לק"י, ז' אדר ה'תשפ"ה, ב'של"ו.
לכבוד מו"ר עט"ר מרן הגר"י רצאבי שליט"א:
בעת שיצא יצחק לשוח בעיר בית שמש ת"ו, בחול המועד סוכות דהאיי שתא, תשמענה אזני לשיעורו של־מרן שליט"א אודות דברי בעל נפש החיים הנודעים, ותחי נפשי בדבריו הנשגבים והבהירים. בשיעורו חקר ודרש בספרי הקדמונים, לברר ולבאר רזי צדיקים נסתרים. בקושיותיו חצב הרים וניפץ סלעים, ובהערותיו שדד עמקים וגילה צפונים. דלה מרגליות מבין סתרי כתובים, להעמיד יסודות נפש החיים איתנים ונצחיים.
וזה לשון קדשו של־בעל נפש החיים (שער ד' פרק י"א ופרק כ"ו), אשר דבריו חוצבים להבות ומרעידים אמות הסיפים: והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי חס ושלום רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום. עכ"ל. [מו"ר שליט"א הביא לשונו בשלימות, באות ח', קחנו משם].
ראשית זאת הודעת: כי לא עלה חלילה על דעת מו"ר שליט"א, לעורר רפיון או חולשא מחמת הערותיו. אלא אדרבה – לעודד עיון והעמקה יתירה בדברי נפש החיים, למען יוסיפו תוקף ואומץ. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ב' ד"ה והא].
ואולם טרם ניגש לבאר בס"ד את דבריו היסודיים של־בעל הנפש החיים, אשר נוגעים בעמוד וקיום העולם, ראוי להטעים תחילה: היות שרבינו הגר"ח מולאזין, אבי אבות ראשי הישיבות, היה ראש וראשון לקבוע יסוד זה במסמרות, בלשון ברורה ונחרצת [עיין לקמן בסמוך אות א'], נמצא כי מקצת מגדולי ישראל נסערים מכל הערה או ערעור קל המתעורר על דברי נפש החיים. לך נא ראה בספר משמר הלוי (שולזינגר, ברכות סימן צ"ד), וביתר הרחבה בספר רבי משה מרדכי (ח"ב דף ש"צ). [מו"ר שליט"א הביא לשונו בשלמות באות י"ח ד"ה שבתי, קחנו משם].
ובכדי שלא כל השומע יצח"ק לנו, וחוששני ממסכת ביקורי"ם שתיכתב, באתי לברר מקחו של־צדיק, שלא כך הם פני הדברים לגבי הערותיו של־מו"ר שליט"א בשיעור זה. כי לא שינ"ה ופיר"ש דברי הנפש החיים בצורה אחרת מחמת הערותיו, אלא אדרבה דקדק בהם עד תכליתם, והניחם בצ"ע. וסיים, שכל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול ושכמ"ה. ומה נדע אנן, ולא ידע הוא. ומי יבוא אחר המלך. אולם, מקום הניח לי לסוב סחור סחור, לסקור ולעיין בכל דבריו עד היכן שידי הכהה מגעת, כדלהלן בס"ד.
אך לא זו בלבד, אלא שיש להקדים הקדמה וזאת שנית, אשר בלעדיה ייראה כל הדיון שלפנינו כמגדל הפורח באויר:
אל יקחך לבך לומר ששאלות וחקירות מעין אלו שיבואו לקמן, אינן אלא ״בלבול המוח״ (כלשון ת"ח אחד, עיין ספר הלכות ניטל נאכט דף ע"ד ד"ה ופעם. ועיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י' ד"ה אך, לגבי ימי דפגרא). כי גם אם נסכים שהן רחוקות מהמציאות, מכל מקום די לנו בכך שבעל נפש החיים ראה לנכון לכתבן בלשון קביעא, ולא סגי ליה בדרך האפשר, ללמדך, כי אין אלו פלפול בעלמא, אלא חקר עמוק ויסוד מוסד בל ימוט. לכן, מעתה חלה עלינו חובת הבירור בדבר שמעצם טבעו משמש שורש קיומו של־עולם.
יעזור לי אלהי עלמא, להוציא לאור זו התעלומה. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי:
♦
א.
בארות נפתחים - שרשי דברי הנפש החיים ומקדימיו
הנה אמריו הזכים והנשגבים של־בעל נפש החיים זצוק״ל, אשר הובאו לעיל – המאירים כשלהבת נצח דברי אלהים חיי"ם – בהם נשית עיוננו, נעמיק בהם חקר, ונעמוד על מקורם ותכנם הרם.שוטטנו בארבע פינות, ולא מצאנו מקור חיים בספרי חז"ל. והמעיין הישר יחזו פנימו, כי לכל היותר מבואר – שהעולם קיים על לימוד התורה. אבל פרט זה שאם יחסר לוּ לרגע, לא מצינו במפורש בדבריהם ז"ל. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ג ד"ה ובמשיבת].
ולא יהיו דברי הנפש החיים קלים בעיניך, שכבר כתב הגר"י לוינשטיין בספרו אור יחזקאל (אמונה דף קס"ב), בדבר הדומה לזה שאמר רבי זונדל מסלנט בשם מורו רבינו נפש החיים: ״לוּ יבטל חס ושלום דבר אחד מן הגמרא, צריך ליחרב כל העולם כולו״. עכ"ל. והתבטא על כך האור יחזקאל: ״יסוד זה כאילו ושמענוהו מפי הקב"ה, שדברי הגר"ח מבוססים על יסודות הגר"א״. ע"כ. אמנם דבריו ז"ל נאמנו מאד, ברם אינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך.
מתורת רבו הגר"א לא נתגלו לפנַי, אלא אותן פנינים יקרות, שכתב בפירושו להיכלות (יהל אור השמטות ח"א דף ל' ע"ב) וז"ל: ואילו ייעדר חס ושלום אפילו רגע אחד שלא יהיה חס ושלום מי שיכיר כבודו וגדלו, היה נשאר העולם הזה כלא היה וכו'. אך מעולם אין ריק מזה חס ושלום, כי אין לך דור ודור שלא יהיו יראי ה', שהם דבקים תמיד ביראתו המרוממת ואהבתו בלי הפסק, שאין רגע שיהיה נפסקת חס ושלום דבקות ה' מישראל, ובזה נתקיים העולם. עכ"ל. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ו', ואות כ' ד"ה וקרוב].
לקושטא דמלתא יש להעיר, דלא נראה כן מדברי המדרש שמואל (פ"ו מ"א ד"ה נקרא ריע) שכתב בזה"ל: השי"ת מקיים העולם ברחמיו אפילו שלא יהיה צדיק בעולם, שכבר נשבע מעבור מי נח עוד על הארץ. וזהו פירוש תולה ארץ על בלימה. רוצה לומר שכשיש צדיק בעולם, הצדיק הוא יסוד כל העולם, והעולם מיוסד עליו. אמנם כאשר אין צדיק בארץ, אז השי"ת תולה ארץ על בלימה. אעפ"י שאין צדיק שהוא היסוד, הוא תולה אותה על בלי יסוד. עכ"ל. ובביאור דבריו עיין בספר סוכת דוד (אבות דף ר"נ). ועיין עוד לקמן אות ט"ז.
אמנם, כנראה כבר איתבדר כן בבי מדרשא דהגר"א. לך נא ראה מה שכתב אחי הגר"א בספר פרקי דאברהם (פרק ו' דאבות אות א'), על מה ששנינו שם, רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה וכו' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, וז"ל: ולא עוד אלא שכל העולם, היינו עולם הזה. כולו, היינו כל העולמים כולם. כדאי הוא לו, שכל חיותם וקיומם על מצבם הוא רק על ידי התורה שהאדם עוסק בה למטה, כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו דוקא. כי אם היה חס ושלום העולם מקצהו ועד קצהו פנוי אפילו רגע אחד מעסק התורה, היו כל העולמות נופלים ונחרבים והיו לאפס ותוהו ממש חס ושלום. עכ"ל. קרוב לודאי שמקור דברי הרוח חיים (שם) נטוע במקום זה. ואם לא כן, אפשר שמקור שניהם שואב ישירות ממעיינות תורת הגר"א עצמו. והיתה נפש אדוני אליהו צרורה בצרור החיים. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ד' ד"ה והיה, ואות ו' ד"ה ואם, ואות י"ט ד"ה איך שיהיה].
ואנהירו לעיינין מן שמיא, ומצאי מצא חיי"ם אחד עשר כוכביא, אשר זהרו במרחבי כתבי רבותינו זיע"א, שקדמו לנפש החיים ביסוד זה (מלבד אחי הגר"א), והתנבאו כל אחד בסגנונו, ולא מרועה אחד יצאו הדברים. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ה' ד"ה יש]. ואעתיקם ככתבם וכלשונם, שכן לא כל יד ממשמשת בהם. ועוד, כי מילי מעלייתא נטמנו בהם, הראויות לדיוק ועיון (עיין פלא יועץ סוף ערך אסופה).
ספר נפש החיים ראה אור לראשונה בשנת ה'תקפ"ד, ונציג את הספרים כפי סדרם נדבך אחר נדבך, ממטה למעלה:
א. רבי חיים מטשרונביץ, נלב"ע בשנת ה'תקע"ג כתב בספרו באר מים חיים (פרשת בראשית על פסוק אלה תולדות השמים) וז"ל: ואלמלי יצוייר העדר קיום כל התורה מכל ישראל ביחד אף על רגע אחד, חלילה וחלילה היה מוחזר כל העולם כולו לתוהו ובוהו והיה כלא היה, כי אין להם מציאות העמדה רק בקיום התורה. עכ"ל.
וכעין זה כתב בספרו סידורו של־שבת (ח"ב דרוש רביעי פ"ב מאמר ו') בשם רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש וז"ל: וכמו שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועל כל ישראל, על פסוק לעולם י"י דברך נצב בשמים. כי הנה אומן העושה כלי, אז אחר גמר פעולתו ועשיית הכלי על תכונתה, אין לאומן בה עוד שום עשייה ושום מחשבה עליה, והכלי עומדת תמיד על מעמדה, בלתי ראות פני האומן. אבל בריאת העולמות אינו כן, כי אלו אותיות התורה אשר בהם נברא כל דבר, כמו למשל השמים הנה נברא במה שאמר יהי רקיע בתוך המים וגו', האותיות האלו הם הם חיותם וקיומם של־שמים. ואלמלמא נסתלקו השגחת האותיות האלו מן השמים רגע כמימריה, היו כל השמים תכף לאפס ואין, והיו כלא היו. וזהו שאמר לעולם י"י דברך נצב בשמים, מה שאתה דיברת בבריאת השמים, לעולם הוא נצב ועומד בשמים, להיות על ידו קיום השמים, ע"כ דפח"ח. ועיקר קיום אותיות התורה בשמים, הוא כשישראל מקיימין אותיות האלו למטה בארץ. כמאמר רז"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלין את התורה וכו'. עכ"ל. ועיין לקמן אות י"ד ד"ה תחילת, המשך לשונו, ומה שכתבתי שם.
ב. רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנא, נתבש"מ בשנת ה'תקס"ה, כתב בספרו אהל יעקב (ריש פרשת חקת) וז"ל: הנה כבר ידענו כי יסוד העולם בכללו, התורה והמצוות, אשר בלעדה לא יתקיים העולם גם שעה אחת, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג, כ"ה), כי היא הנותנת חיים לכל צבאות הבריאה בכלל. עכ"ל.
ג. רבי ברוך מקאסוב, נתבש"מ בשנת ה'תק"מ, כתב בספר עמוד העבודה (בסוף קונטריסים לחכמת אמת דף ר"כ) וז"ל: כי ודאי הוא אם לא היו ישראל עוסקים בתורה, לא היה העולם מתקיים וכו'. והנה ידוע דצדיק יסוד עולם, כלומר אף צדיק אחד יכול לקיים העולם. והנה צריך בהכרח שישראל לא ישתוקו ולא ידומו מעסק התורה. אף שכל ישראל תפיל [נראה שצ"ל תפול. חיב״א.] עליהם תרדמה ותנומה ושינה ולא ישאר רק אחד מהם שיעסוק בתורה, יש לו כח לקיים העולם, כי צדיק יסוד עולם. אבל אם יצוייר חס ושלום אף רגע אחד בכל העולם שכל ישראל יהיו בתנומה ותרדמה ולא יעסקו בתורה, ואף אחד מהם לא יעסוק בתורה, היה העולם חס ושלום חוזר ברגע ההוא לתוהו ובוהו. ומה גם שיש מקומות ומדינות שמשתנים זה מזה, כשהוא יום במדינה אחת אז הוא לילה במדינה אחרת [גילו את אמריקה בשנת ה'רנ"ב, כשמרן הב"י היה בגיל ארבע. חיב"א], ונמצא כשאלו ישנים אז אלו שבמדינה אחרת עוסקים בתורה, כדי שלא יהא העולם פנוי אף רגע אחד מעסק התורה, כדי שיוכל להתקיים. עכ"ל. עיין לקמן אות ז' ואות י"ג. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ה'].
ד. רבי אליהו הכהן מאיזמיר, נתבש"מ בשנת ה'תפ"ט, כתב בספרו ולא עוד אלא, ביאור מדרש אותיות דרבי עקיבא (אות צ') בזה"ל: והענין שאם אין פתחון פה ומענה לשון, אין העולם היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. יובן בדברי רבותינו ז"ל (שבת דף קיט:) שבהבל פיהם של־תינוקות העולם מתקיים, ועוד על דברי תורה שהגדולים עוסקים בה. ואם לא היה מענה ופתחון פה, אין מציאות הלימוד וההבל האמור. עכ"ל.
