במסכת בבא קמא בפרק מרובה (דף סו.) כתוב בגמרא: "איתיביה רב יוסף לרבה, גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש, ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעליא בעי שלומי ליה, א"ל [רבה] כי קאמינא אנא, זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות", עכ"ל הגמ'.
להבנת דברי הגמ' בישוב פלוגתתם של רבה ורב יוסף, שומה עלינו לחזר אחר שורש פלוגתתם. לעיל בגמ' הוכיח רבה מכמה מקומות דבגזילה אמרינן דשינוי קונה, וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע (חו"מ סי' שנ"ג, ש"ס, שס"א וסי' שס"ב), וברמב"ם (פ"א מהלכ' גניבה ופ"ב מהלכ' גזילה). והוכיחו הראשונים הכא בסוגיא [כמש"כ התוס' בהדיא לקמן דף סו: בד"ה מי] דבהא רב יוסף מודה לרבה, אך ביאוש דגזילה פליגי אי אמרינן דיאוש קונה - לרבה אמרינן דיאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים, אע"ג דבאיסורא אתא לידי' [דהא איירינן הכא במעשה גזילה], ולרב יוסף יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן.
והנה בתוס' (ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידי') הוכיחו מהכא דיאוש אינו כהפקר גמור [אלא הוא דין אחר בעצם], דא"כ אפילו בתר דאתא לידי' באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר. אבל רש"י בגיטין (לט:) כתב: "נתייאשתי – לשון הפקר הוא". משמע דפליג אתוס' בדין זה, ובהמשך בס"ד תבואר פלוגתא זו.
ויל"ע בדעת התוס', דלדבריהם מאי שנא יאוש מהפקר, דחזינן מדבריהם דיאוש הוה ליה דין לחוד והפקר הוה ליה דין לחוד. ואומר הנתיבות המשפט (חו"מ סי' רס"ב סק"ג) דחלוק דין יאוש מדין הפקר [מיוסד עפ"י דברי הגמ' בנדרים מג. עיי"ש]. וביאורו, הפקר, אחר שהפקירו, יצא החפץ המופקר מרשותו, ואם רוצה לחזור ולזכות בזה, אין זה נעשה שלו אא"כ יעשה בו קנין גמור, ככל אדם הרוצה לזכות בחפץ מופקר. יאוש, אחר שאדם מתייאש מהחפץ, אם רואהו ורוצה לחזור ולזכות בחפץ קודם דאתי לידי אחר שזכה בזה, הוה שלו ואין שום אדם יכול לזכות בו, ואף הוא אינו צריך לעשות שום קנין מחדש אלא בא ונוטלו ואומר את שלי אני נוטל. עכ"ל הנתיבות.
ואחר ביאור דברי התוס' על פי מהלך דברי הנתיבות, יש לעיין עוד בדבריו, דבאמת למה בהפקר צריך עוד קנין לעשות מחדש, משא"כ ביאוש דאין צריך. והרי סתום יותר מן המפורש מצינו כאן.
ונראה ליישב את דבריו על פי יסוד גדול, אשר בעזר אדון כל יאיר לנו אור על כל מהלך הסוגיא. והוא, דבאמת יש הבדל עצום מאוד בין יאוש להפקר בעצם מהות דינם. דביאוש אע"ג דנתייאש, מכל מקום לא חדל מלהיות בעל הדבר, אלא שיש לכל אדם רשות לזכות בחפץ זה כשבעליו התייאשו ממנו. משא"כ בהפקר, שחדל מהיות בעל הדבר כבר משעת הפקר, ומעתה אינו יכול לחזור מן ההפקר, כי דינו ככל אדם, שאינו נעשה בעל הדבר אלא ע"י מעשה קנין על החפץ.
ולתוספת ביאור עלינו להקדים, דיש עוד שיטה בביאור דברי התוס' דיאוש אינו כהפקר, והיא דעת מרן החזו"א זצ"ל הכא בסוגיין על דברי התוס'. הפקר הוא עושה זאת מרצונו הטוב, והוא אחד מהענינים שהתורה השליטה את הבעלים על ממונו, דכמו שיש ביכולתו למכור, ליתן ולהקדיש, יכול ג"כ להפקיר. ובזה צריך שיהיה הממון תחת כוחו ושליטתו. אבל יאוש היא הפקעה בעל כורחו נגד רצונו, באופן דאינו שליט על ממונו, כגון בשטפה נהר או בגנוב וגזול וכיו"ב. אבל ודאי דלא שייך יאוש בממון שהוא שליט עליו. ע"כ דברי החזו"א בביאור שיטת התוס'.
