זבח פסח – על הרמב"ם הלכות קרבן פסח. הרב אורי טיגר. תרכט עמ'. ירושלים תשפ"ד. 0527173020.
הרב אורי טיגר נודע לרבים בתור 'החברותא של ר' חיים קניבסקי', אך גם כתלמיד חכם מופלג ושקדן ומחבר ספרים נפלאים – וכנראה הא בהא תליא. לאחר סדרה של חיבורים, מופיע 'זבח פסח' – חיבור עב כרס בתבנית המשנה ברורה, על כל עשרת פרקי הלכות קרבן פסח שברמב"ם.שבחים הרבה נקשרו לתבנית המשנה ברורה,[1] ואחד המרכזיים שבהם הוא שבהיצמדות לתבנית המשנ"ב, כל הלכה וכל שורה זוכה לטיפול יסודי הכולל את היבטיה השונים, בעמל עצום ומבלי לדלג ולברור סוגיות 'ישיבתיות', 'מעניינות', 'מעשיות', או כל הגדרה אחרת. שבח זה בהחלט ניתן להיאמר בפה מלא על ספרנו. זכיתי לעסוק הרבה בהלכות קרבן פסח ואף לחבר את הספר פסח לה', אך כשנחשפתי לספר זבח פסח, הרגשתי שספרי הוא כטיפה מן הים ביחס לאינספור הסוגיות שזוכות להתבאר בו, וביחס לאינספור המקורות שמובאים בו.
תבנית המשנה ברורה כוללת גם את מדור 'ביאורים' המקביל לביאור הלכה, ובו חושף המחבר את עיונו המעמיק ומרחיב בסוגיות שבהן אין די בדברי האחרונים שהובאו בזבח פסח. כך, לדוגמה, נידונה באריכות השאלה כיצד לנהוג למעשה בקרבן שבעליו מתו או נטמאו קודם זריקת הדם, שדינו הוא 'מניחין אותו עד שתעובר צורתו ואחר כך ישרף' (רמב"ם הל' ק"פ ד, ג), ולשיטת הרמב"ם עיבור צורה הוא סירחון ותחילת ריקבון. לפי זה דן בביאורים (שם ד"ה מניחים) בשאלה האם בעליו צריך לשומרו בביתו או שהוא רשאי להניחו בשמש כדי לזרז את הסרחתו ושריפתו. השאלה המעשית נתלית בחקירה בדין שימור בקודשים פסולים, בהגדרת ביזיון קודשים ובעומק עניינו של דין עיבור צורה. וכל זאת בחתירה למסקנה מעשית, וכדרכם של הראשונים וכדרכו של החפץ חיים בביאור הלכה – שלא עסקו בהגדרות כנושא העומד בפני עצמו, אלא נדרשו אליהן במסגרת דיון מעשי, והדברים מאירים ומשמחים.
דוגמה נוספת היא בחקירה בעניין אופן קיום תפילת מנחה וסעודה שלישית בפסח שחל בשבת (א, יז ביאורים ד"ה ושוהים) – המחבר מאריך מצדדים שונים בחקירה זו, שלא מצאנו מי שדן בה לפניו. בסיום הדיון, הוא נוהג כחכם המכיר את מקומו, ומסיים: 'ואין אתנו יודע עד מה, בדבר שסתמו בו כולהו רבוואתא קמאי ובתראי, וצ"ע'. יהי רצון שבמהרה נידרש לכך למעשה, וגדולי הפוסקים יעיינו בסוגיה ובדבריו ויכריעו.
בספרנו נידונה לשון הרמב"ם (הל' ק"פ ח, י) בתיאור צליית הקרבן: 'ותולהו לתוך התנור והאש למטה'. מה בא הרמב"ם להשמיע במילים 'והאש למטה'? בזבח פסח (ס"ק קלד עמ' תמח-תמט) מובאים שני הסברים:
כלומר שאם לא הי' האש למטה, שגרפו, ה"ז אסור, שאין זה צלי אש, כמשנ"ת לעיל בסמוך. [שעה"צ ס"ק תתלז: שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קל"ב ועי' בשו"ת מנחת חן ח"א יו"ד סי' ב' אות י'] א"נ, אשמעינן דלא תימא דצריך ליתן כל הבשר באש ממש דכתיב צלי אש, קמ"ל דסגי אם האש למטה מן הבשר, ולא בעי בשר באש לגמרי, ואף דבעי פיו למטה כמש"כ לעיל ס"ק קכ"ט, מ"מ אפשר להיות האש למעלה, אלא שפיו ממילא בעי למטה דקדייב דמא, וצ"ע.
