בעניין חישוב שעות זמניות לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

עמדתי ואתבונן לבאר ולברר שיטת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בעניין חישוב שעות זמניות, כי יש בדבר כמה עקולי ופשורי.
הנה ידועה מחלוקת הפוסקים בענין שעות היום אם הן מהזריחה לשקיעה (שיטת הגר"א ודעימיה) או מעלות השחר לצאת הכוכבים (שיטת המג"א ודעימיה). ומרן זצ"ל הביא מחלוקת זו בכמה מקומות בספריו, ומהם בהליכות עולם ח"א פרשת ויקהל אות ב'.
והנה לשיטת הסוברים ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ, מתי הוא צה"כ לענין זה (לדידן דנקטינן כהגאונים שצה"כ הוא ג' רבעי מיל אחר תחילת השקיעה)?
♦
וראיתי בזה בספר אורחות מרן למורינו הראש"ל ר' דוד יוסף שליט"א (ח"א עמ' רכא-רכב) שכתב שבמקום שמשערים את השעות מעה"ש ועד צה"כ יש לשער את שעות היום משעה וחמישית קודם הנץ החמה בשעות זמניות, שהוא עה"ש, עד שעה וחמישית אחר השקיעה בשעות זמניות, שהוא זמן צה"כ אליבא דר"ת, ולחלקם ל-12 חלקים, וכל חלק כזה נחשב לשעה זמנית. וכתב שהסכים איתו מרן זצ"ל בענין. ובביאורים שם כתב שלשיטת הגאונים לא יתכן למנות את שעות היום מעה"ש לצה"כ, משום שאם נמנה את שעות היום מעה"ש עד לצה"כ של הגאונים יהא זמן חצות היום מוקדם הרבה לפני שהחמה נמצאת בראש כל אדם. וזה לא יתכן, משום דמוכח בגמ' בכמה מקומות שהזמן של חצות היום, דהיינו סוף שעה שישית שהוא חצי מ-12 שעות היום, הוא הזמן שבו נמצאת החמה בקו האמצע שבין המזרח למערב והיא בתכלית הגובה, וממנה מתחילה החמה כבר לנטות לצד מערב ולרדת. וכמו שאמרו (יומא כח:) דבתחילת שבע ינטו צללי ערב, דהיינו שבתחילת שעה שביעית של היום, שהיא מיד אחר חצות, מתחילה החמה לנטות לצד מערב ונוטים הצללים לצד מזרח. וכן בפסחים נח. אמרו דתמיד של בין הערבים, שזמנו מיד אחר חצות משעה שביעית, מצוותו משינטו צללי ערב. ומוכח דאחר שעברה החמה את קו האמצע שבין המזרח למערב, דהיינו "ינטו צללי ערב", זו תחילת שעה שביעית של היום. וא"כ נקודת חצות האמיתית היא כשהחמה נמצאת בדיוק בקו האמצע בתכלית הגובה, וזהו "חמה בראש כל אדם". ובמציאות החמה מגיעה לתכלית הגובה כאשר עבר חצי מהזמן שבין הזריחה לשקיעה, וכמבואר בגמ' בפסחים צג: כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות וכו' פשו לה תלתין, "חמיסר מצפרא לפלגא דיומא, וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא". וא"כ תחילת שעה שביעית היא מיד אחר שעבר חצי מהזמן שבין הזריחה לשקיעה. ולפי"ז בהכרח שתחילת שעות היום וסופן צריכים להיות במרחק שוה מנקודת חצות, דהיינו או שתחילתן בזריחה וסופן בשקיעה, או שתחילתן בעה"ש (שהוא 4 מיל קודם הזריחה) וסופן בצה"כ (שהוא שוה לזמן שבין עה"ש לזריחה 4 מיל אחר השקיעה, שהוא צה"כ לשיטת ר"ת).
ולכן לשיטת הגאונים, שלאחר ג' רבעי מיל מהשקיעה הוא כבר לילה גמור לכל דיני התורה, אי אפשר לחשב את שעות היום מעה"ש לצה"כ לשיטתם, שהרי קודם הזריחה יש 4 מיל, ואילו אחר השקיעה יש רק ג' רבעי מיל. וכשנחשב את שעות היום באופן זה, דהיינו שתחילתן בעה"ש וסופן בצה"כ של הגאונים, יצא לנו שסוף שעה שישית היא הרבה קודם לזמן זה שהחמה באמצע הרקיע. וגם אי אפשר לשיטת הגאונים לחשב מעה"ש לצה"כ של ר"ת, משום שלשיטתם הוא כבר זמן רב בתוך הלילה ואי אפשר למנותו בתוך שעות היום. ולכך לגאונים בע"כ דחשבון שעות היום הוא מהזריחה לשקיעה, וכדעת הגר"א ודעימיה, ולא מעה"ש לצה"כ.
