סוגיא דנקעים עמוקים עשרה טפחים נמצאת בשלשה מקומות בש"ס – קידושין ס' ע"ב-ס"א ע"א, בבא בתרא ק"ב ע"ב-ק"ג ע"א, וערכין כ"ה ע"א. נדון כאן בסוגיות דקידושין וערכין, שיש עליהן פירוש רש"י. הסוגיא דקידושין כוללת את כל השקלא וטריא של הסוגיא דערכין, אבל יש הרבה הבדלים בין פירושי רש"י לשתי הסוגיות, שעליהם נעמוד.
♦
קידושין ס ע"ב-סא ע"א: "תנן המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה והוינן בה נהי דבהדי ארעא לא קדשו נקדשו באפי נפשייהו וכי תימא כמה דלא הוי בית כור לא חשיב ורמינהו שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה תרקב וחצי תרקב ואפי' רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן משום דלאו בני זריעה נינהו דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים גבוהים ש"מ אי הכי אפילו פחות מיכן נמי הנהו נאגני דארעא מיקרו שדרא דארעא מקרו גבי מכר תנן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדים עמה פחות מכאן נמדדים עמה ואמר מר עוקבא בר חמא אף על פי שאין מלאים מים מ"ט אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן את מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים וכשלשה מקומות הכא מאי להקדש מדמינן לה או למכר מדמינן לה מסתברא להקדש מדמינן לה דאמר לה אנא טרחנא וזרענא ומייתינא".
ערכין כ"ה ע"א: "מתני'. המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה ואם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד אחד בעלים ואחד כל האדם מה בין בעלים לכל אדם? אלא שבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש.
גמרא. היו שם נקעים עמוקים כו' וליקדשו באנפי נפשייהו וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא הוו קדשי והתניא שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אין לי אלא שהקדיש כענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה ותרקב וחצי תרקב ת"ל שדה מ"מ אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים דלאו בני זריעה נינהו דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים ש"מ. אי הכי פחות מכאן נמי הנהו נגאני דארעא מיקרו שידרי דארעא מיקרו".
♦
השינויים בין פירושי רש"י לשתי הסוגיות הם:
א. [ע=ערכין] בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשוויה כשאר הקדישות. [ק=קידושין] בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג שכל שדה אחוזה פדיונו שוה אחת יפה ואחת רעה אבל בזמן שאין היובל נוהג נפדין בשווין.
רש"י מאריך בדין שדה אחוזה בקידושין ולא בערכין, והוא משום שהוא מניח שהלומד ערכין כבר יודע "שכל שדה אחוזה פדיונו שוה וכו' ". ובזה יש לפרש עוד הבדל בין שתי ההערות, שבערכין נקט "פודה אותה בשוויה" – דין בפודה, ובקידושין נקט "נפדין בשווין" – דין בשדה. ונראה שהוא משום שפשטא דלישנא דמתני' בערכין: "נותן בזרע חומר שעורים וכו' ", מדבר בפודה, כלשון פירושו בערכין. אבל בקידושין, מכיון שנחית רש"י לפרש את בחינת גזירת הכתוב בדין שדה אחוזה, והיא מבוטאת במה ש"פדיונו שוה אחת יפה ואחת רעה" שהן תכונות של השדה, המשיך את דבריו בנוגע לשדה ולא בנוגע לפודה. אלא שעדיין צ"ב במה שהוסיף רש"י בערכין בסוף דבריו "כשאר הקדשות", מה שלא עשה בקידושין. ויבואר בהערה ד.
ב. [ק] נקעים. כמין גומות.
בערכין אין דבור מקביל, ועיין לקמן בדברינו לד"ה וליקדשו (נקודה ה).
ג. [ע] אין נמדדין עמה. והן נפדין בשווין...
בקידושין אין דבור מקביל, והוא משום שבקידושין רש"י מבין את הדברים כמשמעם, שאין הנקעים קדושים כלל, כמו שיבואר בהמשך דברינו, ולא ראה צורך לפרש.
ד. [ע] וליקדשו. הנך נקעים באנפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדים עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי.
הקושיא היא למה קיים דין אין נמדדין עמה בנקעים כלל, ולמה נפדים בשוויים. הנקעים צריכים להיות נכללים בדין שדה אחוזה, שהרי הם נכללים גם בהפלאת המקדיש, ואפילו אם מאיזו בחינה הם נחשבים רשות לעצמן, אין בזה נ"מ, שהרי הם בכל זאת יקדשו על ידי הפלאת ההקדש בדין שדה אחוזה כשאר השדה.
