גידולי היתר מעלים את האיסור

✍️ הרב משה גרינהוט | 📰 גיליון קא [ניסן ה'תשפ"ה]

א.

נושא הדיון

ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, והכי קמבעיא ליה, גידוליו היתר ועיקרו אסור, כיון דרבו גידוליו על עיקרו אותם גידולי היתר מעלים את האיסור או לא. (נדרים נ"ז ע"ב).
בעיקר הספק נחלקו ראשונים. דעת רוב הראשונים (מפרש, תוס', רא"ש רשב"א ומאירי) שברור שהגידולים מותרים והעיקר אסור, והנידון הוא בהלכות ביטול - האם גידולים יכולים לבטל עיקר, כדין ביטול ברוב הרגיל בתערובת, או שגידולים טפלים לעיקר וממילא אינם יכולים לבטלו. אולם עדיין הדין יהיה שרק העיקר אסור ולא הגידולים. ונפ"מ, אם כשיתערב בדבר אחר ישוער כפי כולו או כפי שיעור העיקר. וכן לענין תפיסת דמים ישוער לפי העיקר בלבד.
ודעת הר"ן שהשאלה היא אם הגידולים אסורים או מותרים, ואם הם מותרים ודאי שהם מבטלים, ואם הם אסורים ודאי שאין מבטלים היות שהם אסורים. היות שפשטות הגמרא כראשונים ולא כר"ן, יש להביא את ראיות הר"ן ולדון בהן.
הר"ן עצמו הביא שתי ראיות:
א. את ההוכחה שגידולי היתר מעלים את האיסור מליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה דחתה הגמרא בטענה 'דלמא לחומרא' – טענה שהתקשו בה ראשונים: שחומרא זו מביאה לידי קולא, היות שעשוי להפריש מן הפטור על החיוב (בהפרשה מיניה וביה) ולהרבות במעשרות (בהפרשה ממקום אחר), ובכך מקלקל. הר"ן פתר זאת בטענה שדרגת החיוב של הליטרא זהה, שכן מעיקר הדין הליטרא וגידוליה פטורים (אם גידולים כעיקר), ומדרבנן הליטרא וגידוליה חייבים, ומכל מקום דרגת החיוב זהה ואין חשש שהאדם מעשר מהחיוב על הפטור.
ב. הגמרא הוכיחה שגידולי היתר מעלים את האיסור מהברייתא האוסרת שביעית בכלשהו. הר"ן פירש שהגמרא למדה שהברייתא אמורה בגידולים, וממילא היא התייחסה לאיסור^[1] שגידולים אוסרים את העיקר המותר. הר"ן התקשה מה ראיה מכך, הן זו תערובת רגילה שאסורה, ואין ללמוד ממנה לשאלה אם העיקר מתבטל ע"י גידולים הטפלים או לא. והשיב שהכוונה היא ללמוד מכך שהגידולים נאסרים ואינם טפלים לעיקר לגמרי.
ראיות כנגד הר"ן אפשר להביא רבות. את הראשונה הביא הר"ן עצמו:
א. בדף נט ב מר' גמליאל (על בצלים) הגדל בחיוב חייב בפטור פטור, ומכאן שאין הגידולים כעיקר, ובכ"ז אינם מבטלים את העיקר. תירץ הר"ן 1. דוקא כשהעיקר הוא היתר אינו יכול להתבטל, אבל כשהעיקר הוא איסור ויכול להתבטל אינו כן^[2]. 2. העיקר אינו בטל משום שלא טרח לבטלוג.
ראיות נוספות:^[3]
ב. לשון הגמרא נז ב 'והכי קמבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור. כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא'. מפורש שלא כר"ן.
ג. הסברה בדף נח ב 'שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע' בעייתית לר"ן. שכן פשטות הגמרא היא שהביטול קורה רק כשיש רוב מההיתר, שהרי מימרא זו שימשה כהוכחה למ"ד שגידולי היתר מעלים את האיסור שדיבר במקרה של רוב, וגם הר"ן עצמו כתב שמדובר במקרה של רוב. וכן המקרה הפשוט כששתל חסיות ומדלל את הגדל אחרי שכבר גדלו. ככל שההנחה הראשונה שהגידולים היתר קיימת, הרי שמובן שנזקקים לרוב, כדי לבטל. אבל אם הגידולים אינם היתר אלא טפלים לעיקר, יש להבין מה קורה בשביעית שאיסורה ע"י קרקע, האם שם אין הגידולים טפלים לעיקר, וממילא בטלים. או ששם הגידולים טפלים לעיקר, ורק כשמגיעים לרוב חוזר הדין שבטלים. מסתבר שהכוונה היא שכשהאיסור ע"י קרקע אין הגידולים טפלים לעיקר, אבל סברה זו לא נאמרה בגמרא ככלל, שהרי הגמרא אומרת 'בטלתה ע"י קרקע'. ואם הכוונה היא שרוב יכול לבטל שנעשה היתר כשמתרבה, הרי זה תמוה מאוד שישתנה הדין מהיתר לאיסור. אפשר לפרש לר"ן שהגמרא אומרת שני דברים: א. שאין ההיתר נטפל לאיסור מפני שהאיסור ע"י קרקע. ב. ממילא יש ביטול. והגמרא קיצרה בכך. אבל זה דחוק.
ד. קושיית הגמרא 'והרי ליטרא מעשר טבל' מגדירה כ'אין בטילתו ע"י קרקע' מצב של ליטרא מעשר שמתעשרת לפי חשבון, כשפשטות הגמרא וכן פירש הר"ן עצמו, שהכוונה היא שרק ליטרא זו חייבת בתרומת מעשר. מכאן ש'אין בטילתו ע"י קרקע' מיוצג יפה במצב של ברייתא זו, אף שלר"ן במצב כזה היתה כלל הכמות צריכה להתעשר בתרומת מעשר, מפני שהגדל הוא כעיקר.^[4]
ה. לדעת הר"ן העיקרון שהגידולים הם כעיקר הינו למעשה קביעה שגידולי הדבר הם כמותו. דין זה תמוה מאוד, שכן לדעתו הדין מקביל לדין הנאמר במשנה בתרומות ט לאסור גידולי דבר כמותו. ואם כן, היה ראוי שהגמרא תשווה את הסוגיות, שכן לר"ן עניינן אחד. לעומת זאת, להבנת הראשונים בגמרא אין קשר בין הסוגיות, שכן סוגיית 'גידולי תרומה תרומה' 'גידולי טבל טבל' בדבר שזרעו כלה אינה עסוקה בביטול אלא באיסור (חדש) שחל על כל הגדל, לעומת הסוגיא העסוקה בביטול, שמניחה שאין איסור דרבנן בגידולי שביעית, וכל הנושא הוא אם יש ביטול ברוב על גידולים אלו.
ו. כל דברי הר"ן מבוססים על ההנחה שלעיקר יש עדיפות על הגידולים. עדיפות שלדעת ראשונים נידונה לגבי ביטול, ולדעת הר"ן קיימת לגבי עיקר קביעת שם הדבר אם הוא איסור או היתר ולא לגבי ביטול. הנחת עדיפות העיקר היא פשטות סוגיית הבבלי כאן. אולם יש להנחה זו חריג אחד בשיטת ראשונים כאן^[5], וחריג גדול יותר בירושלמי^[6]. לדעתם – אדרבה, יש צד שהגידולים יגדירו את העיקר. אם זו היא הדעה שמכוחה נובע האיסור או ההיתר שבגידולים, הרי שכבר אין ראיה לכך שבהכרח יש ביטול אם הגידולים מותרים והספק הוא אם הגידולים הולכים אחר העיקר או לא, שכן יש גם צד הפוך שהעיקר הולך אחר הגידולים. ושוב קל להבין אפשרות ממוצעת, לפיה אין הנושא בעיקר האיסור אלא רק בביטול.
♦
ב.