וא"כ יוצא שרק לשיטת ר"ת ודעימיה שצה"כ הוא 4 מיל אחר השקיעה שייך לחשב את שעות היום מעה"ש לצה"כ, שהרי בין עה"ש לזריחה ובין השקיעה לצה"כ יש מרחק זמן שוה, שהוא 4 מיל. וכשתחשוב את שעות היום מעה"ש שהוא 4 מיל קודם הזריחה עד לצה"כ שהוא 4 מיל אחר השקיעה יצא ג"כ שסוף שעה שישית היא בדיוק בנקודת חצות האמיתית, שהחמה בתכלית הגובה בקו האמצע. אך לשיטת הגאונים שצה"כ מוקדם יותר, גם סוף שעה שישית תהיה מוקדמת מזמן חצות האמיתי, ולכן לשיטתם בע"כ דשעות היום הם מהזריחה לשקיעה וכנ"ל. וא"כ יוצא שיש רק שתי אפשרויות לחשב שעות זמניות, או מהזריחה לשקיעה וכדעת הגר"א ודעימיה, וכן דעת הגאונים, או מעה"ש לצה"כ של ר"ת, דבזה חצות היום הוא בשעה שהחמה בראש כל אדם, אך לא יתכן למנות מעה"ש לצה"כ של הגאונים וכנ"ל (אלו דברי האורחות מרן בתוספת נופך). ואכן כך גם עושה בלוח "אור החיים" זמן ק"ש של המג"א לפי חישוב מעה"ש של 72 דקות זמניות עד צה"כ של ר"ת 72 דקות זמניות.
ועוד כתב ר' דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה סי' רלג (בירור הלכה סק"ט ד"ה ומאידך, וסקי"ג ד"ה ונראה עוד) שלשיטת הגאונים שמיד אחר שקיעת החמה הוא ביה"ש, א"כ סוף זמן מנחה הוא בשקיעה ואי אפשר להתפלל מנחה אחרי השקיעה. וזאת, משום שמוכח בגמ' ברכות כו: שסוף השעה ה-12 של שעות היום הוא סוף זמן מנחה לרבנן. וא"כ לשיטת הגאונים שהשעות הן מהזריחה לשקיעה וסוף השעה ה-12 של היום הוא בשקיעה, א"כ יוצא שאחר השקיעה עבר זמן תפילת מנחה. ודבריו בזה הם לשיטתו במה שכתב באורחות מרן הנ"ל שלשיטת הגאונים אי אפשר למנות מעה"ש לצה"כ. אמנם להלכה כתב שם (הלכה ו') שבשעת הדחק מי שנתאחר להתפלל מנחה עד אחר השקיעה יכול עדיין להתפלל מנחה בתוך זמן ביה"ש לשיטת הגאונים, שהוא 13.5 דקות אחר השקיעה, משום דלדעת רוב הראשונים זמן מנחה נמשך עד צה"כ ולכן יש לסמוך על זה. וה"ה אם יש לו אפשרות להתפלל ביחיד לפני השקיעה או בציבור אחר השקיעה, יש להעדיף את תפילת הציבור, משום דלדעת רוב הראשונים עדיין הוא זמן מנחה, ולכן תפילת הציבור עדיפא.
♦
אמנם לענ"ד שיטה זו תמוה, דאחר שכתב שלשיטת הגאונים שהמנהג כמותם אי אפשר להתפלל מנחה אחרי השקיעה, וכל הראשונים שסברו שאפשר להתפלל אחרי השקיעה בע"כ סברו כר"ת, א"כ היאך התיר שם להתפלל מנחה אחר השקיעה, שזה רק כדעת ר"ת. והרי ידוע שבשום מקום לא עושים כדעת ר"ת לקולא, משום דהמנהג פשוט כהגאונים. ואפי' לגבי שבת החמורה קיי"ל שאפשר להוציאה אחר צה"כ לשיטת הגאונים, ורק טוב להחמיר כר"ת. וכן באבלות, דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואפי' יחיד נגד רבים, ובכל זאת לא מקילים באבל כר"ת שאם נקבר כחצי שעה אחר השקיעה מונים לו מהלילה, משום דהמנהג פשוט כהגאונים ולא סומכים על שיטת ר"ת. א"כ מדוע בתפילת מנחה אפשר להקל כר"ת.
