מיגו כבירור מול מיגו ככח הטענה - מחלוקת עקבית בין הרשב"ם והתוספות

פתיחה

אחת הטענות בהן אדם יכול לזכות בדינו היא טענת מיגו, או כלשונה האחר בש"ס: "מה לי לשקר". פירוש הדברים הוא שאדם שנאמן בטענה מסוימת לעניין מסוים, יהיה נאמן גם בטענות אחרות שמעיקר הדין אין נאמנות עליהם, מכיוון שאם היה רוצה לשקר, היה יכול לטעון ממילא את הטענה שהוא נאמן עליה מעיקר הדין.
באחרונים^[1] ניתנו שני הסברים שונים לסיבה שבעטיה אדם נאמן במיגו. האחד הוא מכח הוכחה שנותנת לנו טענתו, כלומר מכיוון שהוא יכול היה לטעון טענה טובה שהוא נאמן עליה מעיקר הדין, והוא טוען טענה אחרת שאינה טובה, יש לנו הוכחה שהוא דובר אמת, שהרי אם הוא היה משקר הוא היה טוען את הטענה הטובה יותר. ממילא יש לנו בירור שהוא צודק. האפשרות השנייה היא שמכיוון שלאדם יש יכולת להיות נאמן בדבריו לעניין מה שהוא רוצה להשיג, הרי שאין זה משנה מה הוא טוען, כיוון שהוא קיבל נאמנות^[2].
נראה שבין ההסברים הללו צריכים להיות שני הבדלים עיקריים בתוקף הנאמנות במיגו למעשה:
האחד הוא במקרה שקיים ספק סביר שמא האדם טען את הטענה הזו מכיוון שהייתה לו סיבה לא לטעון את הטענה שבה הוא היה נאמן מעיקר הדין. לפי ההסבר הראשון שוב אין כאן הוכחה שטענתו זו נכונה, אך לפי ההסבר השני כל עוד אין יסוד מוצק לחשש שהוא משקר, הוא עדיין נאמן, מכיוון שסוף כל סוף יש לו נאמנות לזכות בדין זה.
ההבדל השני הוא במקרה הפוך: כאשר הטענה החדשה נותנת יותר מאשר הטענה הקודמת, אך אף על פי כן לא היתה לו סיבה לטעון דווקא אותה - אם מיגו זה הוכחה, הרי שנאמין לו גם כלפי הדבר הנוסף, ואילו אם מיגו זה כח נאמנות, הרי שעל הדבר הנוסף מעולם לא היתה לו נאמנות.
במאמר זה ברצוני לדון במספר מחלוקות של הרשב"ם והתוספות הקשורות לענייני מיגו^[3], ולהראות שהרשב"ם סובר שמיגו פירושו כח הנאמנות, ואילו לדעת התוספות מיגו פירושו הוכחה שהוא דובר אמת.
♦

מיגו בשטר מזויף

הגמרא בבבא בתרא דף ל"ב: מביאה מקרה: "ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא. אמר ליה: שטרא זייפא הוא. גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו. אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת, אהאי שטרא? האי שטרא חספא בעלמא הוא".
הגמרא דנה בקונה שהציג שטר מכירה, ולאחר שטען המוכר ששטר זה מזויף והוא מעולם לא מכר את הקרקע, הודה הקונה בפני רבה שהוא זייף את השטר, אך טען שהוא עשה זאת מכיוון שהשטר המקורי אבד. דעת רבה הייתה שיש להעמיד את הקרקע בידי המוכר מכח מיגו, שאם קונה זה היה שקרן, היה נשאר בטענתו המקורית שהשטר כשר. לעומתו סבר רב יוסף להוציא את הקרקע מהקונה, מכיוון שטענתו המקורית מסתמכת על שטר מזויף.
ובביאור דברי רב יוסף, מדוע הוא אינו מקבל את המיגו שיש לקונה, נחלקו הרשב"ם והתוספות. אומר הרשב"ם (שם ד"ה אמאי): "האי שטרא חספא בעלמא הוא, וכיון דאודי אודי, ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות אמת, אותה שהוא טוען ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען, דאמרינן מיגו, אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים, שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא, והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא? והלא מודה שהשטר פסול, והודאת בעל דין כמאה עדים, ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר".
כלומר הרשב"ם טוען, שמכיוון שהקונה הודה שטענתו הראשונה הייתה שקרית, שוב אין לו מיגו. וזה שונה מטענת מיגו רגילה, שם הוא ישר טוען את הטענה השניה, ואינו אומר במפורש שהטענה שיכול היה לטעון אינה נכונה. ומסביר הקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג' אות י"ב) את כוונתו, שמכיוון שכח המיגו שלו נובע מיכולת הטענה הראשונה, וטענה זו מסתמכת על כך שיש עדים שהשדה שלו. אך בטענתו עכשיו הוא מודה שאין לו כלל עדים, ואם כן הוא בעצמו מבטל את יכולת הטענה הראשונה, וממילא אין לו כלל כח נאמנות כדי לזכות.
לעומתו אומרים התוספות (שם ד"ה "אמאי") באחד מההסברים לדברי רב יוסף: "ונראה לר"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא".
זאת אומרת, שכיוון שכבר הוכח שהקונה משקר, וללא השקר שלו לא היה לו מיגו, לא יתכן שנאמין לו על סמך השקר שהוא דובר אמת.
ונראה שהתוספות סוברים שמיגו זה הוכחה שהוא דובר אמת, ולכן רב יוסף מתנגד כאן לשימוש במיגו, כיוון שלא יתכן שתהיה הוכחה על אדם שהוא דובר אמת, מכח זה שהוא שיקר, שהרי מול הבירור לכאורה שיש כאן, ניצבת הוכחה נגדית שהוא שקרן.
♦

