חולין ע"א ע"א: אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה. ובהמשך הסוגיא [ע"ב] מבואר דהחידוש של רבה הוא באופן שאדם בלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא לה מטמאה לטהורה. ובדף ע"ב ע"א משמע שדין זה הוא מח' ר' עקיבא ורבי ישמעאל, ושיטת רש"י [ד"ה לא תימא] היא דר"ע חולק על כל דין טו' בלועה וטהרה בלועה, וס"ל דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה.
ויל"ע, דהנה במס' פרה פ"ג מ"ב איתא דהיו מביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם כדי שהם יזו מי חטאת על כה"ג השורף את הפרה. והטעם הוא כמו שפירש הרמב"ם שם במשנה ד' עד שיהא אצלנו איש לא יצטרך להזאה, דהיינו דבטוחים אנו שלא נטמא במת מעולם, אפילו בספק כלשהו, וכ"ז ממעלות הפרה, ואכמ"ל. ובמשנה ד' שם נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא האם צריך להזות על התינוקות האלו לפני שהם יזו על הכה"ג, ור"ע סובר דאין צריך להזות, וכמו שביאר הרמב"ם הנ"ל. וא"כ לפי רש"י, דר"ע פליג אטהרה בלועה, אכתי איכא למיחש שמא אמו, כשהיתה מעוברת, עברה מעל קבר התהום ונטמא העובר במעי', וא"כ אמאי חשיב כאיש שאינו צריך להזאה, דהיינו שהוא מופקע מכל טומאת מת (ועי' קבא דקושיתא סי' מג).
ובמס' אהלות פ"ז מ"ה איתא דאם נולדו שני תאומים ויצא הראשון מת והשני חי טהור. והקשה החשק שלמה שם (הודפס בסוף סדר טהרות עמ' 28) דנהי דאין עובר החי נטמא לאחר שיצא המת, מ"מ כבר נטמא החי קודם שיצא המת דהא נגעי אהדדי בפנים. והכריח דהוא מדין טומאה בלועה אינה מטמאה וכו'. ולפי"ז הקשה דא"כ מדוע הגמ' בסוגיין מתרצת דרבה חידש דין ששתי טבעות הבלועות אינן מטמאות, הרי דין זה מפורש במתני' דאהלות הנ"ל דהעוברים לא מטמאים זא"ז בהיותם במעי אמן. עיי"ש מה שתירץ.
♦
ולכאורה אפשר ליישב קו' זו, וכן מש"כ לעיל ממשנה בפרה, ע"פ היסוד של ר"י ענגיל זצ"ל בספרו בית האוצר (ח"א עמ' לב), דהביא מתני' בנדה מ"ג ע"ב וגמ' מ"ד ע"א דתינוק בן יומו מיטמא בטמא מת מפ' ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל דהו. וא"כ דוקא תינוק בן יומו, אבל עובר שעדיין לא נולד לאו בר קבלת טומאה הוא. עיי"ש שהאריך האם עובר מקרי אדם ונפש.
לפי"ז מיושב, דלכן העובר לא נטמא מפני קבר התהום ולא חיישינן שמא נטמא במעי אמו, דכל זמן שלא נולד אינו מקבל טומאה כלל. וכן התאומים אינם מטמאים גם בלי דין של טהרה בלועה, דלפני הלידה אינו בר קבלת טומאה הוא.
אמנם, לכאו', היסוד הזה נסתר מדברי הרוקח הידועים בסי' שט"ו (והעתיקו הש"ך להלכה ביו"ד סי' שע"א ועי' מג"א סי' שמ"ג) דאשת כהן מעוברת מותרת להיכנס באהל המת מטעם ספק ספיקא, דשמא נקבה הוא ושמא הולד הוא נפל. ומשמע דבלי הטעם של ס"ס הי' אסור, כי עי"ז היא מטמאה את בנה הכהן, ואסור לטמא כהן, אפילו קטן. ואי נימא כהיסוד הנ"ל, מאי איסורא איכא, הרי העובר אינו בר קבלת טומאה כלל. אולם יש לדון בדברי הרוקח הללו, דהרי אי נימא דלא פוסקים כרבי עקיבא הרי טהרה בלועה אינה מטמאה, ומהיכא תיתי לאסור לאשת כהן מעוברת להיכנס לאהל המת, הא הכהן שבמעי' לא נטמא בכך, עי' מג"א סי' שמ"ג. וכבר דנו בזה גדולי האחרונים ז"ל, ואת תמצית דבריהם אפשר לחלק לשלש דרכים עיקריות:
א. כבר כתבו הרדב"ז סי' ר' ושאלת יעב"ץ סי' קע"ז, והברכ"י והנתיב חיים על המג"א שם ועוד אחרונים, דאין כוונת הרוקח שהעובר נטמא בזמן שאמו נכנסת לאהל המת, אלא דהכא במאי עסקי' שהאשה קרבו ימי' ללדת, ואם היא תלד שם ייטמא הולד כשכבר יהי' באויר העולם. ועל זה כתב הרוקח דלא חיישינן להכי מטעם ס"ס. וכן הכריע להלכה המשנה ברורה שם ס"ק ג. ולפי הטעם הזה אין סתירה להיסוד הנ"ל של בית האוצר דעובר אינו מק"ט כלל, דהכא החשש הוא שייטמא בתורת ולד גמור.