ונראה לענ"ד דמה שכתב שם שלשיטת הגאונים אי אפשר למנות את שעות היום מעה"ש לצה"כ, אין כן דעת אביו מרן זצ"ל, כפי שנראה מלשונו בהליכות עולם ח"א פרשת ויקהל ה"ב "רבותינו הפוסקים נחלקו אם יש למנות שעות היום מעה"ש ועד צה"כ או מזריחת השמש ועד שקיעתה, ולענין הלכה נראה שהרוצה למנות שעות היום מזריחת השמש ועד שקיעתה בין להקל ובין להחמיר, יש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום בדברים שהם מדאורייתא טוב להחמיר למנות השעות מעה"ש ועד צה"כ וכו' וזמן צה"כ הוא כשיעור שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה דהיינו כ-13.5 דקות זמניות אחר שקיעת החמה." ומבואר מדבריו שיש למנות את שעות היום מעה"ש עד צה"כ לשיטת הגאונים, שהוא כ-13.5 דקות אחר השקיעה, ולא חשש לקושיא הנ"ל דלפי"ז יצא שזמן חצות הוא הרבה קודם שהחמה נמצאת בראש כל אדם (אמנם יש קצת מקום לדון בכוונתו שם - אם זמן צה"כ הנ"ל הוא לגבי מנין השעות או רק לגבי דברים הצריכים ודאי לילה, אך יותר נראה כמו שכתבנו). וכן נראה שזו כוונתו, שהרי הספר הליכות עולם נכתב על סדר ספר הבן איש חי, וכשהיתה דעתו של מרן זצ"ל לחלוק או להשיג על הבא"ח לא היה נמנע מכך, ובפרט בספר הליכות עולם ששם הוא מקומו על סדר ההלכות של הבא"ח. ובנידון דידן בחישוב שעות היום, הרי שיטת הבא"ח כאן (ש"ר פרשת ויקהל אות ד') לפסוק לחומרא ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ, שהוא למנהג בגדד 27 דקות אחרי השקיעה, והיינו צה"כ לשיטת הגאונים (למנהג בגדד), ואילו בהליכות עולם כאן על דברי הבא"ח, שעוסק ג"כ בנידון זה של חישוב שעות היום, כתב (במקורות להלכה זו) להשיג על הבא"ח רק בזה שזמן צה"כ לשיטת הגאונים אינו 27 דקות אחר השקיעה אלא רק שלושת רבעי מיל, שהוא 13.5 דקות אחר השקיעה. אך בעצם הענין לחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים, בזה לא השיג על הבא"ח כלל ואפי' לא ברמז. וזה פשוט שאם היתה דעתו כדעת בנו ר' דוד יוסף שליט"א לחשב מעה"ש לצה"כ של ר"ת, ודאי שלא היה נמנע מלכתוב דבר זה ולהשיג על הבא"ח שחשבונו אינו תואם את זמן חצות היום שתהא חמה בראש כל אדם בסוף שעה שישית ושמחמת כן יש לחשב לפי צה"כ לשיטת ר"ת. ואדרבה, מדכתב להשיג על הבא"ח בענין חישוב השעות הזמניות רק בזה שצה"כ לשיטת הגאונים הוא 13.5 דקות אחר השקיעה ולא 27 דקות, משמע להדיא שדעתו לחשב שעות היום מעה"ש לצה"כ של הגאונים, שהוא 13.5 דקות אחר השקיעה.
ועוד נראה לי להוכיח שדעת מרן זצ"ל היא שיש למנות את שעות היום מעה"ש לצה"כ גם לשיטת הגאונים, שהרי כתב בהליכות עולם (ח"א פרשת תצוה הי"א), וכן בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' צד) גבי נשיאת כפים במנחה בתענית ציבור, שלכתחילה לא יעלו הכהנים לדוכן קודם חצי שעה לפני השקיעה. ואם התפללו מנחה מפלג המנחה ואילך "דהיינו שעה ורבע (זמניות) קודם צה"כ" לכתחילה לא יעלו לדוכן ואם עלו לא ירדו. ובמקום שנהגו שהכהנים עולים לדוכן אחר פלג המנחה יש להם על מה שיסמוכו. אבל אם מתפללים בעוד היום גדול לפני השיעור הנ"ל אין לכהנים לשאת כפיהם, וגם במקום שנהגו לעלות לדוכן יש למחות בידם ולהנהיגם שלא יעלו. ומבואר מדבריו דשיעור פלג המנחה הוא שעה ורבע קודם צה"כ של הגאונים. וכאן אי אפשר לומר דכוונתו לשעה ורבע קודם צה"כ של ר"ת, שהרי מתבאר מדבריו דזמן זה הוא קודם חצי שעה לפני השקיעה, ואילו פלג המנחה לר"ת הוא רק כ-3 דקות לפני השקיעה. ומבואר דגם לשיטת הגאונים יש למנות את שעות היום מעה"ש לצה"כ לשיטתם, ודלא כהאורחות מרן וההלכה ברורה הנ"ל דלשיטת הגאונים בע"כ דיש למנות מהזריחה לשקיעה.
ואכן ראיתי בהלכה ברורה (סי' קכט ה"ד) בענין הנ"ל שנזהר מכך ובמקום "שעה ורבע קודם צה"כ" כתב "שעה ורבע קודם הלילה" ולשון זו יכולה להשתמע לשני הצדדים ואינה מוכחת להדיא שכוונתו לצה"כ, ושפיר משתמע לשון שקיעה (שהרי לשון זו כתב גם בשו"ע סי' רסג, וביאר המנחת כהן מאמר שני פרק ט' שכוונתו לשקיעה), ומאידך גם לא מוכח להדיא שחולק על אביו בענין ודו"ק.