וכן כתב בספר פרי צדיק (לר"ח שבט אות ו') בביאור מדרש אותיות רבי עקיבא וז"ל: וזה דחשב פתיחת פה ומענה לשון שהוא נותן לבני אדם, שאלמלא מענה לשון ופתחון פה אין העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת, והוא על פי מה שאמרו בגמרא אדם לעמל יולד, לעמל פה וכו', לעמל תורה נברא. ואיתא (שבת דף חפ.) שהתנה השי"ת עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין וכו'. עכ"ל. ולפירושם, דבר זה כבר מבואר בדברי חז"ל. ועיין לקמן אות ח'.
ה. רבי מעסוד בן גנון מרבני אלגּיר, נתבש"מ בשנת ה'תנ"ג, כתב בספר זרע רב (דרוש למעלת התורה דף ק"ח ע"ב ד"ה שלזה) וז"ל: שכשיהיו ישראל עוסקים בה, הם מעוררים חיי העולמות ומתקיימים על ידה, שלזה ציונו יתברך לעסוק בה יומם ולילה, כי אם אפשר שתתבטל התורה אפילו רגע אחד יתבטלו (העולם) [העולמות]. אלא כשם שאי אפשר לנפש להיפרד מהגוף כל ימי חייו יומם ולילה, כן התורה אין לה ביטול מלעסוק בה יומם ולילה, כי בביטולה חס ושלום יתבטלו העולמות. עכ"ל. [ועיין עוד בספר יוסיף דוד (מועטי) מחכמי אלגּיר, ה'תר"י, דף ס"ה ע"א].
ו. רבי אברהם אזולאי, נתבש"מ בשנת ה'ת"ד, כתב בספרו אהבה בתענוגים (אבות א', ב') וז"ל: על התורה. כי על ידי עסק התורה מורידים השפע מלמעלה ממקור הברכות להחיות העולם, ולזה אמר והגית בו יומם ולילה, כי זה העולם התחתון הוא עולם הקליפות, רחוק מן הקדושה שהוא חיות העולמות, אין לו חיים וקיום אלא על ידי עסק תמידי בתורה הרוחנית, כי על ידה מוריד השפע מלמעלה לעוסק בה, ובאמצעותו יקבלו חיות ושפע כל העולמות כולם. ולזה צריך העסק בתורה תמידי שלא יפסק רגע אחד, שאם יפסק העסק בתורה, יפסק השפע המקיים העולם, כמו שנתבאר הדרוש הזה בספר חסד לאברהם (מעיין א' נהר כ"ד). עכ"ל.
ז. רבי יצחק ביגה רב בניקופולי, כתב בספרו בית נאמן, ראה אור בשנת ה'שפ"א (ריש הספר) וז"ל: כיון שהתורה הוא עמוד הימיני אשר העולם נכון עליו, ובלתי התורה לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת. עכ"ל.
ח. רבי טוביה הלוי מרבני צפת דור אחר מרן הב"י, כתב בספרו חן טוב, ראה אור בשנת ה'שס"ה (הקדמה ד"ה ואמר תהומות, מהדורא חדשה דף ט"ז) בזה"ל: אם אין תורה אין עולם, ואם אין עולם יש תורה. שכן היה אלפיים שנה תורה בלי עולם. מה שאין כן העולם, שאינו יכול לעמוד העולם בלי תורה אפילו שעה אחת וכו'. אם כן עיקר הבריאה היא התורה וקיום כל העולמות, שבה נצטייר העולם בציור. עכ"ל.
ט. ראתה עיני דבר טוב למהרח"ו שכתב בספר עץ הדעת טוב (ח"ב משלי ג', י"ט) וז"ל: וכיון שכן הוא, בני, אל ילוזו מעיניך דברי התורה יומם ולילה, כי כיון שלא נברא העולם אלא בתורה כנזכר, אם כן מוכרח הוא שלא יליזו מעיניך אפילו רגע, כמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וחס ושלום יתבטל העולם ויתהפך לתוהו ובוהו. ולכן הזהרתיך למעלה שלא תעסוק בסחורה, אף אם היא לצורך קיום התורה כנ"ל. עכ"ל.
י. אני טרם אכלה, ראיתי לרבי נחמן מברסלב, נתבש"מ בשנת ה'תקע"א, שמסכים לנפש החיים בפרט זה של־רגע אחד. אולם לכאורה חלק עליו בשנים. האחד, גם אחר שקיבלו ישראל את התורה, המקום ב"ה מכלכל את העולם כולו בחסדו שלא ייחרב, ואף במקום שקיים חסרון תורה ומצוות (כמשמעות דברי התוספות בעבודה זרה דף ג. אשר הובאו לקמן אות י"א ד"ה ברם). והשני, קיום העולם תלוי גם בעשיית המצוות. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ב' ד"ה והא, שלא מצא מי שחולק על הנפש החיים בפירוש, וצרף לכאן מה שכתבנו לעיל ד"ה לקושטא].
וזה לשון קדשו בספר ליקוטי הלכות (יו"ד הלכות מילה הלכה ג'): אם היה נותן את התורה מיד בעת בריאת העולם, ולא היה שום קיום לעולם בלא התורה, אם כן תכף כשהאדם היה עובר חס ושלום על דברי תורה, לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת, וכל העולם לא היה יכול להתקיים כלל, והיה נחרב העולם חס ושלום תכף כשהיה אחד עובר על דברי תורה וכו'. [עיין סנהדרין דף קג. שביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, אף שהוא יחיד. ברם י"ל דלאו כל יחידים שווין. ועיין עוד נפש החיים ש"א פ"ד. חיב"א]. בשביל זה הוא טובה גדולה מה שהיה העולם מתקיים עשרים וששה דורות בלא התורה, והיה מקיים העולם בחסד חינם לבד, שהוא בחינת התורה הנעלמת וכו'. ועל כן גם עכשיו שניתנה תורה, אעפ"כ בעת שבטלין מן התורה, או אפילו כשאחד עובר חס ושלום על דברי תורה, אעפ"כ אין השי"ת מחריב העולם, רק מקיים העולם בחסדו, בחסד חינם שהיה מקיים העולם קודם קבלת התורה. עכ"ל. ועיין עוד בליקוטי הלכות חו"מ הלכות העושה שליח לגבות חובו ה"ב. עיין לקמן אות י"ד ד"ה להודיעך.
יא. ויהי ככלותי לומר אלו הדברים, שמחתי כמוצא שלל רב כאשר ראיתי שיסוד הדבר נמצא כבר בדברי חז"ל, ודבר בעתו מה טוב, דאיתא בספרי דאגדתא על אסתר (מדרש אבא גוריון פרשה ג') וז"ל: אמרו לו שרי אחשורוש, מי זה שרוצה להכשילך במכשול גדול כזה. אם ישראל יאבדו, אין העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת, לפי שאין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שהוגין בה יומם ולילה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. עכ"ל. אולם יד הדוחה נטויה לסתור מקור זה, דעד כאן לא אמרו אלא לאחר שלא קיימים לומדי התורה, ומעתה אין טעם להמשך קיומו, ולכן מתבטל מיד. אבל מי יאמר דגם בזמן שקיימים ישראל, ומחמת איזו סיבה פסקו לרגע, האם אמנם גם לזאת יאמר לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי, וכי לאו בני ברית אנן.
הגם דליכא רבותא למחשב גוברי, אולם, כיון שראינו שרבים מגדולי הדורות וכל קדושים אשר עמו, הסכימו פה אחד ליסוד הנפש החיים, מסתמא כך קיבלו, או על כל פנים כך הבינו פשטות דברי חז"ל.
♦
ב.
קיום העולם – בלימוד תורה של־אשה ולהבדיל של־גוי, מה כוחם
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ד ואות ט"ו.מו"ר שליט"א דייק בלשון הנפש החיים עם סגולה, איש אחד מישראל, דוקא יהודי. וכן כתב בהדיא רבי יצחק איזיק חבר בספר אור תורה (אות נ"ח, הנלוה לספר עמודי התורה). עיין מה שכתבו בזה בספר כאיל תערוג (יו"ד דף קט"ז), ובספר חידודי המועדים (ח"ב דף ת"ו ת"ז).
דבר זה נפתח בגדולים, עיין להנצי"ב בספר העמק דבר על פסוק אם בחוקותי תלכו (ויקרא כ"ו, ג') וז"ל: וזה עצמו ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצוות, לבין אומות העולם בשבע המצוות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצוות, עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם, וכדאיתא בדברים רבה פרשת נצבים (ח', ה') על הפסוק כי המצוה הזאת (דברים ל', י"א), אמר הקב"ה, אם קריתם את התורה, מצוה אתם עושים על עולמי. מה שאין כן אומות העולם עובדי כוכבים, אין קיום העולם תלוי בהם, משום הכי אין להם אלא שכר המצוות עצמן.
כל זה נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מתן תורה היה העולם קיים על אומות העולם, והיו מקבלין שכר על שמירת שבע מצוות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אומות העולם מקיימין שבע מצוות שלהן, ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. על כן התיר להם, ופירושו שלא יהא קיום העולם תלוי בהם, והרי המה מוזהרין בשבע מצוות רק לטובת עצמם, ומשום הכי אין מקבלין שכר כמצווין ועושין, לטובת המצוה גם כן, אלא כאינן מצווין, היינו שאין למצוה רצון בזה, ורק לטובת עצמן בא אזהרתן. מה שאין כן ישראל, הקב"ה מבקש מהם שיקיימו המצוות ויקבלו שכר, באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו וכו'. עכ"ל.
אמור מעתה, אם כך הוא לגבי קיום המצוות של־גויים, שקודם מתן תורה היה סיבת קיום העולם, נראה דהוא הדין וכל שכן לגבי לימוד תורה שלהם, שאין בכוחו לקיים את העולם, שהרי מעולם לא היה קיים על ידו. ואגב, אבוא אעיר"ה, דעיקר דבריו צ"ב, שהרי איתא בגמרא פסחים (דף קיט.) דהני עשרים וששה דורות שלפני מתן תורה ניזונו בחסדו.
ועתה אחקור חקירה נדרשת, לכל רוצה דעה לרשת, שי"ל שיסוד השאלה נעוץ בבירור, מהו הגורם לקיום העולם, האם עצם לימוד התורה, או דילמא דוקא תורה שיש בה קיום מצות תלמוד תורה.
הנה, קיימא לן דאשה אינה מצווה ועושה בתלמוד תורה (סוטה דף כא.). והוא הדין לגוי דלא הוה בכלל הציווי (עבודה זרה דף ג.). ואם כן אין בלימודם גדר דקיום מצות תלמוד תורה. ואף שמצינו בנשים שיש להן חיוב ללמוד דינים השייכים להן, כמבואר בהגהת הרמ"א (יו"ד הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו ס"ו). וכן בגוי, שמותר לו ללמוד שבע מצוותיו. מכל מקום אין לימודם אלא כהכשר מצוה, כדי שיֵּדעו האסור והמותר. ואין בלימוד זה גדר של־תלמוד תורה, כלשון החיד"א לגבי גוי, בספריו פתח עינים שבת (דף לג: ד"ה נשים יוכיחו) ונדה (דף ל: ד"ה שוב), ושו"ת יוסף אומץ (סימן ס"ז ד"ה ודע דמהרש"ל וכו') וז"ל: שבע מצוות אינו מצד תלמוד תורה, רק לדעת דיניהם ע"כ. וכן בברכי יוסף (או"ח סימן מ"ז אות ז') לגבי נשים וז"ל, דחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה, דודאי פטורת הן, אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהן וכו'. ע"כ. וכן תראה למה שכתב בשדי חמד (ח"א מערכת האל"ף כלל ק"ב דף א'קי"ד ע"ב ד"ה אמנם). וכדבריו הנודעים בשער בת רבים של־בית הלוי (שו"ת בהקדמה, ושם בסימן ו', ועל התורה פרשת משפטים). וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סימן שנ"ב אות ג'), ועוד רבים העומדים בשיטתם.
ולפי זה נראה שאין בלימודם של־נשים וגויים כדי להעמיד תבל על תילה, כי אם כנר [מצוה] בפני השמש [תורה].
♦
ג.
קיום העולם – בלימוד תורה של־תינוקות של־בית רבן, מה ערכו
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ב.אולם יש להוכיח שקיום העולם אינו תלוי בלימוד שיש בו קיום מצות תלמוד תורה, אלא עצם לימוד התורה הוא המקיים, שהרי אף קטן שאינו מצווה ועושה, מכל מקום בשל־הבל פיו מתקיים העולם, כדאיתא במסכת שבת (דף קיט:). ובביאור העניין כתב בספר משנת רבי אהרן (ח"ג דף ק"ד, וח"ד דף ט') שבתלמוד תורה יש שני היבטים: א' מצוה וחיוב תלמוד תורה, ב' עצם לימוד התורה. ובסוגיא זו נתחדש, שעצם לימוד התורה מקיים העולם, ואינו שייך למצות תלמוד תורה. וכן כתב מדנפשיה בספר עלי אור (שבת שם). וכן כתב בספר יקוו המים (שם).
ולפי זה נראה, דהוא הדין גבי נשים וגויים. ברם כד דייקינן פורתא, נחזי אנן דזה אינו. דעד כה לא מצאנו שהעולם מתקיים אלא באחת משתי דרכים, תורה לשמה, או תורה שאין בה חטא, ומעלה זו אינה מצויה אלא בהבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן.
