והגר"א בביאורו (יו"ד סימן רסו אות יז) כתב "ונ"ל דמ"ש הפוסקים בתענית ובחנוכה צ"ה משום דקי"ל כר' יוסי לחומרא. ומ"ש בברייתא דחנוכה משתשקע, ר' יהודה היא וכן רב חסדא דתענית, אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דפסיק כר' יוסי לחומרא" עכ"ל. מבואר דס"ל להגר"א שחוששים לתחילת בין השמשות לשיטת רבי יוסי לחומרא.
♦
שיטת הראב"ן
זה לשון הראב"ן, מראשוני בעלי התוספות (שו"ת בתחילת הספר ס"ב): "שאלני ר' אברהם הלוי, הא דאמרינן שמוסיפין שעה מחול על הקודש, כדתניא בפרק בתרא דיומא תשבתו שבתכם כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש, ותנן בפרק במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכו' עד הדליקו את הנר, אלמא סמוך לחשיכה מדליקין, ואין מוסיפין מחול על הקודש". והשיב הראב"ן: "ונראה לי האי סמוך לחשיכה, היינו סמוך לשקיעת החמה, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הוא שעה שמוסיפין מחול על הקודש, דתנו רבנן בין השמשות ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים. וספק חשיכה וספק אינו חשיכה דמתניתין הוא בין השמשות שהוא ספק [יום ספק] לילה, ועם חשיכה דקתני שמדליקין בה את הנר היינו [עם] (מ)שקיעת החמה (ואילך) כדאמר רבא לשמעיה אתון דלא קים לכון שיעורא דרבנן אדאיכא שמשא אריש דיקלא אתלו שרגא, ביום המעונן במתא חזו תרנגולא כשהולך לישב. ואף על גב דאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות ג' חלקי מיל ולא יותר, היינו לר' יהודא דאמר הכסיף העליון ושוה לתחתון לילה, אבל אנן קיימא לן בברכות [ב' ב] דעד צאת הכוכבים יממא הוא, ואמרינן בפסחים משקיעת החמה ועד צאת כוכבים מהלך ה' מילין, והוא יותר משעה אחת שהרי הילוך אדם בכל יום י' פרסאות [שהם מ' מילין]".ודברי הראב"ן צריכים ביאור. הנה השואל ודאי הבין שמה שאמרו 'עם חשיכה' הכונה קודם לבין השמשות, שאם תאמר שכונתו קודם הלילה ומדליקין בבין השמשות, א"כ עד שהוא שואל על תוספת שבת, היה לו לשאול הרי שנינו ספק חשכה ספק אין חשכה אין מדליקין את הנרות, אלא ודאי שכוונתו קודם ביה"ש. ועוד הבין השואל שצריך תוספת שבת בשיעור זמן חשוב, ולכן השיב לו הראב"ן 'האי סמוך לחשיכה, היינו סמוך לשקיעת החמה, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הוא שעה שמוסיפין מחול על הקודש', שהוא שיעור זמן חשוב קודם הלילה, היינו מהלך ה' מילין. ומה שאמר הראב"ן 'ואף על גב דאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות ג' חלקי מיל ולא יותר, היינו לר' יהודא וכו' אבל אנן קיימא לן בברכות דעד צאת הכוכבים יממא הוא'. רצה לומר שלרבי יהודה הלילה אינו תלוי בכוכבים אלא בהכסיף עליון, והוא הרבה קודם צאת הכוכבים, ואם מדליק סמוך לשקיעת החמה, לרבי יהודה ליכא שיעור זמן חשוב לתוספת שבת, אבל אנן קיימא לן כרבי יוסי שאמר שבשלשה כוכבים הוי לילה, נמצא שאם מדליק את הנר עם השקיעה יש לו תוספת שבת של ה' מילין. ובזה הוא מיישב בדרך אחרת את קושיית ר"ת בסתירת הגמרא מפסחים לשבת, מה שאמרו משקיעת החמה ג' חלקי מיל הוי לילה ולא יותר, היינו הכסיף עליון, אבל הגמרא בפסחים שאמרה ה' מילין מיירי לעניין צאת הכוכבים. וכן כתב הב"ח (סימן רסא) "מיהו בספר הראב"ן סימן שני מבואר דנחלק אדברי ר"ת וסבירא ליה דג' רבעי מיל בתחלת שקיעה ה"ל בין השמשות ואחר כך הוי לילה גמור".
