בדין קנין שבח מעלמא וגדר חיוב כפל, נזיקין וקנס של עבד
מחלוקת הכסף משנה ורע"א בביאור רש"י
הגמרא הסתפקה בריש המפקיד (בבא מציעא דף לד ע"ב): "שילם לבנים מאי מצו אמרי ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת ליה נייח נפשיה, אבל אנן לדידן לא, או דלמא לא שנא".רש"י פירש במקום: "שילם לבנים: מתו הבעלים ונגנבה ואמר השומר לבנים הריני משלם, או שילם, מהו".
הרשב"א (שם, ד"ה שילם לבנים) ועוד ראשונים ביארו מדוע רש"י נקט שהבעלים מתו קודם הגניבה. הם התייחסו להשלכות של זמן התרחשות הגניבה - לפני מיתת האב, או אחר מיתת האב - על קביעת זהות המקנה, האב או הבנים.[2] ברם, בכסף משנה (הל' שאלה ופקדון פ"ח הלכה ה') ובחידושי הריטב"א[3] מבואר טעם נוסף. רש"י הוכרח לפרש שהגניבה לא הייתה בחיי האב, מפני שאם לא כן, נמצא שהאב (המפקיד) הוא המקנה את הפרה לכפילא, שהרי ההקנאה מתבצעת לכל המאוחר עד סמוך לפני הגניבה. ממילא, לא שייך חיוב תשלומי כפל אחר מיתתו, מפני שאין אדם מוריש קנס לבניו.
רע"א (בחידושיו שם) שולל לחלוטין את סברת הכסף משנה והריטב"א. נציג את דבריו:
... ומ"ש עוד הכ"מ פי' אחר בכוונת רש"י דבשילם לבנים היה קשה לרש"י הא א"א מוריש קנס לבניו, משא"כ בשלמו בנים שהבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני השומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידי' לאו קנס הוא עכ"ל, וסברא זו צ"ע טובא, דלכאורה כל עיקר פרה לכפילא או דקל לפירותיו דמהני, ולא הוי דבר שלב"ל היינו שקונה הדקל לענין זה שיהיו הפירות גדילים על דקל שלו, וכן פרה לכפילא, דלענין כפל הפרה שלך שהגנב גנב פרה שלו, אבל פשיטא אם נימא שהגנב נתחייב לבעלים רק שהוא קנה הפרה לענין זה הזכות שיבוא להבעלים ממנה דהיינו שיגבו הכפל יהיה הזכות שלו דמה שייכות זה להפרה שיקנה הוא המעות מהבעלים, וגם הי' בעי' שיגבו הבעלים תחלה הכפל, ואף אם הבעלים מתו מקודם הגביי' לא היה קונה הפירות דקל וקנס דפרה,
אע"כ הפשוט דעיקר מעלה דדקל לפירותיו וכיוצא, דלענין זה הזכות הדקל שלו שהפירות גדילים באילן שלו, וביותר מבואר כן בהרשב"א בסוגיא דכתובות (דף נ"ח) בסוגיא דהמקדיש מע"י אשתו הובא בשיטה מקובצת בארוכה שהקשה מה מהני יקדשו ידיך לעושיהם מה שייכות יש מע"י לידים, בשלמא דקל לפירותיו היינו שיהא הדקל לענין זה הקדש שיהא הפירות הקדש כאלו הקדיש כל הדקל ע"ש שמבואר כנ"ל, וא"כ גם[4] בשלמו בנים יקשה א"א מוריש קנס לבניו דהא כל הזכיי' רק שיהיה הפרה שלו והגנב גנב מהשומר, וא"כ לגבי בניו הוי א"א מוריש קנס דהא מכח אביהן זכו,[5] ומדברי הכ"מ נראה דמכח המפקיד זכו, וצ"ע.