אולם עיין בשו"ת ארץ צבי (פרומר, סימן ט"ז) שכתב דלכאורה יפלא, כיון דקטן אינו מצווה ואינו מקיים כלל מצוה מן התורה, איך יהיה כחו יפה כל כך שהעולם יהיה עומד על זה. והוכיח מזה, דבכל המצוות שיש לאב מצוה על הבן, יש קיום גם לבנו. יעו"ש. וכן כתב בספר עין אליהו (שיק, שבת דף קיט:) דגם קטנים מצווין הם. שוב ראיתי דצדיק עת"ק דבריהם בספר בתורתו יהגה (דרך הלימוד דף שנ"א), והרחיב להביא ראיות לכך יעו"ש. ולדבריהם נדחית הראיה מקטן, וחזר הדין למה שכתבנו, דכיון שאין בלימוד גוי ואשה מצות תלמוד תורה, אין לימוד תורתם מקיים העולם.
ונראה יש מקו"ם ברא"ש להגיע לאותה מסקנא מכיוון אחר, דהרי מידי פלוגתא לא נפקי, דכידוע, יש אומרים שבחלק שהנשים חייבות ללמוד, הוי שפיר מדין תלמוד תורה, ואינו כהכשר מצוה בעלמא. עיין שאגת אריה (סימן ל"ה), והגהות היעב"ץ (קידושין דף לד.), ומשמרת חיים ח"ב (ברכות אות ז').
♦
ד.
קיום העולם – בלימוד לשמה, שורש קיומו
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט'.א. שנינו באבות (ו', א'): רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא ריע וכו'. וכתב רבי יוסף יעב"ץ ועוד רבים, הטעם שהלומד תורה לשמה הרי הוא ריע, היינו מפני שנעשה שותף לקיום העולם.
ב. ואיתא בסוכה (דף מט:): אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של־חסד ויש תורה שאינה של־חסד. אלא תורה לשמה זו היא תורה של־חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של־חסד. ע״כ. וכתב בספר משאת משה (מוסר מאמר כ"ח) וז"ל: הביאור בזה, מפני שעל ידי תורה לשמה הוי קיום העולם, ואין אבדה הארץ, והוי חסד לעולם. עכ"ל.
ג. הנה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא סנהדרין (דף צט:), כל העוסק בתורה לשמה, כאילו בנה פלטרין של־מעלה ושל־מטה. ורבי יוחנן אמר, אף מגין על כל העולם כולו.
ד. ובמדרש של־רבי נחוניא בן הקנה איתא: ובמה מתחסד עם קונו, בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. הוי אומר, כשאדם לומד תורה לשמה, אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים, ואז בגאותו שחקים עד כאן. הובא בשל"ה (תולדות אדם, שער הגדול אות י"ז).
ובביאור כיצד התורה מקיימת את העולם, עיין בפירוש משיבת נפש על נפש החיים (ח"ד דף קי"ח), וכבר קדמו שר בספר תורת חיים (סנהדרין דף צט:). ועיין עוד בנתיבות עולם למהר"ל (נתיב התורה ח"ב, מהדורת הרטמן הערה י"ב) שקיבץ המהדיר ארבעה הסברים לזה מדברי מהר"ל. ומדוע דוקא על ידי תורה לשמה, עיין לקמן אות י"ד ד"ה טרם.
♦
ה.
לימוד לשמה, בירור גדרו והיקפו
לאחר שהקדמנו להראות שקיום העולם תלוי דוקא בתורה לשמה, יש לעיין בגדרו, ומתוך כך לבחון את עניין לימוד תורה לשמה בנשים ובגויים.ידועים דברי החתם סופר בכמה מקומות (עיין בשו"ת משנת יוסף ח"א פתיחה אות ג' שליקטם וביארם בטוב טעם ודעת), שכל הלומד תורה ״כדי לקיים המצוה ולידע ההלכה בלבד, אינו אלא כמצוה בעלמא, דבעידנא דלא עסיק בה, לא מגנא ומצלא. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה להגות בה וכו', לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה וכו', וזהו עסק לשמה של־תורה, לא על כוונה אחרת, והיא המגינה ומצילה״. ע"כ. וכעין זה כתב הב"ח (סימן מ"ז).
והואיל ונשים וגויים אינם עוסקים אלא בהלכות פסוקות, ואפשר דלהעמיק במה שאינו נצרך אף איסורא אית בהו, כמבואר בהרחבה בספר ברכת אבות (רקובסקי, סימן ל"א ענף ב'), ובספר נהרות איתן (רובין, ח"ב סימן ס"ד, וח"ד סימן כ"ה אות ח'), נמצא שאין בלימודם גדר תורה לשמה, וממילא אינו מקיים את העולם. [אף שלעניין מתן שכרן, אפשר דשלהן גדול משלנו, כמבואר בחתם סופר (דברים סוף דרוש לז"ך אלול) יעו"ש].
ברם יש לבעל דין מקום לחלוק, שהרי ידוע (זוהר הקדוש ח"ג דף נ"ג ע"ב) ד״תורה מלשון הוראה״, כדי לדעת מה לעשות, וזהו לימוד תורה לשמה באמת [למפורסמות אין צריך ראיה, אמנם אציין למקור בולט, עיין של"ה (עשרה מאמרות מאמר ו' אות ג', ותורה שבכתב ריש אור חדש, שבועות נר מצוה)]. וא"כ י"ל שגם אשה הלומדת תורה כדי לדעת מה לעשות, לימודה בגדר תורה לשמה. ולדברינו, לכאורה אף לימוד תורה של־נשים יש בו כדי לקיים את העולם.
להעמדת עומק העניין על מכונו, יש לעיין. במושכל ראשון נראה, כי שתי ההגדרות הללו עומדות בסתירה זו לזו. מחד גיסא, אם לימוד תורה לשמה מוגדר כלימוד המכוון לעצם קיום ציווי השי"ת, דהיינו לימוד לשם לימוד, נמצא כי הלומד על מנת לדעת כיצד לקיים את המצוות, אינו עוסק בתורה לשמה. אך מאידך גיסא, הלא ידוע שישנם חלקים בתורה שנכתבו למטרה אחת בלבד, והיא ״דרוש וקבל שכר״, ובאלו לא שייך כלל ועיקר לימוד על מנת לעשות (אור ישראל סימן ל"א).
אך זה אינו, דבאמת שתי ההגדרות הללו, הן דרגות זו לפנים מזו. נוכיח זאת, שהרי ישנם מהאחרונים שהגדירו את לימוד תורה לשמה כשני האופנים גם יחד. [החפץ להעשיר ידיעותיו בעניין זה, יעיין בגליונות נפש החיים (תשע"ט גליון י' וגליון י"א) למדור רבי חיים גרוס שליט"א].
מן הבא בידינו נזכיר, וכהנה וכהנה מקורות המצא תמצא כל היד המרבה לבדו"ק בספרי רבותינו:
א. החתם סופר שפתחנו בו כתב (דרשות חתם סופר דף ת"ט ת"י) בזה"ל: והנה המכוין בלימוד, שיֵּדע התורה, גם כי מצוה רבה היא, מכל מקום וכו'. אמנם התכלית האחרון היא, לעשות מצוות ה' ולהיזהר מאשר הזהיר, ולכן כשתהיה תחילת עסקנו בתורה כדי שנדע מצוותיה לעשותה באמת ובאמונה, שזה עיקר התכלית וכו'. עכ"ל.
ב. של"ה הקדוש (שבועות דף ל"ב): ועניין לשמה, הכוונה שיעסוק בתורה לקיים מה שציונו ה' יתברך ולמדתם. ולכאורה זה שלא כדבריו דלעיל (ד"ה ברם במוסגר).
ג. ראשית חכמה (הקדמה אות כ"א): בלי ספק עיקר תורה לשמה הוא לדעת אותה כדי לקיים מצוותיה. ובשער הקדושה (פ"ז), וכן ראוי שיקָּרא עוסק בתורה לשמה, כדפירשנו שאינו עוסק בה אלא לעשות רצון קונו.
ד. הגר"א במשלי (י"ז, כ"ד) כתב: טוב ומועיל, הוא העוסק בתורה כדי לידע כל דין על אמיתו, וזה הלומד אין טוב לו בשעת עסקו אלא אחר כך כשיֵּדע הדין. אבל הלומד כדי לקיים מצות בוראו יתברך, טוב לו גם כן בעת שלומד. עכ"ל. הרי שעל הלימוד להיות מתוך כוונה לקיים מצות הבורא אשר ציוה לעסוק בתורה. ובהערות לתיקוני הזוהר (וילנא דף ג' ע"א) כתב: והעניין של־לשמה, שלומד על מנת לקיים מצוותיה של־תורה. ע"כ. הרי שלשמה הוא ללמוד על מנת לקיים המצוות.
ה. הגר"ח מולאזין בנפש החיים (ש"ד פ"ג) כתב: אמר ודבר בהן, ר"ל הדיבור בענייני המצוות והלכותיהן יהיה לשמן, פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. ושם (ש"א פכ"א) כתב: וזאת תורת האדם, שבעת עסקו בתורה לשמה, לשמור ולקיים ככל הכתוב בה. ועיין עוד רוח חיים (פ"ג מ"ט).
ו. אור ישראל (סימן כ"ז): תכלית המצוה של־ידיעת התורה, הוא לידע דיני התורה ומשפטיה על בריין, שיהיה לו הלכה ברורה בכל מקום, איך לשמור ולקיים את כל התורה והמצוות. ובסימן ל"א, ומצות תלמוד תורה אף שהוא בחינת משפט, שהרי השכל האנושי מחייבו, דאם לא ילמוד איך יקיים, אכן גם בחינת חוק הוא, כי הלימוד בעצמו מצוה היא, אף אם לא היתה מביאה לידי מעשה. עכ"ל.
ישובם של־דברים תמצא בספר השירה הזאת (דף קמ"ד), שיש להבחין בין תכלית הלימוד, לבין צורת הלימוד. כי תכלית הלימוד היא אכן לקיים מצות הבורא להגות בה תמיד. אמנם צורת הלימוד היא דוקא ברמת בירור, שיביא את הלומד לידי עשייה (ספר עיני ישראל וינטרוב, תשע"ד דף של"ח). וזה שייך שפיר בכל חלקי התורה.
♦
ו.
לימוד לשמה באשה, גדרו ותחומו
למדנו, דאמנם גם לנשים יש חלק בלימוד התורה לצורך ידיעת המעשה, אך עדיין חסר להן עיקר תכלית הלימוד של ״עשיית חפצו יתברך שמו״, וכל שכן בחלק הלימוד של ״לדבק נפשו בהקב"ה״.לא באתי לסתום אלא לפרש, ונראה לענ"ד להוכיח זאת משתי פנים, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא:
איבע״א קרא – היינו מדברי הרמב"ם (לפי פירוש הגר"ז), שכתב בפ"י מהלכות תשובה הל"ה וז"ל: כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר וכו', הרי זה עוסק שלא לשמה וכו'. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה וכו'. ע"כ.
וכתב הגר"ז בשלחן ערוך שלו (פ"ד מתלמוד תורה בקונטריס אחרון סק"א), דמוכח מדברי הרמב"ם דהאיי כללא ד״מתוך שלא לשמה בא לשמה״, הוא לאו דוקא גבי תורה, אלא גם במצוות, מהא שכלל נשים.
עתה, אמרו נא לי, אי סבירא ליה להגר"ז שגם נשים מישך שייכי ללמוד תורה לשמה בלימוד הדינים שנצטוו עליהם, מי הכריחוֹ לפרש שמתוך שלא לשמה בא לשמה נאמר גם על מצוות.
אולם יד הדוחה נטויה לומר: א' אפשר דסבירא ליה כדעת הרוב, שלימוד הדינים השייכים להן לא הוי בכלל מצות תלמוד תורה, אלא בגדר הכשר מצוה. ב' מדברי הרמב"ם גופם לא מוכח מידי, דשפיר יש לפרש דכוונתו על תלמוד תורה, ומדבר בלימוד חלק המצוות שהן חייבות בהן, וכדפירש בספר תשובה מאהבה (ברזל, כאן).
ואיבע״א סברא – רווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, שמדברי חז"ל נראה שאף אם נודה שלימוד נשים בחלק המצוות שחייבות בהן הוי בגדר תלמוד תורה, מכל מקום חסר לתלמוד תורה שלהן סגולת התורה. דאם לא כן, מאי קשיא לה לגמרא בסוטה (דף כא.) ״נשים זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה״. כעין זו כתב בספר מנחה חריבה (סוטה דף צ"ח). ועיין עוד בחקרי לב (או"ח סימן מ"ז). ומתבאר להדיא, דעיקר זכות התורה הוא בלימוד לשם עשיית חפצו יתברך, ולדבק נפשו בו יתברך. וכך יש להבין מדברי הריטב"א (הובא בשטמ"ק כתובות דף עז:) וז"ל: דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה. ע״כ. כנראה שנשים יש להן חסרון בתלמוד תורה לשמה. והשתא דאתינן להכי, נימא דהכי נמי הוא לעניין קיום העולם.
ומלבד האמור, יש להוכיח זאת תוך כדי עיון ביסוד קיום העולם על ידי התורה. וכדי שלא להלאות את הקורא נבאר זאת בקצרה, והחפץ לעמוד על שרשם של־דברים יעיין לקמן (אות י"ד ד"ה ואף), וקמץ משם מלא קומצו.