יש קצת להעיר, שבמשנה הלכות שם כתב: 'דהרמב"ם בכיון בא להשמיענו דדוקא האש למטה מותר דאז יזוב הדם, אבל אם האש למעלה והפסח למטה לא יועיל מפני הדם', ואילו הזבח פסח מצדד לומר שהאש אינה מוכרחת להיות דווקא למטה. ויש להוסיף שייתכן שתהיה לכך נפק"מ, לפי הסבורים שניתן לצלות את הפסח בגוף חימום חשמלי (עי' שערי היכל עמ"ס פסחים, מערכה צז; הרב יוסף שליט, לענין צליית הפסח בזרם של חשמל, קובץ 'בהדרת קודש' עמ' קנה-קנח; הרב יהושע פרידמן, הצעת תוכנית לבניין 'תנור חשמלי' לצליית הפסח, תחומין ל עמ' 43-38) – על פי רוב, תנורי אפייה כוללים גוף חימום גם בקרקעיתם וגם בגגם, משיקולים שונים, ולפי המתבאר בזבח פסח כאן יש לעיין האם ניתן לצלות כך את הפסח.
במקום נוסף (ס"ק ח עמ' ה) נידונה השאלה האם יש מצווה בימינו לבקר בהמות ממום לקראת פסח, שמא ייבנה בית המדרש ויתעורר צורך מיידי בבהמות מבוקרות – והוכרע שאין מצווה, וכמקור לכך צוין לחשוקי חמד (פסחים צו, א). בחשוקי חמד שם נאמר:
יש לדון אם יש ענין בזה"ז לבעל דיר, שיבקר כבשים לקרבן פסח ותמיד, לקראת היום שפתאום יבוא האדון אל היכלו, ויצטרכו קרבנות פסח, שהרי חז"ל (עירובין דף מג ע"א) אמרו שהנודר יין ביום שבן דוד בא, אסור כל יום בשתיית יין כל יום, שמא יבא. ואם כן אולי כך גם בעניננו? [...]
והצעתי את השאלה לגיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואמר לי שיש לו קצת ראיה שלא יעשו ביקור. שבמסכת בכורות (דף נג ע"ב) מקשה הגמ' למה לא מקיימים בזמן הזה מצוות מעשר בהמה, ואין חשש לתקלה, כיון שאפשר להטיל מום בכל העדר, קודם שיעשר, דעדיין הן חולין ומותר להטיל בהם מום, ואחר כך יעשר, דמעשר חל על בעל מום שנאמר לא יבקר בין טוב לרע. מתרצת הגמרא מהרה יבנה המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא, יעו"ש. ואם נאמר שיש מצוה מצד צפית לישועה לבקר בהמות כדי שיהיו מוכנים לקרבן התמיד, ישאיר בהמות מבוקרות והם יהיו מוכנים לקרבן תמיד, ובשאר הבהמות יטיל מומים, ויעשרם מעשר בהמה, ש"מ דאין מצוה לעשות ביקור ולהשאירם לכשיבנה הבית.
ולכאורה אם לדין יש תשובה, שכן הצורך בבהמה להקרבה אינו רק לתמיד אלא גם למוספים, וכן לקרבנות יחיד, ולזה אין די בביקור מספר קטן של בהמות. וגם לקרבן התמיד אין די בכמה בהמות בודדות, אלא יש צורך בלמעלה מ-700 כבשים לשנה. מלבד זאת, לכאורה יש לחלק בין קרבן תמיד שבו די בבהמה אחת לכל ישראל ובין קרבן פסח שבו יש צורך בבהמות רבות, וכלשון הגמרא (פסחים סד, ב): 'ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים'. והגרח"ק עצמו בשנותיו האחרונות השתתף ביוזמה של הכנת כבשים לקרבן פסח. וצ"ע.