ועוד נראה לענ"ד להוכיח שדעת מרן זצ"ל אינה כדעת האורחות מרן וההלכה ברורה בענין, שהרי בהלכה ברורה שם כתב להוכיח מתשובת הגאונים (ליק סי' נא) שלדעתם שאי אפשר להתפלל מנחה אחר השקיעה, ורק אם התחיל קודם יכול לגמור, ואילו מרן זצ"ל ביבי"א ח"ז סי' לד בהערה, וכן ביחו"ד ח"ה סי' כב הביא את אותה תשובה זו של הגאונים וכתב להיפך, דמתשובה זו מוכח שדעתם שאפשר להתפלל מנחה (ואף להתחיל) אחר השקיעה עד צה"כ. ומוכח א"כ להדיא שדעת מרן בענין זה אינה כדעת האורחות מרן, ולזה נחלקו לשיטתם בדעת הגאונים, דלדעת האורחות מרן וההלכה ברורה לשיטת הגאונים אי אפשר להתפלל מנחה אחר השקיעה, ואילו לדעת מרן זצ"ל גם לשיטת הגאונים אפשר להתפלל מנחה אחר השקיעה (אמנם אין זה כ"כ מכריע, דהרי הוא עצמו כתב ביבי"א ח"ב סי' כא אות ב' שדעת רב האי גאון כר"ת ודו"ק).
ועוד יש להוסיף על זה דבכל ספריו של מרן זצוק"ל לא מוזכר כלל אפי' ברמז שלשיטת הגאונים אי אפשר למנות מעה"ש לצה"כ כלל אלא רק מהזריחה לשקיעה, ושיטה זו למנות מעה"ש לצה"כ היא רק כדעת הסוברים כר"ת. אלא בכל המקומות כתב מרן בסתמא את מחלוקת הפוסקים אם מנין שעות היום הוא מעה"ש לצה"כ או מהזריחה לשקיעה, ולא כתב כלל אם זה שייך למחלוקת הגאונים ור"ת בזמן צה"כ. ומשמע שגם לשיטת הגאונים שאנו נוקטים כמותם אפשר למנות מעה"ש לצה"כ.
וכן לא מוזכר בספריו של מרן כלל שלשיטת הסוברים ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ הכוונה לצה"כ של ר"ת ולא לצה"כ של הגאונים, אף שאנו נוקטים כהגאונים, ומשום שלשיטת הגאונים אי אפשר למנות מעה"ש לצה"כ כדי שלא יקשה מזמן חצות (מלבד זמן חצות גופא, שכתב מרן בחזו"ע ימים נוראים עמ' ג' שהוא החצי מהזריחה לשקיעה, ועיין מה שנכתוב בזה לקמן). ואם אכן היתה דעתו שגם לדידן דנקטינן כהגאונים בכל זאת יש לחשב לפי צה"כ של ר"ת (שזהו חידוש גדול, ובפרט שבחלק מהזמנים זה יוצא לקולא [עיין לקמן החשבון בזמן ק"ש ובזמן איסור אכילת חמץ] וידוע דלא עושים כר"ת לקולא), היה לו לפרש את הדבר להדיא ולא לכתוב בסתמא שהשעות הן מעה"ש לצה"כ, ומשמע מכך מדכתב בכל המקומות בסתמא "מעה"ש לצה"כ" דזהו צה"כ הנהוג דהיינו לשיטת הגאונים (וזאת מלבד המקומות שכתב להדיא שהשעות הן מעה"ש לצה"כ של הגאונים, וכמו שהרחבנו לעיל).
ולפי"ז דעת מרן זצ"ל מיושבת ומבוארת, דלעולם גם לשיטת הגאונים אפשר למנות את שעות היום מעה"ש לצה"כ לשיטתם, וממילא דסוף השעה ה-12 היא בצה"כ. ולכך אפשר בדיעבד להתפלל מנחה אחר השקיעה גם לשיטת הגאונים, וממילא מיושב דלא פסק בזה כר"ת לקולא, שהרי גם לשיטת הגאונים זמנה עד צה"כ. ומה שכתב באורחות מרן שהסכים איתו מרן זצ"ל בענין, יתכן שרק הסכים איתו "בסברא", ואין זה מכריע שכך דעתו "להלכה ולמעשה"א.