וזהו הענין, דביאוש הרי הוא באמת מעוניין בחפץ ורוצה עוד בקיומו אצלו ברשותו, אך נסתבב הדבר מאת ה' שהחפץ איננו עוד עתה ברשותו, ומשום הכי בע"כ צריך הוא להתייאש. אך מכיוון שאף אחר היאוש היה באמת רוצה שהחפץ יחזור אליו כבראשונה, א"כ רצון זה [אפי' שהוא נסתר בלבו] עושהו עוד בעל דבר, כמו שכתב לעיל הנתיבות. ומשום הכי, כשהוא מוצא את החפץ, הרי הוא מיד זוכה בזה ואין צריך לעשות שום קנין מחדש, כיון שבכל משך זמן היאוש עדיין לא התנתק לגמרי מזה, והוא עוד בעל הדבר על זה. ולכך כתב הנתיבות בזה"ל: "אלא בא ונוטלו ואומר את שלי אני נוטל". משא"כ בהפקר, הרי מרצונו הטוב הפקיר את החפץ והוציאו לגמרי מרשותו ומדעתו, ומשעה זו אינו עוד בעל הדבר על החפץ, כיון שהתנתק מבעלותו על זה. ומשום הכי דינו ככל אדם, שאם הוא רוצה לחזור ולזכות בזה החפץ מחדש, הוא צריך לעשות עוד מעשה קנין על החפץ אשר היה שייך אליו. וזהו עצם יסוד הדין בין יאוש להפקר.
אם כנים אנחנו בזה ובהא חלוק יאוש מהפקר, יבוארו בס"ד באר היטב דברי התוס' הנ"ל [ד"ה כיון], שהקשו מגמ' גיטין (דף לט:) שכתוב שם, באומר נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרינן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור, דמשמע מזה דיאוש הרי הוא כהפקר. דאפשר דלא קשה כלל קושיא זו, דבאמת יאוש אינו כהפקר גמור, אלא דבעבד שאני, דנימא דיאוש הוה כדין הפקר. משום שאפילו לא חדל להיות בעל הדבר על החפץ, אלא שיש רשות לכ"א לקנותו, הרי הכא בעבד, כיון שנתייאשו בעליו, מיד קנה העבד את עצמו, שהרי אין לך מוחזק יותר מהעבד המוחזק בעצמו. וביותר, דאפילו כשלא ידע העבד שנתייאשו בעליו [כגון שברח למדינת הים וכדו'], ג"כ קנה את עצמו, דלא יגרע מידו של אדם, הקונה אפילו שלא מדעתו. וחידוש זה מדויק שפיר בדברי הנתיבות, שכתב "דהא בעבד כבר אתי ליד זוכה". כלומר, דהא העבד מוחזק בעצמו. ולפי זה מובן תי' התוס' שכתבו את הדמיון בין יאוש להפקר בעבד: "דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו, ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו". כלומר, כיון דכבר קנה העבד את עצמו מיד כשנתייאשו הבעלים. ובהא נימא דיאוש כהפקר.
ולולי דמסתפינא נראה לומר דפנים חדשות באו לכאן, וזכינו על פי יסוד זה לחידוש עצום ונפלא עד למאוד בדין יאוש. והוא, דבאמת לא פליגי רש"י ותוס' בשום מקום בכל הש"ס אי יאוש הוה כהפקר אי לא, כמש"כ בתחילת דברינו. ומצינו הוכחות לכך מתלת אנפין. א. דאי נימא דרש"י פליג אתוס' וס"ל דיאוש הוה כהפקר גמור, תקשה על רש"י קושיא עצומה מדברי התוס', שכתבו דא"כ [דיאוש כהפקר] אפילו בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר, ואיך תתיישב סוגיית הגמ' דהכא אי נימא דיאוש כהפקר. ואם צדקו דבריו, קשה למה לא כתבו את דינו גם הכא בסוגיא בבבא קמא, ולא רק התם בגיטין. ב. תוס' בדבריהם, הן הכא בבבא קמא והן התם בגיטין, לא הזכירו כלל שיטת רש"י דיאוש כהפקר, אלא כתבו בסתמא ולא מלשון מחלוקת, ודבר זה אומר דרשני. ג. הנתיבות בדבריו (בסי' רס"ב) לא הזכיר כלל במשך הדברים דבא לבאר את דברי התוס', אלא הוא מבאר את עצם הדין דחלוק יאוש מהפקר. ואי נימא דזו רק דעת התוס', למה אינו בא ליישב גם כן את שיטת רש"י דלא יהא קשה על דינו. הא ודאי דלבאר את דברי רש"י הוא קודם לדברי התוס'.