עיקר הנידון בגמרא ובסברה

עיקר הספק של ישמעאל היה באמת לגבי ביטול בהנחה שהגידולים היתר והעיקר איסור, אולם יש בגמרא שלבים שהגמרא דנה גם בצדדים מרחיבים יותר, וכלהלן. שהרי שורש הספק הוא בהנחה שיש טפלות של גידולים לעיקר, ולכן אפילו שאין דין הגידולים נמשך אחר העיקר לענין הגדרתם, הוא עשוי להימשך אחריהם לענין ביטול ברוב. מנין לגמרא שאין הגידולים נמשכים אחר העיקר? מדין 'גידולי תרומה' ו'גידולי טבל', המתייחס לדבר שאין זרעו כלה בסיפא, וכמועתק בדף נט א, ומכאן שאין דין זה קיים בכל דבר. סברה זו כבר כתבו תוס' נז ב.
למרות זאת, ההיתר של ר' אמי צידד להתפשט על סברה מרחיבה יותר, שהיא שעצם הגידול מתיר. והיא סברת 'בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו', שכשהביאו ממנה ראיה קשה לדחוק שכולה מתרת רק במקרה של רוב, שהרי נאמר 'עלים שחורים' ו'ירוקים' ולא 'רבו גידוליו'. ובפשטות, מבחן זה איננו המבחן של ריבוי, שהרי ההשחרה והיכולת להיתלש מלמדת על גידול הבצל אבל אינה מלמדת על כמות גידולו. וכן מבואר בירושלמי שביעית ו ג: רבי יוסי בשם רבי יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו רבי חייא בשם רבי יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו ולא שנייא בין שעקרו בשביעית ושתלו במוצאי שביעית בין שעקרו בשביעית רבי זירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר. הרי שאלו שלוש שיטות שונות: א. כיון שהשחיר מתעשר לפי כולו. ב. כיון שהשריש מתעשר לפי כולו. ג. מכיון שרבה עליו החדש מותר. ומסתבר שזו היתה סברת ר' אמי שבא לפשוט להיתר ממקור זה, והיתרו באמת הרחיב יותר מהמקרה של רוב^[7].
וסברה זו היא שבגידול יש השתנות של העיקר עצמו, שמתייחס לזמן אחר ופועל בתכונה אחרת, וכך נעשה מותר בעצמו. ואף שישמעאל איש כפר ימא לא סבר כן, בכ"ז זו סברת ר' יוחנן שאליה ניסה ר' אמי להגיע. ולכן הסוגיא הבאה^[8], הדנה 'וכי היתר שבהם להיכן הלך', אינה סוגיא בביטול ברוב, אם היתר יכול להתבטל, אלא זו סוגיא בהשתנות הדבר וצמיחתו, כמייחסת אותו למצב אחר. וקושיית הגמרא 'וכי היתר שבהם להיכן הלך' היתה במקרה שבו ניתן להבדיל בוודאות בין העיקר לבין התוספת, ובכל זאת נאמר 'אסורים' על הכל (כהבנת הגמרא בתחילה), ומכאן שעצם ההתגדלות משנה את הדבר ויש ללמוד מזה לשלול^[9] את סברת 'היתר שבהם להיכן הלך'. והנה אין הדין נובע מכך שנעשה בצל של שמינית, שאם כן לא היתה הגמרא יכולה להביא על כך מבצל של תרומה, אלא שהיות שהגידול הוא מעשה ולא רק מקור, הרי שפעולת ההתגדלות מגדירה את הבצל מחדש לפי ענינו המתאים כעת.
ולכן צידדו תוס' שהביטול שיבטלו גידולים את העיקר יהיה עדיף מעירוב, וכן הדין לגבי סברת 'בטילתה ע"י קרקע', שמועילה למרות ששביעית אוסרת במינה כלשהו. שבטילתה ע"י קרקע מקילה את הדין הזה וקובעת שהגידולים עדיפים מכלשהו^[10].
♦
ג.