♦
ומבואר א"כ לדעת מרן זצוק"ל שלשיטת הסוברים שיש לחשב את שעות היום מעה"ש לצה"כ, לדידן דנקטינן כהגאונים, יש לחשב מעה"ש, דהיינו 72 דקות זמניות קודם הנץ, עד לצה"כ לשיטת הגאונים, דהיינו 13.5 דקות זמניות אחר השקיעה. וזה דלא כדעת בנו הג"ר דוד יוסף שליט"א שלשיטת הגאונים אי אפשר לחשב מעה"ש לצה"כ לשיטתם, משום שלפי חשבון זה בזמן חצות היום לא תהיה החמה בראש כל אדם, ולכך לשיטת הגאונים בע"כ דחישוב שעות היום הוא מהזריחה לשקיעה, והסוברים שיש לחשב את שעות היום מעה"ש לצה"כ בע"כ סברו כר"ת והחישוב הוא מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת.^[1]
ויש בזה נפק"מ גדולה בחישוב השעות בין אם נחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים לבין אם נחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת. דהרי לשיטת ר"ת צה"כ מאוחר יותר, וממילא דהיום ארוך יותר מאשר לשיטת הגאונים, וממילא דהשעות הזמניות יהיו ארוכות יותר אם נחשב את שעות היום עד לצה"כ של ר"ת. משא"כ אם נחשב את שעות היום עד לצה"כ לשיטת הגאונים, יהיה היום קצר יותר וגם השעות הזמניות תהיינה קצרות יותר. וזה נפק"מ גדולה לזמני היום, וכגון לסוף זמן ק"ש ותפילה של שחרית וכן לסו"ז אכילת חמץ, שאם נחשב את שעות היום מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים יהיה הזמן מוקדם יותר מאשר אם נחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת, שאז יהיה הזמן מאוחר יותר. ולדוגמא, ביום שהזריחה בשעה 6:00 בבוקר והשקיעה בשעה 18:00 בערב, וביום זה יהיה עה"ש (72 דקות זמניות קודם הזריחה) בשעה 4:48 בבוקר, וצה"כ לשיטת הגאונים (13.5 דקות זמניות אחר השקיעה) יהיה בשעה 18:13:30, וצה"כ לשיטת ר"ת יהיה (72 דקות זמניות אחר השקיעה) בשעה 19:12. ומעתה כדי לחשב זמן ק"ש של שחרית שהוא בסוף שלוש שעות זמניות אחר עה"ש (לשיטות שחושבים מעה"ש לצה"כ), יש לחשב קודם כמה האורך של שעה זמנית. והנה אם נחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים יצא אורך היום מ-4:48 בבוקר עד ל-18:13:30 בערב- 13 שעות ו-25 דקות ו-30 שניות, וכשנחלק זמן זה ל-12 תצא כל שעה זמנית כ-שעה ו-7 דקות, ושלוש שעות זמניות כאלה יוצא 3 שעות ו-21 דקות, וכשנוסיף זמן זה על עה"ש שהוא בשעה 4:48, יצא סו"ז ק"ש בשעה 8:09. משא"כ אם נחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת יצא אורך היום מ-4:48 בבוקר עד ל-19:12 בערב- 14 שעות ו-24 דקות, וכשנחלק זמן זה ל-12 יצא כל שעה זמנית שעה ו-12 דקות, ושלוש שעות זמניות כאלה יוצא 3 שעות ו-36 דקות, וכשנוסיף זמן זה על עה"ש יצא סו"ז ק"ש בשעה 8:24. ואכן זהו הזמן לשיטת הג"ר דוד יוסף שליט"א, וכן הוא הזמן שמחושב גם בלוח "אור החיים"^[2]. אמנם לשיטת מרן זצוק"ל יש לחשב מעה"ש לצה"כ של הגאונים, וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות, וא"כ ביום זה יש להחמיר שסו"ז ק"ש לשיטת המג"א הוא בשעה 8:09 ולא יותר, ודלא כהג"ר דוד יוסף שליט"א, ואין להסתמך בזה על לוח אור החיים. יוצא א"כ הבדל של כרבע שעה בין אם נחשב סו"ז ק"ש מעה"ש לצה"כ של הגאונים לבין אם נחשב מעה"ש לצה"כ של ר"ת. וע"פ דרך זו יש לחשב את כל זמני היום.
♦
וראיתי לנכון להביא כאן גם החשבון של סו"ז אכילת חמץ בערב פסח התשפ"ה (שהוא בשבת קודש פרשת צו) לפי דעת מרן הרב עובדיה זצ"ל ולפי שיטת בנו הג"ר דוד יוסף שליט"א ושיטת לוח אור החיים. הנה בחזו"ע פסח (עמ' נט) כתב בסתמא שיש לחשוב 4 שעות של אכילת חמץ בשעות זמניות מעה"ש לצה"כ (והוא גם סו"ז תפילה למג"א), ופשוט שכוונתו לצה"כ של הגאונים ולא של ר"ת, דאל"כ היה לו לפרש, ובפרט שאם נחשוב לפי צה"כ של ר"ת יצא הזמן לקולא, וכבר הוכחנו לעיל בראיות ברורות שכך דעתו. אך לשיטת הג"ר דוד יוסף שליט"א ולוח אור החיים יש לחשוב לפי צה"כ של ר"ת.
והחשבון הוא (לאופק ירושלים) כדלהלן: הנץ האסטרונומי (ולא הנראה) ע"פ תוכנת ביכורי יוסף הוא בשעה 6:09:17, והשקיעה בשעה 19:10:54 (וכן הוא בלוח אור החיים עם סטיות קלות של לא יותר מרבע דקה), ולפי"ז עה"ש שהוא 72 דקות זמניות קודם הנץ הוא בשעה 4:51, וצה"כ לשיטת הגאונים שהוא 13.5 דקות זמניות אחר השקיעה הוא בשעה 19:25:33, וצה"כ לשיטת ר"ת שהוא 72 דקות זמניות אחרי השקיעה הוא בשעה 20:29 (וכן הוא בלוח אור החיים עם סטיות קלות של לא יותר מדקה, וככל הנראה זה נובע מחמת עיגול דקות). ולפי מרן זצוק"ל חשבון השעות הוא מעה"ש לצה"כ של הגאונים, ואופן החישוב הוא כך - אורך היום מעה"ש לצה"כ של הגאונים הוא כ-14 שעות ו-34 דקות, ואורך שעה זמנית הוא כשעה ו-13 דקות (מעט פחות), וארבע שעות זמניות כאלה יוצא כ-4 שעות ו-51 דקות, וכשנוסיף זמן זה על עה"ש בשעה 4:51 יצא סוף הזמן בשעה 9:42. אמנם לשיטת ר' דוד יוסף שליט"א ולפי החישוב של לוח אור החיים יש לחשב השעות מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת, ואופן החישוב הוא כך, אורך היום מעה"ש לצה"כ של ר"ת הוא כ-15 שעות ו-38 דקות, ואורך שעה זמנית הוא כשעה ו-18 דקות, וארבע שעות זמניות כאלה יוצא כ-5 שעות ו-12 דקות, וכשנוסיף זמן זה על עה"ש בשעה 4:51 יצא סוף הזמן בשעה 10:03, ואכן זהו הזמן המופיע בלוח אור החיים. יוצא ביום זה הבדל של כ-21 דקות בין שיטת החישוב לפי מרן זצוק"ל מעה"ש לצה"כ של הגאונים לבין שיטת החישוב לפי ר' דוד יוסף שליט"א ולוח אור החיים, שהיא מעה"ש לצה"כ של ר"ת. ולפי מרן זצוק"ל ביום זה יש להחמיר שסו"ז אכילת חמץ לאופק ירושלים הוא בשעה 9:42 ולא יותר.
ונכתוב בקצרה גם לאופק בני ברק. הנץ האסטרונומי ע"פ לוח ביכורי יוסף הוא בשעה 6:14, והשקיעה האסטרונומית בשעה 19:09, ולפי"ז עה"ש בשעה 4:56, וצה"כ לגאונים בשעה 19:24, ולר"ת בשעה 20:28, וסו"ז אכילת חמץ לשיטת מרן הגרע"י זצוק"ל בחישוב מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים הוא בשעה 9:45, ולשיטת הג"ר דוד יוסף שליט"א בחישוב מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת הוא בשעה 10:06 (ובלוח אור החיים כתב רק זמן אחד לכל הארץ בשעה 10:03, וכנראה שהביא רק את הזמן המוקדם ביותר בכל הארץ).
♦
ובענין קושייתו מזמן חצות שאם נחשב מעה"ש עד צה"כ של הגאונים יצא זמן חצות הרבה לפני שהחמה בראש כל אדם, הנה קושיה זו כבר הקשו האחרונים (עיין שו"ת מהר"י פראג'י סי' מו-מז במה ששלח לו בעל הגינת ורדים ובמה שענה לו, ועיין בספר ביה"ש לגרי"מ טוקצ'ינסקי עמ' צה, אורות חיים עמ' רפט-רצא, מנחת יצחק ח"ד סי' נג-נד ועוד. ואכן מחמת קושיה זו חלק מהאחרונים הנ"ל כתבו כדברי האורחות מרן שאין לחשב מעה"ש לצה"כ של הגאונים). ועיין ביבי"א (ח"ט סי' קח אות ל') ובחזו"ע ימים נוראים (עמ' ג') שכתב גבי חישוב זמן חצות לילה שיותר נכון לחשב 6 שעות זמניות אחר הזריחה דהיינו החצי מהזריחה לשקיעה שהוא חצות היום שהחמה עומדת בראש כל אדם, ולאחר 12 שעות בדיוק הוא זמן חצות לילה לגבי תיקון חצות ואמירת סליחות ואכילת אפיקומן עיי"ש (ודלא כשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות טו שהובא שם שכתב שיש לחשב את זמן חצות לילה החצי שבין השקיעה לעה"ש שזהו הלילה לפי התורה). ומבואר דאכן חצות היום האמיתי הוא כשהחמה בראש כל אדם, וזהו החצי בין הזריחה לשקיעה ולא בין עה"ש לצה"כ של הגאונים. אמנם נראה שאין זה ענין לחישוב זמני ק"ש ותפילה וכל זמני היום, וכפי שכתבו האחרונים (עיין שערי תשובה סי' א') שחישוב זמן חצות היום והלילה אינו כחישוב שאר זמני היום שיש ללכת אחר יום התורה שהוא מעה"ש לצה"כ ולא אחר המציאות של חמה בראש כל אדם. וכן נראה ג"כ שדעת הבא"ח, שהרי כתב (ש"ר ויקהל ה"ד) שמנהגם לחשוב שעות היום מעה"ש עד צה"כ של הגאונים, ואילו בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ב' לגבי זמן חצות לילה כתב שמנהגם לחשוב מהנץ עד השקיעה (אלא שדן שם אם הזריחה הנראית על הארץ או הזריחה לשיטת הבית דוד, שהיא כשעה קודם שיעלה גוף השמש על הארץ). ומבואר דזמן חצות לחוד, שהוא תלוי במציאות של חמה בראש כל אדם, ושאר כל הזמנים לחוד, שהם תלויים בדיני יום ולילה של התורה.
♦
ועוד יש לי להעיר בזה. דהנה בהלכה ברורה שם כתב להעיר על דברי אביו מרן זצ"ל שהתיר להתפלל מנחה אחר השקיעה בזמן ביה"ש מדין ספק דרבנן לקולא (כן מתבאר מלשונו ביבי"א הנ"ל ח"ז סי' לד בהערה), והעיר על כך בהלכה ברורה דלכאו' אין זה מדין ספק דרבנן אלא לדעת הסוברים שזמנה עד צה"כ כך תקנו חכמים את תפילת מנחה שזמנה עד צה"כ (דהיינו עד סוף השעה ה-12). אמנם נראה לענ"ד לבאר בזה, דהנה כתבו כמה אחרונים (שו"ת הב"ח הישנות סי' קכו, פמ"ג א"א סי' רלג, משנ"ב סי' רלג סק"ב וסקי"ד, וחלקם הביא ביבי"א הנ"ל) דאף לשיטת הסוברים שחישוב השעות הוא מעה"ש לצה"כ וממילא זמן מנחה לרבנן הוא עד הלילה ממש, מ"מ אין להתפלל בזמן ביה"ש, שהוא ספק לילה (והיינו לדעת הגאונים משקיעת החמה ולדעת ר"ת הוא לאחר שלשה מילין ורביע מתחילת השקיעה, שהוא ספק לילה). ולזה כתב מרן זצ"ל שמדין ספק דרבנן לקולא יש להקל בדיעבד להתפלל מנחה אחר השקיעה שהוא ספק יום, וכן משום שיש לצרף את שיטת ר' יוסי שכל זמן ביה"ש הוא עדיין יום גמור (אמנם יש קצת מקום לדון בזה, עיין בסי' תרנב סעיף א' בשו"ע ובנו"כ גבי לולב בשאר ימים שהם דרבנן אם לא נטלו עד ביה"ש, ומשמע שמשום הספק אין לחייבו בדרבנן אם לא משום סברת ר' יוסי ודו"ק).
ובזה יש ליישב מה שראיתי שהקשו על מרן זצ"ל (עיין במשנ"ב הוצאת איש מצליח סי' רלג בהערות שבסוף הספר) היאך צירף את סברת ר' יוסי להתפלל מנחה בזמן ביה"ש, דהרי בכמה ראשונים מבואר שזמנה עד השקיעה (עיין רבנו יונה ברכות יח. מדה"ר, רמב"ם תפילה פ"ג ה"ד, מרדכי ברכות אות צ' בשם רב האי ועוד), ומדוע לא צרפו בזה את סברת ר' יוסי, וכי לא ידעו מסברתו שכל זמן ביה"ש הוא יום? אלא בע"כ דלשיטתם אחר השקיעה אין להתפלל מנחה גם לסברת ר' יוסי, משום דדם נפסל בשקיעת החמה, ואין זה ענין כלל לכך שגם אחר השקיעה הוא יום, דכך תקנו חכמים את התפילה שזמנה עד שקיעת החמה. אמנם נראה לענ"ד דהמעיין ביבי"א הנ"ל יראה שהביא מרן את דברי הראשונים הנ"ל שזמן מנחה הוא עד השקיעה, ושם לא כתב לצרף את שיטת ר' יוסי שהוא עדיין יום ושאפשר אז להתפלל מנחה, משום דלדעתם באמת אי אפשר כבר להתפלל מנחה. וזהו משום שלשיטתם שעות היום הם מהזריחה לשקיעה, וסוף השעה ה-12 היא בשקיעה וזהו סוף זמן תפילת מנחה לרבנן, ואין זה ענין כלל לר' יוסי. אך כתב שרוב הראשונים חולקים על זה, ודעתם שזמן מנחה הוא עד הלילה. ושם כתב שיש לצרף בזה את סברת ר' יוסי שהוא עדיין יום ושאפשר עדיין להתפלל מנחה. וביאור כוונתו הוא כפי שכתבנו לעיל, שגם לשיטה זו ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ וסוף זמן מנחה לרבנן הוא עד הלילה, הרי כתבו האחרונים הנ"ל שמ"מ אין להתפלל מנחה בזמן ביה"ש שהוא ספק לילה. ועל זה כתב מרן זצ"ל להקל בדיעבד להתפלל מנחה בביה"ש, משום שיש לצרף את סברת ר' יוסי שהוא עדיין יום גמור. ולכך היקל בזה בזמן ביה"ש של הגאונים שאפשר בדיעבד להתפלל מנחה בזמן זה, וגם סוף השעה ה-12 לשיטה זו היא בצה"כ לשיטת הגאונים שהוא כ-13.5 דקות אחר השקיעה. ובזה מבואר דכל מה שצירף בזה מרן זצ"ל את שיטת ר' יוסי הוא רק לשיטת הראשונים ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ וזמן מנחה לרבנן הוא עד הלילה ממש, אך לשיטת הראשונים שזמן מנחה הוא רק עד השקיעה, בזה לא שייך לצרף את שיטת ר' יוסי, וכמבואר למעיין בדבריו שם. ומאחר שלדעת רוב הראשונים זמן מנחה הוא עד צה"כ, וכן פסקו מרן השו"ע והרמ"א ורוב האחרונים וכפי שהאריך בזה ביבי"א וביחו"ד הנ"ל, לכך פסק כמותם להקל בדיעבד להתפלל אחר השקיעה. וזהו לשיטתו שגם לדעת הגאונים סוף השעה ה-12 היא בצה"כ לשיטתם, ולכך גם לשיטתם אפשר להתפלל מנחה אחר השקיעה ואין זה לקולא כר"ת. ובזה מיושבת ומבוארת שיטת מרן בעל היבי"א זצ"ל.
♦
מסקנה דמילתא, שלדעת מרן הרב עובדיה השעות הזמניות של היום לשיטת המג"א, לדידן דנקטינן כהגאונים, הן מעה"ש שהוא 72 דקות זמניות קודם הנץ עד לצה"כ לשיטת הגאונים שהוא 13.5 דקות זמניות אחר השקיעה. וזה דלא כדברי בנו הג"ר דוד יוסף שליט"א בהלכה ברורה ובאורחות מרן שלשיטת המג"א אין אפשרות לחשב מעה"ש לצה"כ של הגאונים אלא רק מעה"ש לצה"כ של ר"ת, ולשיטת הגאונים יש לחשב מהזריחה לשקיעה, וגם דלא כלוח אור החיים.
אמנם חשוב לי להבהיר שלא באתי לחלוק על שיטת הג"ר דוד יוסף שליט"א לחשב את שעות היום לשיטת המג"א מעה"ש לצה"כ של ר"ת, שכדבריו מבואר בכמה אחרונים (והבאנו מהם לעיל, ועיין עוד בספר שיעורי ציון לגר"ח נאה [עמ' עה ושם בהערה 16], ובדברי ר' יחיאל מיכל שלזינגר במאמר על ענין השעות הנזכרות בתלמוד [הודפס בספר הזכרון אש תמיד], ובספר אשר לשלמה ברמן [התשכ"ו מועד סי' ג'] ובשו"ת משנת ר' אהרון סי' ב', ובספר ביה"ש לגרימ"ט [עמ' צח אות ב'], ומשנת התרפ"ה סידר כן גם בלוח א"י ועשה לשיטת המג"א מעה"ש לצה"כ לשיטת ר"ת, אף שתפס עיקר כהגאונים), אלא רק באתי להוכיח שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל דברים אלו אינם נכונים, וחישוב השעות הוא לא כמו שכתב בנו הג"ר דוד יוסף שליט"א, אלא דיש לחשב מעה"ש לצה"כ לשיטת הגאונים, וכפי שהוכחנו מדברי מרן זצ"ל בכמה מקומות בראיות ברורות.
והוי יודע שכדעת מרן הרב עובדיה זצ"ל כן סברו אחרונים רבים (ומכמה מהם אף מוכח שידעו את המציאות של חמה בראש כל אדם, ואעפ"כ פסקו ששעות היום הן מעה"ש לצה"כ של הגאונים), ומהם הבא"ח (שנה א' פרשת ויקהל אות ד') והמאמ"ר (סי' רלג), והביאם בהלכה ברורה הנ"ל ודחאם. ועיין עוד בשו"ת מהר"י פראג'י (סי' מו-מז) במה ששלח לו בעל הגינת ורדים ובמה שענה לו. וכן מבואר גם בחסד לאלפים (לבעל הפלא יועץ, סי' נח אות ה' וסי' רלג אות ג') ובשו"ת פרחי כהונה (או"ח סי' כז), ובשו"ת זבחי צדק החדשות (סי' קיג), ובלוח העולמי בספר מעשה ניסים לגר"נ כצ'ורי תלמיד הבא"ח. ובלוח הנברשת לר' דוד שפיצער (שחי בירושלים לפני יותר ממאה שנה ועשה לוח "הנברשת" של זמני היום לירושלים, וקיבל בשעתו את הסכמתם של גדולי הדור דאז, המהרי"ל דיסקין, הגרי"ח זוננפלד, הגר"ש סלנט ועוד). וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ב פט"ו אות ו' בביאורים). ומעתה ודאי ששיטה זו לחשוב היום מעה"ש לצה"כ של הגאונים היא שיטה מבוססת ויש לה יסודות גדולים בדברי האחרונים. וודאי שאי אפשר לומר שהיא דחויה מההלכה גם אם יש עליה קושיות, אחר שרבים מהאחרונים סברו כשיטה זו על אף שידעו מהמציאות של חמה בראש כל אדם, וכן דעת מרן הרב עובדיה זצ"ל. וה' יאיר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