ה. [ק] נהי דבהדי ארעא לא קדשי. להיות נמדדים בקרקע שוה להיות קטפרס שלהן נמדד לעלות בחשבון. נקדשו באפי נפשייהו. להיות נמדדין לפי מה שיש בהן ולא יעלה מדרון שלהן בחשבון.
בקידושין לא פירש"י שנקדשו באפי נפשייהו פירושו דליפרקו לפי חשבון חמשים לבית כור, כמו שפירש בערכין. ובפשטות בסוגיא דקידושין לפי רש"י הה"א של המקשן היתה שהנקעים אינם קדושים כלל[1], ודלא כהבנת התוס' ברש"י בד"ה אין נמדדין עמה. והקושיא לפי סוגיא זו היא שליקדשו בדין שדה אחוזה בלי המדרון. ורק בתירוצו של מר עוקבא בר חמא בד"ה דלאו בני זריעה נינהו מזכיר רש"י שאין נמדדין עמה פירושו שאינם נמדדים בדמי שדה אחוזה אלא לפי שוויין, שרק אז, באוקימתת דלאו בני זריעה נינהו, הגיעה הגמרא להבנה זו באין נמדדין עמה.
לפי זה מובן למה רש"י בקידושין הגדיר את נקעים "כמין גומות" ובערכין לא העיר כלום, שכדי להבין את קושית הגמרא בקידושין מוכרחים לדעת שנקעים הם כמין גומות ויש להם מדרון. אבל לפי הסוגיא דערכין הקושיא מובנת אפילו אם לא יודעים בדיוק את צורת הנקעים, ודי לדעת שהם מקום ראוי לזריעה ועמוקים משאר השדה.
רש"י בערכין כתב להדיא שקושית הגמ' "וליקדשו באנפי נפשייהו" היא על מה שכתבה המשנה בנוגע ל"הנך נקעים", אבל בקידושין לא הזכיר נקעים להדיא, ומשמע שהקושיא היא גם על סלעים, וכמו שכתב המהרש"א בקידושין על תוס' ד"ה אי הכי. ובזה אזיל לשיטתו בשתי הסוגיות, שבקידושין המקשן סבר שאין נמדדין עמה פירושו שאינם קדושים כלל, ולכן הקשה שגם נקעים וגם סלעים יהיו קדושים באפי נפשייהו בלי מדרוניהם, כל אחד כדינו. אבל בערכין פירש רש"י שקושית וליקדשו באנפי נפשייהו פירושו שיקדשו בדין שדה אחוזה דוקא, וקושיא זו שייכת בנקעים בלבד, כמו שכתב "בהנך נקעים". ולפי סוגיא זו, פשוט הוא מהתחלת הסוגיא שלסלעים גבוהים י' לעולם לא שייך דין פדיון שדה אחוזה.
נראה שההבדל כאן בין לשונות שתי הגמרות הוא אחת מהסיבות שרש"י פירשן בדרכים שונות, שבקידושין גרסינן "נהי דבהדי ארעא לא קדשי". ולפי רש"י משמעות המילים היא שאין הנקעים נמדדים עם מדרוניהם כרצף אחד ("בקרקע שוה") עם שאר השדה מכיון שהקטפרס מפסיק ביניהם. והיה דוחק (או יותר גרוע) בעיניו לפרש שהכוונה בהן היא "נהי שאינן קדושים בקדושת שדה אחוזה כמו שאר השדה". אבל בערכין לא מופיעות המילים "נהי דבהדי ארעא לא קדשי".
ו. [ע] בענין הזה. בית כור שלם. [ק] בענין הזה. כדי זרע חומר שעורים. לפני שנעמוד על השוני בין לשונות רש"י בשתי הסוגיות יש להעיר שכאן יש חילוק משמעותי בין לשונות שתי הסוגיות עצמן. בערכין גרסינן "וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא הוו קדשי" ובקידושין גרסינן "וכי תימא כמה דלא הוי בית כור לא חשיב". "לא חשיב" משמע שאין כאן חלות קדושה כלל, שאין לתלות את ההבדל בין קדושת שדה אחוזה לשאר הקדשות בחשיבות, שהרי לפעמים פדיון בשוויין עולה יותר מפדיון בחמישים. לפיכך יצא לו לרש"י בקידושין לפרש שעד דברי מר עוקבא בר חמא סברה הגמרא שנקעים עמוקים י' וסלעים גבוהים י' אינם קדושים כלל.