אחר כל ההוכחות שהבאנו, נראה דאפשר לומר דאף רש"י גופי' סבירא ליה כדעת התוס', דבכל מקום יאוש אינו כהפקר גמור, ושני דינים חלוקים הם ביסודם, יאוש לחוד והפקר לחוד. וגם זכינו לדין שדברי הנתיבות אזלי אף לשיטת רש"י, דגם לשיטת רש"י ביאוש אינו צריך לעשות קנין מחדש, משא"כ בהפקר דצריך. והביאור כנ"ל.
איברא, דבסוגיא דגיטין (לט:) דכתב רש"י דיאוש לשון הפקר, יודו תוס' לרש"י בהא, דהתם שאני דיאוש אינו כהפקר. והביאור כנ"ל, דכיון שהעבד קונה את עצמו מיד כשנתייאשו בעליו, א"כ הוי כדין הפקר, דאין בעליו יכולים לזכות בו, כיון דכבר הוא זכה בעצמו. וכמו שכתבו התוס' הכא ליישב את דברי הגמ' הנ"ל, דאין לרבו שום רשות עליו.
זכינו לדין בחסדי הבורא ב"ה לחדש דאיירי הכא בסוגיות חלוקות, אך למעשה אינם חולקים בשום דין.
ואחר שהכשרנו ב"ה את הקרקע וחיזקנו את היסודות המוצקים, הלוך נלך לבאר, להעמיד וליפות את בנין הסוגיא בפלוגתת רבה ורב יוסף. דלרבה יאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים, ולרב יוסף יאוש אינו קונה. ומותיב רב יוסף לרבה ממשנה לקמן בהגוזל עצים (צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, והאי [חמץ] כיון דמטא עידן איסורא [ערב פסח בשעה שישית] ודאי מייאש, [נ.ב. ואם לחשך אדם לומר דהא בערב פסח אינו מתייאש אלא מפקיר, וכמו שאומרים בנוסח הביטול "ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא", אף אתה אמור לו, הא אמרינן להדיא "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי", וזה הרי שלא ברשותו, ודו"ק]. ואי ס"ד [רבה] יאוש קנה, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך, דמי מעליא בעי שלומי ליה.
ומוסיף הראב"ד נופך משלו להסביר את טענת רב יוסף וכתב: "והרי משנתייאש זה אינו שלו, אלא דיאוש לא קני", עכ"ל. כלומר, דרב יוסף טען לרבה, דהא לאחר יאוש הרי יצא החפץ מרשותו, ואי ס"ד יאוש קנה, הרי כבר קנהו השני מיד, וצריך לשלם לו דמים ולא גוף החפץ. אלא מוכיח רב יוסף לרבה דההלכה כמותו ממשנה זו דיאוש לא קני.
א"ל [רבה] כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. וביאורו, דרבה השיבו טענה עצומה. והיא, דהיכא אמרינן דיאוש קנה, הוה באופן דהבעלים באמת נתייאשו מזה ואינם חדלים מהיות בעל הדבר, עד שהשני יקנה זה החפץ, דבהא אמרינן דיאוש קנה. היינו, דאחר שהבעלים נתייאשו, השני אשר זכה בחפץ קנה זאת, וה"ט בכל מקום. משא"כ האי חמץ שעבר עליו הפסח, אה"נ דהבעלים נתייאשו מיד דמטא עידן איסורא, אבל הגזלן אינו רוצה את החפץ הגזול, דמאי יעשה בחפץ שדינו אסור באכילה ובהנאה. ומשום הכי, כיון דהגזלן אינו קונה את החפץ, הוו עוד הבעלים הראשונים בעל הדבר על החפץ הגזול, כיון שאף אחד לא קנה את זאת. ומשום הכי טוען לו הגזלן הרי שלך לפניך, כלומר, דמחזיר חפץ השייך להם. אבל מעיקר הדין ס"ל לרבה דיאוש קנה, ולא קשה כלל ממשנה זו. וזו תשובה שאין עליה פירכא, ודו"ק.
♦
ונסיים דברינו במילי דחסידותא מעלייתא בהאי ענינא, בהעתקת דברות קדשו של כ"ק הרה"ק מהרי"א מזידיטשויב זצוקללה"ה זיעועכי"א בספר הק' ילקוט מהרי"א (עמ' נ"ד - עמ"ס בבא קמא), וזה לשונו הק': "יאוש קונה (בבא קמא דף ס"ו): הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשויב זי"ע אמר הטעם שאמרו חז"ל שיאוש קונה זהו מטעם קנס, כי כל איש ישראל צריך לבטוח בה' ולא ייאש עצמו, כמו שדרשו חז"ל (ברכות דף י.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכיון שהוא מייאש עצמו ולא בטח בה', על כן קנסוהו רבנן שקונה המוצא, ביאוש הבעלים", עכל"ק.
♦ ♦ ♦