוא אבידה שאינה חוזרת.
♦
[הגאוה] אל יתגאה ואל יחשוב עצמו יותר חכם מאחרים ממי שגדול ממנו, ורק ישמע לדברי מי שגדול ממנו, וידע שהם בכלל גדולים יותר ממנו, וגם נודע להם דברים מן הנסיון 'ושומע לעצה חכם' [משלי יב, טו].
♦
[הקפדנות], הוא מידה רעה מאוד, ואם יתבונן אדם בשכלו, על פי רוב לא ימצא על מה להקפיד, כי אין חבירו מחוייב לעשות הכל כרצונו, ולפעמים חבירו שוגג, ופשיטא שאין להקפיד על שוגג, ולפעמים אינו מבין המקפיד שיתכן שחבירו עושה לו טובה והוא אין מרגיש - והכלל ברוחניות אמרו [ר"ה יז, א] כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומאן דקפיד קפדין ליה [פסחים קי, ב], והוא חוטא יותר לד' ולבריות, ועל פי החשבון האמיתי אין מקום להקפיד, ורק הוא בא ממידה רעה, הכעס והרוגז והגאווה ובשטות שלא בהשכל[5].
♦
[נקימה ונטירה] ופשיטא שאין לנקום ושלא לנטור שעובר בלאו ח"ו (ויקרא יט, יח), והכלל שיהיה דיבורו בנחת ובכבוד לכל אדם, וכמ"ש [יומא פו, א] מי שנושא ונותן באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות כו', מה הבריות אומרים [עליו]: 'אשרי האיש שלמד תורה, אשרי אביו, אשרי רבו שלמדו תורה כו', עליו נאמר [ישעיהו מט, ג]: 'ישראל אשר בך אתפאר', וזוכה לשם טוב לטוב לו.
♦
[הכעס] וכ"ש הכעס שנאמר [קהלת ז, ט]: כי כעס בחיק כסיל ינוח, והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך [קהלת יא, י] כו', וכל הכועס כו' וכו', והוא חיסרון להבריאות ולזכרון ולהשגת התורה, ומצער אחרים הרבה, וחוטא הרבה ע"י הכעס.
♦
[אהבת הבריות] ואהבת הבריות הוא מ"ע ואהבת לרעך כמוך, וכל רגע שמכניס אהבת חבירו בליבו הוא מקיים מ"ע, וגדול השלום [יבמות סה, ב], ו'ד' יברך את עמו בשלום' [תהילים כט, יא].
♦
[האחדות] והשלו' והאחדות הוא כלי מחזיק ברכה [עוקצין ג, יב][6] והוא מוצלח לכל הדברים שיהיה הבית שלו' (ושטה) [ושלווה] וברוב נחת וגם ה' יתן הטוב [תהילים פה, יג].
♦
[התוכחה] עיקר גדול מה שאמרו [אבות ב, א]: איזו היא דרך ישרה כו' ואוהב את התוכחות, ובמ"ח דברים שהתורה נקנית בהן אוהב את התוכחות [אבות ו, ו]. ובכלל זה, שכל מי שמדריך אותו ואומר לו תוכחה אל יקפיד עליו ורק יתבונן שהאמת עמו ויתבונן איך לתקן דבריו, ומקרא מפורש 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך' [משלי ט, ח], וכ"ש[7] ואמרו [אבות ד, א] 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', ודוד המלך אמר [תהלים קיט, צט] 'מכל מלמדי השכלתי', אנן מה נעני אבתריה, וכל שכן בענין הדרכה שמדריך לאדם, מי שהוא אוהבו, צריך לקבל בחביבות ולשמוע, וכמ"ש [משלי יב, טו] 'שומע לעצה חכם' וכתיב [שם טו, לא] 'אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין'.
וכ"ש לצעירי ימים הוא עיקר גדול מאוד, כי בטבע האדם נאמר עליו [איוב יא, יב], 'אדם עיר פרא יולד', וע"פ הדרכה שמדריכין אותו והוא מתלמד מעט מעט הוא נעשה בן תרבות, ואפילו בדברים שאינו יכול לעשות כן פשיטא לבל יקפיד ולבל יכעוס מה שאומרים לו, כי זה סוגר הדלת לבל ילמדוהו ולבל יאמרו לו דברים הנצרכים. וכ"ש מי שיודע שהוא דורש טובתו. ואפי' אם לא יוכל לעשות כן, מ"מ הנה האומר, את טובתו דורש, וראוי להחזיק לו טובה, וכ"ש שלא להקפיד, וההקפדה[8] הוא בא ממידה רעה, אהבת עצמו שרוצה להיות לו בשלווה ובנחת בלא שום מורת רוח ורק ללכת שובב בדרך לבו [עי' ישעיהו נז, יז], ואמנם צריך להזהר שלא לקבל עצות מיועצים רעים להרע ח"ו. ודוד המלך אמר 'מכל מלמדי השכלתי' [תהילים קיט, צט], היינו שהתבוננו על זה, אבל לא אמר ככל מלמדי עשיתי, ורק לטובה ישמע ויקבל אבל לא להיפך.