וכיון שאמר הראב"ן אבל אנן קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא, מבואר שהוא פוסק כרבי יוסי, ולפי זה לדעת הראב"ן לית הילכתא כרבי יוחנן שאמר 'הלכה כרבי יהודה לענין שבת', אלא כהגמרא במסכת ברכות (ב:) שאמרו "זכר לדבר, שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה", וכן אמרו במסכת פסחים (ב.) "והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא". ולפי זה, בין השמשות לדעת הראב"ן הוא כהרף עין.
וכתב בספר המנהיג (הלכות חנוכה עמוד תקכט) בשם הראב"ן שמצות נר חנוכה "משתשקע החמה כשקיעת חמה דתענית, דאמ' שמואל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, דהוא צאת הכוכבים דמעלות השחר ועד צאת הכוכבים יממא הוא כדכתיב קרא בעזרא ומייתינן להו בריש ברכות, דמשקיעת החמה הראשון עד צאת הכוכבים ה' מילין כדאמ' בפסח שני, וחזי כשרגא בטיהרא וליכא פרסומי ניסא אלא משקיעת החמה האחרון ואילך". דכיון דס"ל שהלכה כרבי יוסי, ובין השמשות הוא כהרף עין, ממילא עד צאת הכוכבים הוי יום גמור, לכן מצוותה בצאת הכוכבים.
והמרדכי בהגהות (שבת פרק שלישי רמז תנו) העתיק את תחילת דברי הראב"ן הנ"ל, ובפרק שני בגוף דברי המרדכי (רמז רצג) העתיק את המשך דברי הראב"ן. ולפי זה מבואר טעמו של המרדכי שכתב לגבי נר חנוכה (שבת בהגהות רמז תנה) "מצותה משתשקע החמה פי' מסוף שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא לא מהני וכן הא דאמרינן כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית היינו נמי צאת הכוכבים ומתחלת שקיעתה עד צאת הכוכבים הוי מהלך ה' מילין והא דאמרינן בזבחים דם נפסל בשקיעת החמה היינו מתחלת השקיעה לכל הפחות מדרבנן כדפרי' מתוס' ה"ר חזקיה". דס"ל כהראב"ן שפסק הלכה כרבי יוסי, וממילא עד צה"כ הוא יום גמור.