כל חלקי הבריאה כולה ניזונים על ידי תרי"ג המצוות, וכל אחד מהם שואב יניקתו ממצוה אחרת. וכיון שאיש מישראל עוסק בתורה לשמה, מעלין לו כאילו קיים כל התורה כולה וכל מצוותיה. אמנם כל זה שייך באיש המחוייב בתלמוד תורה, מה שאין כן גבי נשים, דאסור להו למילף כל התורה כולה, לא חשיב לימודן כקיום כל תרי"ג המצוות. ונראה שאף נשים מצויינות חכמניות (עיין שדה צופים סוטה דף כ. שהביא רשימה ארוכה) שלמדו כל התורה כולה, הרי תחילת לימודן היה באיסור, כמבואר בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן ק"נ, וח"ח סימן רי"א), ואם כן כיצד יקיימו בזה את העולם.
ואם באורח זו אהלך, נראה לי דכן צריך לומר לגבי לימוד תורה של־גוי. והיינו, דאף דמצינו להמאירי (סנהדרין דף נט. ובבא קמא דף לח.) שכתב שאם גוי עוסק בתורה לכוונת עיקרי מצוותיה לשמה, מקבל על כך שכר. יש לבאר שאין כוונתו ללשמה במובנה השלם, שהיא עשיית חפצו והתדבקות בו יתברך, אלא ללשמה מצד צורת הלימוד לדעת מה לעשות.
עלה במצודתנו עד כה, שיש שני תנאים הנצרכים בלימוד התורה לקיום העולם. האחד, לימוד שיש בו קיום מצות תלמוד תורה. ולפי זה, קטנים ונשים וגויים אינם בכלל. והשני, לימוד תורה לשמה. ולפי זה, אף ששייך אצל נשים וגויים לימוד לשמה במה שנוגע לידיעת הדינים שעליהם לקיים, מכל מקום עדיין חסר להם עיקר לימוד תורה לשמה, שהוא לעשות רצונו ולהידבק בו יתברך.
אולם אין לכחד, דהא אשכחנא דלא פשיטא מלתא כלל, שהרי אמרו בגמרא (שבת דף קיט:): אמר ריש לקיש, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן. ע"כ. וזאת אף שאין לימוד תורתם לשמה. ונראה לפענ"ד שנוכל ליישב קושיא זו בהקדים קושיא אחריתי, כדלהלן באות הסמוכה.
♦
ז.
קיום העולם – בהבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן, כוחו וצביונו
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ב:מו"ר שליט"א הקשה על הנפש החיים, כיצד אפשר לומר שאילו היה נעדר תלמוד תורה בכל העולם אפילו לרגע אחד היו נחרבים כל העולמות. הרי מצינו בדברי חז"ל (שם) שהעולם מתקיים על ידי תורתם של־קטנים. וכשם דלגבי דידהו אין הכוונה בלימוד בלתי פוסק, וכדאיתא ברמב"ם (פ"ב מתלמוד תורה הל"ב) בזה"ל: יושב ומלמדם כל היום כולו, ומקצת מן הלילה. ע"כ. אם כן, י"ל דהוא הדין נמי לגבי לימוד תורה של־גדולים.
למען ייקל משא הקושיא על הנפש החיים, אציע שאלה אחרת תחתיה. דעולם הפוך ראיתי, דבמסכת סנהדרין (דף צט:) ובמסכת פסחים (דף סח:) מבואר שהעולם קיים על תלמוד תורה של־גדולים, ולא על תלמוד תורה של־קטנים. ועל כרחין חזינן, דמחיצה תלויה בין תורתם של־גדולים לתורתם של־קטנים, ולא ראי זה כראי זה.
אציגה נא עמך, אשר אתי, חילוקים אחדים:
א. עיין ליקוטי הש"ס (דף כ"ב ע"ב), ובספר מאיר בת עין (ביקייאם, סימן צ"א), ובפתח עינים (שבת שם), שכתבו בשם מהרח"ו, שכל עיקר כוחם של־תינוקות של־בית רבן אינו אלא לקיום העולם הזה החמרי, משום שסוף סוף מדרגתם היא חמרית ואין להם כוונה, שלא כלימוד תורתם של־גדולים שבכוחו לקיים את כל העולמות יעו"ש. ולדרכם י"ל, שאף לימוד שלא לשמה יש בו כדי לקיים את העולם, אך כוחו מוגבל לעולם התחתון בלבד.
וכן דייק רבי אליהו וינטרוב בפירושו יראת חיים על נפש החיים (ש"ד סוף פי"א) מזה שהנפש החיים לא הזכיר עניין לשמה עד סוף הפרק וז"ל: ואפשר לומר דכיון דבלימוד תורה עצמה יש הבדל בין לשמה לשלא לשמה, כמו שאמרו בגמרא עד שמים חסדך או מעל שמים חסדך, כן הוא בקיום העולם, דבאמת מתקיים גם על לימוד שלא לשמה, רק ההבדל במה עוסקת תורתו לקיים, עולמות של־עד שמים, או עולמות של־מעל שמים. עכ"ל.
ולקרב את הדברים, עיין בספר אבני חפץ (ברודי, שם) שעמד על לשון הגמרא ״הבל״, וכתב שיש לבאר זאת על פי דברי החתם סופר (בדרשות ח"ב דף שע"ו ע"א) בעניין גשמים שהם נעשים מהבל פיהם של־בני אדם, ותלוי בזה איך מדברים, מאיזה הבל נעשים העבים, ובזה תלוי אם יהיו גשמי ברכה או חס ושלום להיפך. עכת"ד. ואם כן אין זה נוגע אלא בעלמא הדין. ועיין לקמן בסמוך אות ח' ד"ה עינינו.
עוד יש ליתן טעם בזה, דהא דהלומד תורה שלא לשמה, אין בכוח תורתו לבנות עולמות עליונים, היינו משום שאין לימודו חודר אלי שחקים כלל. כדמצינו בדברי הרה"ק רבי יעקב יולס זצ"ל בפירוש שמן ששון על תהלים (דפוס חדש דף ט"ו) וז"ל: שעל ידי התורה שלומד עכשיו לשמה, הוא מעלה התורה שלמד מתחילה שלא לשמה, וכן כל מי שלמד שלא לשמה בלי דחילו ורחימו דלא פרחת לעילא, וכאשר הצדיק מוציא תורה הקדושה מפי קדשו בקדושה וטהרה, אזי האותיות הקדושות הללו נדבקים באותיות אשר נשארו למטה ומעלין אותם, והצדיק הלז זוכה בהן. וזהו שאמרו (אבות פ"ו אות א') זוכה לדברים הרבה, שזוכה בהן כבנכסי גר שמת וכו'. וזהו שאמרו (חגיגה דף טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. עכ"ל.
ומעתה נמצא כי תורה שנדמתה כנפולה, לבסוף נעמדת על מכונה – שהלימוד לשמה מעלה ומקדש ומטהר למפרע גם את הלימוד שלא לשמה. ואף שדברים אלו תואמים לחסידא קדישא דבעש"ט ופמלייתו, מצאנו לאחד מבני דורו שכתב כך, אף שאינו מבני חבורתו, הלא הוא הנפש החיים בשער ג' פ"ג וז"ל: ולכן כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה, נתקדש ונטהר על ידי אותו המועט שכיוון בו לשמה. עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן ע"ד אות ד') שהביא כן בשם ההפלאה (פתחתא זעירא אות כ'), והדעת קדושים (דף ט"ו ע"ב) יעו"ש. וכן כתב הבן יהוידע (שבת דף לב.).
ואם כנים אנחנו בזה, הא דהשוו חז"ל קטן לגדול, צריך לומר שאין השוואתם אלא בהצלה מן הכליון בעולם הזה, אך אין זה מוסב על עמידת כל העולמות כולם. כדאיתא במסכת כלה רבתי (פ"ב): תאנא, בכל יום מלאך יוצא מלפני הקב"ה לחבל את העולם ולהפכו לכמות שהיה. אלא כיון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של־בית רבן ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות, מיד נהפך כעסו לרחמים. עכ"ל.
ב. ועוד י"ל לדברי הריא"ף (על עין יעקב שם) מתיישבת קושיית מו"ר שליט"א כמין חומר, דהא דאמרו דאין העולם מתקיים אלא בשביל תורתם של־תינוקות, אין כוונתם אלא על יסוד מה שלמדו בעודם קטנים, בלא חטא. אבל לאמיתו של־דבר, מה שמעמיד את העולם, הוא תורתם של־גדולים דוקא יעו"ש. ואחר שובי ראיתי שכך יישב בספר מעייני יעקב (בבא בתרא דף ג') בשם הגר"י אלשין שליט"א.
כעין זה נמצא בשו"ת רע"א (סימן מ"ב): דמילה מבוא למילת הלב להבין ולהשכיל בתורה ומצוות, אם כן יש לומר דאם לא בריתי, היינו גם כן מילה, דעל ידי זה בא לשערי תורה להגות יומם ולילה. יעו"ש.
שוב, לדברי הריא"ף י"ל דאף תלמוד תורה שלא לשמה של־קטנים, יש בו כדי לשמש יסוד לתורתם של־גדולים הלומדים לשמה.
ג. ועוד יש לצדד דמה שאמרו שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות, אין כוונתם לאפוקי של־גדולים. אלא שלימוד תורה של־גדולים יש בו כמה תנאים: א' תורה לשמה. ב' לימוד תורה שבעל פה (על פי תנחומא ריש פרשת נח). ג' לימוד תורה כל רגע. ד' לימוד תורה בעמל דוקא (בתורתו יהגה על התורה ח"ב דף קנ"ה). מה שאין כן בתורתם של־קטנים מצויה תוספת מעלה, שהיא אינה תלויה בכל התנאים הללו. רנת יצחק (סנהדרין דף צט:).
ד. ונראה עוד בהקדים דברי מדרש שיר השירים רבה (פ"א על פסוק משכני) ומדרש תנחומא (פרשת ויגש אות ב'): בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להן, תקבלו תורתי. אמרו לו, הן. אמר להן, תנו לי ערב שתקיימו אותה וכו'. אמרו לו, בנינו יהיו ערבים שלנו. מיד קיבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. ע"כ. וביאר הגר"א (בביאורו על אגדתא דסבי דבי אתונה בכורות דף ח: ד"ה גברא דאוזיף) מה היא אותה ערבות וז"ל: זהו שאמרו בשבת דף קיט: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של־בית רבן, שהם הערבות, והם משלמים ביטול תורה שלנו, שאלמלא כן היה העולם חרב, כמו שנאמר אם לא בריתי וגו'. עכ"ל.
וכשאני לעצמי נ"ל, דהאיי ״משלמים ביטול תורה שלנו״, אין פירושו שהרווחנו את לימוד תורתם באותה שעה שהגדולים בטלים, שהרי תינוקות בורחים מבית הספר, ותורה מה תהא עליה. ועוד, אעפ"כ אין בזה משום לימוד תורה שאין עמו חטא. אלא הכי פירושו, עד מתן תורה, העולם התקיים בחסדו יתברך. אבל מעתה, שמא אף אם ילמדו בני ישראל תורה, תהא זו תורה שיש עמה חטא, ואם כן כיצד יתקיים העולם. על זה השיבו, בנינו הם ישלימו לימוד תורתנו, על ידי לימוד תורתם שאין בו חטא.
וכן נראה מדברי הרמח"ל בדרך עץ החיים וז"ל: ותדע בודאי, בהבל פיהם של־תינוקות העולם מתקיים. וזה, כי התורה מתחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת. מתחלשת על בני האדם מפני החטאים, ובפרט הערב רב שבישראל, כמו שאמרו בתיקונים. והקדוש ברוך הוא עושה בסיס לתורה מזה ההבל שאין בו חטא, ובו התורה מתחזקת. עכ"ל.
כך גם נראה מדברי הזוהר הקדוש, כי בשעה שקטרוג מתעורר על חטאי הגדולים, נדרשת ערבותם של־קטנים להשלמה ולזיכוי הרבים. כדאיתא התם (הקדמה דף א' ע"ב) על פסוק הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו (שיר השירים א', י"א). דכשמתעוררת מדת הדין חס ושלום בעולם, עת הזמיר הגיע, זמיר מלשון לזמר עריצים, לקצץ חייביא מעלמא. והעצה לכך וכו', וקול התור נשמע בארצנו, קל ינוקי דלעאן באורייתא, פירוש קול התינוקות שלומדים תורה. ובגין אינון רביין דעלמא, פירוש ומחמת אלו התינוקות של־עולם, העולם ניצול מהנהגת הדין. ע"כ. דוקא קול שאין בו חטא מגין.
ואיך שיהיה, נמצאנו למדים שאין כוונת מאמרם אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של־תינוקות, לומר שלימוד הקטנים לבדו הוא המקיים את העולם, אלא שתורתם משמשת כסיוע והשלמה לתורת הגדולים שנתערב בה חטא. ולפיכך סגי אף בלימוד מועט, של־שעות ספורות בלבד, של־תינוקות של־בית רבן, כדי לפעול את תיקון העולם. וכן מצאתי הלום שכעין זה כתבו בספר עניינו של־יום (מן המיצר דף כ"ז) ובספר צדק עדותיך (ח"א דף רמ"ה ד"ה וביאר).
♦
ח.
קיום העולם – בלא אמירה, או דוקא בקול נשמע
באות ח' ד"ה ובפרק כ"ה, דייק מו"ר שליט"א בלשון הנפש החיים ״מעסק והתבוננות״, שדיו במחשבה כדי לקיים את העולם.להוציא מדעת התועים נדגיש: דאין זה תלוי במחלוקת האחרונים אם יוצאים מצות תלמוד תורה בהרהור, דגם לדעת הגר"ז (תלמוד תורה ב', י"ב) דאין יוצאים, מכל מקום היכא דאי אפשר לו להוציא בשפתיו, היינו בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר, ודאי דמקיים מצות תלמוד תורה גם לדעתו, כמפורש בדבריו שם. וממילא אין צורך לדחוק דהנפש החיים אזיל כדעת רבו הגר"א (הובאה בביאור הלכה סימן מ"ו סעיף ד' ד"ה המהרהר), דסבירא ליה דהרהור בתורה נמי חשיב מצות תלמוד תורה.
אולם עיין בקונטריס עמל ועיון בתורה (דף ח"פ הערה ע"ה), שהעיר על זה מדברי הזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף מ"ז ע"א): וכל דאשתדל בה, שכליל עלמין וקיים ליה. ותא חזי ברוחא עביד קודשא בריך הוא עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב. עכ"ל. מבואר יוצא, שדוקא בהבל וברוח שמוציאים תלמידי חכמים מפיהם בעת הלימוד, מקיים הקב"ה את העולם כולו. וכן בִּין תבין מלשון מדרש אותיות דרבי עקיבא לפירושם של־רבי אליהו הכהן מאיזמיר ורבי צדוק הכהן, הובא לעיל אות א' (ציון ד').
עינינו הרואות דבר נחמד למראה בספר נחמד ונעים לרבי ברוך מקאסוב (פרשת נצבים) שכתב על פסוק כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל', כ') בזה"ל: כי התורה והחכמה נאצלה ממקום החיים העליונים. ובהיות האדם לומד תורה, הנה ההבל היוצא מפיו לחוץ, מתלבש בו חיות התורה, ונעשה ההבל היוצא מפיו רוח חיים, והוא קיום וחיות העולם, כי החיות ההוא יכול להתפשט על כל העולם, כמו שהנשמה מתפשטת בכל הגוף. ולכן מצליח הלימוד בבית הכנסת או בבית המדרש, כי ההבל של־שם הוא הבל קדוש וחיות יש בו, כי כל קדושה הוא חיות וכו' [גם המתנגדים מודים לזה, עיין בצל"ח ברכות דף ו: על הגמרא כל הקובע מקום לתפילתו. ועיין עוד המבשר תורני (גליון רנ"ד דף ו') לדברים שנכתבו שם אודות החזו"א. חיב"א]. ואפשר אם היו נפסקים כל הפיות שבעולם מעסק התורה אף רגע אחד, היה חוזר העולם לתוהו ובוהו. אלא שאפשר על דרך שאמרו רז"ל (מנחות דף צט:) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית, כאילו מקיים והגית בו יום ולילה [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות כ"ג ד"ה ואנא]. עכ"ל. נמצא, דבעינן שיוציא את הדברי תורה בפיו ממש.
[אגב ארחין, נאה לציין לתשובה נפלאה מאת הרב מטשעבין (הובאה בקובץ ישורון י"ג דף ע"ר), לצד השלילה בעניין קביעת בית כנסת במקום פריצות וקלות ראש. ויעו"ש למה שהביא מרבי שמעלקא מניקלשבורג ז"ל לפרש את המשנה (אבות ג', ב') שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים].
וכי תאמר בלבבך, מה יאמר על כך הנפש החיים. י"ל שיש בזה שתי בחינות. דלקיום זה העולם, בעינן שיוציאו הדברים בפה. ואלו לקיום כל העולמות, סגי במחשבה. כך עלתה במחשבה לפנַי, בעמדי על דברי ספר חסד לאברהם (מעיין שני נהר כ"ד), שמבאר עניין קיום העולם בהבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן בזה"ל: העניין, כי העולם נברא בסוד עשרים ושתים אותיות, ואותיות אלו נחלש כוחם ומתמוטטות מפני מעשה התחתונים, ולזה צריך להחזיקו ולהעמידו ולחדשו. הא כיצד. הבל זה של־תינוקות, הוא כלול מאותיות התורה, עולה ומתהוה ממנו רוחניות מצורף מאותיות, והמלאכים נוטלים אותו אל סוד הייחוד העליון. ואפילו שיהיו האותיות בלי צירוף, כגון שקורין א' ב' ג' ד', איתעביד מיניה רוחא חדא והיינו אות ממש בהוצאתו מפיו, וסלקא ההוא רוחא לעילא, כנזכר בזוהר פקודי [דף רנ"ה ע"ב] בהיכל ששי. עכ"ל. ונמצא דלצירוף האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בעינן שיוציאם בפה ממש, דהכי הוא סדר ההמשכה בשרשה. מה שאין כן לקיום העולמות במדרגותיהם העליונות, דשם די במחשבה, דשרשם ברוחניות, ולא הוצרך בהם מעשה הדיבור בפועל. על דרך דברי מהרח"ו שהובאו לעיל (אות ז') בתוספת נופך.
♦
ט.
קיום העולם – בירור במהות הלימוד שעליו הבריאה עומדת
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט"ו.עמל התורה:
מו"ר שליט"א דייק בלשון הנפש החיים ״מהעסק והתבוננות שלנו בתורה״, דמפשטות לשונו נראה דבענין יגיעת התורה דוקא כדי לקיים את העולם.
והוסיף בספר בתורתו יהגה (על התורה ח"ב דף קנ"ו) דעל זה הדרך תראה במהרש"א (מהדורא בתרא בבא מציעא דף פ"ה ע"ב), על הא דאמרינן התם על מה אבדה הארץ, ותירצו שלא בירכו בתורה תחילה. וז"ל: יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל והובא ברש"י, אם בחקתי תלכו וגו', שתהיו עמלים בתורה, שתטריחו עצמכם בתורה, ונתנה הארץ יבולה וגו'. ממילא גם כאן היתה השאלה על מה אבדה הארץ, רוצה לומר הארץ מה חטאה שאינה מוציאה פירות כבראשונה וכו'. ולכן חכמים ונביאים לא פירשו, והקב"ה אומר שאין מברכין וכו' לעסוק בדברי תורה, שפירושו שהיה להם לעסוק לטרוח בדברי תורה, והם אינם עושים כן, לכן צריכים לטרוח קודם שתוציא הארץ תבואתה. עכ"ל.
וכתב עוד בספר בתורתו יהגה (שם): שנינו במדרש תנחומא (פרשת נח), אור שנברא ביום הראשון, גנזוֹ הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר כה אמר י"י אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וכו'. יעו"ש.
ואיתא בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף מ"ז סוף ע"א): ברוחא עביד קודשא בריך הוא עלמא, וברוחא מתקיימא, דא רוחא דאינון דלעין באורייתא וכו'. דלעין, פירושו יגעין (עיין אסתר רבה ג', ד'). החפץ חיים בספרו חומת הדת (ריש פרק י"ב) ציין לזוהר הנזכר, כמקור לדברי הנפש החיים.
ועיין עוד בספר גבורת יצחק מגילה (דף כ"ז ע"א ד"ה אין מוכרין) שכתב להוכיח מדברי הלבוש (יו"ד סימן ע"ר), דלקיום העולם בעינן עמל התורה, ובענין נמי לתורה שבעל פה דוקא יעו"ש.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה:
ויגל ה' עיני וראיתי למה שכתב הרב בן איש חי בספר נוה צדיקים (א', ד'. הובא בספר אוצרות חיים, מעלות התורה, הוצאות אהבת שלום דף קמ"ז) וז"ל: ובזה יובן הטעם דהעולם קיים על התורה, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. כי תורה שבכתב היא בסוד יום, ותורה שבעל פה סוד לילה, ושניהם נקראו תורת חסד, דכתיב ותורת חסד על לשונה, שניתנו בחסד, ושני פעמים חסד עולה קמ"ד, וכן מתקיים עליהם ישוב העולם שהוא קמ"ד אלף יום. יעו"ש.
חידושי תורה:
ובקודש חזיתיה להרב דגל מחנה אפרים (סוף פרשת חיי שרה) וז"ל: וכן כיוצא בזה, על ידי חידוש תורתם, יתחדש העולם כל יום ביומו. והנה השי"ת ב"ה הוא היודע האמת מה חידוש יתחדש כל יום, ושולח במחשבת הצדיק לחדש חידושי התורה הצריך לחידושי היום ההוא, כי אין העתים שוות, ואין יום זה דומה לחבירו, והוא המחדש חידושי התורה על האמת. אך לזכות לזה המדריגה, צריך התעצמות נפלא מאד, ומעט מן המעט יש שזוכים לזה המדריגה לבוא אל האמת חידושי התורה הצריך בעת ורגע ההוא, כי אם מי שהוא צדיק יסוד עולם, שכל קיום העולם תלוי עליו, אז הקב"ה מזכהו לבוא אל אמתת חידושי תורה הצריך לחידושי העולם ברגע ההוא. עכ"ל. ועיין עוד מה שכתב פרשת בא (ד"ה או יאמר החודש), ובשל"ה (חולין דרך חיים אות קנ"א).
ואנכי הדל נ"ל לבאר דבריו, על פי מה שכתב בספר ארץ צבי (מאת המגיד מווידיסלאב, יצא לאור תקמ"ו. אביו של־רבי בונים מפשיסחא. עיר הצדק בית יו"ד) וז"ל: והנה בפרק חלק (סנהדרין דף צט:) אמר רבי אלכסנדרי, כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפימליא של־מעלה ובפימליא של־מטה. ויש לדקדק, האם חס ושלום יש קטטה למעלה, שהאדם יעשה שלום ביניהם וכו'. והטעם, שהנה הקב"ה הוא גם כן לומד תורה, כמו שאמרו בילקוט איוב (רמז תתקכ"א) על הפסוק הגה מפיו יצא, אין הגה אלא תורה, והגית בו יומם ולילה, מלמד שהקב"ה מחדש בכל יום דבר הלכה. נמצא שבזה שהתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה, יש לו צלם אלהים, היינו שיתוף כנזכר לעיל. ואז על ידי תורתו מקשר עולמות, ועושה שלום בין פימליא של־מעלה ובין פימליא של־מטה, כי הוא משתף אותם על ידי תורתו, ועל ידי זה מוריד השפעה למטה. עכ"ל. ולדברי הדגל מחנה אפרים, יתכן שהתלמיד חכם צריך לכוון לאותו חידוש שהקב"ה מחדש בכל יום, המוכרח לקיום העולם.
סוד:
ורואה הייתי בספר הפותח והחותם (תורה חתומה דף ד' ע"ב) שהעוסק בחלק הנגלה שבתורה, מקיים עולם הגשמי. והעוסק בחלק הנסתר שבה, מקיים עולמות הרוחניים הנסתרים. ע"כ. ונ"ל, דגם לימוד בעומק העיון כלול בזה, שהרי ככל שהעמל בתורה מעמיק חקר, כן יונק הוא מחלקי הסוד הגנוזים בה.
פירוש התפילה:
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט"ו ד"ה עוד עלתה.
עיין בספר בתורתו יהגה ח"ב (דף שע"ח) שכתב שהלומד פירושי סידור התפילה, הגם שחלק גדול מהסידור אין תכנו דברי תורה, מכל מקום המעיין בפירושיו הרבים ודאי מקיים מצות תלמוד תורה, שהרי הוא מעמיק בקיום מצות התפילה. ועיין שם בח"ד (דף תק"א) שציין לדברי הריטב"א (החדשים שבת דף קט"ו ע"ב) שנוסח התפילה נחשב כחלק מתורה שבעל פה לעניין האיסור לכתבם, וכן משמע מדברי רש"י. יעו"ש.
♦
י.קיום העולם – בלימוד הפרושׂ בכל כנפות הארץ
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ז' ד"ה ובתענית.איתא במסכת תענית (דף ג' ע"א וע"ב) בטל וברוחות [משיב הרוח ומוריד הטל] לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר. מאי טעמא, אמר רבי חנינא, לפי שאין נעצרין וכו'. רוחות מנא לן דלא מיעצרי וכו'. אמר רבי יהושע בן לוי, דאמר קרא, כי כארבע רוחות השמים פרשׂתי אתכם נאם י"י (זכריה ב', י') וכו', כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. ופירש רש"י וז"ל: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, שלא יתקיים מרוב הבל וחמימות. בלא ישראל, שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל. והכי אמר קרא, כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם לרוחות העולם, כדי שיתקיים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. עכ"ל.
והדבר דורש ביאור, מדוע נצרך בשביל כך לפזר את ישראל לארבע רוחות השמים, ולא די שהם יהיו במקום אחד וילמדו תורה באותו מקום. וכתב בחידושי בתרא (שם ברש"י ד"ה בלא), שכאשר היו ישראל במדרגתם הגבוהה, היו קובעים משמרות ללמוד יומם ולילה, ולא היה רגע בלי תורה. אך כאשר ירדו ממדרגתם ולא היה לימוד תורה תמידי בכל רגע, פיזר אותם הקב"ה לארבע רוחות העולם, וכיון שבחלק אחד של־עולם הוא יום ובחלק אחר הוא לילה, נמצא שכאשר מפוזרים ישראל בארבע הרוחות, יכולים לקיים את העולם אף על ידי לימוד ביום בלבד. ע"כ. ומצאתי שכן כתבו חברים רבים וטובים על פי דברי הנפש החיים (עיין בספר אבי הישיבות דף קט"ו), ומקורו ברו"ך מדברי רבי ברוך מקאסוב, הובא לעיל אות א', קחנו משם. ועיין עוד לקמן אות י"ב.