קושיית הגמרא מ'כל דבר שיש לו מתירים'

הגמרא נח א הביאה מר' אמי לפשוט 'מן הדא דתניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש - לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם - נתנו בהם חכמים שיעור; אמרו לו: והלא שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה! אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה - בנותן טעם'. לפי הקשר הגמרא, כוונתה לפשוט מהעובדה ששביעית אוסרת בכלשהו, שהרי הגמרא דוחה 'ודלמא הא נמי לחומרא'. ר"ן, המפרש, תוס' ורא"ש הושוו בפירוש הגמרא כמתכוונת להוכיח מכך ששביעית אוסרת כלשהו במינה שגידולי היתר אינם מעלים את האיסור. כיצד? העמידו את הברייתא כעוסקת בגידולים, וממילא היא מדברת על פירות שישית שנטעו בשביעית ואסורים מרגע שהוסיפו בשביעית, ומכך שגידולים אוסרים מספק למדו שאין גידולים מבטלים ברוב. הוכחה זו קשה מכמה צדדים: א. מנין להעמיד את הברייתא בגידולים, מה שודאי אינו פירושה הפשוט. ב. לגבי תרומה אי אפשר לפרש שמדובר בגידולים, שכן גידולי תרומה תרומה, וממילא הדין האמור 'שנתנו בהם חכמים שיעור' אינו נכון בגידולים. ג. גם אם מדובר בגידולים, לא ברור מה הראיה מהאיסור של גידולים להיתר, הלא מה שאיסור אוסר בתערובת משהו נובע מספק ולא מודאי. הר"ן המובא לעיל הוציא מכאן את פירושו שעיקר הסוגיא עוסק בהשוואת גידולים לעיקר. ד. אם אכן שביעית אוסרת כלשהו, הרי שכל הנידון לעיל בבצל שגוי. בכך התקשו ראשונים וקבעו תשובות: לחלק בין קודם ביעור לאחריו, ובין ניטע באיסור בשביעית ללא ניטע. מכל מקום ג"ז קושי.
בירושלמי שביעית קושיא זו מופיעה בדרך הפוכה, כקושיא על ר' הילא ור' אימי האוסרים וקובעים שאין ביטול, כשהירושלמי דוחה שלדעתם גידולים חמורים מעירובים. לדברי הירושלמי השאלה והתשובה ברורים. ייתכן שיש לפרש כך את הבבלי, כהוכחה של ר' אמי כאן שהכל אסור ולא מועיל ביטול ברוב, ועל כך דחייה 'דלמא הא נמי לחומרא'. כלומר, וממילא חומרא זו נאמרה רק במקרה שבו נטע באיסור ולא נאמרה בכל מקרה. וזה, כחילוק חלק מראשונים על קושיית ביטול ברוב. אולם הלשון 'דלמא הא נמי לחומרא' דחוק עם המקרה הקודם שבגמרא.
♦
ד.

בטילתה ע"י קרקע בשביעית וקושיית הגמרא ממעשר

מכוח הברייתא שלמוצאי שביעית מותר לנכש עם ישראל החשוד על השביעית הוציאה הגמרא שבשביעית גידולי שביעית מבטלים את העיקר. זאת, משום שאיסור שביעית ע"י קרקע, ולכן גם בטילתה ע"י קרקע. הקשתה הגמרא 'והרי מעשר דאיסורו ע"י קרקע ואין בטילתו ע"י קרקע דתניא: ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון'. קושיא זו מנוסחת כקשה על תירוץ הגמרא בדעת ר' יוחנן שסובר שרק בשביעית יש ביטול. תירוץ שנועד ליישב את שיטת ר' יוחנן כפי שהובאה ע"י ר' אבהו ולמד ממנה ר' ירמיה לנידון דידן בדף נז ב. ויש להבין מדוע ניסחה הגמרא את הקושיא רק על ר' ירמיה ולא על השיטה העיקרית שעליה קשה, שיטת ר' אמי^[11], הסובר שגידולים מבטלים עיקר בכל מקרה, ושיטת ר' ינאי, שבצל של תרומה שרבו גידוליו על עיקרו גידולים מבטלים את העיקר בתרומה, שבפשטות דומה למעשר. והרי הקושיא הבאה בגמרא ממשנת קונם ודאי קשה רק על ר' ינאי, שהרי לא הוזכר שם המושג 'איסורם ע"י קרקע'^[12], וכפי שכתב הר"ן שקושיא זו היא על ר' ינאי.
ונראה^[13] שידעה הגמרא להשיב שמעשר הוא דבר שיש לו מתירי, כיון שאפשר להפריש ממנו תרומת מעשר, ולכן אינו בטל בגידולים לר' ינאי. וכל קושיית הגמרא היא רק על סברת 'איסורה ע"י קרקע', שאם היא נכונה גם דשיל"מ צריך להתבטל. היות שאין דין הביטול פועל מכוח הרוב אלא מכוח המתחדש בקרקע, וממילא נוכחות של דשיל"מ אינה משנה.^[14]
וזה מבואר בר"ן נט א, שכתב הא דלא פריך לר' ינאי מליטרא מעשר דפשיטא ליה דדבר שיש לו מתירים הוא.
♦
ה.