♦
שיטת רבינו יונה בזמן בין השמשות
במסכת שבת (לד:) נחלקו רבה ורב יוסף מתי מתחיל בין השמשות דרבי יהודה, שלדעת רבה ביה"ש נמשך מהלך שלשת רבעי מיל, ולדעת רב יוסף ביה"ש מתחיל מעט מאוחר יותר, ולכן אינו נמשך אלא מהלך שני שלישי המיל. וכתב הרי"ף (שבת טו.) הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק, אי אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף, וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק, עבדינן לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא, ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה". והרא"ש בפסקיו לשבת (פ"ב סימן כג) העתיק את דברי הרי"ף, והוסיף: "וכתב ה"ר יונה ז"ל דזו אינה ראיה דהא דקי"ל הלכה כרבה היינו היכא דפליגי בסברות דנפשייהו משום דאמרי' בהוריות דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים ותרווייהו אמרו מפי רב יהודה, אלא עבדינן לחומרא, לענין שבת עבדינן כרבה דמשתשקע החמה לא מדליקינן שרגא, וענין יחיד שקבל עליו תענית דבין השמשות שלו מותר ולא הוי בין השמשות עד הכסיף התחתון כרב יוסף", עכ"ל הרא"ש. וגם הרשב"א בחידושיו (שבת לה.) הביא את דברי רבינו יונה וז"ל "ומורי הרב ז"ל פסק כרב יוסף דכי קיימא לן כרבה הני מילי כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו ומשום דאמרינן בהוריות רב יוסף סיני רבה עוקר הרים אבל הכא מפי השמועה הם חולקים מר אמר לה משמיה דרב יהודה ומר אמר לה משמיה דרב יהודה". וכן הביאו השלטי הגבורים (שבת טו.) בשם הריא"ז, וספר כללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי (אות שלג). הרי שפסק רבינו יונה לענין תחילת בין השמשות דמוצאי תענית להחמיר כרב יוסף.והקשה בקרבן נתנאל "קשה מאי צריך רבינו לחומרא דרב יוסף הא בסמוך מסיק הלכה כרבי יוסי לחומרא לענין אכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד תשלום בין השמשות דרבי יוסי, א"כ לענין תענית יחיד גם כן הלכתא כוותיה לחומרא דלא יאכל עד דשלים בה"ש דרבי יוסי" ונשאר הק"נ בצ"ע, וגם בביאור הגר"א בשני מקומות (או"ח סימן רסא ס"ב, יו"ד סימן רסו אות יז) הקשה כן, וכתב שדברי הרא"ש וה"ר יונה שם תמוהין.
♦
באור שיטת רבינו יונה
ובעזר השם נראה ליישב את שיטת הראשונים הנ"ל.כתב רבינו יונה "הני מילי כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו וכו' אבל הכא מפי השמועה הם חולקים", הרי שהוא מחלק בין אם המחלוקת היא בסברא דנפשייהו לבין אם המחלוקת היא מה אמר הרב. וחילוק זה נאמר במסכת בכורות (נח.) "ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה, בן עזאי אומר וכו'. תניא: אמר בן עזאי, הואיל והללו אומרים כך, והללו אומרים כך - האלולין מתעשרין לעצמן. וליחזי טעמיה דמאן מסתבר! וכי תימא לא מצי קאי אטעמייהו, והתניא, בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה! א"ר יוחנן: מפי השמועה אמרוה, מפי חגי זכריה ומלאכי". מבואר שאם מפי השמועה הם חולקים, צריך להחמיר כחומרי דבי תרי, ולכן רבה ורב יוסף שנחלקו מה אמר רב יהודה, פסק רבינו יונה לעניין צאת התענית כרב יוסף שהוא המחמיר, אע"ג דכל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה.
ועדיין צריך ביאור מדוע לא החמיר רבינו יונה גם כרבי יוסי. איתא במסכת ראש השנה (יד) "תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי, ואחד כדברי בית הלל. וכו' ומי עבדינן כתרי חומרי? והתניא: לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. אלא: אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון, אי כבית הלל בקוליהון ובחומריהון! - רבי עקיבא גמריה אסתפק ליה, ולא ידע אי בית הלל באחד בשבט אמרו אי בחמשה עשר בשבט אמרו". וביארו התוספות (יד: ד"ה הכסיל) "ולא בעי לשנויי דר"ע מספקא ליה הלכתא כמאן ועבד לחומרא, דמסתמא יודע היה דהלכה כב"ה". משמע מדבריהם שדוקא אם יודע כמאן הלכה ומחמיר גם כדעה שניה הוי כסיל, אבל כל שעושה מחמת ספק שאינו יודע כמאן הלכתא לא הוי כסיל. והכא נמי לענין ביה"ש ספק הוא אם הלכה כרבי יוסי או כרבי יהודה. ועל פי זה כתב הראבי"ה (שבת סימן קצט) "אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת וכו' ואין זה תרי חומרי דסתרי אהדדי, דמספק היה פוסק" עכ"ל. ולפי פירוש התוספות היה שפיר מה שהקשו על רבינו יונה והרא"ש.