וזכתה עין לראות ישוב נוסף לזה בספר סדר זמנים (לרבי יצחק איזיק חבר, דפוס חדש דף קפ"ח ד"ה ובחיבורי), שכתב שבזמן המקדש כל קיום העולם היה על סדר העבודה (מגילה דף לא:), ולכן חיוב להעלות הקרבנות הוא בלא הפסק. וכמו כן עכשיו קיים הוא בזכות התורה וכו', העולם אינו מתקיים אם היו בטלים רגע אחד מן התורה לגמרי, וכמו שכתב באריכות הגאון מור"ח בספר נפש החיים. וזה הוא מעלה יותר גדולה מן הקרבנות. שעבודת הקרבנות אינו אלא במקום המיוחד לכך, במקום אשר בחר בו הוא יתברך, בבית המקדש שהוא שער השמים, ושם הוא התפשטות קו האמצעי של־כל העולמות, ובו השראת שכינתו והשגחתו יתברך. אבל עסק התורה, קדושתה יותר גדול, עד שהוא יתברך נמצא בכל מקום שעוסקים תלמידי חכמים בתורה וגורמים ששם יהיה נפתח שער השמים, ומתקדש אותו מקום עד שיהיה ראוי להשראת שכינתו, כמו שאמרו ברכות דף ח' ע"א אין לו להקב"ה בעולמו אלא וכו'. וזה היה טעם הגלות שיתפזרו ישראל בכל העולם. כי אם היו עושים רצונו של־מקום כראוי, היו יכולים להשפיע רוח קדושה על ידי צינור הנשפע מול שערי ציון ובית המקדש של־מטה, אשר הוא מרכז כל הארץ, ששם היה מתפשט הקדושה בכל העולם, על ידי הקרבנות שהיו מקריבים אז. אבל כשחטאו, לא היו יכולים להוריד קדושה כל כך להתפשט בכל העולם על ידי הקרבנות, והוצרכו להתפזר בכל העולם. עכ"ל.
מו"ר שליט"א הקשה, הרי מפירוש רש"י נראה להביא ראיה הפוכה, שכתב ״שלא יתקיים מרוב הבל וחמימות״, וכי צריכים לרוח באופן תמידי לסלק ההבל והחום. אלא שהוא בא מפעם לפעם לסלק ההבל והחום, וסגי בזה [עיין בבא מציעא דף פו. אדהכי נשבא זיקא. חיב"א]. ואם כן שמא הוא הדין לעניין לימוד התורה, דלא בעינן לימוד בלתי פוסק.
ונראה לענ"ד ליישב, דהא איתא במסכת בבא בתרא (דף כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית עם כולן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ופירש רש"י במסכת ברכות (דף ג: ד"ה כינור) שהן מנשבות במשך כל שעות היום. אלמא דהא דאמרו דרוחות לא מיעצר, פירושו לעולם. כמו שכתב בספר שיטה לבעל הצרורות (תענית שם) וז"ל: מאי טעמא לא חייבו חכמים, לפי שאין נעצרין. כלומר כי לעולם הם מצויין בעולם. ע"כ.
♦
יא.
תלמוד תורה – עמוד הבריאה, או תנאי בקיומה
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ז'.תנן באבות (פרק א' משנה ב') על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ופירש רבינו יונה וז"ל: על שלשה דברים העולם עומד, ר"ל שבשביל דברים אלו נברא העולם. כי למטה (שם משנה י"ח) הוא אומר על שלושה דברים העולם קיים [על הדין ועל האמת ועל השלום], ואינם אלו שזוכר כאן. על כן צריכין אנו לפרש כי עומד שאמרו, ר"ל שנברא העולם בשבילם, מפני שהם רצון הקב"ה, ר"ל שנברא העולם בשביל בריותיו שעתידין להיות רצון לפניו על ידי עשיית אלה הדברים, ואלו השלושה הם עמוד גדול שבשבילם יגיעו לכל הדברים שאמרו חז"ל שהעולם עומד בשבילם. עכ"ל.
וכתב הטור (חו"מ סימן א') וז"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. פירש הרב רבינו יונה ז"ל (ואינו לפנינו), אין פירושו שבשביל שלושה דברים אלו נברא העולם, שהרי בתחילת הפרק אומר על שלושה דברים העולם עומד, ואינם אלו שזוכר כאן. אלא מתחילה אמר שבשביל שלושה דברים נברא העולם, ואלו הן, התורה והעבודה וגמילות חסדים וכו'. וכאן אמר העולם קיים, פירוש, אחר שנברא מתקיים על ידי אלו וכו'. עכ"ל.
הקשה מו"ר שליט"א: הרי מוכח שבריאת העולם היתה בשביל התורה. אבל ״קיום״ העולם תלוי בדברים אחרים – הדין והאמת והשלום. ולכאורה זה היפך דברי הנפש החיים שכתב שכל העולמות כולם קיימים על התורה בלבד.
דברי מו"ר שליט"א ברור מללו, אולם נראה לענ"ד דאין דוחין נפ"ש בנפ"ש, דלא על הנפש החיים תלין משׂוגתכם, אלא לכאורה על דברי חז"ל גופייהו. שהרי יסוד זה שהעולם קיים בלימוד התורה, מפוזר בכל ספריהם. ולאו כי רוכלא אנא למיזל ולמימנינהו. ואם כן, כיצד יתיישבו דברי המשנה באבות לפי פירוש רבינו יונה.
חזינן דכללא האיי, לאו דוקא קודם מתן תורה, אלא אף לאחריו, וכדמוכח בכמה דוכתי, כגון בסנהדרין (דף צט:), אפיקורוס כגון מאן. אמר רב יוסף, כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אמר ליה אביי, האיי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ופירש רש"י: שכופר במה שכתוב בתורה. אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳. שמהנין לעולם ומקיימין אותו, והוא אומר דלא מהני מידי. ע"כ. וכן בפסחים (דף סח:), רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר, חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני, והאמר רבי אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וכו' יעו"ש. הרי שהעולם קיים על תלמוד תורה גם לאחר מתן תורה. ובאמת צ"ע מדוע לא נסתייע הנפש החיים בגמרות מפורשות אלו.
ברם לא אכחד מלהודות שפרט זה אינו נהיר ובהיר כביעתא בכותחא. פקח עיניך וראה למה שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה (דף ג. ד"ה נוגעים) בתירוצם השני, דלכאורה מבואר בדבריהם דדי בקבלת התורה גרידא, ואף ללא המשך קיום תורה ומצוות במשך הדורות גם כן יתקיים העולם. וכתב החתם סופר (שם) שמקורם טהור מהא דאמרו (שם) שבתחילה יראה ולבסוף שקטה, ומדוע לבסוף שקטה אם קיומה תלוי ועומד בלימוד תורתם לאחר קבלת התורה. עיין מה שכתבתי לעיל אות א' ד"ה אני. על כל פנים, כבר עמדו על דברי התוספות בהגהות מים חיים להרב פר"ח (שם), ובשו"ת עין יצחק (ח"ב פתח השער אות ל"ו דף ד'), מהא דסנהדרין ופסחים.
עיין מה שכתבו בזה בספרים החונים על נפש החיים, רנת יצחק (דף שמ"ט), ובחרת בחיים (דף תכ"ד), ובספר תפוחי זהב (נזיקין דף תשצ"ב ד"ה שוב), ובקובץ מקבציאל (חלק ל"ה דף תק"ד תק"ט), ובספר מזקנים אתבונן (ח"ב דף ק'), ועוד. ועיין בספר בד קודש (שבועות דף ער"ב ד"ה אכן) שהביא ראיה לדברי התוספות מפתיחתא דמדרש רות רבה. ועיין מה שהביא מו"ר שליט"א באות כ' ד"ה ועתה.
ועתה נשוב לעיקר קושיית מו"ר שליט"א מפירוש רבינו יונה. אתה תחזה בתוספות יום טוב אבות (א', י"ח) שכתב בזה"ל: פירש הר"ב, ישובן של־בני אדם מתקיים. ומתיישב בזה הפירוש, דלא תקשה אדתנן במשנה ב' שלושה דברים אחרים שעליהם העולם עומד. ואעפ"י שפירש שם הר"ב שהוא על בריאת העולם, שבשבילם נברא. עם כל זה לא היה צריך לקיום העולם גם כן זולת אלו השלושה. דהואיל והם סיבה לשיהא נברא אחר שלא היה, כל שכן שיהיו סיבה לשיתקיים אחר שהוא נברא. דמאי דלא הוה הוה בשבילם, כל שכן דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם. לפיכך מפרש הר"ב דהנך דהכא על יישובן של־בני אדם נאמרו, ולא על סיבת הויית העולם בכללו וכו'. יעו"ש. ושם במשנה ב' כתב, על התורה, היינו ההגיון ולימוד התורה, ולא קבלתה בלבד. יעו"ש.
ממוצא דבר אתה למד, שבודאי המשך קיום העולם עומד על תלמוד תורה, כדמוכח בחז"ל. על כל פנים מידי פלוגתא בפירוש המשנה לא יצאנו.
♦
יב.
קיום העולם – והיכן משמרותיו מדור דור, מעת לעת
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י' ד"ה אך, ואות י"ג ד"ה ברם.מו"ר שליט"א העיר על הנפש החיים, אם אכן קיים חשש אמיתי שאם יהיה כל העולם כולו פנוי מתורה רגע אחד ייחרב כל העולם, מדוע חז"ל לא תיקנו משמרות לימוד מעת לעת, כשם שתיקן הגר"ח בישיבתו.
בהגלות נגלות מה שכתבנו לעיל באות י', ובספרים אשר צדיק עת"ק (אות ה') בסיבת התגלות אמריקה, מבואר שלא חשש הנפש החיים לביטול רגע של־תורה אלא בעיקבות ירידת הדורות, אולם בזמן חז"ל לא פסק פומייהו מגירסא.
תשובה אחרת שלפנינו, מרגיעה את הערת מו"ר שליט"א, אך נראית כמפוגגת אתערותא דלתתא שעוררו דברי הנפש החיים [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ב' במוסגר, ואות י"ח ד"ה ואליבא]:
עיין מה שכתב בספר מזקנים אתבונן (חלק ט"ו דף קס"ט) בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל וז"ל: והוסיף החזו"א, שעניין לימוד במשמרות בישיבת ולאזין שהנהיג הגר"ח, היה זה רק לזרז את לימוד התורה. עכ"ל. וכן כתב בשמו בספר בד קודש על התורה (מהדו"ב ריש פרשת בראשית). אף דשפתותיו שושנים נוטפות מור, ברם מתוך מה שהובא בקובץ ישורון (חלק י"ד דף ש"ו), ובספר אמרי יואל (ח"ג דף קפ"ח), אין זה במשמע.
♦
יג.
קיום העולם – לא רק בתורת לומדיה, אלא אף בשינתם ובסעודתם
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט"ז.שינה:
ראה זה חדש למה שהביא בספר מזקנים אתבונן (שם) בשם החזו"א וז"ל: גם כאשר התלמיד חכם ישן והוא צריך את השינה לצורך לימודו, גם השינה שלו מקיימת את העולם. עכ"ל. ומסתמא כוונתו לשינת החזו"א, כשמצאוהו ישן על הרצפה, שנוצרה מחמת טעות בחשבון עד היכן כלות כוחותיו. לא שינה של־נוחות, אלא סוג שינה שנכפתה עליו מתוך עמל התורה. עיין עוד בספר בד קודש (שבועות דף רע"ג).
יש שדימו בנפשם [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט"ז ואות י"ח] מכך, שהחזו"א חולק על יסוד הנפש החיים. אמנם אנכי לא כן אדמה לענ"ד, וליבי לא כן יחשוב, אלא כוונת החזו"א באמת לפרש דברי הנפש החיים. הרשני נא לומר לפניך מה דחזיתי אי"ש, שהביא דברי הנפש החיים כמלתא דפשיטא, ואבן מוסד שאין עליו עוררין.
דבריו הובאו מכת"י בספר בית חיינו (קובץ ו', לימוד התורה והמוסר, דף צ"ה) וז"ל: שמלבד שתלמוד תורה כנגד כולם וכו', וגם היא מצוה תמידית וכו', וגם קיום העולם תלוי בה, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכתבו ספרים הקדושים דאי אפשר לעולם להתקיים רגע אחד בלתי תלמוד תורה, ותחזור חס ושלום לתוהו ובוהו. עכ"ל.
בחמלת שומר ישראל אשר לא ינום ולא ישן, נישא תנא דמסייע לחזו"א עד נאמן:
עיין בספר בתורתו יהגה על התורה (ח"ב דף תקכ"ז) דאשכח מרגניתא וז"ל: שוב ראיתי ראיה נפלאה לזה משו"ת חתם סופר (יור"ד סימן שכ"ב), שהביא בשם רב פלטוי גאון, שמי שהוא מוחרם יש להוציא בניו מהתלמוד תורה. והעיר מהרש"ל, הרי לימוד תינוקות של־בית רבן הוא קיום לכל העולם, ולא תועלת רק לאביהם. ותירץ החתם סופר, שכיון שאמרו ז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו כאילו עשאה, נחשב להם כאילו למדו וקיימו את העולם. ולדבריו הוא הדין באונס שינה, דנחשב לו כאילו למד, והוא עדיין מקיים את העולם. עכ"ל.