במקום נוסף (ה, א ביאורים ד"ה בארבעה) נידונה בהרחבה השאלה האם יש חיוב או מעלה בהתרחקות מהמקדש ביום י"ד בניסן כדי להסתלק מחשש כרת, והמחבר מצדד לומר שאין בכך כל מעלה, משום שגם הקרובים למקדש הם פטורים מהפסח ולא אנוסים, וזאת מכוח דעת הסבורים הקרבה בלא בית היא רשות ולא חובה, ובפרט לפני שהוכרת זרע עמלק. זכיתי לכוון לדבריו אך לא מטעמיה אלא מטעם הפוך: בנוגע להקרבה בלא בית, בספרי לקראת מקדש (סי' יב) צידדתי בדעת הסוברים שהיא חובה, ושאין סתירה לכך מדברי החינוך (מצווה תמ), יעו"ש; ובעניין קדימות הכרתת עמלק לבניין הבית, הבאתי (שם עמ' תכד-תכז) מקורות רבים שלא ראו בקדימות זו דין הפוטר מחיובים כל עוד לא התקיימו חיובים אחרים, או שפקפקו בפטור זה מסיבות אחרות, יעו"ש. ואעפ"כ, זכיתי לכוון לדבריו (ולדבריהם ומנהגם של רוב ככל גדולי ירושלים, בדורנו ובכל הדורות) – שכן בספרי פסח לה' (סי' כ עמ' תקב-תקד) כתבתי גם אני שאין צורך להתרחק מהמקדש, משום שגם המתרחק (או הרחוק מעיקרא) אינו יוצא מכלל אונס לכלל פטור, וכדעת המנ"ח (ה, יג) וערוה"ש העתיד (קדשים קפא, ו) ואחרונים נוספים, וכמבואר בפסח לה' (סי' ב).
אחזור על הראשונות. חז"ל אמרו (יומא לה, ב): 'נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים'. אף אנו נאמר: נמצא 'זבח פסח' מחייב את כולנו ללמוד ולדעת את הלכות קרבן פסח ולהתכונן לקיומן במהרה בימינו, אמן.
♦
פירוש רש"י על מסכת ביצה – מהדורה ביקורתית. ההדיר והוסיף מבוא והערות: אהרן ארנד. 648 עמ'. מוסד ביאליק. ירושלים תשפ"ד.
לשמחתם העצומה של לומדי התורה, פרופ' אהרן ארנד ממשיך במפעל האדירים שלו, שבו החל לפני למעלה משלושה עשורים: ההדרת פירוש רש"י למסכתות הש"ס, על בסיס השוואה מקיפה ויסודית של כל כתבי היד, הדפוסים הקדומים ויתר עדי הנוסח לפירוש רש"י. לאחר המהדורות לפירושי רש"י למגילה (תשס"ח), ראש השנה (תשע"ד) וסוכה (תשפ"א), כעת זכתה מסכת ביצה לטיפולו המסור של פרופ' ארנד.כמעשהו בשלוש הראשונות, כן מעשהו ברביעית: למהדורה מוקדם מבוא נרחב העוסק בשאלות יסוד הנוגעות לחיבורנו: בעלות רש"י על הפירוש; זמן כתיבתו של הפירוש, וניסיון למקם אותו על ציר כרונולוגי של חייו וחיבוריו של רש"י; עדי הנוסח ויחסם זה לזה; תוספות שהתווספו בעדי הנוסח; נוסח פירוש רש"י בספרי הראשונים; נוסח פירוש רש"י שסביב הרי"ף; נוסח התלמוד העולה מפירוש רש"י; חיבורים וחכמים שונים הנזכרים בפירוש רש"י; שונות (לעזים, הלכה וריאליה, תיקוני הצנזורה ועוד); עקרונות המהדורה.
המהדורה עצמה כוללת שלושה מדורים: נוסח נבחר של פירוש רש"י, שינויי נוסח ופירוש לפירושו של רש"י. צירוף שלושת המדורים מביא למוצר מושלם, שיש בו מיפייפותו של יפת ומאהלי שם כאחד: נוסח מוגה ומנופה ככל האפשר, יחד עם פירוש תוכן תמציתי אך יעיל ואיכותי, שלא פעם אוצר בתוכו את הבנות האחרונים בדברי רש"י, וכלול בו גם ביאור נרחב ללעזי רש"י (ראו לדוגמה עמ' 367 בביאור לשורה 28, אריכות והצעת הגהה כדי לבאר לעז תמוה שמופיע באחד מכתבי היד, ועוד רבים). במסגרת הביבליוגרפיה שבסוף הספר נרשמו כל האחרונים שנעשה בהם שימוש בספרנו, והם רבים מספור.
תפילתי היא כי פרופ' ארנד ימשיך במפעלו ויזכה ל'קפיצת הדרך' ולהמשך ההדרת פירושי רש"י בקצב מהיר יותר ומבלי שהדבר יבוא על חשבון האיכות. אולי הדרך לכך היא הרחבת הצוות העוסק בההדרה, כשפרופ' ארנד משגיח ומנצח על המלאכה?