דין מעשר לפי חשבון וגידולי טבל

בדף ס א העתיקה הגמרא משנה במעשרות שגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, ואפילו גידולי גידולים. ויש לברר את היחס בין משנה זו לעיקר הספק שבגמרא. שכשהסתפק ישמעאל איש כפר ימא בדין זה, לכאורה יש ראיה מגידולים שאסורים, כאשר סתימת האיסור היא גם כשרבו גידוליו על עיקרו^[15], ואם כן עולה שאין העיקר בטל ע"י הרוב^[16].
דין 'גידולי טבל' התבאר בראשונים^[17] כאוסר אכילת עראי. שהרי הגידולים בכל מקרה חייבים בתרומות ומעשרות מצד עצמם, ושיעור החיוב שווה. מכל מקום, היה לגמרא להוכיח מכאן את האיסור בדבר שאין זרעו כלה ולהשיב על כך. ובגמרא אין זכר לטענה זו בשום שלב.
נראה שהטעם לכך פשוט. שכן דין 'גידולי טבל', בדומה לדין 'גידולי תרומה' בדבר שזרעו כלה, נותן שם כללי של טבל על הכל, ובכך אוסר את הכל. הנפ"מ בגידולי תרומה היא לענין דימוע, שהכל תרומה ולא רק החלק היחסי של התרומה הראשונה. הנפ"מ בגידולי טבל היא לענין זה שהחיוב שיש לגידולי הטבל הינו חיוב חדש המוטל על הכל, ולא הלכה שאין חלק הטבל שכאן בטל. נפ"מ מכך היא לקביעת שנת הטבל כתלויה בשנת הגידול ומתעשרת לפיו.
זו הסיבה שאין ללמוד מגידולי טבל במקום שאין זרעו כלה, שגידולים אינם מבטלים את העיקר.
שמא תאמר^[18], אם כן, יוכח הפוך, מכך שכל הנושא בגידולי טבל הוא רק החיוב החדש, שהרי שנת הגידול הקובעת היא השנה החדשה, יוכח שגידולים מבטלים את העיקר, וכל החיוב שאפשר להטיל הוא רק חיוב חדש? אין הדבר כן, שכן חיוב טבל תלוי בדיגון, והדיגוןיט מתבטל עם הזריעה בקרקעכ.כא^[19]
וממילא כל הסוגיא של 'גידולי טבל' היא סוגיא בתקנת גידולי תרומה, שנותנת את שם הזרע לגידול. אבל אינה עוסקת בביטול ברוב. לא באיסורה ולא בהיתרה.^[20]^[21]
כמה נפקא מינות עולות מדין זה – ויבוארו בפירוט:
א. קביעת שנת המעשר – המפרש נח ב כתב על ליטרא מעשר ש'מעשר עליה ממקום אחר' הוא מפני השנים השונות. האם לדעתו יהיה דין זה תקף בכל גידולי טבל? הרי מצד הדין אין הבדל בין גידולי טבל לגידולי מעשר, שהרי חיוב מעשר הינו בתרומת מעשר וזו סיבת איסורו. אם כן, יצא שבכל גידולי טבל יצטרכו לעשר מפירות שנה שעברה ממקום אחר על חלק התרומה הזה.
ב. מעשר עני ומעשר שני – דעת הרא"ש נז ב שלגבי גידולים יש בילה, וממילא אפשר לעשר מיניה וביה (וגירסתו בדף נח ב 'מעשר עליה לפי חשבון' ולא 'ממקום אחר'). אולם עדיין יקשה בכל גידולי טבל שדין המעשר ייקבע יחסית לכמות הטבל שנשתלה לפי השנה הקודמת^[22].
נראה להוכיח נפקא מינות אלו מהשתיקה לגבי גידולי טבל. שהיות שגידולי טבל צריכים הפרשה, וזו המשמעות של קביעת 'אסור', השתיקה מקביעת אופן תיקונם -לשאלות אלו- מלמדת שאין בו הלכות כלל.
ג. נפ"מ נוספת שעשויה להיות היא שדין 'גידולי טבל' עשוי להיות תקף גם כשהטבל נזרע במקום שאינו בר חיובא כלל. כשם שלכאורה דין 'גידולי תרומה' כך. ולכן גם אם זרע טבל בחו"ל יתחייב לפי כולו בתרו"מ. נקודה זו יש לסייג בכך שאפשר שחז"ל לא קבעו כלל את דין 'גידולי טבל' בחו"ל^[23].
מלבד הראיות שהובאו לעיל לכך שדין 'גידולי טבל' לא יושב על מניעת הביטול, נראה להוכיח עוד:
א. אפשר להוציא מהסוגיא ס א ששאלה מהמשנה שגידולי גידולים אסורים בטבל במקום שזרעו כלה על תרומה, וכפירוש הר"ן 'וכ"ש גידולי גידולים של תרומה בדבר שאין זרעו כלה שאסורים'. תרומה חמורה מטבל לענין איסור גידולים, ומכוח חומרא זו הגיע הקל וחומר של הר"ן. אולם אם נדון מכוח איסור ביטול, הרי יש לטבל חומרא על פני תרומה, שהרי טבל הוא דשיל"מ ואינו בטל ואילו תרומה אין לה מתירים, וממילא אפשר להבין שהיא בטילה ברוב. מכאן שאין איסור גידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה קשור לדיני ביטול כלל.^[24]
ב. יש להביא ראיה על דרך השלילה, מדין לוקח לזרע. במשנה דמאי א ג נתבאר שהלוקח לזרע פטור מלעשר דמאי, ובירושלמי דמאי א ג אמר ר' יוחנן שדין זה קיים גם בדבר שאין זרעו כלה. ההיתר נובע מקולא בזריעת טבל, אולם עדיין לפנינו בעיה בגידולי הדמאי, אם דין גידולי טבל נובע מהעדר ביטול של האיסור הראשון. והרי ההיתר לזרוע כולל היתר של אכילת עראי בגידולים, וממילא גם היתר להפריש רק לפי מעשרות שנת הגידולים, מכאן שאין איסור גידולי טבל נובע מהעדר ביטול ברוב.
ומדוע הקשתה הגמרא במעשר מדיני ביטול? הדבר פשוט, שמעשר אינו מוגדר כגידולי טבל, כיון ששמו הוא כמעשר ולא כטבל. ואף שאיסורו נובע מכוח תרומת מעשר, בכל זאת איננו בכלל גזירת גידולי טבל^[25]. וכל הנידון במעשר הוא אם המעשר המקורי קיים או לא. ועל כן חיובו הוא רק לפי חשבון. ומעשר גם אינו בטל ע"י זריעה, וממילא מה שגורם שגידולי טבל לא יאסרו משום תערובת לא קיים אצלו.
♦
ו.

כיצד מעשרים ליטרא מעשר

ודין המעשר לעשר נחלקו בו ראשונים - לרא"ש מעשר לפי חשבון, דהיינו את החלק היחסי מיניה וביה, כשיטתו נז ב שיש בילה. לדעת הרא"ש, מפריש על הליטרא עצמה גם תרומה, משום שהגידולים ביטלו אותה מדרבנן, וכדברי הגמרא בליטרא בצלים שזרעה מתעשרת לפי כולה 'התם לחומרא'. אולם לר"ן מעשר ממקום אחר, וכן פסק הרמב"ם מעשר ו ד. ולדבריהם הטעם שאינו מעשר מיניה וביה הוא משום שהחלק האחר שגדל אינו חייב במעשר הראשון, ורק חייב בטבל רגיל. ומכאן שאין בילה.
אולם הרשב"א נח ב כתב: "ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. ונ"ל דהאי ממקום אחר לא קאי דוקא אאותה ליטרא אלא על הכל כלומר וממקום אחר הוא מעשר עליה".
ויש להבין מה הכוונה 'על הכל'? ולכאורה יש לפרש שהכוונה שכל הגידולים חייבים בתרומות ומעשרות, אלא שהליטרא חייבת רק בתרומת מעשר, והשאר חייב בתרומה ומעשר. וכל מה שייקח ויעשר חוששים שיפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. אבל זה קשה, שהרשב"א עצמו כתב בפיסקה הקודמת כדברי הר"ן שמדובר ששתל את הליטרא בשביעית. ואם כן, רק הליטרא המקורית חייבת בתרומת מעשר והשאר פטור לגמרי מתרומת מעשר. אם כן, מה זה 'על הכל'?
ייתכן שכוונת הרשב"א היא במקרה שלא יהיה מדובר בשביעית, וכפי שנמצא הדין במאירי. אולם זה דחוק, כי הרי לרשב"א הסבר מצויין בידו למה נאמר 'ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר', ונמצא הרשב"א מתייגע לפתור בעיה שלא קיימת לשיטתו. אולם ייתכן שלרשב"א חייב במעשר לפי כלל השיעור, מדין 'גידולי טבל' שדינם כטבל, וכלעיל. וכמבואר לעיל, שכל גידולי טבל חייב לפי כלל השיעור. וסובר הרשב"א -בניגוד למבואר לעיל מפשטות הגמרא- שיש דין 'גידולי טבל' גם במעשר^[26]. ורק שיש הבדל ברמת החיוב בין המעשר המקורי, שחייב מעיקר הדין, לתוספת, שחייבת מדין 'גידולי טבל'. וכך, במקרה זה קיימים שני החיובים גם יחד, ולכן צריך להפריש ממקום אחר.
אם פירוש זה נכון, נמצאו ברשב"א שלוש דינים חדשים:
א. דין 'גידולי טבל' קיים גם במעשר – שהרי זהו המחייב במעשר את כלל הגדל.
ב. כל גידולי טבל חייבים לפי הכמות הכללית ולא ביחס לסכום החיוב המקורי – שהרי מפריש 'על הכל'.
ג. גידולי טבל חייבים גם כשנזרעו בזמן פטור - שהרי כאן מדובר במה שגדל בשביעית ופטור מן המעשר מצד גידול זה, ורק חייב משום גידולים. ובכל זאת, הכמות חייבת לפי כולה.
♦
ז.