מיגו לפטור מייבום

הגמרא בבבא בתרא דף קל"ד: דנה בנאמנות של בעל קודם מיתתו לפטור את אשתו מייבום בטענה שיש לו בנים, ומסיקה: "א"ר יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו זה בני נאמן? הואיל ובידו לגרשה." זאת אומרת, שמכיוון שיש לו אפשרות לגרש את אשתו ולפוטרה מייבום במעשה, יש לו גם כן נאמנות לטעון שהיא פטורה מייבום בלי שיגרשה.
אמנם לכאורה יש חילוק בין היתר לשוק משום גירושין לבין היתר לשוק משום שיש לו בנים, מכיוון שגרושה אסורה לכהן, ואילו אלמנה רשאית להינשא לו. ונחלקו הראשונים בשאלה, האם במקרה שהוא אמר שיש לו בנים ולכן אשתו אינה זקוקה ליבם, אך כל כוח נאמנותו הוא מצד מיגו שיכול היה לגרשה, אשתו תהיה מותרת לכהן או לא.
הגמרא בדף הבא אומרת: "ההוא דהוה קא שכיב, אמרו ליה אתתיה למאן? אמר להו: חזיא לכהנא רבה. אמר רבא: מאי ניחוש לה, הא אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן".
זאת אומרת, שבעל לפני פטירתו אמר שאשתו מותרת אפילו לכהן ואינה זקוקה ליבם, ורבא אמר שאין חשש, מכיוון שבעל נאמן לטעון שגרש את אשתו.
על כך אומר הרשב"ם (ד"ה חזיא לכהנא): "לאו דוקא, אלא שמותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם, ומיהו לכהנא אסירא, דהא על ידי מגו דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מהימנינן כדמפרש ואזיל".
משמע מדבריו, שבמקרה הנידון אמר הבעל שמותרת מכוח שיש לו בנים, ואף על פי כן אסורה אשתו לכהן, מכיוון שכוח נאמנותו הוא מצד מיגו שיכל לטעון שגרשה, ואז בוודאי הייתה אסורה לכהן, ולא ייתכן שיהיה נאמן במיגו יותר ממה שהיה נאמן אם היה טוען את טענתו המקורית.
לעומתו אומרים התוספות (ד"ה חזיא): "דהא אף לכהן הדיוט אסירא. דהא מטעם שאמר גרשתיה היה מתיר, ולא שהיה אומר שהיו לו בנים, דאם כן היה נאמן".
זאת אומרת, שהבעל אמר שגרש את אשתו ולכן היא אסורה לכהן, אבל אם היה אומר שיש לו בנים הייתה מותרת לכהן. וקשה, הרי כל כוח נאמנותו זה מצד שהיה יכול לטעון שגרש את אשתו, ואיך יתכן שבטענתו הנוכחית יהיה יותר נאמן?
על כך אומר הרמב"ן (קל"ד: ד"ה מפני מה): "וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גירושין, דהא אי מגרש לה אסורה לכהן, ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן...? ואיכא למימר... דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן, והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותינשא לישראל, וכשבאין לפנינו, על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה, וכיוון שהותרה הותרה, שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען – מותרת אף לכהן".
זאת אומרת, למרות שבטענתו המקורית של הבעל הייתה האישה אסורה לכהן, מכיוון לבעל כלל אין אינטרס שתהיה אשתו מותרת לכהן, וכל רצונו הוא להתירה לשוק, לא אכפת לנו כלל שבטענתו הנוכחית הוא נאמן יותר.
מוכח מכאן שהרמב"ן (וממילא גם התוספות, המתירים לכהן) סובר שמיגו זה הוכחה שהוא דובר אמת בטענתו זו, וממילא ברגע שההוכחה טובה (אם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה השניה, ולא אכפת לו מהרווח של ההיתר לכהונה) הוא נאמן בטענתו הנוכחית ולכל טענתו.
לעומת זאת, הרשב"ם סובר שמיגו זה נאמנות מכוח מה שהיה יכול לטעון, וממילא לא נוכל להאמין לו יותר מטענתו המקורית, גם אם אין לו שום אינטרס להוסיף, כיוון שהנאמנות אינה על מה שהוא טוען עכשיו, אלא על מה שהוא היה יכול להשיג^[4].
אלא שהרשב"ם לכאורה סותר את עצמו, כיוון שמיד לאחר הדברים מהם משמע שכשאומר שיש לו בנים אשתו אסורה לכהן, הוא אומר (ד"ה האמר ר' חייא): "והאי נמי הכי קאמר: גרשתי את אשתי וחזיא לעלמא. ומיהו לכהנא אסירא, דהא לא פטרינן לה אלא בטענת גרשתי את אשתי, וגרושה פסולה לכהן, שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים, דהא מוחזק לן בגוויה דאין לו בנים, ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה על ידי מגו דמצי פטר לה בגט, הלכך הכי קאמר גרשתי את אשתי, ונאמן הוא דאי בעי מגרש לה".
ומשמע מדבריו שאם היה טוען יש לי בנים היה נאמן להתירה לכהן, אף במקרה שכל נאמנותו היא מכח מיגו.
וכן דייק המהרש"א מדברים אלו, ויתירה מכך, הוא טוען שהתוספות אומרים בדיוק להיפך וסוברים שבטענת יש לי בנים נאמן רק לפטור מיבם ולא להתיר לכהן. ונראה שכוונתו לתוספות בדף קל"ד: (ד"ה הואיל ובידו לגרשה), האומרים: "אף על גב דהאי מגו לא חשיבא, שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה, והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה, מכל מקום חשיב מיגו לפטרה מיבם".
אך ניתן לפרש את כוונתם שבסופו של דבר נאמן גם להתירה לכהן בטענתו החדשה, וכמו שאמרו התוספות בדף קל"ה. שהובא לעיל.
אמנם את הסתירה בדברי הרשב"ם יש ליישב, ולכן מוחק הב"ח בהגהותיו (על ד"ה חזיא לכהנא), את המילים "מיגו דבעל", באופן שגם הד"ה הראשון של הרשב"ם יאמר שנאמנות הבעל היא בטענת גרשתי את אשתי, ולא בטענה אחרת (יש לי בנים) שיהיה נאמן בה במיגו שיכול היה לומר שגרש את אשתו. וכן נראה מדברי הקובץ שיעורים הנ"ל (באות י"ג), שהרשב"ם סובר שמותרת גם לכהן בטענת יש לי בנים. ולדברינו זה הפוך משיטתו בכל מקום?
אלא שגם בספר קצות החושן סי' קמ"ו ס"ק י"א כתב שלדעת הרשב"ם אסורה לכהן, וכפי שעולה מדבריו הראשונים ללא הגהת הב"ח. לכן נראה ליישב את הסתירה בדוחק, ולומר שיש בדברי הרשב"ם ב' דברים שונים: אם היה טוען שיש לו בנים מכוח שהיה מוחזק לנו ככזה, הייתה אשתו מותרת לכהן וזה הכוונה בתחילת דיבורו השני. ממשיך הרשב"ם ואומר, שבנוסף לכך גם מכח מיגו אינו טוען, אך גם אם היה טוען לא הייתה מותרת לכהן, כפי שהוא כבר אמר מקודם. ובסופו של דבר הוא חוזר בו ממה שאמר מקודם שנאמנותו במיגו, שזו הייתה ההווא אמינא של הגמרא לגבי המקרה, אך מזה שאם נאמן במיגו היא אסורה לכהן הוא אינו חוזר.
♦

מחזיק שטען שקנה מקונה

הגמרא בבבא בתרא דף ל. מביאה מקרה: "ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה, דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא, ואת לא זבינתה מינאי? זיל, לאו בעל דברים דידי את. אמר רבא: דינא קאמר ליה".
ומסבירים הראשונים (עיין רשב"ם דף ל: ד"ה "אמר ליה", ובזה לא נחלקו עליו), שמדובר במקרה שלא החזיק הקונה ג' שנים, אלא שגם לא הייתה חזקת מרא קמא למערער, והמחזיק עכשיו מודה שזה היה בעבר של המערער, אלא שאין לו מיגו שהיה יכול לומר לא היית בעלים מעולם, מכיוון שהוא לא יודע את האמת אם זה שמכר לו קנה מהמערער.
ונחלקו הרשב"ם והתוספות בשאלה מה הדין אם המחזיק היה מביא עדים שזה שמכר לו דר בה יום אחד, באופן שאותו מוכר היה נאמן לטעון שקנה, שהרי יש לו מיגו שיכול היה לומר שהמערער לא היה מעולם בעלים.
אומר הרשב"ם (שם): "והכא בהאי עובדא, אפילו אם באו עדים שהחזיק בה יום אחד אותו המוכר, אבל אין יודע אם לקח אותה אם לאו, אינו מועיל כלום, מאחר שזה לא החזיק שלש שנים, וגם הראשון אין לו שטר מכירה מן הבעלים".
לעומתו אומרים התוספות (דף ל. ד"ה לאו קמודית): "ובעובדא דידן, אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא, נראה לרשב"א דהוה לאוקומי לארעא בידיה, אף על גב דליכא מיגו, מכל מקום טענינן ללוקח, מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך, במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם".
קצות החושן (סי' קמ"ו ס"ק י"א) הסביר שמחלוקתם תלויה במחלוקת שהובאה לעיל לגבי מי שטען שיש לו בנים, שנאמן במיגו שיכול היה לגרש, האם נאמן גם להתירה לכהן. והוא מבאר את הדברים: לדעת הרשב"א בתוספות המוכר נאמן למכור לכל העולם, כולל ללוקח שהודה, אף שכוח נאמנותו נובע מהמיגו שיכול היה לטעון כלפי המערער שלא הייתה שלו מעולם, וכלפי הלוקח הוא כבר לא יכול לטעון טענה זו, שהרי הודה. וזאת, משום שלא אכפת לו כלל למי הוא מוכר את הקרקע, וכלפי אחרים הוא יכול לטעון זאת. לעומתו, לדעת הרשב"ם, כיוון שבטענת "לא הייתה שלך מעולם" לא היה נאמן כלפי הלוקח שהודה, הרי שגם בטענה שקנה מהמערער, בה הוא נאמן במיגו, לא יהיה נאמן.
ומסביר הקובץ שיעורים (שם) שזה תלוי באותה חקירה, האם מיגו זה הוכחה, וממילא כיוון שלא אכפת לו זו הוכחה גם לקונה בפועל, או שמיגו זה נאמנות על טענה שיכול היה לטעון, וכלפי הלוקח הוא לא יכול היה לטעון טענה זו.
אמנם לפי הסבר זה, יש לומר שלכו"ע מעבירים את כל כח המוכר ללוקח, ואף במקרים שהלוקח עצמו לא יכול היה לטעון, ורק נחלקו בשאלה האם למוכר עצמו יש כח לטעון כלפי לוקח זה. אולם, ניתן גם לטעון שלמוכר לכולי עלמא יש מיגו, ורק נחלקו בגדרי טענינן ללוקח, ולפי זה אין סוגיא זו קשורה כלל לחקירה שהעלינו בפתיחה^[5].
♦

מיגו נגד קול ומיגו דהעזה

הגמרא בבבא בתרא דף ל"ג. מביאה מקרה: "רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי. א"ל אביי: אימא לי איזי, גופא דעובדא היכי הוה? אמר ליה: ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי, והוה לי זוזי אחריני גביה, ואכלתה שני משכנתא, אמינא, אי מהדרנא לה ארעא ליתמי ואמינא דאית לי זוזי אחריני גבי דאבוכון, אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אלא אכבשיה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזי, דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא, כי אמינא דאית לי זוזי גבייכו מהימננא. אמר ליה: לקוחה בידי לא מצית אמרת, דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא, אלא זיל אהדרה ניהלייהו, וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו".
רבא בר שרשום רצה להשאיר תחת ידו קרקע של יתומים שהייתה ממושכנת אצלו מאביהם, מכיוון שהיה לאביהם חוב אחר כלפיו. טענתו הייתה, שמכיוון שיש לו מיגו שהוא היה יכול לטעון שהוא קנה את הקרקע הזו^[6], הוא יכול גם להחזיקה בתור פרעון שטרו ולהיפטר משבועה. ענה לו אביי שאין זה מיגו טוב, מכיוון שיצא קול על הקרקע שהיא של היתומים, והוא לא היה יכול לומר שקנה אותה.
בהסבר מהות הקול והסיבה שאין מיגו נחלקו הרשב"ם והתוספות. אומר הרשב"ם (שם ד"ה אמר ליה): "כיון דידיעא מילתא דבמשכנתא איתנחית בה, לא מצית למיטען לקוחה היא בידי, דהא איכא קלא ועדות דארעא דיתמי היא, דהשתא שלימו שני משכונתא, וכיון דידעת דאית קלא עלך דארעא, דא משכנתא היא גבך ולא לקוחה, אין לך מחאה גדולה מזו, והיה לך להזהר בשטרך".
זאת אומרת שלפי הרשב"ם אם היה טוען לקוחה היא בידי לא היה נאמן, מכיוון שידוע שהקרקע הייתה של היתומים והגיעה לידו בתורת משכנתא, וממילא אין לו מיגו.
לעומתו אומרים התוספות (שם ד"ה לקוחה): "אף על גב דאי הוה אמר לקוחה היא בידי הוה נאמן, מכל מקום לא הוי מיגו, והכי פירושו דלא מצית אמרת: לא היית יכול להעיז פניך ולומר כן, כיון דנפק קלא ואין כאן מיגו".
כלומר, אם הוא היה טוען שהיא לקוחה בידו היה נאמן, אך מיגו אין כאן, מכיוון שאנו אומרים שהוא אינו מעז לטעון את הטענה הראשונה, מכיוון שיש כנגדה קול, והוא מפחד לטעון כנגד הקול.
ולכאורה דברי התוספות נראים, משום שאם כדברי הרשב"ם שאין לו כלל אפשרות לטעון "לקוחה היא בידי", מה ההווא אמינא של רבה בר שרשום שהיה נאמן במיגו? וצריך לומר שהרשב"ם נאלץ לטעון כך, כיוון שאם הוא היה נאמן בטענת "לקוה", הוא גם היה נאמן במיגו, אף על פי שעדיף לו לטעון את הטענה שהוא טוען עכשיו.
ונראה לתלות את מחלוקתם בחקירתנו, כלומר שלדעת התוספות מיגו הוא הוכחה לכך שאינו משקר, שהרי אם הוא היה שקרן הוא היה מעדיף לטעון את הטענה האחרת שהיא הטובה. ולכן כשיש לנו סיבה לומר שהוא רצה לטעון דווקא את טענתו העכשווית, ולא את הטענה שהוא היה יכול לטעון, כגון בעניינינו שהוא מפחד לטעון כנגד הקול, לא יהיה לו מיגו. לעומת זאת, לדעת הרשב"ם מיגו פירושו נאמנות לטעון טענות שהוא יכול לזכות בהם, ואין זה משנה מה הוא טוען, ולכן הוא צריך לומר שמדובר שגם את טענתו הראשונה הוא לא היה יכול לטעון.
וניתן להביא הוכחות ממקומות נוספים בתוספות שלא אומרים מיגו במקרה שהאדם מפחד לטעון את טענתו המקורית, מכיוון שבה הוא צריך להעיז יותר מהטענה שטוען עכשיו, שניתן לומר שזה מחמת הסיבה שמיגו מהווה הוכחה לאמיתות דבריו, וכשיש סיבה לומר מדוע הוא טוען כך ולא אחרת בטלה ההוכחה^[7].
בבבא בתרא דף ה:, על הגמרא האומרת שאדם שלווה כסף מחבירו וקבע לו זמן ובא בסוף הזמן לגבות וטוען חבירו שפרע, שאינו נאמן, אומרים התוספות (בד"ה הראשון בעמוד): "ואם תאמר מכל מקום נפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו, דאי בעי אמר פרעתיך עתה?... אין זה מיגו דלא חציף איניש למימר פרעתיך היום, אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת".
כלומר הוא לא נאמן לטעון שפרע לפני הזמן במיגו שהיה יכול לטעון שפרע עכשיו, מכיוון שאם הוא משקר הוא לא מוכן לטעון שפרע עכשיו, שחבירו יודע שהוא משקר, ובניגוד לטענה שפרע לו קודם, שיכול לטעון שחבירו שכח, ויש כאן פחות העזה^[8].
גם בדף מ"ו. מקשים התוספות על המשתמע מדברי הגמרא שאומן שלא עבר זמן תשלום שכרו נוטל את שכרו אף כשאין עדים שנתחייב לו, למרות שיש לו מיגו שיכול היה לומר שלא נתחייב לו מעולם, וזה מועיל, כמו שמופיע בשבועות דף מ"ה: על כך עונים התוספות באחד מתירוציהם: "ועוד דהכא ליכא האי מיגו, כיון שמודה במקצת, ואי אמר לא שכרתיך מעולם הווי כופר בכל, וחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".
כלומר הגמרא מדברת (כמו שרואים שם) שבעל הבית מודה בחלק מהחיוב, ואילו אם הוא היה טוען שלא נתחייב לו מעולם הוא היה כופר בכל, וחזקה אדם לא מעיז לכפור בפני בעל חובו, אלא במקצת משום השתמטות^[9].
דברים דומים מופיעים גם בתוספות בשבועות דף מ"ה. ד"ה קציצה.
אמנם בבבא בתרא דף נ"ב: (ד"ה דברים) אומרים התוספות דברים הפוכים: "וא"ת דתנא בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד): המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, והשתא אפי' לא יצא שם גנבה יהא נאמן לומר שגנבוה, מיגו דאי בעי אמר השאלתי לך...? ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר…".
כלומר התוספות מקשים מדוע אדם לא נאמן לומר על ספרים שביד אחר שהם גנובים במיגו שיכול היה לומר שהשאילם לו ולקבלם, והם אומרים שלא ניתן לתרץ שאם היה אומר שהשאילם חבירו מכיר בשקרו ויש העזה, ולכן הוא מעדיף לטעון שחבירו קנה מגנב, שבזה אף אם הוא משקר, אין חבירו יודע, כיוון שמיגו דהעזה הוא מיגו טוב^[10].
ונראה שזו גם המחלוקת בין תירוצי התוספות בבא קמא (דף קי"ב. ד"ה ולא), על הגמרא האומרת שיתומים שאביהם גזל חפץ, פטורים אם טוענים: "גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין". ומעירים התוספות: "מיגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך, אי נמי כגון שאין עדי גזילה אלא הודאת הבנים בלבד".
והנה, הרא"ש (ב"ק פ"י סי' א') ובעקבותיו הטור (סי' שס"א) הביאו רק את תירוצם השני של התוספות, ומעיר הסמ"ע (שם ס"ק י"ג) שמיגו שהחזרנו הוא מיגו דהעזה, ולכן הם מביאים רק את התירוץ השני שמיגו אביהם לא גזלה, שבזה אין העזה, שכן מדובר בתביעה נגד אביהם ולא נגדם. ולפי דבריו עולה ששני תירוצי התוספות נחלקו בשאלה אם אומרים מיגו דהעזה לאיפטורי מממון^[11].
אמנם בכל אופן אנו מוצאים בכמה מקומות בתוספות, שלא אומרים מיגו דהעזה להוציא ממון, ונראה שזו גם הסיבה שלא אומרים מיגו נגד קול, ואף שמהנתיבות בכללי מיגו כלל י"ב משמע שזה דווקא במיגו נגד קול ולא בכל מיגו דהעזה, הרי מהרא"ש בסי' י"ח (שמביא עוד דוגמא שאינה נגד קול), משמע שהיסוד הוא כללי במיגו דהעזה^[12].
♦

מיגו בשבועה

בבבא בתרא דף ל"ג:^[13] מובא מקרה: "ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה. אתא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב ר' אבא קמיה. אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה. אמר ליה: אין, חטפי ודידי חטפי. אמר רבי אמי: היכי נידיינוה דייני להאי דינא? לישלם- ליכא תרי סהדי. ליפטריה- איכא חד סהדא. לישתבע- הא אמר מיחטף חטפה, וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן? אמר ליה רבי אבא: הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם".
מדובר באחד שחטף לשון של כסף מחבירו ובא עד אחד והעיד על כך, באופן שאם היה מכחישו וטוען שלא חטף הוא היה צריך שבועה להכחיש את העד, אך הוא הודה בחטיפה, אלא שטען שזה שלו. והנה, אם ב' עדים היו מעידים שחטף, הוא לא היה נאמן לטעון שחטף את שלו, אך כאן היה רק עד אחד, ור' אמי התלבט כיצד לפסוק: אם יחייבו ממון, הרי הוציא ממון על פי עד אחד, להישבע להכחיש את העד אינו יכול כיוון שאינו מכחישו, ולהיפטר בלי כלום גם אינו יכול, מכיוון שיש עד אחד המחייבו. ענה לו ר' אבא שמכיוון שהוא חייב להישבע ואינו יכול, הוא צריך לשלם.
ולכאורה קשה, מדוע לא נאמין לו שחטף את שלו, במיגו שיכל לטעון שלא חטף כלל ואז היה פטור בשבועה?
אומר על כך הרשב"ם (דף ל"ד. ד"ה לישתבע): "דהא לית ליה למימר לישתבע דדידיה חטף, שאין זו שבועה המוטלת עליו, ולמפטריה בלא כלום אי אפשר, שהרי הורע כחו של מיגו".
זאת אומרת שמיגו אין כאן מכיוון שבטענתו המקורית היה נשבע ועכשיו שטוען שלא חטף לא נשבע, ולא שייך לחייבו שבועה על מה שטוען, כיוון ששבועה כזו לא מוטלת עליו.
לעומתו מוכיחים התוספות (שם ד"ה הוי) שניתן להאמין לאדם במיגו אף על פי שבטענתו המקורית היה מחויב שבועה, אם ישבע עכשיו על מה שטוען: "וא"ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי? וכי תימא דהא לא חשיב מיגו, דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא, לא היא, דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן דף ע ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה, מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה, אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא".
זאת אומרת שמצאנו מקרה בו אדם נאמן במיגו, אף על פי שעל הטענה המקורית היה חייב שבועה, וישבע על מה שטוען^[14]. ולכן התוספות נאלץ לענות תשובות אחרות מדוע אין מיגו כנגד עד אחד שמכחישו.
ונראה לתלות את מחלוקתם בחקירתנו, שלדעת הרשב"ם שמיגו הוא נאמנות שנתנו לו לזכות כמו שיכל לזכות בטענתו המקורית, הרי כאן בטענתו המקורית יכל לזכות רק בתנאי שישבע להכחיש את העד, וממילא כאשר אינו עושה זאת, אף אם נשבע שבועה אחרת, על זה הוא לא קיבל כוח, והדברים מדוקדקים בדבריו: "שאין זו שבועה המוטלת עליו". לעומת זאת לדעת התוספות נאמנותו במיגו היא מכוח הוכחה שאינו משקר, וממילא ברגע שהוא נשבע באותה רמה שהיה צריך להישבע בטענתו המקורית, אין זה משנה שזו לא אותה שבועה, כיוון שיש לנו הוכחה שהוא דובר אמת.
♦

מיגו למפרע

במספר מקומות כותבים התוספות שמיגו למפרע לא אמרינן, כלומר כאשר לאדם הייתה אפשרות לטעון דבר שבו יהיה נאמן, אולם עכשיו אפשרות זו כבר לא קיימת, לא יכול להיות נאמן בטענה על סמך זה שבעבר היה יכול להיות נאמן בה במיגו שהיה טוען את הטענה השנייה.
המקור הראשון הוא בכתובות דף פ"ה. שם מספרת הגמרא על אישה שתפסה שטרות של יתומים שהיו מופקדים אצלה תמורת חוב שהיה אביהם חייב לה, שאין תפיסתה מועילה, כיוון שאין עדים שתבעה אבי היתומים והודיעה לו שהיא תופסת (שאז נחשב שתפסה מחיים והתפיסה מועילה). מקשה על כך התוספות (ד"ה אית לך): "ואם תאמר, ואמאי צריכה סהדי, ניהמני לדידה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי?... ואומר ר"י דלא חשיב מיגו, הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא, ומשום דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא, לא מהימנא השתא, דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה, ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינה מחיים, מדלא טענה מעצמה".
כלומר בזמן שטענה שתפסה מחיים לא ידעה שזה צריך להיות על ידי תביעה ובלי זה (אף אם נאמין לה שהיא דוברת אמת במיגו שיכלה לומר שקנתה אותם) אין תפיסתה נחשבת, ולאחר שטוענת את הטענה שאם נאמין לה תזכה (שבאמת תבעוה מחיים וסירבה לתת), כבר לא קיים המיגו, כיוון שהודתה שהשטרות לא שלה.
המקור השני בו אומר התוספות שלא אומרים מיגו למפרע הוא בכתובות דף ק"ט: שם אומרת המשנה שאדם שמכר שדה לחבירו, ובגבולות השדה כתב ששדה שלו הגובל בה הוא גבול המכירה, אין מי שחתום על השטר בתור עד יכול לבוא ולערער על השדה הגובל ולטעון שהיא שלו, מכיוון שחתם על כך שהיא של המוכר^[15]. ואומרת על כך הגמרא שאם אותו עד טוען שקנה את השדה הזו לאחר מכן, נאמן.
ואומר רש"י (ד"ה נאמן): "דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו, אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר, והרי חזר ואמר לקחתיו".
כלומר שיש לו מיגו שיכל לא לחתום כלל, ולכן נאמן לומר שקנה אחר כך. על כך מקשה התוספות (שם ד"ה אם טען): "תימה אמאי נאמן, הואיל והודה דלאו שלו הוא היאך יכול לטעון שוב חזרתי ולקחתי? וכי תימא דנאמן במיגו דאי בעי לא הווה חתם ולא הוה מוודה, לאו מילתא היא, דבכי האי גוונא לא אמרינן מיגו, כדפירשנו לעיל בפרק הכותב...?"
זאת אומרת שלא יתכן לומר כדברי רש"י שיש לו מיגו שיכל לא לחתום, כיוון שהוא כבר חתם בעבר, והטענה שקנה היא רק עכשיו.
דברים דומים מובאים גם בתוספות בבא בתרא דף ל. ד"ה לאו קמודית.
ונראה לתלות את מחלוקתם של רש"י ותוספות בשאלה האם אומרים מיגו למפרע בחקירתנו בבירור מהות המיגו, שלדעת התוספות מיגו זה הוכחה לכך שהוא דובר אמת, ובשעה שטוען את הטענה בה הוא רוצה שיאמינו לו, אין כל הוכחה שהוא דובר אמת, שהרי גם אם היה טוען את הטענה המקורית עכשיו הוא לא היה נאמן.
לעומת זאת דעת רש"י היא שמיגו הוא נאמנות לזכות, ומכיוון שהייתה לו נאמנות כזו בעבר היא ממשיכה להתקיים, כיוון שרק על פיו התבטלה הנאמנות, והוא יכול להחזירה^[16].
ויתכן לומר שהרשב"ם יסבור בזה כדעת רש"י זקנו שאומרים מיגו למפרע, מכיוון שהוכחנו לעיל ששיטתו היא שמיגו הוא נאמנות בטענה^[17].
♦