אבל עדיין צריך ביאור בלשון הגמרא בקידושין דמה ענין חשיבות אצל הקדש, הלא הקדש חל אפילו על שוה פרוטה.[2]
רבינו גרשם פירש להדיא בערכין וכן בפירושו לבבא בתרא ק"ג ע"א, שלפי הברייתא, בלי תיבת השדה לא היה לתך קדוש בכלל, אפילו ליפדות בשוויו. ובספרינו קרן דוד לערכין כ"ה ע"א ד"ה וכי תימא כיון דלא הוו בית כור פירשנו שרבינו גרשם סובר שבדין ערכי שדות חידשה התורה ששדה אחוזה הוא סוג נכס מיוחד, שונה משאר נכסים, ואין לנו בו אלא חידושו. ובמקום שלא כתבה התורה דיני הקדש מפורשים לגבי שדה אחוזה, אין לנו לחדש שחל עליו הקדש כלל.[3] ונראה שלפי רש"י זאת היא כוונת הגמרא בקידושין בהוה אמינא "כמה דלא הוי בית כור לא חשיב", שהעובדה שפחות מבית כור אינו קדוש בקדושת שדה אחוזה, אע"ג שבמציאות היא שדה אחוזה ולכאו' דיני קדושת שדה אחוזה ראויים לחול עליו, הוא משום שקדושה זו חלה רק על שדה אחוזה חשובה, בית החומר שעורים הכתוב בתורה, ולכן פירש רש"י שם "בענין זה. כדי זרע חומר שעורים", שמשמע דרגת חשיבות במה שצריך חומר שעורים לזורעו, כלשון הכתוב. אבל בערכין לא הזכירה הגמרא ענין חשיבות, והה"א שם היא שפחות מבית כור אינו קדוש בדין שדה אחוזה מגזירת הכתוב, ולכן פירש"י שם "בענין זה. בית כור שלם" בלי לרמז לשום ענין חשיבות. ולפי סוגיא דערכין, אע"ג שללתך אין דין פדיון שדה אחוזה, בכל זאת נפדה בשויו, שלפי סוגיא זו, שדה אחוזה לא יצאה מכלל שאר הקדשות אלא בדינים שחדשה בו התורה בפירוש, אבל במקום שלא חל הדין המיוחד של פדיון שדה אחוזה, יש לשדה אחוזה דין שאר הקדשות.[4]
על פי דברינו אפשר לפרש למה לשון הברייתא בערכין הוא לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, ואילו בקידושין לא נאמר אלא זרע חומר שעורים בחמישים בלי תיבות שקל כסף. תיבות אלו בערכין הביאו את סתמא דגמרא, לפני דברי מר עוקבא בר חמא, להבין שהברייתא משמיענו חידוש בקצב הפדיון, דלא תימא שפחות מזרע חומר שעורים יפדה בשוויה אלא בחמישים שקל כסף. אבל בקידושין הברייתא משמיענו חידוש בעצם חלות ההקדש, דלא תימא שפחות מזרע חומר שעורים אינה נפדית כלל, ולזה אין צורך להדגיש את סכום הפדיון, ולכן לא הביאה הברייתא את התיבות שקל כסף.
ואולי יש לפרש בענין דומה למה לשון הברייתא בקידושין כולל "ואפילו רובע". תיבות אלו הביאו לידי הה"א שמה שהברייתא באה למעט פחות מבית כור הוא משום חשיבות; הברייתא מדגישה שאפילו שדה קטן כזה, שכמעט אינו חשוב כלל, נכלל בדין קדושת שדה אחוזה. אבל בערכין רואים שאין הה"א תלויה בענין חשיבות, כי שם הברייתא לא הוסיפה את הדוגמא של רובע.
ז. [ע] שדה מה ת"ל. ה"ל למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו'. [ק] שדה מה תלמוד לומר. הוה ליה למכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו' וכתב ואם משדה אחוזתו.
רש"י בקידושין הוסיף תיבות "וכתב ואם משדה אחוזתו", ומשמע שהרבוי לפחות מבית כור הוא ממשמעות תיבת 'משדה', ואילו בערכין משמע שהרבוי הוא מהייתורא. ונראה שבזה הולכות שתי הסוגיות לשיטותיהן לפי רש"י. בסוגיא דקידושין הה"א למעט פחות מבית כור היא משום חסרון בחשיבות מחמת שיעורו הקטן, קמ"ל משמעות תיבת שדה שכדי שתחול חלות קדושת שדה אחוזה לא צריכים אלא קדושת שדה כל דהו ולא יותר. אבל בערכין הה"א למעט הוא משום שאין לנו בדין פדיון שדה אחוזה אלא מה שכתוב להדיא בקרא שהוא בית כור, קמ"ל ייתורא דתיבת שדה שיש להוסיף כל מה שיש לו שם שדה לדין זה.
הרשב"ם בב"ב פירש שהדרשה היא מהפסוק ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו, והוא כגירסת הספרים שלנו בתורת כהנים, כמו שהעיר המגיה על פי' רגמ"ה בב"ב. והרשב"ם הולך בזה לשיטתו שקושית הגמרא שם 'ואמאי לקדשו באנפי נפשייהו' היא שיפדו הנקעים בחמשים כשדה אחוזה ולא לפי שויין, קמ"ל ואם גאול יגאל את השדה שגם שדה קטנה נכללת בדין גאולת שדה אחוזה. אבל לפי רש"י, לסוגיא דקידושין היתה ה"א ששדה קטנה אינה קדושה כלל, ואם כן התורה צריכה לרבות שדה כזה על ידי פסוק שכולל אותה בדין הקדש, ולא על ידי פסוק שמדבר רק בדין גאולה. ולכן נקט רש"י שכוונת הברייתא היא לפסוק 'ואם משדה אחוזתו'. (וגם בסוגיא דערכין, שבה הה"א היא שהנקעים קדושים להיפדות לפי שויים שייך להשתמש בפסוק זה לפי רש"י, ומסתבר שהוא היה מפרש שגם הסוגיא דב"ב מתכוונת לפסוק זה, דלא כרשב"ם.)
ח. [ק] תרקב. חצי סאה. [ע] תרקב. חצי סאה תרי וקב דהיינו שלש קבין שהן חצי סאה.
לא ידעתי למה האריך בפירושו לערכין. (רש"י מפרש שתרקב פירושו תרי וקב בעוד ארבעה מקומות בש"ס).
ט. [ק] דלאו בני זריעה נינהו. וכתב הכתוב זרע ומידי דלאו בני זריעה נינהו אינן נפדים בדמים הללו אלא בשוויה. רש"י בערכין אינו מעיר על תיבות הללו.
כמו שכתבנו לעיל בנקודה ה, לפי הסוגיא דקידושין רק בשלב הזה הגיעה הגמרא למה שסלעים ונקעים קדושים ליפדות בשווין, ועד עכשיו סברה הגמרא שאינם קדושים כלל. ולכן רק בשלב הזה של השו"ט מוסיף רש"י בקידושין "ומידי דלאו בני זריעה נינהו אינן נפדים בדמים הללו אלא בשוויה", שהמקשן היה סובר שאין נמדדין עמה פירושו שאינו קדוש כלל, והקשה שהנקעים וסלעים יהיו קדושים בדין שדה אחוזה מלבד הקטפרס. התרצן מודה למקשן שהשטח מלבד הקטפרס הוא קדוש, אבל הוא סובר שפירוש אין נמדדין עמה הוא שאין להם קדושת שדה אחוזה אלא קדושת שאר הקדשות. אלא שעדיין צריך ביאור למה רש"י בערכין לא הזכיר שמקור המיעוט של לאו בני זריעה מדין שדה אחוזה הוא ממה שכתב הכתוב זרע, כמו שכתב בקידושין.
ונראה ששתי הסוגיות חולקות בהבנת הגמרא בערכין דף י"ד ע"ב: "אמר רב פפא הקדיש טרשין פודן בשווין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו לא גאלן יוצאין ביובל מאי טעמא שדה אמר רחמנא כל דהו".
לפי רב פפא "בית זרע" ממעט טרשין מדין פדיון שדה אחוזה. והנה לעיל נקודה ו הצענו שלפי רש"י הסוגיות דערכין וקידושין חולקות בענין מה היה דין הקדש שדה אחוזה אילו לא חידשה לו התורה דיני פדיון מיוחדים. לפי הסוגיא דערכין שדה אחוזה היה קדוש ליפדות בשוויו כשאר נכסים, ולפי הסוגיא דקידושין, שדה אחוזה הוא סוג נכס מיוחד שאין לנו בו אלא חידושו, ואי לאו שחידשה לו התורה דיני פדיון הקדש, לא היה אפשרות להקדישו כלל.
לפי זה צריך ביאור במה שסובר רב פפא שטרשין נפדין בשוויין, שהרי הגמרא בדף י"ד בהמשך אומר בפירוש שלרב פפא שדה טרשין שנמכר ולא נגאל חוזר לבעלים ביובל ש"אחוזה היא", ולפי הבנתינו בשיטת רש"י בסוגיא דקידושין (והראנו שם שהיא גם שיטת ראשונים אחרים), אם כן "שאחוזה היא", מכיון שנתמעטו טרשין מדין קדושת שדה אחוזה למרות שהן אחוזה, הדין היה צריך להיות שאינם קדושים כלל. אבל זה אינו, שהרי רב פפא ממשיך ואומר "לא גאלן יוצאין ביובל מאי טעמא שדה אמר רחמנא כל דהו". הרי שמתיבת שדה משמע ששפיר אפשר להקדיש טרשין, ומכיון שנתמעטו מדין פדיון זרע חומר שעורים בחמישים, בע"כ שנפדין בשוויין. יוצא אם כן שלפי הסוגיא דקידושין, מכיון שמ"שדה כל דהו" נתרבו טרשין לדין הקדש, מיעוטא דטרשין (וכל קרקע שאינה בת זריעה) מדין פדיון שדה אחוזה מ"בית זרע" הוא גם ריבוי לדין פדיון בשוויין. וזו היא כוונת רש"י בקידושין.
אבל לפי הבנת רש"י בסוגיא דערכין, כשנתמעטו טרשין מדין פדיון זרע חומר שעורים בחמישים מ"בית זרע", ממילא נפדים לפי שוויין ואין צורך לריבוי מיוחד לזה.
יוצא שלפי שתי הסוגיות, רב פפא סובר שטרשין נפדין בשוויין וגם שהם "שדה כל דהו", אלא שלפי הסוגיא דקידושין, הקדש חל עליהן והם נפדין בשוויין משום שהם שדה כל דהו, אבל לפי הסוגיא דערכין הקדש חל עליהן ונפדין בשוויין כי הם בכלל סתם נכסים שאינם שדה אחוזה, ולא ילפינן משדה כל דהו אלא שאם לא גאלן יוצאין לכהנים ביובל.
ואולי אפשר להסביר לפי זה מה שבקידושין לשונו של מר עוקבא בר חמא הוא "הכא בנקעים מלאים מים עסקינן משום דלאו בני זריעה נינהו", אבל בערכין לשונו הוא "הכא בנקעים מלאים מים דלאו בני זריעה נינהו" בלי תיבת משום. לפי הסוגיא דקידושין, נקעים וסלעים נפדין בשוויין משום דלאו בני זריעה נינהו, דהיינו שדרשת "בית זרע אמר רחמנא" אינה מיעוט מדין שדה אחוזה בלבד אלא גם רבוי לדין פדיון בשוויו. אבל בערכין "דלאו בני זריעה נינהו" אינו אלא הסיבה שאינם בדין שדה אחוזה, אבל לא הסיבה שנפדין בשוויין.
לכן, רש"י בקידושין מביא את הדרשה מתיבת זרע להשמיענו שהיא המקור למה ששדה שאינו ראוי לזריעה שייך בין הקדש סתם, אבל לרש"י בערכין אין לדין זה סיבה משלו, והוא שייך לדין הקדש הכללי.
י. [ק] דומיא דסלעים. שסתם סלעים אין ראוי לזריעה דקשה הוא.