ב. ובקובץ שיעורים ח"ב סי' מ"א כתב דיש איסור לכהן להיכנס לאהל המת אף אם הוא לא נטמא. עיי"ש שהביא ראי' מהא דאסור לכהן להיכנס לאהל שגוסס נמצא שם, אע"פ שגוסס הוי כחי לכל דבריו ואינו מטמא. וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' ס"ה סק"ו. ולכא' גם לפי הצד הזה י"ל דאע"ג דהעובר אינו מקבל טומאה אעפ"כ אסור להכניסו לאהל המת מהטעם הנ"ל דעצם הביאה לאהל המת אסורה, ואע"ג דלא נטמא שם. אמנם יש לצדד גם לאידך גיסא, דדוקא היכא ששייך שייטמא יש איסור גם על הביאה, אבל אם לא שייך כלל שייטמא י"ל דלא שייך גם איסור ביאה. ויש לפלפל בזה.
ג. והנה האבני מילואים בסי' פ"ב יצא לחדש דאף אי נימא דטהרה בלועה אינה מיטמאה, היינו דוקא בעלמא, כגון אדם שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת, אבל עובר במעי אמו נטמא, אם אמו נטמאת, אע"ג דהוא בלוע. והטעם בזה הוא כדאמרי' ביבמות ע"ח ע"א דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה מפני שהיינו רביתי'. וכמו שאמו לא הויא חציצה לענין טבילה, ה"ה דלא הויא חציצה בפני הטומאה. וכ"ז למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא, אבל למ"ד עובר ירך אמו פשיטא דגם לעובר עלתה לו טבילה מדין עובר ירך אמו, וגם הוא נטמא ביחד עם אמו מהדין הנ"ל. (ועי' בחשק שלמה הנ"ל שדן בדבריו ומנחת חינוך מ' רס"ג).
ולפי"ז לא יתכן לומר דעובר לאו בר קבלת טומאה הוא, וגם מהמשך דברי בית האוצר עצמו משמע דחזר בו מסברא זו. והא דמפורש במתני' דנדה מ"ג ע"ב דעובר לא מק"ט, הוא באמת מדין טהרה בלועה, וא"כ הדרה הקושי' ממס' פרה לדוכתה.
ובס' חדרי דעה סי' שע"א תי' לפי התוס' [נדה ע' ע"ב ד"ה מתים לע"ל] דאע"ג דהעובר נטמא, כשהוא נולד הוי כבריה חדשה והטומאה הקודמת פוקעת ממנו. ובזה מיושבת גם הקושיא של החשק שלמה הנ"ל.
ועוד י"ל, דהנה הרמב"ן בשם הראב"ד ביאר דאפשר לאוקמי למתני' בחולין ע"א ע"א דאשה טהורה והחי' טמאה אף לרבי עקיבא, ואע"ג דר"ע ס"ל דטומאה בלועה מטמאה, האשה טהורה דעובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא. ואפשר להסביר את דבריו, דהא דאין כאן משא הוא משום שלא שייך לומר שאדם נושא אחד מאיבריו. אמנם לענין מגע מה הוצרך הרמב"ן להוסיף דאין כאן מגע, הרי"ז פשיטא, דמגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא. ועוד צ"ב מדוע לא נחשב שהאם מאהילה על העובר המת, וא"כ יש כאן טומ"מ מדין מאהיל על המת[1]. ועל כן י"ל דיש כאן סברא כללית דאדם לא מקבל טומאה מחלק של עצמו, דדין קבלת טומאה הוא דגוף אחד מטמא את השני, אבל זה אי אפשר שחלק מהאדם יטמא את האדם. ולכן א"א שהעובר יטמא את אמו בשום סוג טומאה, לא במשא ולא במגע ולא מדין מאהיל על המת, דחלק מהאדם לא מטמא את האדם עצמו.
וא"כ לפי"ז א"ש קושית החשק שלמה הנ"ל, דכמו שהעובר המת לא מטמא את אמו דעובר ירך אמו הוא, ה"ה דאינו מטמא את העובר החי, דגם העובר החי ירך אמו הוא. וכמו שהעובר המת אינו מטמא את הלב של אמו ואת הרגליים של אמו, ה"ה דאינו מטמא את העובר החי בהיותם במעי אמם, דהעובר החי הוי כחלק מאמו ואינו מק"ט מחלק אחר של אמו, וכפי שנתבאר בדברי הראשונים, ודו"ק.
♦ ♦ ♦
♦ סקירת ספרים חדשים: זבח פסח, פירוש רש"י למסכת ביצה, היד השמאלית, עקבי ישראל ח"ב♦