סיכום

במאמר זה ניסינו לפתח את החקירה הנמצאת בקובץ שיעורים ובעוד אחרונים, האם הנאמנות שיש לאדם במיגו נובעת מכך שאם אדם בחר בטענה הגרועה בשעה שיכל לטעון טענה אחרת, הרי שיש כאן הוכחה שהוא דובר אמת, או שמכיוון שאדם קיבל נאמנות על סמך טענה מסוימת, יש לו נאמנות בכל טענה שהוא יטען לזכות באותה נאמנות שהייתה לו, כל עוד אין לנו סיבה להניח שהוא משקר.
ראינו שבחקירה זו יש שני חילוקים עיקריים: האחד הוא רמת ההוכחה הנדרשת: לצד הראשון בחקירה, עלינו להיות משוכנעים שאין לו שום סיבה, ואפילו זניחה יחסית, לטעון את הטענה הזו ולא האחרת, כיוון שאם יש אין כאן הוכחה, לעומת הכיוון השני, בו אין צורך בהוכחה שהוא דובר אמת, אלא מספיקה העובדה שהוא נאמן לטעון טענות שאינן חשודות באופן מהותי כשקר.
החילוק השני הוא על מה מאמינים לו בטענתו: לפי הצד הראשון ברגע שהאדם נאמן הוא נאמן לכל דבריו, כיוון שכח נאמנותו נובע ממה שהוא טוען עכשיו, לעומת הצד השני בו לא יכול להיות שיהיה נאמן יותר מטענתו המקורית, שהרי נאמנותו נובעת מכוחה.
הראנו לאורך שורה של מקרים, שהתוספות סברו כצד הראשון בחקירה, לעומת הרשב"ם שסבר כצד השני:
א. במקרה שאדם מודה שהשטר שבידו מזויף, אך טוען שהיה לו שטר אחר, שלדעת רב יוסף אין לו מיגו. הרשב"ם סבור שזה מכיוון שלפי דבריו, מעולם לא הייתה לו טענה מקורית שהיה נאמן בה, ואילו לתוספות הסיבה לכך היא שמכיוון שהוכח ששיקר, שוב איננו יכולים להניח שהוא דובר אמת.
ב. מי שטוען שיש לו בנים על מנת לפטור את אשתו מייבום, שנאמן מכוח שיכל לגרשה, ואז הייתה אסורה לכהן. לדעת הרשב"ם גם בטענה זו אסורה לכהן ואינו מקבל יותר נאמנות מהדבר המקורי, ואילו לתוספות היא מותרת לכהן, כיוון שלא אכפת לו למי תינשא, אין ההיתר הנוסף לכהן מפחית מההוכחה לאמיתות דבריו^[18].
ג. מי שהודה שקרקע הייתה של המערער (ואין לו חזקת מרא קמא, אך גם אין למחזיק חזקת ג' שנים) וטוען שקנה אותה מאחר שדר בה יום אחד, לרשב"ם מוציאים מידו, אף שהמוכר היה נאמן במיגו לטעון שקנה מהמערער, כיוון שהקונה לא יכל כבר לטעון את הטענה המקורית שהרי הודה, ואילו לתוספות הקונה מקבל את כח המיגו של המוכר. ולפי הקצות לכולי עלמא טוענים ללוקח את מה שהמוכר יכל לטעון, אלא שנחלקו אם יש לו מיגו גם כלפי למכור לקונה זה מכיוון שלא אכפת לו, וכמקרה לעיל.
ד. לדעת התוספות לא אומרים מיגו כשנגד הטענה המקורית יש קול (ויתכן שאף בכל מקום כאשר בטענתו המקורית היה צריך להעז יותר מטענתו העכשווית), מכיוון שכבר אין הוכחה שהוא דובר אמת מכך שיכל לטעון את הטענה המקורית, שהרי מעדיף לטעון את הטענה העכשווית. לעומתו לרשב"ם אין בעיה בכך אם בטענתו המקורית היה נאמן למרות הקול, מכיוון שסוף כל סוף יש לו נאמנות במה שרוצה לזכות.
ה. לדעת הרשב"ם במקרה שחייב שבועה על טענתו המקורית, אינו נאמן במיגו על סמך שיישבע גם על טענתו העכשווית, כיוון שכל נאמנותו ניתנה לו על הצד שיישבע שבועה מסוימת, דבר שאינו יכול לעשות כיוון שמודה שהטענה המקורית אינה נכונה. לדעת התוספות אין בכך בעיה, כיוון שברגע שנשבע על טענתו העכשווית מוכח שאין לו שום עניין לשקר ולטעון כך ולא אחרת.
ו. לדעת התוספות לא אומרים מיגו למפרע, כלומר לטעון טענה על סמך שבעבר יכל לזכות בטענה אחרת שכרגע כבר לא יכול לטעון אותה, מכיוון שאין שום הוכחה עכשיו שהוא דובר אמת בטענתו, שהרי כרגע לא יכול לטעון משהו אחר. לעומתו דעת רש"י שנאמן במיגו למפרע, ויתכן שהרשב"ם נכדו סובר כמוהו, מכיוון שבסופו של דבר הייתה לו נאמנות לזכות בכח טענה מסוימת, ויתכן שאף שטענה זו כבר לא קיימת, הנאמנות עדיין נשארת.
♦ ♦ ♦
נקעים עמוקים עשרה טפחים - הבדלים בפרש"י♦ בעניין טהרה בלועה - אשת כהן מעוברת והמסתעף