אבל רש"י פירש "גמרא אסתפק ליה וכו' - כבית הלל בעא למעבד", כלומר שהספק הוא מה אמרו ב"ה, היינו ספק מה היא השמועה, שבזה צריך להחמיר כשני הצדדים של הספק, כדמוכח מבן עזאי שאמר האלולין מתעשרין לעצמן, הכא נמי היה צריך ר"ע לעשר שני עישורין. אבל אם היה מסופק הלכתא כמאן ומחמיר כשניהם הוה כסיל. וכן ביאר הפרי מגדים (או"ח א"א סימן תצג), שכתב שמרש"י שם משמע דכל שמסופק הלכתא כמאן הוה כסיל, שהרי כתב שאין לו לב להבחין כו', אבל התוספות ד"ה הכסיל כתבו כל שעושה מחמת ספק שאינו יודע כמאן הלכתא לא הוה כסיל עכ"ל הפמ"ג. והמאירי (בית הבחירה עירובין ז.) פירש כפירוש רש"י, שכתב: "ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל, וכו' אלא יברור לו דעתו של אחד מהם, הא אם בירר לו דעתו של אחד לפי מה שהוא יודע במעלתו אלא שנסתפק איזה הוא דעתו של זה ומצד אותו ספק יוצא ידי שתיהן אין זה בכלל המוזהר וכו', אם הוא רוצה בה לעשות כבית הלל אלא שהוא מסופק בבית הלל היאך אמרוה כך הוא ראוי לו וזהו שאמרו בר' עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עישורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית מפני שנסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו והיה דעתו לפסוק כבית הלל על כל פנים לפי מה שהיה יודע ממעלתם". הרי שהמאירי מפרש את תירוץ הגמרא כרש"י, שלא אמרו שאין לעשות חומרי דבי תרי דסתרי אהדדי, אלא במחלוקת של שני חכמים, ואינו יודע כמי לפסוק, אבל כשהספק הוא מה אמר רבו, מחוייב להחמיר כשני צדדי הספק.
וכן גם דעת הרמב"ן בחידושיו לחולין (מג:), שכתב "הא דתניא הרוצה לעשות כב"ש כקוליהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקוליהון וכחומריהון, קשה לי והא קיי"ל דאחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בפ"ק דע"ז (ז.) ויש לי לומר מתוך שמחלוקתן של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה ונעשית להם תורה כשתי תורות הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות (יד.) וכיון שכן זה הרוצה להיות מכת ב"ש ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הוא, ומיהו בפ"ק דעירובין (ז.) אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי וכחומרי דמר עביד, אלא יש לפרש דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומרא למר וקולא וחומרא למר וכו' והוא דסתרן הא לאו הכי כדברי המחמיר" עכ"ל. וכן תירצו הרשב"א (חולין מד.) והר"ן (שם מג:).
הנה מה שהוסיפו הראשונים הנ"ל על דברי הברייתא וכתבו "ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר", הוא משום שהברייתא מיירי קודם שנפסקה הלכה כב"ה. וממה שהקשו ממאי דאיתא בע"ז דבשל תורה הלך אחר המחמיר, והתם מיירי במי שמסתפק כמאן הילכתא, ע"כ צ"ל שגם הברייתא מיירי במסתפק, שאם לא תפרש כן אין כאן קושיא. ולפי זה נראה שהרמב"ן והרשב"א והר"ן חולקים על התוספות, שאף במסתפק כמאן הילכתא צריך להכריע כאחד מהם ואין לנהוג כחומרי שניהם. וכן כתב החקרי לב (חזן יו"ד סימן פז דף קלג ע"א) בדעת הר"ן והרשב"א, דאף אם מסתפק כמאן הלכתא אינו רשאי לעשות כחומרי דבי תרי, היפך סברת התוספות. והביאו בשו"ת שם משמעון (מנשה, או"ח סימן יג), וביאר את שיטת הרשב"א והר"ן שמחלקים בין ספק כמאן הילכתא לבין ספק מה דעת רבו.