♦
בגדר חיוב כפל ובמחלוקת הכסף משנה ורע"א
בהקדם לביאור מחלוקת הריטב"א והכסף משנה עם רע"א, נציג הערה מרבי חיים מבריסק העוסקת בגדרי חיוב תשלומי כפל של גניבה:[6] "יש לחקור בהא דהתורה קנסה לשלם כפל, אם הטעם הוא דכיון שחיסר לו מעות, אמרה התורה שישלים לו כפל, או דילמא מפני שעשה איסור שגנב אלא שהתורה אמרה שישלים לנגנב, כמו שאם צוותה התורה ליתן צדקה. ויש להביא ראיה דהחיוב הוא מפני שעשה איסור שגנב, דאי נימא מפני שחיסר את חבירו, א"כ גבי שומר שגנב את הבהמה[7] ושילם לבעלים דהדין הוא דהכפל שלו, כדאיתא בריש פ' המפקיד, והכא מאי מחסר לו, הא לא היתה הפרה שלו מעולם,[8] אדרבה הרי הוא מרויח, ומוכח דהטעם שצריך לשלם כפל הוא על האיסור שעשה, אלא שהתורה אמרה שצריך לשלם לנגזל כמו שציותה ליתן צדקה".מבואר בדברי הגר"ח שהוא סובר כדעת רע"א. לדעת הכסף משנה והריטב"א, ראיית הגר"ח מחיוב תשלומי כפל לשומר אינה תקפה. זאת, מפני שלדעתם חיוב תשלומי הכפל של הגנב אינו כלל לשומר, אלא למפקיד, שהפסיד על ידי הגניבה את הפרה. ממילא, לאור הדברים, מתבארת מחלוקת רע"א עם הכסף משנה והריטב"א. רע"א סבר כהגר"ח, שחיוב הגנב בתשלומי הכפל הוא לשומר. ממילא, הוקשה לגר"ח שאין בגניבה חסרון ממון לשומר. על ידי הבנה זו הוא הוכיח את שיטתו שחיוב כפל בגניבה אינו תלוי בחסרון הממון. לעומתו, הבינו הריטב"א והכסף משנה שחיוב תשלומי כפל תלוי בחסרון ממון שנעשה על ידי הגניבה.[9] ממילא, מוכרחים לומר שבהקנאת הפרה לכפילא לנפקד על ידי המפקיד, המפקיד יכול להקנות לשומר רק את זכות גביית הכפל שיגבה על ידו מהגנב. העולה מדברינו שרע"א והריטב"א והכסף משנה נחלקו בחידושו של הגר"ח.
לאור הדברים, נמצא שרע"א נחלק על סברת הכסף משנה והריטב"א בתרתי. המחלוקת הראשונה עוסקת בחידושו של הגר"ח, כפי שהעלנו בסמוך. המחלוקת השניה עוסקת בטענת רע"א על סברת הכסף משנה והריטב"א, כפי שהציגה בדבריו. נציג את לשון רע"א: "וסברא זו צ"ע טובא, דלכאורה כל עיקר פרה לכפילא או דקל לפירותיו דמהני, ולא הוי דבר שלב"ל היינו שקונה הדקל לענין זה שיהיו הפירות גדילים על דקל שלו, וכן פרה לכפילא, דלענין כפל הפרה שלך שהגנב גנב פרה שלו, אבל פשיטא אם נימא שהגנב נתחייב לבעלים רק שהוא קנה הפרה לענין זה הזכות שיבוא להבעלים ממנה דהיינו שיגבו הכפל יהיה הזכות שלו דמה שייכות זה להפרה שיקנה הוא המעות מהבעלים, וגם הי' בעי' שיגבו הבעלים תחלה הכפל, ואף אם הבעלים מתו מקודם הגביי' לא היה קונה הפירות דקל וקנס דפרה".