גידולים משום החלק שאינו בטל ברוב

אולם בירושלמי שביעית ו, ג נראה שהברייתא האוסרת גידולים יכולה להתפרש כאוסרתם משום שאינם בטלים ברוב: "מתניתא פליגא על רבי זעירא (=האומר בבצל של שביעית שנטעו 'כיון שרבה עליו החדש מותר') דתנינן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידוליהן חולין אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת מעשר והמדומע והביכורין גדוליהן חולין ותני עלה במה דברים אמורים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין מה עבד לה ר' זעירא פתר לה בקדושת שביעית בביעור אבל לאכילה כיון שרבה עליו החדש מותר".
תשובת ר' זעירא מתייחסת לברייתא שלא הובאה בבבלי, ובה נאמר גם על ספיחי שביעית שאסורים בדבר שאין זרעו כלה. תשובת ר' זעירא היא שאיסור זה הוא במקרה ששביעית לא בטלה ברוב, דהיינו לביעור, שעליו נאמר במשנה ששביעית אוסרת בכלשהו, וכבבלי נח א. ומכאן שאיסור גידולים נאמר רק על מקרה זה, ואין ראיה כלל לקבוע בגידולי טבל שדינם מקביל לגידולי תרומה.
אולם, מהמשנה ששנתה רק את גידולי טבל, יש ללמוד שחיובם של גידולי טבל הינו בכולו. ולכן אפשר שברייתא זו מתייחסת לכלל החילוק שבמשנה, ועיקרה לקבוע שאין דין המשנה אמור בכל, אבל חלוק דין הטבל מחבריו.
♦
ח.

פסקי הרמב"ם

רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה טז: "ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור".
רמב"ם הלכות כלאים פרק ה הלכה כד: "בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור".
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כ: "הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחין, ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין".
שם הלכה כא: "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע". השגת הראב"ד: "בצל שעקרו בשביעית וכו' עד והותר הכל. א"א בירושלמי לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים פירוש מרוכנים הטי נא כדך תרגום ארכיני כען כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן ואם גדלו אותן גדולין מותרין ומבטלין את האיסור ואי לא אסורין דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו".
רמב"ם הלכות תרומות פרק יא הלכה כא: "גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים, גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה, לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין". השגת הראב"ד: "גידולי תרומה הרי הן כחולין וכו' עד ויהיה הכל מותר לזרים. א"א כל זה שבוש שאפילו הטבל שגידוליו מותרין אם הוא דבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכל שכן בתרומה".
שם הלכה כב: "גידולי גידולין חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אף על פי שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים, וכן תרומת חוצה לארץ והמדומע ותוספת תרומה וזרעוני גינה שאינם נאכלים כגון זרע לפת וצנון אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה גידוליהן מותרין והרי הן חולין לכל דבר, וכן הזורע פשתן של תרומה הגידולין מותרין לזרים". השגת הראב"ד: "וכן תרומת חוצה לארץ וכו' עד הרי הן כחולין לכל דבר. א"א אלו השנים שהן זרעוני גינה שאין נאכלין וזרע פשתן לא מצאתי להם היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ובירושל' נותן טעם לכולן לפי שאינן מצויין ואלו שהוא מוסיף מצויין הן ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית שגידוליהן מותרין".
רמב"ם הלכות מעשר פרק ו הלכה ד: "ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה והרי היא עשר ליטרין חייבת במעשר, ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון, ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון התוספת אלא מעשר לפי כולו". השגת הראב"ד: "ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה. א"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה".
שם הלכה ו: "הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם אפשר ללקטו קונסין אותו ומלקטו, ואם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר, ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה, וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו, אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר, ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל".
הרמב"ם נימק בהלכות שמיטה את ביטול שביעית משום שאיסורה ע"י קרקע. וכוונתו (מכך שנימוק זה מופיע כאן בייחוד) למשמעו לדעת הר"ן שאיסור שביעית ענינו בשביתת הקרקע, ולכן ככל שייצוג הקרקע שבפרי זה הוא בעיקר קרקע אחרת שפעלה בו בזריעה, בטל. הרמב"ם סובר כבבלי, ולכן לא הצריך שיהיו מדוכנין, כראב"ד ע"פ הירושלמי שביעית. מהצורך לדין זה אפשר ללמוד שככלל הוא סובר שגידולים אינם מבטלים את העיקר. הטעם שפסק כן הוא משום שזו דעת ר' יוחנן, העולה יפה עם הברייתא^[27]. למרות זאת, הוא פסק בהלכות תרומות את הדין שגידולי גידולים שרבו על עיקרם מותר, שזהו דינו של ר' ינאי בבצל של תרומה, שנומק בכך שגידולים מבטלים את העיקר^[28]. כפי הנראה מפני שלמד שאחרי האוקימתא בדף נט ב את המימרא של ר' ינאי בגידולי גידולים בטלה שיטתו כשיטה שגידולים בטלים. וזאת, אם משום שאיסור גידולי תרומה ענינו קרקע המגדלת תרומה, ולכן בטילתו ע"י קרקע בדומה לאיסור שביעית, ואם משום שאיסור גידולים קל, ואפשר להודות בו שבטל, אף שאיסורים שמעיקר הדין אינם בטלים ברוב.
לגבי מעשר כתב רמב"ם שמעשר ממקום אחר, וכתב גם את מעשר כטבל שגידוליו אסורים וקונסים. ואם לשונו כפשוטו, הרי שכתב גם שהמעשר אסור כגידולי טבל, אולם לא כתב שצריך לעשר ממקום אחר גם על גידולי המעשר אלא רק על אותה ליטרא. [והרי הרמב"ם לא העמיד את הברייתא בשביעית כר"ן].
עוד קשה, שגם שאר הגדל חייב כטבל, ואם כן צריך להפריש גם על השאר ממקום אחר. וקשה ממ"נ, אם יש בילה יהיה אפשר לעשר הכל מיניה וביה, ואם אין בילה יהיה אפשר לעשר הכל כבתחילה.
קושי זה קיים גם בדין ליטרא בצלים שזרעה ותיקנה, שמתעשרת לפי כולה, שהגמרא נז ב הוכיחה ממנו שגידולים מבטלים את העיקר ודחתה 'התם לחומרא'. גם הגמרא נט א שאלה על כך 'וכי היתר שבהם להיכן הלך', וניסתה להוכיח זאת. הרמב"ם מסכים עם שתי הקושיות: א. סובר שגידולים אינם מבטלים עיקר, חוץ מבשביעית שאיסורה ע"י קרקע. ב. סובר שהבצלים עצמם עומדים בהיתר, וההיתר שבהם לא הלך לשום מקום.
אם כן, לדעת הרמב"ם נאמר 'התם לחומרא', ולמרות זאת לא דרש הרמב"ם לעשר ממקום אחר כדי להימנע מהפרשה מהפטור על החיוב.
אפשר שדין זה נובע מביטול ברוב. דהיינו שכל שהרוב חייב באותו דרגה אין צורך לעשר ממקום אחר ביחס לרוב אלא רק ביחס למיעוט. שכן הרוב מגדיר את הכל כדבר אחד, לפחות לגבי עצמו, וגם אם לא הצליח לבטל את דין המיעוט בחיובו, מכל מקום הצליח לבטל את המיעוט ביחס למה שהרוב צריך ממנו^[29].
