בחילוק בדין 'והדרת פני זקן' בין זקן לחכם - הרב אריאל ברויאר
רבינו החפץ חיים כשמנה העשין שאפשר לעבור בדיבור לשה"ר הביא בעשה ח', דבגונא שעל מי שמספר הלשה"ר הוא זקן וגינהו בזה בפניו, אפילו הוא זקן עם הארץ עובר בזה על מצות עשה ד'והדרת פני זקן', וכן אם הוא חכם אף שאינו זקן עובר ג"כ על עשה זה כדדרשי' בקידושין (לב:) 'זה שקנה חכמה'.אכן כתב הח"ח דכ"ז הוא רק במדבר בפניו של הזקן, אך כשמדבר לשה"ר כשלא בפניו אף שנתגנה הזקן עי"כ, אינו עובר על עשה ד'והדרת'.
ובפשוטו הביאור במה דכל האיסור הוא רק במדבר לפניו, הוא משום דכל הדין 'והדרת' ענינו הוא 'כיבוד דברים' כמ"ש רש"י בקידושין שם, והיינו דנדרש לדבר עמו בצורה מכובדת ומעודנת. וחידש הח"ח דהגם דעיקר המצוה היא בקום ועשה שהזקן יתכבד בכך שמכבדו בדברים שמקבל תחושת יקרות וחשיבות, מ"מ כשעושים עשיה הפוכה, שמדברים דיבורי גנאי ובזיון, שזהו היפך הכיבוד, וודאי שעוברים בזה על והדרת, דעשיה של היפך 'והדרת' נחשב שאינו מכבדו ולכך עובר. אכן, כ"ז הוא רק בפניו, אך כשאינו בפניו לא אכפ"ל מה דנתגנה בזה, דס"ס אי"ז שיך ל'והדרת', שענינו הוא להעמיד את כבוד החכם בפניו, וס"ס לא העמיד עשיה שמנוגדת ל'והדרת'. דאין מושג של הידור שלא בפניו.
אכן צ"ת, אמאי רק במספר על זקן הדגיש הח"ח דהוא רק בגונא דמספר בפניו, אבל בחכם צידד הח"ח לומר, דלרוב חומרת העון של בזיון ת"ח יש לומר דעובר על עשה זה ד'והדרת' גם שלא בפניו. ולכאו' מה המשמעות של החומר דבזיון ת"ח להא דיעבור גם שלא בפניו, הרי ס"ס מכיון דכל דינא דוהדרת הוא להעמיד את כבוד הזקן בפניו שירגיש מכובד בעיניו, וכל ההידור הוא לעשות עשיה שמהדרתו ומכבדתו, וממילא אין מושג של הידור שלא בפניו, ומדוע בת"ח יעבור שלא בפניו.
ויתכן לפרש בזה, דהנה בעיקר הטעם דיש לכבד זקן אפי' דהוא ע"ה פירש החינוך (במצוה רנ"ז) 'שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו ומתוך כך ראוי לכבוד', ולכך חכם שאינו זקן צריך לכבדו 'שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו'. והנה לפי"ז באמת אין חילוק בין זקן לחכם, דהדין כבוד בשניהם בא מאותו מקום שראו במשך השנים מעשי ה' ונפלאותיו, רק זקן ע"ה צריך הרבה שנים בשביל להכיר בחכמתו וחסדיו של הקב"ה, לעומת החכם שע"י כח התורה מכיר בחכמתו של הקב"ה מעצם לימודו ולכך יש לכבדו גם בצעירותו.
אכן י"ל באופ"א, דבאמת הדין כבוד ד'והדרת' חלוק בין זקן לחכם, דבזקן הדין הוא לכבד את עצם הגברא, והיינו דמכיון דהזקן הוא סוג אדם כזה דהרבה הרפתקי עדו עלי וראה במשך השנים את חסדי ה', א"כ דינא הוא דראוי לכבד אדם זקן, ולכך כשזה שלא בפניו דאין שייך כיבוד אינו עובר כשמגנה אותו. משא"כ החכם, דדין כיבוד אינו כלפי ה'גברא' שהוא חכם, אלא הוא דין לכבד ולייקר את התורה שבו, דבדין והדרת פני זקן נאמר שדנרש לכבד את 'זה שקנה חכמה' מחמת החכמה ששוכנת בקרבו של החכם. ולפי"ז אין נפ"מ אם זה בפניו של החכם אם לאו, דדין הכבוד אינו כלפי האדם המסוים שהוא חכם, אלא כל עיקר הכבוד מכון כלפי החכמה בעצמה. והרי לחכמה עצמה אין מקום מסויים, ובכל מקום שמדבר בגנות הת"ח גם כשאינו בפניו הרי עושה עשיה שהיא היפך כבוד התורה. ולזה כיון הח"ח באומרו דמכיון דבזיון ת"ח הוא חמור לכך יש לעבור גם שלא בפניו, דמכיון דהדין והדרת הוא כלפי החכמה לכך יש להיזהר מכל בזיון שהוא, ולכך הגם שכשאינו בפניו אינו אותו דרגה של חוסר כיבוד כמו בפניו, אך מכיון דהדין הידור הוא כלפי התורה שקנה החכם, אז גם כשמגנהו בכל מקום עובר ע"ז.
ויתכן נפ"מ בזה, דהנה נראה דבגונא דהזקן עם הארץ השתטה לגמרי ואינו בדעתו כלל ואינו זוכר מאומה, י"ל דאין כלפיו דין והדרת, דהרי כל הדין כבוד הוא מכך 'שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו', וכל כמה דכעת אינו מכיר במעשי ה' דאינו בדעתו, א"כ אין לו כלל את מעלת הזקן. זאת, לעומת החכם שהדין כבוד שבו הוא מכח החכמה שבו, א"כ שפיר יש לכבדו גם בגונא ששכח כל תלמודו ואינו בדעתו, וכמבואר להדיא בדברי הגמ' בברכות (ח:) 'והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון', דהחכמה שקנה בקרבו עדין היא בו בתורת שברי לוחות.
♦ ♦ ♦
♦ התרת אשה על פי הסתברות במיתת הבעל♦