מבואר בטענתו שהוא סובר שאם נאמר שקנין הפרה לכפילא הוא במתכונת הריטב"א והכסף משנה, שהקונה קונה את זכות גביית הכפל מהשומר לכשיגבה הכפל מהגנב, ולא מהגנב עצמו, לא שייך להגדיר שלפנינו קנין של גוף לפירו,ת וממילא יהיה חסרון של קנין בדבר שלא בא לעולם. זאת, מפני שרע"א סובר שאם חיוב הגנב בתשלומי הכפל הוא למפקיד ואינו יכול להימכר לשומר, ממילא, קניית זכות תשלומי הכפל שישולמו למפקיד, ע"י השומר, אינה מוגדרת כגוף לפירות.
אמנם, דעת הריטב"א והכסף משנה חלוקה על סברת רע"א. הם סוברים שאף על פי כן אפשר להגדיר את זכות השומר בכפל כגוף לפירות. לדידם, השומר זכה בגוף הפרה את כל תשלומי הכפל למפקיד, הנובעים מחמת הפרה, שיהיו שייכים לו. זאת, למרות שיסוד חיוב הכפל וחיוב הגנב הוי למפקיד ולא לשומר. ממילא, אנו מגדירים שהשומר קנה בפרה את הזכות לזכות את תשלומי הכפל על הפרה שישולמו למפקיד. במילים אחרות: הכסף משנה והריטב"א סוברים שגם באופן של הקנאה של פירות, כאשר החיוב היסודי של תשלומי הפירות שייך למקנה בלבד, שייך להקנות את הגוף לפירות. הקונה קונה את הגוף לענין זה שחיוב תשלומי הפירות שישולם למקנה יהיה בבעלותו. הכסף משנה והריטב"א ארכבי אתרי ריכשא את חיוב הכפל של הגנב. ביסודו, אופיו של חיוב הגנב הוא חיוב לבעלים הראשון, המקנה. חיוב זה אינו משתנה או מתבטל. ברם, חיוב זה של תשלומי הגנב למקנה במתכונתו קנוי לקונה.
♦
ביאור ספק דין מכירת עבד לקנס לגר"ח
תובנה כעין זו בביאור דעתם של הריטב"א והכסף משנה בגדרי חיוב כפל מצינו בביאור הגר"ח[10] את ספק הגמרא בגיטין[11] במוכר עבדו לקנס. נציג את דבריו:... אשר על כן נראה, דבעבד שמכרו רבו לקנס, נהי דחיובא דקנס ודין אדון שבזה תלוי בקנין איסור וגופו של העבד, שזהו רק לאדון הראשון המוכר, אבל מ"מ כיון שדין חיוב זה הוא שיחול בתורת תשלומין, א"כ ממילא דחלות התשלומין מהמזיק הוא רק להלוקח שבא מכח דין אדון של בעלים הראשונים שמכרו לו זכותם, וממילא שפיר ניחא הסוגיא דחשיב ליה דקל לפירותיו, כיון דהוי זכות ממון בגופו של העבד שגורם שחובת התשלומין תהא לו, ולא איכפת לן מאי דדין אדון שלו הוא בא מחמת בעלים הראשונים, כיון דעל כל פנים מ"מ חובת התשלומין היא להלוקח על כן שפיר הוי כדקל לפירותיו.
ונראה דאדרבה מוכרח כן מהסוגיא כמו שכתבנו דהלוקח מכח בעלים הראשונים הוא דבא, מדקאמר הגמ' דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דמינגח וכו', ואם נימא דקנין הלוקח הוא בגופו של עבד, והלוקח הוא דנעשה אדון לגבי הקנס, והקנס ממילא הוא שלו מדין תורה, א"כ לא איכפת לן כלל אם עבידי דאתו אם לא, וגם דאין זה דבר שלא בא לעולם כלל, כיון דקנינו אינו בהקנס רק בהעבד, אלא ודאי דזכות הלוקח בעצמו אכתי לא מועיל לזכות בהקנס, כי אם בצירוף זכות בעלים הראשונים, וע"כ שפיר שייך בה טעמא דלא עבידי דאתו, וזהו כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר.