ואפשר, שהדין הוא על דרך הרא"ש בדרך הראשונה, שהקלו בחיוב זה שכולו מדרבנן להשוותו. רק שכל זה ביחס לרוב, אבל ביחס למיעוט קיימת הבעיה שלא ניתן לקבוע למיעוט שום דין ביחס לרוב. וכב"מ נג א שלא ניתן גם לחלל מעשר שני שנתערב ברוב ובטל מן התורה, ואין אומרים שבחילול מצליח להוציא את המיעוט, כך אי אפשר להוציא את המיעוט גם כקולא. רק אפשר לקבוע שם במקום אחר שיתקן גם את המעשר.
בין כך ובין כך, כל שהדין יוצא לרמב"ם שהכל אסור וחייב כטבל, אולם רק חלק המעשר צריך פיתרון. המשפט שכתב הרמב"ם 'וכן במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו' אמת, שכן הדין שגידוליו אסורים לאלתר עוד לפני מירוח תקף. ושיעור המעשר נתפרש ברמב"ם בהמשך. ועיקר משמעות גידולי טבל הוא לאסור לפני מירוח ולא להיכנס לשיעור החיוב במקרה שייזרע במקום פטור. וממילא כתב הרמב"ם את הדין שאסור לגבי מעשר, למרות שעיקר החיוב לא קיים בהם לפי חשבון.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ ראו להלן פרק ‎ג.
↑ יש לתמוה, שהרי ליטרא בצלים שתקנה שמתעשרת לפי כולה אף היא היתר, וממילא גם עליה קשה כך.
↑ דחייה זו פלא, שהרי די שהוכח שיכולה להיות לעיקר עדיפות לגבי ביטול כדי לסתור את הנחת הר"ן שעיקר הנידון בסוגיא הוא לגבי טפלות לעיקר האיסור ולא לגבי ביטול.
↑ הר"ן יכול לומר שדברי הגמרא אמורים רק לחידוש של ר' יוחנן של 'בטילתו ע"י קרקע', שלפיו בעיקרון אין העיקר מתבטל, וכשאיסורו ע"י קרקע אין הגדל כמו העיקר. ולכן קושיית הגמרא היא שלדבריו מתחדש מצב ביניים, של גידולים שאינם כעיקר ואינם מבטלים אותו. אבל במקרים המקוריים של המחלוקת דינה שווה, שלר' ינאי גידולים אינם כעיקר ולר' יוחנן הם כעיקר.אולם מכל מקום העיקרון יובהר, שיכולה להיות עדיפות לעיקר לענין זה שלא ייתבטל ולא רק לענין זה שהגידולים יהיו כעיקר.
↑ תוס' נח א ד"ה דתנן השביעית, שצידדו שקושיית הגמרא נובעת מזה שגידולים חשיבי טפי ומבטלים עיקר גם מחוץ לכללי ביטול ברוב, בהם שביעית אוסרת בכלשהו.
↑ שביעית ו ג דעת ר' חייא בשם ר' יוחנן 'מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו'.
↑ ראו להלן פרק ‎ח בפסקי הרמב"ם.
↑ כהבנת הר"ן הכללית, שזו סוגיא נפרדת מסוגית גידולים, ולא כהבנת הרא"ש ותוס' שהסוגיא חוזרת על דין ביטול בגידולים.
↑ הר"ן פירש את הקושיא מכוח הדין ששביעית תופסת את דמיה, ומשמע לו שהדין ש'אסורים' לפי כולם. אבל ההנחה המבוארת בפנים עולה ממילא מן הירושלמי שביעית ו ג שמדרגת 'השריש' 'השחיר' ו'רבה', מכאן שהמצב של השרישו והשחירו אינו מגיע לרוב. וכשם שב'השריש' ניתן להבחין מהו החדש, כך ב'השחיר' מסתבר שניתן להבחין.
↑ שהרי המשפט 'למוצאי שביעית מותר' פשוטו לפני ואחרי הביעור, וכן עולה מרמב"ם שמיטה ד כא.
↑ ובמפרש ד"ה לפי חשבון, שכתב 'וק' לר' אמי דפשיטא ליה דגידולי היתר...' על קושיית הגמרא שמעשר דומה לשביעית, נראה שהוא סובר שר' אמי חזר והודה לדחיית ר' יצחק והסתפק בכך ששביעית מותרת.
↑ והרא"ש ותוס' הזכירוהו כדי לפרש את הקושיא גם על הנחת איסורם ע"י קרקע. וזאת, בגלל שיטתם בהגדרת המושג 'איסורו ע"י קרקע'.
↑ וראה או"ש מעשר ו ד שעמד בקושיא זו, ובקרן אורה וקהלות יעקב נדרים לה שתירצו כמו שכתבתי.
↑ לרא"ש ותוס' שאיסורם ע"י קרקע ענינו שכל האיסור קרה רק מכוח מאמצו לשתול בקרקע, תקפה סברה זו גם בנדר, וממילא גם הקושיא לתירוץ הגמרא על ר' יוחנן. ותשובת 'דשיל"מ' מונעת ביטול גם באיסורו ע"י קרקע.
↑ אף שהגמרא ס א דחקה שמשנת 'גידולי גידולים אסורים' משמעה לר' ינאי שיכולים להיות אסורים ולא שאסורים תמיד, שכשרבו גידולים על העיקר בטל העיקר.
↑ ואין לדחות שזה מדין דשיל"מ שאינו בטל, שהרי גם שביעית נידונה בגמרא כדשיל"מ מתחילה, ורק אח"כ דנה הגמרא לפרשה בדרך אחרת. אלא שתחילת הנידון היתה בעיקר מושג הגידולים. וראיה לכך, שהרי פשטות המשנה היא שגידולי מעשר שני מותרים בדבר שאין זרעו כלה, שבמשנה בתרומות נאמר רק על גידולי טבל שאסורים במקום שאין זרעו כלה. וזאת, למרות שמעשר שני הוא דוגמא לדשיל"מ בברייתא נח א. ולברייתא המובאת בירושלמי שביעית ו ג ותרומות ט ב שהכל אסור בדבר שאין זרעו כלה, הרי משמעו שכלל האיסורים נאסרים כדין גידולי תרומה.
↑ תוס' ורא"ש נח ב, תוס' ס א, ר"ן נט ב, ר"ש תרומות ט ו. על השמטת עניינים אחרים להלן.
↑ אפשר לטעון שהאמוראים יחלקו בדין 'גידולי טבל' עצמו אם הוא הדין שאין ביטול, כמ"ד שאין גידולים מבטלים, או שהוא דין שמחיל הגדרת טבל על הכל. ובכך יש לפתור טענות אלו. ולפ"ז הראיה מדף ס א אינה תקפה, כי הגמרא שם משיבה לר' ינאי הסובר שגידולים מבטלים עיקר, וממילא לשיטתו בהכרח כל איסור גידולים הינו איסור חדש. אולם נראה דוחק להעמיד את כל מושג 'גידולי טבל' כשנוי במחלוקת בענין זה, כאשר לפ"ז בעצם צריכה הגמרא לפרש שזהו מקורם של הסוברים שאין גידולים מעלים את העיקר, והאומרים שגידולים מעלים את העיקר משיבים שדין גידולי טבל הוא תקנה חדשה לפי כלל השיעור.
↑ במשנה תרומות ט ז 'המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהם עראי'. הלשון אע"פ שפירותיו טבל הוביל את הירושלמי ט ג להבין שמדובר כשנעשה מירוח (בשונה ממה שכתבו הר"ן רא"ש ותוס' נח ב לגבי מנכש עם הכותי), ולכן התקשה שיש כאן גידולי טבל. הירושלמי קבע שמירוח הגוי הינו בדרגת חיוב נמוכה יותר, וממילא לא גזרו בגידוליו. והר"ש בסוף הנידון הביא את הסוגיא במנחות ע א שהמירוח בטל, ודן שכו"ע מודים כך במירוח הגוי. דברים אלו נחוצים בין למ"ד גידולי היתר מעלים את האיסור ובין למ"ד שאינם מעלים את האיסור, מפני דין 'גידולי טבל'. אולם למ"ד שאינם מעלים את האיסור הצורך בכך גדל, כדי ליישב גם את עיקר הדין ולא רק את תקנת גידולי טבל.וכ"ה בחזו"א שביעית ח ב שגידולי טבל אסורים רק מדרבנן ולא מן הדין, משום שבטל הדיגון.