אין דבור מקביל בערכין, שבקידושין רק בשלב הזה הגיעה הגמרא לכך שסלעים אינם שייכים בדין שדה אחוזה. (אין לומר שלפני כן סברה הגמרא שגם קרקע שאינה בת זריעה שייכת בדין שדה אחוזה, ודלא כרב פפא בדף י"ד ע"ב, שלא מצאנו מי שחולק על רב פפא.) וי"ל שלפי רש"י בהוה אמינא חשבו כאוקימתת הרא"ש בשמ"ק בערכין ד"ה אי הכי אפילו פחות מכאן נמי (השני) שמדובר בסלע שיש עליו עפר שראוי לזריעה,[5] והא דקרי לה מתני' סלע הוא רק להסביר למה הוא גבוה מהקרקע, ואין זה ענין לטרשין שמזכיר רב פפא שאינם בני זריעה. וכך משמע מלשון רש"י בקידושין "דומיא דסלעים. שסתם סלע אין ראוי לזריעה דקשה הוא", שמשמע שעד שלב זה חשבו שמדובר גם בסלעים שאינם סתם סלעים וראוין לזריעה. אבל בערכין מהתחלת הסוגיא ידעה הגמרא שאין נמדדין עמה פירושו שאין להם דין שדה אחוזה אלא דין שאר הקדשות, וידעה שסלעים שאינם בני זריעה אינם בדין שדה אחוזה, ולא הקשתה הגמרא אלא על נקעים.[6]
יא. בערכין רש"י מפרש תיבת נאגני כספלים וכתב שהמים מתכנסין שם, ובקידושין כתב הנקעים קרויין אגנות הקרקע שהמים "מתמצין לתוכן" כמו וישם באגנות.[7]
יב. בערכין פירש"י שהסלעים הם כמו שדרה של בהמה שגבוהה. אין לשון מקביל בקידושין.
לפי הסוגיא דקידושין, שם אחוזה מוליד שני סוגי הקדש – הקדש שדה אחוזה והקדש שדה כל דהו דטרשין, כמו שכתבנו בנקודה ט. לפי הסוגיא דערכין, שם אחוזה מוליד סוג הקדש אחד, הקדש שדה אחוזה. קדושת טרשין היא הקדושה דשאר הקדשות. אילו היו נקעים וסלעים פחותים מי' קדושים ליפדות בשוויין כהנחת המקשן דמר עוקבא בר חמא, לפי הסוגיא דקידושין קדושת הנקעים וסלעים היתה קדושת "שדה כל דהו", ולפי הסוגיא דערכין הקדושה היתה קדושת שאר הקדשות.
במצב זה, לפי הסוגיא דקידושין הנקעים וסלעים היו דומים לשאר השדה בשתי בחינות: קדושתם היתה תלויה במה שהם שדה וגם במה שהם אחוזה. לפי זה היה עולה על הדעת, שאין טרשין (כגון נקעים וסלעים) ושדה אחוזה בטלים זה בזה בקלות, דומיא דמין במינו שאינו בטל, שהרי אפשר לומר שאפילו אם חלוקים הם בדינם, הרי נובעים כל דיניהם משורש אחד, שהם קדושים בקדושות הנובעות ממה שהם גם שדות וגם אחוזה. לכן הגמרא בקידושין מוכרחת לתרץ שבכל זאת קיימות תכונות בנקעים וסלעים פחותים מי', תכונות שאינן שייכות לצד ההלכתי המופשט אלא לצד החומרי, שמבטלות אותם בתוך שדה האחוזה המסבבם. הנקעים הנמוכים הן נאגני דארעא, המתמצין את מימיהם משדה האחוזה, כמשמעות תיבת אגן שהוא כלי המקבל נוזל הזב ממוצק, ובזה הם מתאחדים עם השדה. הסלעים הפחותים מי' הם כמי שאינם מצד עצמם, כמו שתיארם רש"י בד"ה שידרא דארעא, ואינם נחשבים אלא מקום בתוך השדה שיש בו סלעים.
אבל בערכין המקשן מניח שנקעים וסלעים פחותים מי' צריכים להיות קדושים בקדושה שונה לגמרי מקדושת שדה אחוזה. בין קדושות שונות כאלו אין הוה אמינא שיכולות להתקיים ביחד בקלוּת, ודי בתכונות קלות יחסית כדי לבטלן בשדה. די במה שהנקעים נקראים נגאני דארעא ולא נאגני, ספלים של הקרקע המתמלאים במים כל שהם ולאו דוקא מים המתמצים מהשדה, כדי שיקראו על שם השדה. וגם בסלעים לא צריכים שיפקע מהם שמם כדי שיהיו בטלים לקרקע. הם עדיין סלעים, אלא שהם נקראים גם שידרא דארעא, ודי בזה שיחשבו חלק של הארעא, כמו ששדרת בהמה יש לה שם שדרה ובכל זאת היא חלק של הבהמה.
♦ ♦ ♦