וחזיתיה להגאון הרב זיע"א, שקבע דבריו במסמרות והעלה אותם בהדיא בספרו תורת משה פרשת ויצא על פסוק וייקץ יעקב משנתו וז"ל: הנה ידע יעקב שהעוסק בתורה שכינה כנגדו, אבל לא במי שישן לחזק גופו. הגם שבכל דרכיך דעהו וגם זה לשם שמים הוא כדי שיהיה בריא ללמוד תורה, מכל מקום סבר שזה הוא רק הכנה, ולא כמו לימוד גופא שיהא גם בזה שכינה עמו. אבל כאן שישן כי עד עתה לא ישן זה ארבע עשרה שנים, ובתוך שינתו והנה י"י נצב עליו ויאמר וגו', נתודע לו שגם בזה הוי כמו עוסק בתורה ממש, ושכינה עמו. וזהו שאמר וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש י"י במקום הזה, גם במקום שינה, ואנכי לא ידעתי. עכ"ל.
וביאר בזה בנו הכתב סופר בפרשת ויצא שם, את דברי חז"ל (בראשית רבה ס"ט, ז'), וייקץ יעקב משנתו, אמר רבי יוחנן ממשנתו וז"ל: אל תקרי משנתו הרגילה, שברוב באה לתענוג. אלא ממשנתו, שהיה ישן כדי ללמוד, ושינה זו עסק התורה היה. עכ"ל. וכן כתב הכתב סופר בפרשת שופטים (דברים י"ז, י"ח). וזה עתה ראיתי שמחבר ספר בתורתו יהגה הביא את דברי הכתב סופר לענייננו, בספרו עטרותיהם (ח"ב דף קכ"ו בהערה). וכן מבואר בספר יערות דבש (ח"א דרוש א'). יעו"ש.
אולם לאידך גיסא, שא נא עיניך וראה למה שכתבתי לעיל אות א' בשם רבי ברוך מקאסוב שכתב בזה"ל: אם יצוייר חס ושלום אף רגע אחד בכל העולם שכל ישראל יהיו בתנומה ותרדמה ולא יעסקו בתורה, ואף אחד מהם לא יעסוק בתורה, היה העולם חס ושלום חוזר ברגע ההוא לתוהו ובוהו. עכ"ל.
ולא תעזוב נפשי לשאול, אילו סבירא ליה כהחזו"א דגם שינה הצריכה ללימוד חשובה תורה, הרי לא ימלט שיש אחד מעיר ושנים ממשפחה הישנים לצורך לימודם, ואם כן מה כל הבהלה אשר נבהל.
וכן צא ולמד ממה שכתב בספר כנף רננים על פרק שירה (לוריא, נדפס בשנת ה'תר"ב, עשרים שנה אחר הנפש החיים) שירת התרנגול פתיחה, בביאור דברי הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף קצ"ו ע"א) וז"ל: יתעוררו מארי דינים וקטגורי, ובטש רוחא חדא דבסטר צפון בהאיי שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא [יתעוררו בעלי הדין והקטרוגים, ותבעט רוח אחת מצד צפון בשלהבת הזו, והולכת ושטה בעולם]. כוונת המאמר, אז יתחזק הקטרוג בעולם, מפאת שכל העולם ישנים, ואין מי שיתן כבוד לשמו. ומבואר בספרים הקדושים, לוּ יצוייר רגע אחד בעולם בלי עסק התורה ובלי שבח והודאה לבורא מנבראיו, יחזור העולם לתוהו. והוא ממש דברי הזוהר הקדוש בכאן, אשר בעת כזאת סמוך לחצות זמן שינה, יתכן יפסוק העולם מעסק התורה וסיפור שבחיו יתברך, אשר זה כל פרי כוונת ותכלית הבורא מעולמו. לכן בעי שלהוביתא וכו', וההיא שעתא אתפלג ליליא [רוצה השלהבת וכו', ובאותו שעה נחלק הלילה]. והבורא חס על עולמו שלא ייחרב, לכן הרוחא בטש בשלהוביתא, ואזלא ובטש בגדפוי דתורנגולא [אותה הרוח בועטת בשלהבת, והולכת ובועטת בכנפי התורנגול], וקורא לעורר ישנים מישראל בכל העולם, ויעסקו בתורה או בשירות ותושבחות, ויתקיים על ידי הקמים ההם כוונת הבריאה, וישתוק הקטיגור, כמו שנאמר בשיר הנשר מאמר רבותינו ז"ל (חגיגה דף יב:) כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של־חסד ביום, עיין שם ביאורו. עכ"ל.
כנראה לא שמיעא ליה להחזו"א דברי הקדמונים הללו, ולפום קושטא מסתברא טפי דלא סבירא ליה כוותייהו.
אכילה:
ויתירה מזו הביא בספר מזקנים אתבונן (שם) משמיה דהגר"ח קניבסקי בזה"ל: רבינו מרן הגר"ח שליט"א אמר, שהחפץ חיים אמר שתלמיד חכם גם בזמן שאוכל, אכילתו נחשבת לתורה, כיון שיהיה לו כח ללמוד. עיין עוד שם. וכן כתב בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד דף קל"ו) בשם החפץ חיים: מי שעוסק בתורה והוגה בה בכל עתותיו, הרי שאף בשעה שאינו הוגה בה, כזמני אכילה ושינה שלו, נחשב הוא כעוסק בלימוד התורה ממש. וראיה מוכחת לכך, מההיא דאיתא במסכת שבת (דף ל' ע"ב) לגבי דוד המלך ע"ה, שהוזקק מלאך המות לבטלו מלימודו כדי ליטול נשמתו וכו'. עכ"ל. אולם בספר שיחות החפץ חיים (דף קפ"ב) הביאו מקורו מהא דרב חסדא (מועד קטן דף כח. ומכות דף י.) [ולא כפי שהעתיקוֹ בקונטריס אלהי אבי בעזרי (דף כ"א)]. ומו"ר שליט"א כבר עמד בזה (אות י"ז ד"ה ולעניין).
♦
יד.
קיום העולם – גם במצוה עומד, וגם באונס אינו נופל
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ח.התלקחה בהא פלוגתא חריפתא. עיין בספר משנת פיקוח נפש (סימן ס"א אות ז' דף ר"ד) שכתב בשם הגראי"ל שטיינמן, שמצוה כמו פיקוח נפש, יכולה לקיים את העולם. וביתר הרחבה עיין בקובץ בית הלל (גליון מ"ב דף ט"ל). והעמיד נגדו מלחמה שערה, הגרמ"מ שולזינגר בספר משמר הלוי (ברכות סימן צ"ד), ובספר רבי משה מרדכי (ח"ב דף ש"צ).
עיין בנפש החיים שער ב' פ"ו שכתב בזה"ל: כדי להעמידם ולקיימם וכו', גזר רצונו יתברך שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפילה של־עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו מהם, וכרגע היו חוזרים כולם לאפס ואין. עכ"ל. והמעיין ימצא בזה לדברי רבוותא בתראי בכמה דוכתי. ולא ע"ט האסף.
לאחר ששיגרתי מאמר זה אל הרה"ג רבי דוד פלק שליט"א, בעל בתורתו יהגה ומרא דשמעתא, השיבני בדברים הללו: בענין קיום העולם על ידי מצוה, כבר כתבתי בשעתו להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, דכן מוכח ממנחות דף צ"ט ע"ב, ביטולה של־תורה זהו יסודה. וברש"י, אם מבטל תלמודו להוצאת המת והכנסת כלה, יש לו שכר כאילו עסק בתורה. וכן כתב הגר"ז מסלנט (תלמיד הגר"ח) לבנו, עיין אור ישראל סימן כ"ד (עיין בתורתו יהגה דרך הלימוד דף שע"ד). עכ"ל.
וז"ל הגר"ז מסלנט שם וז"ל: ובפרט שאתה הולך בדרך מצוה ביקור חולים וגמילות חסדים שאי אפשר באחר, ונחשב לך כאילו אתה מקיים והגית בו. עכ"ל.
זה תואם ללשון הגר"ח ברוח חיים, אם רגע היה נפסק דברי תורה מעוסקיה ושומריה. שמע מינה דלאו דוקא עוסקים בתורה בפועל. וכתב מו"ר שליט"א (אות י"ט) וז"ל: אף אם תמצי לומר שזה מתלמידיו, סוף סוף חזינן שכבר אז הבינו הם כך מדבריו, ואולי אף אמר זאת הגר"ח עצמו בהדיא. ע"כ. ומכאן אסמכתא נאמנה להערכת מו"ר שליט"א.
והקרוב לומר שלשון זה לקוח ממדרש תנחומא (בראשית אות א'): הא למדת שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, והקב"ה נתנהּ לישראל שיתעסקו בה ובמצוותיה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה וכו'. שבשביל שומרי (נ"א עוסקי) התורה העולם עומד, שכן אמרה חנה, כי לי"י מצוקי ארץ, אלו שומרי התורה, שבזכותם הושתת העולם וכו'. יום הששי, ה"א יתירה וכו', מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה שיש בה חמשה ספרים, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. עכ"ל. ועיין עוד לשון מדרש שיר השירים רבה (ב', ו'), בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם. ובמדרש ויקרא רבה (ויקרא כ"ג, ג'), בזכות תורה וישראל ינצל העולם.
ובעניין זה, עיין בחידושי חתם סופר מגילה (דף ב. ד"ה י"ג) שכתב כי כל מה שקבעו פורים לשני ימים, היינו בתאריכים שונים לפרזים ולמוקפין, הוא כדי שלא יהיה העולם כולו בביטול תורה, דכשאלו שמחים ומשתכרים, אזי אלו עוסקים בתורה. יעו"ש. ויחזו עיניך ותשכיל. [עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ה' ד"ה והנה].
ואביטה אל מה שכתב הרמ"א בהלכות תלמוד תורה (ולא בהלכות צדקה) סימן רמ"ו ס"א על דברי מרן שם דמי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים וז"ל: ותיחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). עכ"ל. יש לחקור האם גם "לימוד" זה מקיים את העולם.
ואף אנא עניא אענה חלקי, אע"ג דלא גמירנא ולא סבירנא.
טרם כל שיח, נקדים מה שביאר בספר שיח יצחק (חבר, דרוש ב' נוני"ן ההפוכין אות ג') מדוע תלמוד תורה גדול במעלה משאר מצוות וז"ל: שכל מצוה עושה תיקון פרטי למעלה, לפי שורש המצוה הזאת, ובאופן עשייתה ולפי זמנה. מה שאין כן עסק התורה, מתקן בה כל הבריאה, וכל עלמין דלעילא כולם תלויין ומתקיימין על ידו וכו'. ואלמלא היו ישראל חס ושלום בטלים מן התורה רגע אחד בכל העולם, היה העולם חרב כרגע, כמו שהאריכו בזה חז"ל בכמה מקומות, וכמו שכתב הגאון מור"ח בספרו הנכבד נפש החיים (שער ד' פרק כ"ה). עכ"ל. ולאור האמור, מובן מדוע בעינן דוקא תלמוד תורה לקיום העולם, ולא סגי בעשיית מצוות.
איברא אכתי חלה עלינו חובת הביאו"ר, דאחרי ככלות הכל מה נשתנה לימוד תורה מקיום מצוות. הגד נא, מה סודה, וסגולתה מניין לה.
שני פתחי תשובה נפתחו, ושניהם כאחד טובים:
האחד, כתב החסיד יעב"ץ על הברייתא (אבות ו', א') רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה וכו' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וז"ל: וכל זה היה לאות כי מי שיהיה לו חלק גדול בתורה, כמו כן יהיה לו במציאות. והעוסק בתורה לשמה, מעלין לו כאילו קיים כל התורה כולה (יעויין בשל"ה עשרה מאמרות פ"ו אות ג'). ואין כן מי שלא עסק מתחילה לשמה, כי לפי צדקתו תהיה ממשלתו, ואי אפשר לו לזכות לכל המצוות. ולזה אמר שהעוסק בתורה לשמה, כל העולם כולו כדאי הוא לו, ובשלו הוא זוכה. עכ"ל. ובלכתי בדרך זו, ארדוף אשיג למה שכתב הגר"ש קלוגר בספר חכמת שלמה (הובא בגליון השלחן ערוך סימן תכ"ו ד"ה שם ס"ב אין מברכין), שראוי להמתין לברך על הלבנה עד אחר מתן תורה, שאז אנו זוכים ללבנה חדשה, כאשר היא בריאה וחזקה מכח קבלת התורה, וחביב לאדם לברך על שלו מלברך על שאינו שלו. עיין עוד כרם שלמה (סוף מאמר י"ג דף ט"ז).
נמצא שלדברי החסיד יעב"ץ, העוסק בתורה לשמה, הרי הוא כאילו מקיים את כל המצוות כולן, וכתוצאה מכך מתקן כל שרשי הבריאה ומזין אותם.
והפתח השני, שכן הלומד תורה לשמה, בלמדו כל חלקי התורה, אינו מוגבל כבשאר מצוות, שאין להן תוקף בלתי מסוייג באופני עשייתן, בזמנן ובמקומן. וזאת על פי מאמרם ז"ל (מנחות דף קי.): כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה וכו'. ובלמדו כל מצוה מתרי"ג המצוות, הרי הוא מזין ומכלכל אותה בריאה היונקת ממנה. ובזה ביארו כמה ספרים את מאמרו של־רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה וכו'. כן כתבו בספר עולת חודש (פלקלס, ח"ג דרוש ה' דף ל'), ובספר שם אנוש (רבינוביץ, דף ד'), ובספר יד דוד (זילברשטיין, דף ס"ג ע"ב ד"ה עוד).
עיניך תחזינה, שקיום העולמות שברא, העולם הזה והעולמות העליונים, תלוי הוא בלימוד התורה דוקא, ואין בכוחן של־מצוות פרטיות לכלכל ולהעמיד את יסוד קיומם.
להודיעך קושט אמרי אמת, אין מנוס מלומר דלא ייחשב זה לתכלית הביאור, שיש מקום לומר דהוא הדין והוא הטעם בעשיית המצות. שהרי כתב בספר סידורו של־שבת, שהמצהיר להשי"ת: אני לעשות רצונך חפצתי ככל מצותך אשר צויתני, מעלה עליו הבורא יתברך כאילו קיים כל מצוות התורה, ובזאת לבד בכוחו לקיים את כל העולמות.
תחילת דבריו הבאתי לעיל (אות א' ד"ה וכעין זה), וכאן אביא המשכם וז"ל: ואם כן יקשה, הלא כמה וכמה אלפים עולמות עומדין על מצות סוכה או לולב ושופר וכדומה, ואלו המצוות הם נעשים אחת בשנה. ויפלא, כל השנה מה תהא על העולמות האלו. מאין ימשך להם חיותם וקיומם. אם אין ישראל מקיימין את אלו האותיות התורה שעומדין על ידיהם, איך יוכלו לעמוד כל השנה כשאין נוהג מצות סוכה ולולב וכדומה. אכן לפי הנזכר נכון הוא. כי הנה האדם הלז אשר במצוותיו חפץ מאד, ואף באמצע השנה מה מאד כלתה נפשו וליבו מתלהב ומתאוה לקיים תכף מצות סוכה ולולב מאהבת בוראו. ומי מעכבו, אינו מעכבו כי אם הפסוק הלז בתורה, ובחמשה עשר יום לחודש השביעי תחוגו וגו'. וגבול גבלה התורה, אז היא מצוה ולא עתה. ונמצא כל ימיו הוא מקיים הפסוק הלז בתורה של־מצות סוכה, כיון שהוא מתאוה מאד לקיימה תכף, ואין מניעה רק עבור הפסוק הלז בתורה. נמצא הוא מקיים תמיד הפסוק, ועל ידו הוא קיום של־כל העולמות העומדין וקיימין על מצוה זו, וכמו כן בכל המצוות כולן. עכ"ל. וכן נראה מספר ליקוטי הלכות (כמו שהערנו לעיל אות א' ד"ה אני), ומדברי האהל יעקב (לעיל שם), ומדברי הנצי"ב (לעיל אות ב' ד"ה דבר), ומדברי הכנף רננים (לעיל אות י"ג ד"ה וכן). ודו"ק.
♦
טו.
קיום העולם – בתשעה באב, עת תורה בטילה
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות ט"ו ד"ה עוד יש, ואות כ"ג ד"ה ובזמן.מכאן נגיע להערת מו"ר שליט"א מדברי מהר"י עייאש בשבט יהודה (יו"ד סימן שפ"ד סק"ד) שכתב שאם אינו רוצה ללמוד כלל בתשעה באב רשאי, ואין בו משום איסור ביטול תורה. עיין בתורתו יהגה (הפטורים ואסורים דף ס"ז הערה ב'), ובספר תורת הקדמונים (ח"א סימן קל"א דף תרמ"ח), שהביאו ראיה לדבריו מדברי הטור בהלכות תשעה באב (או"ח סימן תקנ"ט) שכתב וז"ל: ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריתי, שהכל בטלים בו מדברי תורה. יעו"ש.
והעיר מו"ר שליט"א דצ"ב לדבריהם, מי יקיים את העולם. עיין מה שכתב שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קל"ט) וז"ל: טעם לומר ואתה קדוש בליל תשעה באב, אמר לי הח"ר יוסף מולכו נ"ע, משום דאמרו רז"ל (סוטה דף מט.) עולם מתקיים אקדושה דסדרא, והיא במקום תורה שאסורה. עכ"ל.
על כל פנים חזינן מדבריהם, דלקיום העולם לא בעינן לימוד התורה דוקא או לימוד בלתי פוסק. ולכאורה מוכח דלא סבירא להו כהנפש החיים.
לרכך קצת קושיית מו"ר שליט"א, אימא מלתא פורתא. דלהבנת הגראי"ל שטיינמן (הובאו לעיל ריש אות י"ד) דקיום מצוות במצבים מסויימים הוא מעמיד את העולם, דהא אף מצוה תורה היא, וכל דפסק מלימודו לקיום מצוה או להצלת נפש, הרי זה בכלל ביטולה זהו קיומה, שהרי כך כתיב בה. אם כן, דכוותיה הכי נמי לעניין תשעה באב, עיין קובץ בית הלל (גליון מ"ב דף מ' אות ה').
ומכאן לכאורה נובעת המסקנא שאין ממנה מפלט – נראה דנפל פיתא בבירא, דסוף סוף אפשר לקיים העולם גם כן בשינה או באכילה, ופעמים גם במצוות, ופורח כל הנפש של־חיי״ם.
♦
טז.קיום העולם – בברית שכרת שלא יחריב את עולמו
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות י"ג.מו"ר שליט"א הוסיף להעיר על הנפש החיים, האם אמנם בלתי לימוד תורה ייחרב העולם בִּין רגע. הלא ידעת אם לא שמעת, שאלהי עולם נשבע לנח שלא יחריב את עולמו בגין מעשיהם של־רשעים. ״ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט״ (ישעיה מ"ו, ד').
יודע אני שאיני כדאי, אולם שוב אעיר דלכאורה יסוד קושיא זו עצמה, בדברי חז"ל עצמם. דהא איתא בגמרא (עבודה זרה דף ג. ושבת דף חפ.) דלולי שקיבלו ישראל התורה, היה מחזיר הקב"ה את העולם לתוהו ובוהו. וצ"ב, הלא נשבע הקב"ה שלא יחריב את עולמו, אם כן איך תיתכן חזרה לתוהו ובוהו. וכן כפי הנראה מורה לשון המדרש שמואל אשר הובא לעיל אות א' ד"ה לקושטא.
כבר עמד בזה הרמב"ן בדרשת תורה ה' תמימה הובא בחתם סופר (שבת שם) ז"ל: פירוש שיהיה העולם ממילא תוהו ובוהו, כי בריאתו לא היתה אלא לקבלת התורה, ואם לא יקבלוה הלא תוהו בראה. עכ"ל. וכן כתבו בספר דביר קדשו (בראשית דף פ"ב), ובספר שירת נתן (תלמוד תורה דף קע"ב), ובספר אמונת צבי (דף נ"ה), ובקובץ שערי חכמה (זמנים ב' דף ה' ו'). וכולם בשפה אחת ובדברים אחדים דיברו, שאין זה עונש, אלא תוצאה מתחייבת מן המציאות, שבלא תורה, ממילא הכל יתבטל.
ובִין תבין שכך הוא, שהרי לשיטת הסוברים שגם אם בני כל העולם כולו יתבטלו מלימודם לקיים מצוה שחובה לעשותה בעתה ובזמנה, דמעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות, מכל מקום העולם ייחרב חס ושלום. הלא אם עונש הוא, מה פשעו ומה חטאתו, שתחת טובה גומלים עמו רעה. אלא ודאי שאין זה עונש, אלא תוצאה כאמור. ועניין זה מבואר ביתר שאת בנפש החיים פרק י"א, לעומת פרק כ"ה, שמעמיד הדברים יותר בגדר עונש ותגמול. עיין עוד מה שכתב בזה בספר תורה תמימה פרשת לך לך (בראשית ט"ו, ט'. הערה ו'). ועיין אריכות בזה בקובץ עיון הפרשה (קנ"ו, דף קכ"ד והלאה).
♦
יז.קיום העולם – חותם של־חסד בתורה
עיין מה שכתב מו"ר שליט"א אות א' ואות ב'.שנינו במסכת פאה (א', א'): ותלמוד תורה כנגד כולם. מדוע תלמוד תורה כנגד כולם. מפני שיש בו תרתי – מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחבירו, כדאיתא במסכת קידושין (דף מ' ע"א). ואם תאמר, מהו צד בין אדם לחבירו שבתלמוד תורה. העלה בזה רבי אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואיגרות, דף מ"ד) על פי דברי נפש החיים הנזכרים לעיל, דקיום הבריאה בכל רגע, תלוי בתלמוד תורה. ואילו היה נפסק רגע אחד לימוד התורה בכל העולם, חס ושלום תכף תתבטל כל המציאות. נמצא דכל הלומד תורה יש לו חלק בקיום הבריאה כולה, ודבר זה גופא הוא גמילות חסד שאין למעלה הימנה, דמה טוב לבריות ומה מטיב להן יותר מקיומם וקיום עולמם. עכת"ד.
מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פאה, נראה שהרגיש בזה, וקבע מסד ברור, שלולי לימוד התורה, לא יֵדעו את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון. דאלמלא לא ניתנה תורה, היינו למידין דרך ארץ, מיצורי ארץ. והוא אשר כתב בזהב אמריו ובנופת שפתיו: וכשתחקור על העניין הזה, תמצא תלמוד תורה שקול כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שביארנו בתחילת דברינו – שהתלמוד מביא לידי מעשה. יעו"ש. ועיין חידושי מהרי"ח (בגליון המשניות פאה שם) שביאר כן בכוונת הרמב"ם. ועיין עוד בספר הערות למסכת קידושין (אלישיב, דף טל:) שהטעים שגם לימוד חלקי התורה העוסקים בעניינים שבין אדם למקום [כגון שבת, קדשים, טהרות וכדומה], מביא לידי מעשה בין אדם לחבירו, דדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. ומעתה נתגלה, דכדי לבוא לידי שלמות המעשה בבין אדם לחבירו, אין די בהתמקדות בעניינים המכוונים לכך בפירוש, אלא נצרך העיון והעמל בכל מכמני התורה.
אולם, מאחר עינינו הרואות שהרמב"ם לא פירש את המשנה כפירוש רבי אלחנן וסרמן, נראה דלא סבירא ליה כהנפש החיים. והעיר מו"ר שליט"א שזה פלא שרבי אלחנן וסרמן לא הרגיש בזה. ואכן בספר משנת רבי אהרן (ח"א דף כ"ז) הביא את שני הפירושים זה בצד זה.
חיובא רמיא עלן ליישב דעת הנפש החיים. על כן נראה לענ"ד לבאר, שהרמב"ם שמיאן לפרש כפירוש רבי אלחנן, לאו משום דלא סבירא ליה כיסוד דברי הנפש החיים, אלא מפני שיש בו קושי מקומי בפירוש המשנה כך.
שהרי יסוד דברי הנפש החיים מפורש בפסחים (דף סח:) וסנהדרין (דף צט:), שלימוד תורה של־יחיד מקיים את העולם, ובהאיי כללא מתבאר שפיר כיצד תלמוד תורה גם ״טוב לבריות״. ולאו בהכרח נצרכים אנו לחידושו של־נפש החיים [שאם יחסר העולם כולו רגע אחד מלימוד התורה, יתבטלו כל העולמות], כמבואר במשנת רבי אהרן (שם) ובברכת פרץ (פרשת פינחס), שלא הוזכרו דברי הנפש החיים כלל.
אלא דמכל מקום יש לבאר בכמה אופנים, מדוע הרמב"ם נמנע מלפרש את המשנה כפירוש רבי אלחנן ודעימיה:
ולקחתם לכם בראשון: הרמב"ם למד עניין אכילת פירות בעולם הזה, כפי שכתב המהראנ"ח (דרשות, פרשת יתרו) וז"ל: כי בהנהיגו המדות האלה בעולם הזה, הנה שכרו אתו שיעשו לו כן גם כן, ועל דרך דספד יספדוניה, דדל ידלוניה, דקבר יקברוניה. עכ"ל. ועניין ״טוב לבריות״ על ידי שמקיים העולם בלימוד תורתו, אינו באותו משקל לאלו, בסגולה זו אשר כן יעשו אתו.
ואשר על ידו השני: עמדו נגד עיני הרמב"ם שתי גמרות שסותרות לכאורה את פירוש רבי אלחנן בהגדרת ״טוב לבריות״.
א. איתא במסכת סוכה (דף מט:) לפי איכא דאמרי: תורה לְלַמְּדָהּ, זו היא תורה של־חסד. שלא לְלַמְּדָהּ, זו היא תורה שאינה של־חסד. ע"כ. וצ"ע לדברי רבי אלחנן, הרי אין לך חסד גדול מקיום העולם. עיין מה שכתב בזה במשנת רבי אהרן (ח"א דף כ"ט אות ט', דף ל"ז אות ג', ודף ע"ד אות ג').
ב. איתא בקידושין (דף מ:) רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. וכתב הקובץ מאמרים (שם במאמר הקודם) וז"ל: כשאדם מקיים מצות השי"ת, הוא מקדש את עצמו, ונתוספה קדושה בעולם, וממילא מתרבה טובה בעולם. עכ"ל. מבואר שבכל מצוה אדם מטיב לעולם, ולאו דוקא בלימוד תורה. ואם כן איזו מצוה היא שעליה אמרו בגמרא שהוא טוב לשמים ולא לבריות. על כרחין נראה, שטוב לבריות הוא דוקא שמטיב בפועל, כגון הבאת שלום וכו', ולא בדרך סגולית. עיין פניני ואגרות משמר הלוי (ח"ז סימן שכ"ה).
נתתי נפשי בחיים לבאר אמרי, ולהראות מקור מחצבתי ושרשי. על אף שנפשי יודעת מיעוט ערכי, אמרתי אשגרה לפני אלופי ומיודעי, מו"ר מרן הגר"י רצאבי שאליו תשוקתי, את תשובתי אשר סידרתי כפי קוצר דעתי, ובה קיימתי מצות משלוח מנתי, לקראת יום הפיל פור גורלי, ותהי זאת שכרי תחת כל עמלי. מקטני תלמידיך, חיב"א האמריקאי.
♦ ♦ ♦