↑ במנחות ע א הסתפקו בכך לגבי שיבולת שמרחה בכרי ושתלה אם בטל המירוח בשתילה, והניחו בספק, וכן פסק רמב"ם תרומות יא כו שדינה כספק. אולם יש להרחיב את סברת הגמרא לגבי זריעה גמורה כמבטלת את המירוח לגמרי, שכן בניגוד לשיבולת, שצורתה קיימת, הרי בזריעה לא קיים הצמח כצורתו הקודמת, אלא כל הצמח משמש כזרע המתפתח, וממילא יש לדון שהמירוח בטל לגמרי. ובחזו"א שביעית ח ב נימק בטעם אחר, שאחרי ריבוי הגידולים בטל המירוח לכ"ע. (ובר"ש תרומות ט ז מבואר שהוא לא סובר את החילוק בין שיבולת לזורע בצלים וגם לא סובר את חילוק החזו"א, שהרי כל ניכוש בחסיות הינו בפשטות אחרי שרבו הגידולים, וכר"ן נח ב).
↑ באו"ש מעשר ו ד הקשה על הגמ' נח ב שלא תירצה שהמעשר לא בטל משום דשיל"מ (עי' על כך לעיל) ואת הקושיא על הגמ' ס א שלא חילקה בין גידולי תרומה לגידולי טבל מצד דשיל"מ, ומזה הוכיח שהדיגון בטל. אולם לדעתו הדיגון יכול להתבטל גם לגבי שם המעשר עצמו. וזה פלא.ואפשר שדברי או"ש שדיגון המחייב את המעשר יכול להתבטל, מקורם מירושלמי תרומות א ה: מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין אסור לוכל ממנו עראי ומה טעם את קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. מהו שילקו על טבלו דבר תורה רבי אשיאן בשם רבי יונה מתניתא אמרה כן אין לוקין על טבלו דבר תורה דתנינן תמן תרומת מעשר שוה לביכורים בשני דרכים ולתרומה בשני דרכים וניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כביכורים ואוסרת מן הגורן ויש לה שיעור כתרומה אית לך מימר אוסרת מן הגורן לא לאחר מירוח הדא אמרה שאין לוקין על טבלו דבר תורה. נידון זה הוא ללקות משום תרומת מעשר שבמעשר ראשון, שהרי מעשר ראשון פטור מתרומה גדולה כשהקדימו בשיבלים. ובכל זאת מבואר שאין לוקים על המעשר כטבול לתרומת מעשר אלא מצד המירוח. מכאן שאפשר לנתק את המושגים, ולטעון שעם ביטול המירוח חוזר גם המעשר שלא להיות טבול לתרומת מעשר. אולם אין הכרח מהירושלמי להבנת האו"ש, שכן אפשר שכשהופרש המעשר אחר מירוח הוא מוגדר כטבל מצד היותו מעשר. ואף כשהופרש המעשר קודם מירוח יש לדון, שהרי אין המעשר יכול להתבטל, וממילא גם שמו כזוקק לתרום תרומת מעשר מתוכו אינו מתבטל. ולכן, גם כששעת החיוב בטלה, החיוב הבא שבמירוח ייקרא לפי מושגי המעשר ולא לפי מושגי הטבל.
↑ אפשר שיש לחלוק על זה, בטענה שהגידול קורה בפועל בשנה זו, והיא שנתו הקובעת. ולכן אף שאיסור הטבל חל בשנה הקודמת, בכל זאת לא זו התרומה הנדרשת.
↑ סברה זו מחודשת, שהרי המשנה בתרומות ט ד ששנתה דין גידולי תרומה, אמרה 'אבל הטבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חוצה לארץ והמדומע והביכורים גידוליהם חולין' –גידולי שביעית לעולם נזרעים שלא בזמן חיובם, ולמרות זאת היה יכול להיות בהם דין גידולים.
↑ וכן משמע לשון הרמב"ם מעשר ו ו שנימק את איסור גידולי טבל 'ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה'. ובחזו"א שביעית ח ב הבין שכוונתו שאסור רק לזרים ולא לכהנים, שהאיסור הוא משום תרומה. ולפ"ז היה עולה שעד המירוח מותר לכהנים ואסור לזרים, ואחר המירוח אסור לשניהם. אולם החזו"א בהמשך (ד"ה והא דתנן תרומות) כתב שהמשנה שהתירה אכילת עראי חידשה גם את עיקר היתר האכילה, ומבואר שלדעתו נאסר באכילה לעולם לזרים גם אחרי הפרשה (וכ"ה ברדב"ז על הרמב"ם). ואין לזה זכר ברמב"ם, וגם אין סברה שיהיה איסור כזה שלא שייך למציאות הטבל הקדומה. ובאמת הבחין החזו"א שהרמב"ם הוסיף נימוק, אלא שרק נתן טעם לדין (וכפי שהבחין החזו"א ברמב"ם שזו גזירה חדשה). שו"ר שבהמשך דברי החזו"א חזר להבנה המקובלת ודחה את שיטתו המחודשת ברמב"ם. העיקרון שברמב"ם הובא בפירוש ר"א מן ההר בשם הירושלמי, כלשונו (ס א): ומפרש בירושלמי טעמא דגידולי טבל אסורין משום תרומת מעשר ותרומה גדולה שבו. אלא שלא מצאתי דברים אלו בירושלמי.
↑ לדעת הר"ן והרשב"א שפירשו את הברייתא בפיסקה אחת: חייבת במעשר –בתרומת מעשר על החיוב המקורי, ובשביעית –על האיסור המתחדש. ומדובר שזרע את המעשר וחלה עליו קדושת שביעית. אפשר היה לומר שלכל מעשר יש דין גידולי טבל, וכאן הסיבה שאינם היא מפני הסתירה שיש בכך לשביעית, שהיא שם חיובי אחר ואינה שם ניטראלי, כמו הצומח מן הטבל שמתחייב היום. בכך יש גם הסבר למה נקטה הברייתא דין זה דוקא כשגדל המעשר בשביעית.אולם אין הכרח לומר כך, שכן אפשר שהברייתא באה לומר שגם השביעית אינה מבטלת את המעשר למרות שהיא פטורה מן המעשר, וזהו עיקר החידוש. ואילו בשנה רגילה, שהטבל אף הוא חייב במעשר, אין חידוש כ"כ בזה שאינו מבטל את המעשר.
↑ לכאורה יש להבין כן גם ברמב"ם מעשר ו, ו 'הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם אפשר ללקטו קונסין אותו ומלקטו, ואם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר, ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה, וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו'. דין הרמב"ם בזורע מעשר ודאי תקף לגבי הליקוט שקונסים ולגבי דין אין זרעו כלה. אבל פשטות הרמב"ם היא שדין זה נאמר גם לגבי גידולי גידולים, לעצם האיסור. רק שכאן לא עסק רמב"ם בצורת התיקון, שאליה התייחס בהלכה ו. אם נכון הדבר, הרי שהקביעה 'אסורים' תקפה על הכל כטבל, ורק שיעורה לתיקון משתנה. וראו להלן בפסקי הרמב"ם.
↑ ולא סבר שהוא ספק, שהספק במנחות סט ב הוא אם 'בתר עיקר אזלינן' ולמדו בו את העיקרון מכך שאין ביטול. אבל אין זה ספק לגבי כלאים וערלה, וכפי שכתב הרמב"ם מע"ש י טז וכלאים ה כד.
↑ נתקשה בזה רע"א נדרים ס א והניח בקושיא.
↑ משמעות הדבר עשויה להיות כתלייה שנוטל מן החיוב. ועשויה להיות כעין דברי ר' אליעזר בזבחים עד א שהולכים אחר הרוב קובע שפירשה אחת קובעים שהיא ההיתר, שהרוב מגדיר את כולו כשם אחד, וממילא דוחה את המיעוט מתוכו. וכך לענייננו, שהרוב קובע את החיוב הכללי של הכל, ומאפשר לנלקח מהמיעוט ליישם זאת.