... אלא ודאי מוכרח כמו שכתבנו, דבמכר הפרה לכפילה הוי הלוקח גופיה הבעלים לענין זה, ועיקר חיוב הכפל ללוקח קאתי, וע"כ אין זה שייך כלל לדבר שלא בא לעולם, כיון דקנינו הוא רק בהבהמה והכלים, והכפל ממילא שלו הוא מדין תורה, ולא מחמת קנין הבעלים הראשונים, אבל לא כן במכר עבדו לקנס, דנהי דחלות התשלומין הוא ללוקח, מ"מ בעיקר חיובא ודין אדון הוא בא מחמת זכות בעלים הראשונים, ועל כן יש לו להתחשב בכלל דבר שלא בא לעולם, כיון דזכייתו בהקנס הוא ע"י הבעלים המוכרים, וזהו דאיבעיא לן אם מכר עבדו לקנס קנה אם לא.
ברם, דעת הגר"ח בגדרי חיוב כפל הוי כרע"א, כמבואר לעיל ובמקור שאנו מראים כאן, בו הגר"ח מחלק בין דין שלושים של עבד לבין דין כפל של גנב. בדין חיוב כפל של גנב באופן שנמכרה הפרה לכפילא, פשוט לגר"ח שלפנינו חיוב פשוט של גוף לפירות, כמבואר בדברי רע"א. לעומת זאת, בגדרי חיוב שלושים של עבד, מבאר הגר"ח שחיוב התשלום היסודי הוא לבעלים הראשון, גם באופן שהעבד נמכר לקנס. גדר חיוב זה דומה לגדר חיוב כפל של גנב באופן שהבהמה נמכרה לכפילא, להבנת הריטב"א והכסף משנה.[12]
העולה מדברינו הוא שהמחלוקת בין הכסף משנה לבין הרע"א אם באופן של הקנאת פרה לכפילא בסגנון הבנת הכסף משנה (בו החיוב היסודי נשאר למקנה - למפקיד) יש חסרון של דבר שלא בא לעולם, והמצב אינו יכול להיות מוגדר כגוף לפירות, מפני שאין שייך מצב מורכב כזה,[13] או שבאופן זה (כפי הבנת הכסף משנה) אין חסרון של דבר שלא בא לעולם, מפני ששייך מצב מורכב כזה,[14] הוא ספק הגמרא בהקנאת עבד לקנס לביאור הגר"ח.
♦
ראית רע"א מהרשב"א ושיטת הכסף משנה
לאור הדברים, נבאר את ראית רע"א מהרשב"א בכתובות והמענה שיענה הכסף משנה על טענת רע"א מהרשב"א. רע"א שלל לחלוטין את הצד המבואר בגר"ח שאפשר שאף על פי שהחיוב היסודי אינו יכול להימכר, עדיין המצב מוגדר כגוף לפירות, בו לעניין הפירות יש לקונה בעלות על הגוף. ממילא, הבין רע"א שהכסף משנה מוכרח לבאר שקניין גוף לפירות אינו כפשוטו. לדרך זו, הגדרת גוף לפירות היא רק זכות בפירות היוצאים מגוף שהוא בעין, אף על פי שבגוף שממנו יוצאים הפירות אין בעלות לקונה, ואין שום זכיה לקונה בגוף. וזה מספיק ע"מ להגדיר את הפירות כדבר שבא לעולם.לכן, להבנת רע"א, הבין הכסף משנה ששייך להקנות את הפרה לכפילא, אף על פי שחיוב הכפל הבסיסי הוא למקנה ואין לקונה קנין בפרה. זאת, מפני שבגוף לפירות קונה רק את הזכות בפירות היוצאים מדבר קיים בעולם.[15] לכן, הביא רע"א ראיה מהרשב"א שהגדרת גוף לפירות הוא שבבעלות הקונה הגוף לעניין הפירות, לא כהבנת הכסף משנה, לשיטתו.