♦
[עצות] ומי שמייעצו לטוב ראוי לשמוע אפי' אם לפי דעתו אין צודק ,מ"מ אולי האמת עם חבירו וכ"ש כשהמייעץ הוא מוחזק שידע הרבה ממנו - ורחוק מן הטעות ממה שהוא בעצמו עלול לטעות - יש ללכת אחר החזקה, ואמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי [שבת קיח, ב], והיינו חביריו שהיו חכמים א"כ ראוי לשמוע להם, ואמר יודע אני שאיני כהן אם יאמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה, והיינו רק חביריו של ר' יוסי שהיו תנאים, והי' מבטל דעתו נגד דעתם אפי' בדבר שהי' פשוט לו להיפך, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי העניין, וכ"ש בדבר שאין היזק שנאסר ע"י 'מהיות טוב אל תקרי רע' [עי' ב"ק פא, ב].
♦
[שמירת הזמן][9] כלל גדול לשמור העת מאוד וכל מה שירוויח הכל ריווח, ויש לפעמים מדרכי היצר להסית להאדם, אם לא תוכל להיות למדן גדול אינך צריך ללמוד כלל, זהו שורש פורה ראש ולענה של היצר הרע. והוא בדומה כמי שאין לו מה יאכל ויתנו לו (לה) על הוצאותיו על איזה משך, והיינו להרוויח מעט ובנקל, ואז ישיב כיון שלא יכולתי להיות עשיר, אם כן לא אקח הממון כלל וימות?!, או יבול ח"ו רעב?!. כן הוא 'אוהב כסף לא ישבע כסף' [קהלת ה, ט], וכן דרשו [מכות י, א] אוהב מצוות לא ישבע מצוות[10].
מכל מה שיוכל לעשות מעשה הטוב גם מעט יותר מלא כלום, ורק יתחזק להרבות מה דאפשר אבל לא להתרפות מן המועט שאפשר לו.
וזהו בשתי הבחינות הן בלשמה והן בשלא לשמה.
לשמה - בוודאי כל דיבור מן התורה הוא מצוה בפני עצמה, וכל מצוה נוספת הוא שווה הרבה, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות [אבות ב, א], וגם בשלא לשמה כן הוא.
וגם בשלא לשמה באמת ע"פ עצה, כן הוא, שהדבר ידוע שאינו דומה בדברים של שלא לשמה מי שאינו יכול כלל, למי שיכול מעט, ולמי שיכול עוד יותר, ועוד יותר, הכל טוב יותר.
גם בשלא לשמה, שגם מי שיכול רק מעט יותר חשוב, ויותר טוב ממי שאינו יכול כלל (בכמה) [בכמות] והרבה דברים הן בבקיאות והן ביכולת הלימוד.
וכן לענין שם הטוב כל מה שייטיב מעט יותר יהיה לו יותר טוב במילי דעלמא, ולא שייך כלל לומר אם לא הכל, הוא דומה ללא כלום, שנראה לעין שאינו כן רק הוא עצת היצר, ועצת העצלות המטעה את האדם להיות 'כסיל חובק את ידיו' [קהלת ד, ה], ואח"כ יתחרט בלא יועיל.
וכן לענין זמן העתיד אפי' מי שיש לו רק [מעט] זמן, ישמרנו לבל יאבד גם זה בתוהו, ו'כל מה שיש בכוחך עשה' [קהלת ט, י].
וגם כי לפעמים הכל תלוי לפי ההצלחה, לפעמים יתן ד' עוד הצלחה וברכה במעט זמן אשר עוד בידו ולכן יאחזנה ואל ירפנה, וכמ"ש [סנהדרין יא, א] מי שאכל שום וריחו נודף אל יחזור ויאכל שום יותר כדי שיהיה לו ריח יותר. וגם כי על העבר מה שהי' הי', ועל להבא הנה יהי' יותר מזיד, וחייב על עצמו.
ועל כן העיקר לשמור העת שעוד בידו, ולהתנהל כראוי, וגם לאט לאט יתן ד' הצלחה.
ולפעמים אינו נרגש כל פעם התועלת, אבל באמת יש תועלת מכל פעם רק תועלת מועט שאינו ניכר, ובמשך הזמן מתקבץ מעט מעט התועליות יותר ונעשה לחשבון גדול, וכדמיון רפואות כל שעה כף אחת שאינו נרגש הרפואה מכולם יחד,
כן צריך ל[למוד] בכל שעה ורגע, וכמ"ש בשערי קדושה (מהרח"ו, ח"ב שע"ה): כל רגע ושעה ויום שאדם בטל מדברי תורה עליו נאמר [קהלת א, טו] 'וחסרון לא יוכל להימנות'. וכ"ש שלא לבטל זמן לריק בדבר שאין בו שום צורך ורק הבל הבלים, ואמרו [ב, טז] לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה והבא לטהר מסייעין אותו.
♦
[מענה רך] הנה אמרו שצריך האדם להיות מענה רך ודיבורו בנחת עם הבריות.
♦ ♦ ♦