לסיום, אציין כמה דוגמאות לתרומה של מהדורתנו להבנת דברי רש"י ולהשפעתה על המסקנות העולות מדבריו:
יג, ב ד"ה ושלא: 'ולענין שבת, משהביא בצלים לביתו אין העמדת ערמה מלאכה'. לשון רש"י מעוררת קושי, שכן דבריו באו לפרש משנה העוסקת בקישואין ודלועין, ולהנגיד בין גמר מלאכתם לתרו"מ ובין הגדרת מלאכה בשבת, ולא ברור מדוע עבר לעסוק בבצלים ולא בקישואין ודלועין. ואכן, בספרנו (עמ' 245) נסקרים עדי נוסח שחלקם גרסו 'בעליו' או 'בעלין' ולא 'בצלים', ולפי נוסח זה סר הקושי.
כב, א ד"ה דאפילו: 'שורייני דעינא באובנא דלבא תלו'. מקור משפט זה בגמרא (ע"ז כח, ב), ושם הקשו התוס' על רש"י שפירש שמאור העין תלוי בטרפש הלב, ופירשו שראיית העין תלויה בהבנת הלב = אובנתא דלבא. הקושי בפירושם הוא שההקשר בגמרא הוא רפואי, ולא ברור מה עניין רפואה להבנת הלב, וכבר התקשו בכך האחרונים (פירוש 'חברותא' שם הערה 154; וראו מה שהאריך בסוגייתנו ד"ר אריה נמט במאמרו: דלקות ומחלות עינים בשבת, אסיא עט-פ [תשס"ז] עמ' 56-48). בספרנו (עמ' 332 שורה 1) מובא שחלק מעדי הנוסח גרסו: 'באגנתא' (אולי כמו 'באגנֹת' שבשמות כד, א) או 'באוכנתא'.
כג, א ד"ה דקא: 'שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה'. בשו"ת מנחת אשר (א, ל ד"ה ובגוף) הסיק מלשון רש"י ש'יש בכלל איסור זה כל המוליד דבר חדש שיש בו חשיבות, כיון דקרוב למלאכה הוא', ומעין זה כתב לפיו בשו"ת חלקת יעקב (או"ח קכ, ג). בספרנו (עמ' 339 שורה 3) מובאת גרסת חלק מעדי הנוסח, שבה נכתב במקום 'לעושה' – 'לעשות', וכתב ארנד: 'ולנוסח זה יש כאן גזרה שמא יעשה מלאכה, ולא שהמעשה קרוב בהגדרתו לעשיית מלאכה'.
מ, א ד"ה תלא: 'תלא בשרא בעברא דדשא – בבית אושפיזכניה, שנתנוה לו'. לכאורה המילה 'שנתנוה' מתייחסת לבשר, והדבר מעורר קושי שכן בשר הוא זכר ולא נקבה. בספרנו (עמ' 513) מובאים בתמציתיות מקורות לכך שלעיתים רש"י מתנסח בלשון נקבה בנוגע לבשר.
♦
היד השמאלית – הראי"ה קוק ותנועות הפועלים. הרב אברהם וסרמן. 482 עמ'. רמת גן תשפ"ה. Vavraham59@gmail.com.
'היד השמאלית' הוא הרביעי והאחרון בסדרת ספריו של הרב אברהם וסרמן, העוסקת בממשק שבין משנתו של הראי"ה קוק ובין פעילותו ליישומה בפועל בדורו, בבחינת דברי חז"ל (ב"ב קל, ב): 'אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה'. כיום לא רבים משתמשים במינוח 'תנועת פועלים', אך לפני מאה שנים התמלאה ארץ ישראל ביהודים שעלו אליה, כשרבים מהם מזדהים עם הקומוניזם על גווניו השונים, מעמידים במרכז שוויון חברתי ועמל כפיים ומתנכרים למסורת אבות. התמודדותו של הראי"ה עם תנועות אלו – בכתביו ובפעילותו המעשית – היא המוצגת בספרנו.בשער הראשון שלושה פרקים: שניים העוסקים בתיאור המציאות בארץ בתקופת הראי"ה, בדגש על התהוותן של תנועות הפועלים, ופרק נוסף המוקדש למשנתו החברתית של הראי"ה. בשער השני שלושה פרקים העוסקים במעלליהן של תנועות הפועלים, ובהשתלטותן הכוחנית על הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ומוסדותיו. בשער השלישי ארבעה פרקים העוסקים בהתמודדותו המעשית של הראי"ה עם תנועות הפועלים, ובשער הרביעי שני פרקים: משפט סטבסקי, והתגובות לפטירת הראי"ה בקרב דובריהן ומנהיגיהן של תנועות הפועלים.