לכן, ב"יקדשו ידיך לעושיהם" הוקשה לרשב"א איך שייך לייחס את מעשה הידיים לידיים לענין קדושה. הרי מעשה הידיים אינו ממון הבא מגוף הידיים שבבעלות הקדש. זאת, מפני שאי אפשר להקדיש כלל ידיים. אם כן, כיצד אפשרי שהידיים אינן קדושות ואילו מעשה הידיים קדוש. מה שאין כן בדקל לפירות, אפשר שהדקל קדוש לענין פירותיו, שהרי אפשר באופן עקרוני להקדיש את הדקל, וממילא הפירות יהיו קדושים. לעומת זאת, להבנת הכסף משנה לשיטת רע"א, חילוק הרשב"א אינו מובן. הרי גם בדקל לפירות אין שום קנין או הקדש בפירות, אלא שהקנין או ההקדש הוי בפירות בלבד. אם כן, אין כלל חילוק בין הקדש מעשה ידים להקדש פירות.
השתא דאתינן להכי, מיושבת שיטת הכסף משנה היטב עם דברי הרשב"א. זאת, מפני שסברת הכסף משנה אינה כהבנת רע"א, כפי שהסברנו לעיל. הכסף משנה סובר שגם באופן של הקנאה של פירות, כאשר החיוב היסודי של תשלומי הפירות שייך למקנה בלבד, שייך להקנות את הגוף לפירות. הקונה קונה את הגוף לענין זה שחיוב תשלומי הפירות שישולם למקנה יהיה בבעלותו. הכסף משנה והריטב"א ארכבי אתרי ריכשא את חיוב הכפל של הגנב. ביסודו, אופיו של חיוב הגנב הוא חיוב לבעלים הראשון, המקנה. ברם, חיוב זה של תשלומי הגנב למקנה במתכונתו קנויים לקונה.
♦
המוכר בהמה לנזקיה
לאור הדברים, נציג נפקא מינה הנובעת ממחלוקת הכסף משנה והרע"א. יש לדון מה הדין במוכר בהמתו לנזקיה, האם יש אפשרות למכור בהמה לנזקיה. לכאורה, לאור הדברים שכתבנו, לא שייך כלל מכירת בהמה לנזקיה. זאת, מפני שודאי חיוב נזיקין תלוי בחסרון הממון לניזק, כמבואר לעיל בדברי הגר"ח, וזו גם סברה פשוטה. בקונה בהמה לנזקיה אין היתכנות שיהיה חסרון ממון לקונה על ידי זה שהבהמה תוזק. באופן זה, לקונה אין שום הפסד, שהרי אין לו בבעלות הבהמה כלום, חוץ מהזכות בבהמה לגביית תשלומי נזקיה. ממילא, המזיק לא יכול להיות חייב את תשלומי הנזק לקונה. לפנינו מצב דומה להקנאת פרה לכפילא להבנת רע"א והגר"ח, אלא שחיוב כפל שאינו תלוי בחסרון ממון יכול להימכר לקונה, מה שאין כן בחיוב נזיקין.אמנם, לסברת הכסף משנה והריטב"א שגם חיוב כפל תלוי בחסרון ממון ואף על פי כן שייך למכור את הבהמה לכפילא במתכונת של גוף לפירות, יהיה שייך גם למכור בהמה לנזקיה באותה מתכונת של גוף לפירות. ממילא, חיוב המזיק בתשלומי הנזק יהיה ביסודו למקנה שנחסר ממון, אלא שבחיוב זה במתכונתו יזכה הקונה את הבהמה לנזקיה.
יש להעיר, נפקא מינה זו היא רק לשיטת הגר"ח בספר[16] שלמסקנת הגמרא ופסק הרמב"ם אפשר להקנות פרה לכפילא וכל קנין גוף לפירות, אפילו באופן שאינו עבידי דאתו. ברם, לשיטת רע"א[17] והקצות החושן[18] - שרק אם מקנה עם הפירות את היוקרא אפשר להקנות גוף לפירות גם באופן שאינו עבידי דאתו - אין נפקא מינה בשאלה זו, אלא באופן שמקנה בהמה לנזקיה וליוקרא.
♦
מעשה בבריסק ובגדר "לא מכליא קרנא" וגדר חיוב תשלומי נזיקין
נציג נפקא מינה נוספת הנובעת ממחלוקת רע"א והכסף משנה. בהקדם נציג את חידושו של הגר"ח[19] בגדרי חיוב מזיק ודין "לא מכליא קרנא".גם מש"כ רש"י אבל לא כתחלה, צריך ברור, דא"כ זה החלק שאינו חוזר וצומח כ"כ טוב כתחלה הוי מכליא קרנא. ועוד קשה דלמה הוצרך לזה כלל, הא אפי' אם חוזר וצומח כתחלה, מ"מ הא יש לו הפסד וע"ז צריכים פסוק לחייבו.
ומעשה היה בבריסק באחד שהיה לו ב' ספרים ישנים יקרי המציאות וכל ספר היה שווה חמש מאות רובל ובא אחד ושרף אחד מהספרים ובאו לדין, מי ששרף טען דכיון שעכשיו הספר שנשאר הוי יותר יקר המציאות ושווה אלף רובל, א"כ נמצא דלא הפסידו כלום, ואמר מרן הגר"ח זצ"ל דתלוי מהו החיוב תשלומין של מזיק, דאם החיוב הוא לשלם ההפסד, א"כ פטור, אבל אם החיוב הוא להשלים החפץ שהזיק והרי רק ע"י דמים, משלים החפץ וכיון שאין לו נותן דמים א"כ חייב לשלם חמש מאות רובל תחת הספר.
אבל אמר מרן הגר"ח דמ"מ יהיה פטור, דכיון שלא היה לו הפסד אין לו שם מזיק כלל, דשם מזיק הוא רק אם הפסידו, אבל אם הספר שנשאר לא נעשה שווה כ"כ ביותר ושווה עכשיו תשע מאות רובל, נמצא שיש הפסד וא"כ נעשה מזיק וצריך להשלים החפץ ולשלם כל החמש מאות רובל ואע"ג דההפסד אינו רק מאה רובל, מ"מ הא אינו משלם ההפסד, רק החפץ.
ולפי"ז פירש הגר"ח דזהו כוונת רש"י דעל השחת גופיה שהזיק צריך להשלים החפץ, אבל כיון שלא היה הפסד דהבעלים אי"צ לשחת, א"כ אין לו שם מזיק ופטור, אפי' בשאר נזיקין ולהכי כתב רש"י דשחוזר וצומח אינו צומח כבתחילה וא"כ יש הפסד והוי מזיק וצריך לשלם כל השחת, דהא צריך להשלים החפץ ואיה"נ דעל החלק שאינו צומח כבתחילה הוי מכליא קרנא ובודאי חייב והחידוש הוא דחייב לשלם כל השחת, אע"פ שאינו מכליא קרנא, אבל בודאי כל החיוב הוא רק כיון שיש הפסד, דעי"ז נעשה מזיק וחייב להשלים החפץ.[20]
הגר"ח מכריע בדין מזיק שבאופן שלא היה לו הפסד אין לו שם מזיק כלל. הגר"ח קובע: "דשם מזיק הוא רק אם הפסידו". לאור הכרעתו, יש לדון מה הדין באופן שהיה לו שני ספרים ישנים יקרי המציאות וכל ספר היה שווה חמש מאות רובל ובא אחד וגנב את אחד מהספרים וכעת הספר הנותר שווה אלף רובל. האם באופן זה הגנב מתחייב בחיוב כפל. לאור הדברים, דין זה יהיה תלוי במחלוקת רע"א והכסף משנה. לרע"א הנוקט כהגר"ח שחיוב כפל אינו תלוי בהפסד ממון לנגנב, הדין צריך להיות שנחייב את הגנב בכפל באופן זה, אפילו שאין לנגנב הפסד ממון, שהרי כעת הספר הנותר שווה אלף רובל. לרע"א, דין מזיק שונה מדין חיוב כפל בגנב, חיוב כפל אינו תלוי בהפסד ממון לנגנב. לעומת זאת, לכסף משנה, דין מזיק שווה לדין חיוב כפל בגנב. גם חיוב כפל בגנב תלוי בהפסד ממון שנגרם לנגנב. לכסף משנה, הדין צריך להיות שאי אפשר לחייב את הגנב בכפל באופן זה, מפני שאין לנגנב הפסד ממון.
הגר"ח הוסיף בדבריו חידוש בגדר "לא מכליא קרנא" וממילא חידש בשני ספרים ש"הספר שנשאר לא נעשה שווה כ"כ ביותר ושווה עכשיו תשע מאות רובל" ונמצא שיש הפסד ואם כן נעשה מזיק וצריך להשלים החפץ ולשלם כל החמש מאות רובל ואע"ג שההפסד אינו רק מאה רובל, מ"מ הא אינו משלם את ההפסד, רק את החפץ. לאור חידושו, באופן של "לא מכליא קרנא" בציור הגמרא[21] ובאופן ציור הגר"ח בשני ספרים, אין נפקא מינה בין הכסף משנה והרע"א בגונב בציורים אלו באופן שההפסד הוא "לא מכליא קרנא". מפני שאף על פי שחיוב נזיקין תלוי בהפסד ממון, גדר חיוב התשלומין הוא לשלם החפץ הניזק שנחסר. ממילא, גם בחיוב כפל, גם לכסף משנה יהיה חייב כפל גם בשיעור ש"לא מכליא קרנא". ממילא, באופן של שני ספרים שנגנב האחד והנשאר שווה תשע מאות רובל חיוב הכפל יעמוד על חמש מאות רובל. למרות שההפסד עומד רק בשיעור מאה רובל.
יש להעיר, לכאורה, הנידון של מחלוקת הכסף משנה והרע"א הוא רק להווא אמינא שאין המפקיד מקנה את היוקרא.[22] לכן, לפנינו הקנאת פרה לכפלא בלבד ואין בגניבה חסרון ממון לשומר. ברם, למסקנה שהמפקיד מקנה גם את היוקרא, יש חסרון ממון לשומר בגניבה של שיווי הגוף ליוקרא שבבהמה. הגנב גנב בהמה מהשומר שבבעלותו פרה לכפלא וליוקרא. ממילא, אופן זה דומה ל"לא מכליא קרנא", כהגדרת הגר"ח. וממילא, גם לכסף משנה, אפשר שנחייב כפל בשיעור שווי שלם של הבהמה באופן ישיר לשומר. הרי גם השומר נחסר. לאור זאת, להבנת הגר"ח בסוגיית הגמרא ריש המפקיד, אין נפקא מינה בנידון הכסף משנה והרע"א.
אמנם, הערתנו אינה נכונה. זאת, מפני שמה שהשומר קונה את היוקרא סמוך לגניבה הוא רק על ידי הגניבה. אם לא תתרחש גניבה אין כלל אפשרות לשומר לקנות קנין בפרה. נמצא שאי אפשר להגדיר גם למסקנה שהגניבה גרמה לחסרון ממון. לולי הגניבה לא הייתה כלל אפשרות של בעלות היוקרא שבבהמה לשומר. סברה זו נכונה, אף על פי שעל ידי הגניבה הוא קונה את היוקרא למפרע עוד לפני הגניבה סמוך לגניבה. סברה זו נכונה, גם אף על פי שעל ידי הגניבה בלבד עדיין הוא אינו קונה את הפרה. קנין הפרה מותנה, כמובן גם בתשלומי השומר או באמירת "הריני משלם".
♦ ♦ ♦