והטעם לחילוק זה מתבאר ע"פ הירושלמי. שנינו במסכת ברכות "א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה", ובארו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ד) "הדא דתימא משיצאת בת קול, אבל עד שלא יצאת בת קול כל הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי ב"ה על זה נאמר הכסיל בחושך הולך, כקולי אילו ואילו נקרא רשע, אלא אי כקולי דדין וכחומרי דדין אי כקולי דדין וכחומרי דדין הדא דתימא עד שלא יצאת בת קול אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה. תני יצאת בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א' חיים אבל הלכה כדברי בית הלל". משמע שהטעם שרשאי לבחור לעשות כאחד מהם אפילו להקל, הוא משום שאלו ואלו דברי א' חיים, וטעם זה לא שייך כשהספק הוא מה אמר רבו, שהרי רק אחד מהם אמת.
וכן ביאר בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קצז) "ומיהו החילוק בין ספק איך אמרו ב"ה לספק דהלכה כדברי מי, דהתם כיון דהלכה כב"ה א"כ אם נסתפק לו איך אמרו ב"ה אי אפשר לו להקל בספק דה"ל ספיקא דאורייתא וכו' משא"כ בפלוגתא דתרי תנאי ולא אתמר הלכתא אין דנין זה כספק דאורייתא ממש כיון דאלו ואלו דברי א' חיים ובדיעבד אם עשה כחד מינייהו עשה וכו' ומש"ה הכא אפי' לכתחלה יוכל לבחור ולעשות כקולו של אחד שירצה אף על גב דמספקא ליה שמא הלכה כדברי המחמיר בזה דה"נ כדיעבד דמי דע"כ מוכרח לעשות כקולו של אחד מהן אע"פ שאינו יודע איך הלכה, דא"א להמלט מזה אא"כ יעשה תרתי חומרי דסתרי אהדדי וזה לא חייבוהו חכמים. ומה שלא חייבוהו הוא מטעם הנ"ל כיון דבדיעבד כשעשה כדברי המיקל עשה. הכא עושה אפי' לכתחלה" עכ"ל. מבואר שאם הספק הוא מה אמר הרב אי אפשר לו להקל, דה"ל ספק במציאות, ובזה לא שייך לומר דאלו ואלו דברי א' חיים, וה"ל ספיקא דאורייתא.
וכן ביאר החקרי לב (יו"ד ח"א סי' פז דקל"ג ע"א) דלא דמי כלל ספק בפלוגתא דרבוותא לספק במציאות, שבפלוגתא דרבוותא ניתן לחכמים הדבר להכריע את הדין, לכן אמרינן אלו ואלו דברי א' חיים ואין רשות להחמיר כבי תרי דסתרן, אבל ספק במציאות, קמי שמייא גלייא אמיתות הענין ולא שייך לומר בזה אלו ואלו דברי א"ח.
והמקור לביאור זה הוא בדברי חז"ל. דאיתא במסכת כתובות (נז.) "הא קמ"ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא", ופירש רש"י "דכי פליגי תרי אליבא דחד, מר אמר הכי אמר פלוני, ומר אמר הכי אמר פלוני, חד מינייהו משקר, אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא, ואיכא למימר אלו ואלו דברי א' חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט". וכן ביאר הריטב"א בחידושיו (שם) "שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו ולא תשקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי א"ח, אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר, נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו" עכ"ל. וכן אמרו במסכת יבמות (נה:) "אמרו ליה והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי, אמר להו או איהו שקראי או אנא שקרי".
ואיכא למידק ממה שאמרו על בן עזאי 'וכי תימא לא מצי קאי אטעמייהו', משמע שאם לא היה הדבר מפי השמועה ואינו יכול להכריע צריך להחמיר כחומרי דבי תרי, וא"כ זה כפירוש התוספות באתרוג דר"ע. ויש לחלק, שבמעשה דר"ע הוא החמיר להפריש שני מעשרות במקום מעשר אחד, לכן אם היה הדבר תלוי במחלוקת ב"ש וב"ה, לדעת המאירי אסור היה לו להחמיר, אבל במעשר בהמה אינו מוסיף יותר ממה שצריך להפריש, אלא מחלק את המעשר לגרנות, ואין כאן חומרא.
ומחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה היא בסברות דנפשייהו, כיצד משערים כוכבים בינוניים, וכמו שנחלקו (מסכת כלים פרק יז מ"ו) לענין כיצד משערים גודל ביצה בינונית, "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, רבי יהודה אומר מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים אמר ר' יוסי וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא הכל לפי דעתו של רואה". אלא שיש להקשות, שאם מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי היא בסברות דנפשייהו, א"כ איך פסק רבי יוחנן לענין שבת כרבי יהודה ובתרומה כרבי יוסי, שהרי אלו ואלו ד"א חיים והיה צריך להכריע כאחד מהם. וכך היא הצעה של משנה דהכא אינו נראה כסתרי אהדדי, לפי שיש כאן שני ספיקות, האחד מתי מתחיל ביה"ש, והשני מתי נגמר ביה"ש, ואין ספק ראשון תלוי בספק שני ולא נראה דסתרן אהדדי, ולכן הכריע רבי יוחנן כרבי יהודה לענין תחילת ביה"ש, וכרבי יוסי לענין סוף ביה"ש. דיכולים אנו לחבר אפילו קולי דמר וקולי דמר במקום דלא סתרן אהדדי, כמ"ש הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות ס"ד. וכמו שביאר הפרי מגדים (א"א סימן תצג) וז"ל "ב' מחלוקת שאין שייכות זה לזה, אין כאן רשע כשאוחז ב' קולות ולא כסיל כשאוחז ב' חומרות, דבהא סבר כמר ובאינך כאינך" עכ"ל. ולפי זה לא אמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי לתרומה, אלא רק לענין סוף בין השמשות, בין לקולא ובין לחומרא, אבל לענין תחילת ביה"ש הלכה כרבי יהודה ולא חיישינן לרבי יוסי כלל.
ועוד אפשר לתרץ ע"פ מה שכתב בשו"ת דברי טעם (סימן ד עמ' 61) דכל מקום דפליגי אמוראי ולכל צד יש קולא וחומרא, אם נוכל לומר סברא שלישית, אע"פ שלא נתכוונו לזה האמוראים דפליגי, אפשר להחמיר כשניהם ולא הוי תרתי דסתרי, כגון בהא דפליגי רב ולוי בנידה (לו.) שהרי אפשר לומר שאע"פ ששני מעינות הם, מ"מ התורה לא התירה בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים, לכן פסק מר זוטרא כשניהם לחומרא. ובזה יישב מה שאמרו במסכת נדה (מז:) לגבי בוגרת וחצר הצורית שהלכה כדברי כולם להחמיר, דאפשר לומר בהם סברה שלישית. וגם כאן נוכל לומר שרבי יוחנן אמר סברא שלישית, שבין השמשות מתחיל כסברת רבי יהודה ונגמר כסברת רבי יוסי.
ולפי האמור מתורצת קושיית הק"נ והגר"א על רבינו יונה והרא"ש בענין ביה"ש, דקי"ל הלכה כרבה היינו היכא דפליגי בסברות דנפשייהו משום דאמרי' בהוריות דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים ותרווייהו אמרו מפי רב יהודה, דבזה לא שייך לומר 'אלו ואלו ד"א חיים', והוי כספק במציאות וצריך להחמיר כשניהם. אבל רבי יהודה ורבי יוסי פליגי בסברות דנפשייהו מתי מתחיל ביה"ש. וכיון שפסק רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה לענין תחילת ביה"ש בכניסת השבת, שוב אין להחמיר כרבי יוסי לענין תחילת ביה"ש במוצאי התענית כרבי יוסי, שהרי סתרן אהדדי. וכן הדין לענין סוף ביה"ש, כיון שפסק רבי יוחנן לענין אכילת תרומה כרבי יוסי, לכן לכל הדינים סוף ביה"ש כרבי יוסי בין להקל ובין להחמיר. ולפי זה מתחילת ביה"ש דרבה ועד סוף ביה"ש דר' יוסי הוא ספק של תורה ממש כאילו הוא ודאי ביה"ש לכולי עלמא, ולא שייך לצרף את מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה לספק ספיקא. וכן כתב הגרח"פ שיינברג זצ"ל בכתב עת (מבקשי תורה ח"א תשנ"ז סי' כו), שלענין מחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי נקטו חז"ל זמן זה כספק בעצם שא"א להסתפק בו ולעשותו לספק ספיקא.
אבל לדעת התוספות בספק שקול יכול להחמיר כשתי הדעות אע"ג דסתרן אהדדי, והמגן אברהם (סימן תצג סק"ו) ס"ל כהתוספות, וכן סברו הקרבן נתנאל והגר"א. וספר בית הבחירה למאירי לא היה מצוי אצל האחרונים, לכן הקשו על רבינו יונה והרא"ש שפסקו לענין תענית כרב יוסף, ולמה חשו לרבי יוסי.
♦
דעת מרן השו"ע
לענין תענית פסק בשולחן ערוך (או"ח סימן תקסב ס"א) "כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית". והטעם לזה מבואר בבית יוסף בשם הגמ"י וז"ל: "בתוספות דעבודה זרה (לד.) פירש רבינו אלחנן פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו להתענות עד צאת הכוכבים אפילו בתענית יחיד, וההיא דשלא שקעה עליו חמה רצה לומר גמר שקיעה, ואע"ג דבגמרא מוכח דבגמר שקיעה מתחיל בין השמשות דהוא קודם צאת הכוכבים מכל מקום לפי שאין העולם בקיאים מה הוא סוף שקיעה לכן נהגו להמתין עד צאת הכוכבים, ואע"ג דבגמרא מוכח דאי לאו חומרא דתשעה באב בין השמשות שלו הוה שרי משמע דבשאר תעניות שרי ספיקא דידהו ויש לומר שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דבעיולי יומא היינו ליכנס בתענית שרי בין השמשות שלו כגון ערב תשעה באב אבל אפוקי יומא פירוש סוף התענית מספיקא לא נפיק עד צאת שלשה כוכבים דאז הוי ודאי לילה", עכ"ל מרן הב"י. והרב כף החיים (תקס"ב ס"ב) כתב, לענין השלמת התענית עיקר כטעם הראשון, שאין העולם בקיאין מהו סוף השקיעה ושכן כתב המאמ"ר. ומ"מ ממה שלא כתב שהטעם הוא משום דאזלינן לחומרא כרבי יוסי, מוכח שדעת מרן הב"י כדעת רבינו יונה, שלא אמרו הלכה כרבי יוסי אלא רק לענין סוף בין השמשות אבל לא לענין תחילתו. אבל במחלוקת רבה ורב יוסף כתב בשו"ע (יו"ד רסו ס"ט) "ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה, עבדינן לחומרא כדרבה", משמע שיש להחמיר כשניהם, וכן כתב בבאור הגר"א (שם ס"ק יז) בדעת השו"ע "דעתו כדעת ה"ר יונה שכתב בפלוגתא דרבה ור"י שם אזלינן לחומרא".♦
דעת המשנה ברורה והאור לציון
הנה בגמרא פרשו שהעושה כבי תרי דסתרי אהדדי נקרא כסיל, מיירי קודם בת קול ועדיין לא הכריעו ההלכה והוי ספק, וכן מבואר בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"א ה"ד) שאמרו על ברייתא זו "עד שלא יצאת בת קול כל הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי ב"ה על זה נאמר הכסיל בחושך הולך וכו', אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כבית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה". הרי דוקא כשיש ספק ומחמיר כשניהם נחשב כסיל. וא"כ קשה איך כתבו התוספות שבמסופק כמי הלכה צריך להחמיר כשתי הדעות. ותירץ החקרי לב (יו"ד ח"א סי' פז דקל"ג ע"א) שמפרשים התוספות דכי תני הרוצה לעשות כב"ש עושה היינו דאיירי בחכם שדעתו נוטה לדברי האחד יעשה כדבריו, ואם תופס חומרי שניהם אף שדעתו נוטה לדברי אחד מהם נקרא כסיל, אך אם אין בידו כח להכריע דעתו, בזה הוא שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"ג דמיקרי כסיל בשיטת התוספות עכ"ל.ולפי זה קשה מה שכתב הרב משנה ברורה בבאור הלכה (סימן תטו ס"ג) "דמעיקר הדין בודאי הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה כדאמר הגמרא והא קי"ל דעד צה"כ יממא הוא אלא דמחמרינן כר' יהודא לענין שבת וכדאמר הגמרא הלכה כר' יהודה לענין שבת". יסודו של המשנה ברורה כתוב בשער הציון (סי' רלג ס"ק כא) מסוגיא דפסחים (ב.) שאמרו "והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא". אלא שהמאירי (מגילה כ:) פירש מימרא זו גם אליבא דרבי יהודה, וז"ל "שלענין ביאור זה שאמרו מדערבא שמשא ועד צאת הכוכבים יממא הוא פי' שאינו לילה לגמרי אלא ספק יום ספק לילה שאין לילה גמור אלא עד צאת הכוכבים כמו שביארנו במקומו".
וגם האור לציון (שו"ת ח"א יו"ד ס"י) מפרש בדעת הרמב"ם כדברי המשנה ברורה וכתב "ונלע"ד שהרמב"ם סובר, דמה שגמ' בשבת פסקה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה. לא כפירוש רש"י דפירש דמספקא לן הלכתא כמאן ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא, אלא דהאמת העיקר להלכה כר' יוסי, כדקי"ל בכ"מ דנימוקו עמו. אלא שחז"ל החמירו בדבר המסור לכל, דחששו להמון העם שלא יכשלו. ולכן פסקו להחמיר כר' יהודה לענין שבת, דמן השקיעה חשיב ביה"ש" עכ"ל. ואם קיי"ל כרבי יוסי גם לשיטת התוספות אין להחמיר כרבי יהודה, שהרי אמרו בירושלמי על כגון זה חייב מיתה. וכן לעניין צה"כ, כיון שקיי"ל כשיטת הגאונים אין להחמיר כשיטת ר"ת אף לדעת התוספות.
♦
סיכום
הרי לנו ג' שיטות בראשונים:לדעת הראב"ן והמרדכי והמנהיג, הלכה כרבי יוסי לגמרי, ואין הלכה כרבי יוחנן שאמר שלענין שבת הלכה כרבי יהודה. ולדעת בעלי התוספות הלכה כרבי יוחנן, ומחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הוי ספק שקול, ולכן יש להחמיר לענין תחילת בין השמשות כרבי יוסי.
אבל לדעת הרבה מן הראשונים ומרן השו"ע, מה שאמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, היינו רק לענין סוף בין השמשות בין להחמיר ובין להקל. ומה שאמר הלכה כרבי יהודה, היינו רק לענין תחילת ביה"ש בין להחמיר ובין להקל. וממילא אין מצרפים שיטת רבי יוסי לספק ספיקא. אבל אי אפשר לומר שהעיקר כרבי יוסי וצריך להחמיר כרבי יהודה, שאין לשיטה זו יסוד בראשונים.
♦ ♦ ♦