שם הספר לקוח מנאום של הראי"ה, שבו אמר: 'כי תפילין של קודש דווקא על היד השמאלית מונחים, ועל כן אין לזלזל גם בשמאל'. ואכן, הראי"ה לא זילזל – גם כשהתנגד בתוקף. אף שהתנסח בסגנון פיוטי וגבוה, תמיד התייחס בענייניות וברצינות לנידונים שעמדו לפניו, מתוך שאיפה לברר ולהעצים את הטוב שבכל דבר, ובכך לרומם את המציאות ולחולל תנועת עלייה ותשובה, 'ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה' (ליקוטי מוהר"ן, רפב).
חלק ניכר מהספר, בפרק ג' ובמקומות נוספים, עוסק במשנתו החברתית והכלכלית של הראי"ה, שמפוזרת בין כתביו השונים המרכיבים אותה כאן כפאזל. בין הדברים: מענה הראי"ה לטענות מוסריות כנגד מוסד העבדות והסכמת התורה לקיומו – הראי"ה חשף את היתרון המוסרי שבעבדות ממוסדת הכוללת אחריות ומחויבות של בעלי העבד אל עבדו, על פני העסקת עובדים בתנאים ירודים שלא בעבדות ממוסדת (עמ' 84 וסביבתו). המחבר מבחין בין לימוד מלאכה שזכה לתמיכת הראי"ה ובין לימודי חול שהראי"ה מהסתייג מהם (עמ' 117). במסגרת הנגדה בין תפיסתו החברתית-כלכלית של הראי"ה ובין תפיסות חברתיות אחרות ששלטו בתקופתו, מתמקד המחבר בנושא היחס לעניים: בעוד שתפיסות חברתיות רווחות ראו בעוני בעיה שיש למגר, הראי"ה ראה בו מציאות אלוקית שיש לה תפקיד בבניין העולם ובתיקונו, בין היתר במידות הטובות שהעניים מסגלים ומנחילים לחברה, ובעבודות חיוניות שעקב מצבם הם מוכנים למלא (עמ' 130-127).
לכך משלים החלק המתאר את פעילותו המעשית של הראי"ה, ובצדק ניתן בו מקום מרכזי למסעות המושבות ('מסע המושבות' המפורסם, שאליו יצאו הראי"ה והרב זוננפלד על כרכרה משותפת, הוא רק אחד מהם – השני מתוך שמונה מסעות שונים, שנערכו במשך שנות דור) ולבחינת השפעתם על שמירת המצוות במושבות; וכן למאבקיו הרבים של הראי"ה על שמירת המצוות בכלל והשבת בפרט (פרק ח). הראי"ה בחר, באופן שיטתי, להשתמש בלשון 'אחווה' בהטיות שונות בבואו לנסח את מחאותיו על רפיון בשמירת המצוות, ובכך לומר: מי שמפר את הכתוב בתורה בגסות ובפרהסיא פוגע באחווה ויוצר נתק חברתי בין אחים. בטענה זו ביקש הראי"ה להאיר את חשיבות שמירת המצוות גם מזווית לאומית, ולהוסיף חיילים לתורה בדרך מקורית המותאמת לבני הדור. הראי"ה אף השתמש בכוחו הציבורי כמעניק כשרות למאכלים כדי לדרוש שמירת מצוות, אף במצבים שבהם לא הייתה לכך השלכה ממשית על כשרות המאכלים.
בספר נסקרות לא מעט הצלחות של הראי"ה בתחום זה של שמירת המצוות, וגם בקיבוע יחס של אמפתיה וחיבה למצוות בקרב עוזביהן – יחס שמהווה עד היום אבן יסוד בלגיטימציה הרחבה המוענקת לפעילויות הרבנות הראשית לישראל (גם אם הדבר לא מקבל כותרות), ול'סטטוס קוו' בדבר שמירת השבת המוסדית והציבורית הנהוגה בישראל. מתברר שחרף העובדה שבכתביו הרבה הראי"ה להפך בזכותם של בני דורו, הרי שכמנהיג הוא ידע גם לדרוש, למחות ולהתעקש.
מעתה ניתן לקוות שלעיסוק במשנת הראי"ה יתלווה עיסוק במעשי הראי"ה. רוחן הסוציאליסטית של תנועות הפועלים התחלפה ברוחות אחרות, אך הצורך נותר בעינו – צורך בהתמודדות תורנית מעמיקה שאינה מזלזלת, השלובה בפעילות נמרצת להרבות חיילים לתורה ולגדור את פרצותיה.
♦
עקבי ישראל – חלק שני. מהליכותיו של הרב ישראל דוד נייוונר. רמו עמ'. 0504116403.
קונטרס רחב זה הוא הכרך השני המוקדש לדמותו ותורתו של הרב ישראל דוד נייוונר (הונגריה תר"צ – ירושלים תש"ע), וחלקו פורסם בגיליון צ"ד של ירחון האוצר. הרב נייוונר גדל בסביבתו של האדמו"ר ר' יואל טייטלבוים מסאטמר, קיבל ממנו מלוא חופניים תורה ומוסר ונשאר קרוב אליו גם בהמשך חייו. בימי השואה עבר ייסורים עצומים ואף איבד כמעט את כל משפחתו, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך להחזיק בתורה ובמוסר, אלא להיפך: 'הנני רואה ש"המחנה ריכוז" היה אחד מהדברים שבלי זה אי אפשר היה לי להגיע למה שהגעתי!' (ספרנו, עמ' יד).בהמשך התקרב לאדמו"ר מויז'ניץ בעל האמרי חיים, ונמנה על תלמידי ישיבתו בגרוסוורדיין, ומאוחר יותר נדד עם אביו ועבר בעיר ציילסהיים שבגרמניה, ושם דבקה נפשו לאהבה בישיבת נובהרדוק ששכנה שם ובמנהלה הרוחנית, הרב גרשון ליבמן זצ"ל. המשך חייו היו קודש להרבצת תורה ומוסר, בשיחות ובמילוי מגוון תפקידים חינוכיים במוסדות מגוונים, כנסקר בקונטרס שלפנינו, תוך שילוב דרכי החסידות והמוסר, מה שמכונה בספרנו (עמ' צא) 'בורר' – 'הוא לקח מכל מקום את הטוב' (ושם נאמר שהסבא מנוברדוק היה גם הוא 'בורר', והנהיג בנוברדוק תפילה בהרמת הקול כפי שראה בבתי מדרש של חסידי ברסלב!). היותו של הרב נייוונר 'בורר' מתבטאת גם בקשרים הענפים שהיו לו עם אדמו"רים וגדולי תורה שונים, שאל כולם הלך לקבל תורה ומוסר.
בקונטרס שלפנינו נאספו הספדים ודברי זיכרון על הרב נייוונר, רבותיו וחבריו, ובכללם סיפורים הממחישים את מידת הביטחון וההשתוות שהייתה להם. בין היתר, מסופר על הרב גרשון ליבמן שבאחד מביקוריו לארץ ביקש מהרב בן ציון גרוסמן שייקח אותו לקברי צדיקים. הרב גרוסמן הציע לנסוע לקברו של יהושע בן נון בכפר כיפל חארת' בשומרון. הנסיעה התקיימה במונית עם נהג ערבי. במהלך הביקור בציון, החלו נערים מבית ספר סמוך לזרוק אבנים על הרב ליבמן, אך הוא לא חשש מכך, והמשיך להתפלל מתוך ביטחון מלא בה' (עמ' קז).
סיפורים רבים נוספים מתארים את דבקותו רבת השנים של הרב נייוונר בה' ובתורתו, ואת המשמעויות המופלאות שנגזרו ממנה: דבקות בצדיקים בכלל וברבו הרב ליבמן בפרט, קבלת ייסורים באהבה, הודאה תמידית לה', ויתור על מנעמי העולם לטובת הרבצת תורה, מאור פנים, וגם הלחנת ניגונים רבים שבהם נשזרו ונחקקו רגשי הקודש של הרב נייוונר, וחלקם כבר נעשו נחלת הכלל.
♦ ♦ ♦
דינים בתורה המתבארים בגדר 'נתרוקן'♦ משא ומתן בדברי הנפש החיים, שאם היה העולם כולו פנוי מלימוד תורה אפילו רגע אחד [בשולי מאמרו של מרן הגר"י רצאבי שליט"א בגיליון הקודם]♦ האם מתחשבים בתחילת בין השמשות דרבי יוסי♦ בעניין חישוב שעות זמניות לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל