נשבע שישתה וקיבל נזירות אתיא נזירות וחיילא אשבועה
נזיר דף ד' ע"א ורבנן נמי מיבעי לי' לאסור יין מצוה כיין רשות, ומבואר בסוגיא דילפינן מקרא דכתיב יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה לנזיר כיין הרשות, ואין לו היתר לשתות גם יין של מצוה. ומתחילה מוקי לה הגמ' ביין של קידוש והבדלה, ועלה אקשינן הרי מושבע ועומד מהר סיני, ומשני דקאי על מי שנשבע שישתה וחזר ואמר הריני נזיר, דאתיא נזירות וחיילא על שבועה ואסור לו לשתות ולקיים שבועתו.וכן להלן מ"ד א' תנן במתני' חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן, טומאה במת מצוה, ותגלחת בתגלחת מצוה, אבל יין אסור אף ביין של מצוה. ומקשינן שם בגמ' דנילף שאף ביין יהי' היתר ביין של מצוה, ק"ו מטומאה. ופי' התוס' שם דהיינו בשבועה שישתה ושוב אמר הריני נזיר, דנילף שמותר לו לשתות ולקיים את שבועתו משום דהוי יין של מצוה. ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות, והיינו כדאמר הכא דמזה ילפי' שגם יין של מצוה אסור.
♦
ב.
שיטת ר"ת והרמב"ם דליין קידוש והבדלה לא צריך קרא
ושיטת ר"ת בסוגיין דלא אצטריך קרא לאסור יין מצוה אלא בנשבע שישתה, דבלאו קרא הוי שרינן לי', אבל ביין של קידוש והבדלה לא ס"ד להתיר. והיינו דאקשינן מושבע ועומד מהר סיני, ופירושו בתמיה, דאטו מושבע מהר סיני על שתיית יין קידוש והבדלה דאצטריך קרא לאסור שתייתו בנזיר, הא ל"ה אלא מדרבנן. ונהי דקידוש היום מדאו', מ"מ על הכוס לאו דאו'.וכן דעת הרמב"ם (פ"ז מנזירות הי"א), שכתב בזה"ל "הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות, כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ביין, ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים", ע"כ. והיינו דקרא אצטריך על שבועה שאשתה, אבל על יין קידוש והבדלה לא צריך קרא, משום דהוי רק מדרבנן.
אלא דבפירוש קושית הגמ' הרי מושבע ועומד מהר סיני נחלקו ר"ת והרמב"ם, דר"ת פירש דהקושיא שאינו מושבע ועומד היא על שתיית יין קידוש והבדלה, והוא בתמיה, דאטו מושבע הוא על שתיית יין בקידוש והבדלה. אבל הרמב"ם (בתשובותיו סי' ש') פירש דהקושיא שהרי מושבע ועומד מהר סיני לקיים את הנזירות, ופשיטא שהנזירות אוסרתו בקידוש והבדלה, ומושבע ועומד קאי על הנזירות. [ולפ"ז לא כתוב בגמ' שאינו מושבע ועומד על שתיית יין בקידוש והבדלה. ויעוי' במגילת אסתר על ספר המצוות שורש א' שהקשה על דברי הרמב"ם שבכל מצוה דרבנן יש לאו דלא תסור, דא"כ אמאי אקשינן בפ"ק דנזיר גבי שתיית יין של קידוש והבדלה וכי מושבע ועומד מהר סיני, וכפי' ר"ת, והא שפיר מושבע ועומד הוא מפני לאו דלא תסור. ולפמשנ"ת לפירוש הרמב"ם לא קאי כלל איין קידוש והבדלה, וקושית הגמ' היא דפשיטא שכיון שמושבע ועומד על איסורי הנזירות שלא יהי' לו היתר לקיים מצות קידוש והבדלה, שעיקרה מדרבנן, וממילא אין לא תסור. ולא כתוב בגמ' שאין מושבע ועומד על שתיית יין בקידוש].
אבל בפירוש רש"י מבואר דאדרבה כיון שמושבע ועומד בשתיית יין קידוש והבדלה, לא אתיא נזירות וחיילא עליה, ובאמת מותר הוא בשתיית יין קידוש והבדלה, ואין הנזירות אוסרתו, כמו ששבועה לבטל את המצוה לא חיילא. ולא ילפינן מקרא דהנזירות אוסרת ביין מצוה אלא על שבועה שאשתה, דבזה אסור לו לשתות, אבל יין קידוש והבדלה מותר [וביאור דבריו יבואר להלן בע"ה].
♦
ג.
קושית התוס' דתיפו"ל דנדרים חלים על דבר מצוה, ותי' התוס'
והנה התוס' בשבועות (כ"ה א' ד"ה חומר) המצויין בגהש"ס, וכ"ה בתוס' הרא"ש בסוגיין, הקשו למאי אצטריך קרא בנזירות לאסור יין מצוה כיין הרשות, והיינו דאי לאו קרא הו"א דלא מהני נזירות לבטל את המצוה, הא קיי"ל דנדרים חלים לבטל את המצוה, ונדרים ונזירות איתקוש להדדי. וא"כ כשם שנדרים חלים על דבר מצוה ה"נ נזירות. ותירצו התוס' בזה"ל "וי"ל צריכי, דנזירות אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות, אבל נדרים שאין אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין אימא דלא חייל, ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצות עליו, אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל, דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל", ע"כ.ומבואר בדבריהם דנזירות אצטריך קרא דחייל על דבר מצוה, לפי "שאוסר עצמו על היין" ולא דמי לנדרים שאוסר החפצא עליו. וקמ"ל קרא דאפ"ה חיילא נזירות על דבר מצוה. וסברא זו מבוארת גם בפירוש רש"י אליבא דאמת, דמשו"ה לא חיילא נזירות לבטל את המצוה, משום דדמי לקונם שלא אשב בסוכה, והיינו דל"ה החלות בחפצא.
♦
ד.
פירוש מהר"י בסאן בדברי התוס' דנזירות הוי כקונם פי לשתיית יין
ובביאור דברי התוס' דנזירות "אוסר עצמו על היין", הנה מוכח מדבריהם דנזירות ל"ה איסור חפצא שנאסר עליו היין בשתיה והמת לנגיעה. אמנם כ"ה דעת מהר"י בן לב, דנזירות הוי איסור חפצא ממש כמו בנדרים וחייל האיסור בחפצא, והיינו ביין שנאסר לשתיה, והמת נאסר לנגיעה. ולפ"ז צ"ב אמאי אצטריך קרא לאסור יין מצוה, הא הוי כנדר שחל לבטל את המצוה. וכבר הקשה כן בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג, והביא את דברי התוס' בשבועות שמבואר בדבריהם דנזירות ל"ה איסור חפצא.אלא גדר הדברים לפי שיטתם, כתב מהר"י בסאן (שו"ת מהרי"ט שם סי' נ"ד) שגדר נזירות הוא שנאסר גופו בהנך ג' דברים. והיינו לא איסור גברא כשבועה, אלא דמי לנדרים, כמבואר בדבריהם דתרווייהו צריכי, אלא דהחפצא שבו חל האיסור הוא לא היין והמת, דא"כ הוי ממש כנדר, אלא החפצא זה גופו, ונאסר גופו בשתיית יין וגופו בתגלחת וגופו בנגיעה במתים. ודמי לקונם פי לקריאת שמע, ה"נ קונם פי משתיית יין וקונם אברי בנגיעה במת. וזו הכונה אוסר עצמו על היין, שהקונם חל בגופו.
וע"כ מסברא לא הי' חל לבטל את המצוה, משום דגופו משועבד למצוה, ולא דמי לנדר שחל בחפצא, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אלא הכא חל בגופו, וכיון שגופו משועבד, אי לאו קרא לא הי' חל לבטל את המצוה.
וכתב מהר"י בסאן דלבתר דגלי קרא שגם נזירות חיילא לבטל את המצוה, דגם זה הוי כנדר, א"כ ה"ה קונם פי לקריאת שמע יחול לבטל את המצוה. ומש"כ דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל, הכוונה באופן שאמר קונם גופי מליכנס בסוכה. והא דלא חייל היינו אי לאו קרא דנזירות, וכל זה הוה אמינא, אבל לבתר דגלי קרא דנזירות אף דחייל בגופו מ"מ הוי כנדר דחייל לבטל את המצוה, ה"ה בקונם פי לקר"ש חייל לבטל את המצוה.
וכן מבואר במחנ"א (נדרים סי' א') דנזירות דמי לקונם פי לקריאת שמע. וכתב דלהמבואר בפירוש רש"י דנזירות לא חל לבטל את המצוה [ורק לבטל שבועה שאשתה הוא דחיילא, אבל שאר מצוות, כקידוש והבדלה, לא חייל], והיינו דל"ה כנדר, ה"ה קונם פי לקריאת שמע לא יחול.
♦
ה.
ראי' מדבריהם לדין קונם צרור לזריקה
והנה יש לציין דמעיקר דבריהם דשייך קונם גופי מליגע במתים, אף דאין בזה שום השתמשות, יהיה מוכח דשייך קונם צרור לנגיעה, וכן קונם צרור לזריקה. וכ"כ הר"ן נדרים ט"ז ב'. אבל התוס' בר"ה דף כ"ח ובמאירי שם פליגי וס"ל דלא שייך לאסור בקונם פעולה שאינה הנאה או השתמשות. ולכאור' אם נזירות היינו קונם בגופו מנגיעה במת, מוכח דגם כשאין השתמשות שייך לאסור [ומוכח ג"כ דכה"ג הוי כאיסור חפצא, דהא חייל לבטל את המצוה, ועי' קוב"ש ח"ב סי' י"ח בזה].וכן לפי דעת מהר"י בן לב דגדר נזירות היינו שאוסר את היין לשתיה ואת המת לנגיעה ג"כ מוכח כן. וכבר הקשה מהרי"ט איך שייך לאסור מת לנגיעה, הרי זה דבר שאין בו ממש. ובשלמא יין לשתיה שייך לאסור, אבל לא מת לנגיעה. ולכאורה לפי דבריו ג"כ מוכח דשייך לאסור צרור לזריקה, אף דל"ה אופן של השתמשות.
♦
ו.
קונם פי לקרי"ש וקונם שאני משמשך
ונמצא לפ"ז נדון היכא שהקונם חל בגופו, כקונם פי לקריאת שמע, וכן קונם גופי מלשתות יין, אי חייל לבטל את המצוה כנדר, או כיון דגופו משועבד לא חייל.והמחנ"א (שם) וכן האבנ"מ (סי' ע"ב סק"ב) וכן הבית יעקב (ר"פ המדיר) כתבו לבאר בזה את סוגית הגמ' נדרים דף ט"ו ב' דאמרינן גבי קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל, ומקשינן והא משתעבד לה מדאו'. והר"ן נתקשה שם, שהרי קונם מפקיע מידי שעבוד, ותי' דאלמוה לשעבודה. והקשו דבדברי הרמב"ם א"א לפרש כן, דהא ס"ל דאלמוה הוא רק במידי דרבנן, וא"כ קשה דקונם מפקיע מידי שעבוד. וכתבו לפרש דהא דאמר דמשועבד לה מדאו' היינו דהוי לבטל את המצוה ולא חייל, ואע"ג דנדר חייל לבטל, מ"מ כיון דאוסר גופו, וגופו משועבד למצוה, משו"ה לא חייל.
וכן מבואר שם בשטמ"ק בשם הרא"ם דכונת הגמ' דהוי לבטל את המצוה, והרשב"א ג"כ דן לפרש כן. ולפי דבריהם מוכח דכשהקונם בגופו לא חייל לבטל את המצוה, וגם קונם פי לקריאת שמא לא יחול.
♦
ז.
צ"ב דאין הגוף משועבד אלא האדם
אלא דיש חידוש בדבר זה, שקונם פי לקריאת שמע לא חל לבטל את המצוה, משום דגופו משועבד. וצ"ב, דבשלמא הא דשבועה לא חיילא לבטל את המצוה, היינו משום דהשבועה מחייבת את הגברא, והגברא מחוייב לקיים את המצוה, ולאו כל כמיני' להפקיע את החיוב דמושבע ועומד מהר סיני, אבל בקונם פי לקריאת שמע, הרי הקונם חל בגופו, וגופו לא חייב בקר"ש אלא האדם מחוייב, והאדם זה לא הגוף אלא הגברא, וא"כ אמאי נחשב מושבע ועומד.ומדברי כל הנך אחרונים, וכן הראשונים [הרשב"א והרא"ם בשיטמ"ק], מוכח שנקטו שנחשב גופו משועבד. וצ"ל דאף שהחיוב הוא על הגברא ולא על הגוף, מ"מ הגוף משועבד לקיום המצוה, ובכלל חיובו הוא שהגוף משועבד למצוות. [ומרן רה"י בעל בד קודש שליט"א הוסיף שכן אומרים בהנחת תפילין שחושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו].
♦
ח.
יש לפרש עוד לפ"ד הגרי"ז דנזירות הוי קבלה לנהוג
אמנם בעיקר מה דנקט המהר"י בסאן דכונת התוס' דנזירות הוי איסור חפצא שחל בגופו, וזה הטעם דאי לאו קרא לא הי' חל לבטל את המצוה, לכאור' יש לדון לפרש את דברי התוס' באופ"א - ובאמת גם כשחל בגופו ל"ה כשבועה וראוי לחול לבטל את המצוה, וגם קונם פי לקריאת שמע מסברא חל לבטל את המצוה כמו שאר נדר, אלא נזירות אינו כן, דדין נזירות אינו איסור חפצא בגופו אלא הוי כאיסור גברא. וכ"כ האבנ"מ בתשו' ט"ו שכבר הזכיר צד זה במהרי"ט, דנזירות הוי איסור על הגברא כמו שבועה.ולכאור' לפי"מ שביארו הגרש"ש והגרי"ז (חי' מרן רי"ז הלוי עמ' 42 לנזיר דף ט"ז ב') דיסוד דין נזירות הוי קבלה לנהוג דיני הנזירות, וממילא נעשה נזיר, והגר"ש זצ"ל (חי' רבי שמואל נדרים סי' ד') ביאר עפ"ז את דברי הירושלמי דנזירות הוי כהרי עלי ולא כהרי זו, והיינו קבלה לנהוג דיני הנזירות.
ולפ"ז יש לפרש את דברי התוס' שכתבו דנזירות אוסר היין עליו הכונה שמקבל ע"ע איסורי הנזיר, והיינו קבלה לנהוג דיני הנזירות. ומשו"ה אי לאו קרא הו"א דדמי לשבועה, דלא חיילא לבטל את המצוה.
ונמצאו ב' דרכים בביאור דברי התוס' בהא דאצטריך קרא בנזירות דחיילא לבטל את המצוה - או דהוי כקונם פי לקריאת שמע, והיינו דס"ל דחל האיסור בגופו כחפצא, או דהוי קבלה לנהוג דיני הנזירות, וע"כ דמי לשבועה.
♦
ט.
ברש"י משמע דיש נדר על הגברא ולא חל לבטל את המצוה
אכן בדברי המפרש הרי מבואר עוד דגם בקונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום, והמחנ"א פירש דהיינו קונם גופי ורגלי מלהיכנס בסוכה, דומיא דקונם פי לקר"ש, ובזה כתב רש"י שלא חל.אבל לכאור' יש לפרש את דברי רש"י באופ"א, ויתבארו עפ"ז דברי המאירי. דהנה הראשונים בנדרים דנו בדין נדר בלשון שבועה ובדין שבועה בלשון נדר, והרמב"ן שם דף ט"ז כתב דמהני נדר בלשון שבועה משום דלא גרע מידות, והיינו דכה"ג חל נדר על החפצא כשאר נדר, אלא דמהני מדין יד. אבל המאירי בדף י"ד א' כתב בשם גדולי הרבנים [וכונתו לרש"י, שכך דרכו לכנותו] דיש נדר גם על הגברא, וילפינן לי' מקרא דכתיב לאסור איסור על "נפשו" שיש תורת נדר גם על הגברא. וזו כונת הגמ' שם באמר הריני שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו, דבאופן זה הוי נדר וחייל על הגברא. וכ"כ בשטמ"ק שם בדף י"ד בשם הרי"צ. וגם בדף ב' כתב כן השטמ"ק בשם הרי"צ, דהא דאמרינן בריש נדרים דשבועה אסר נפשי' מן חפצא ונדר מיתסר חפצא עליה, היינו דשבועה שייך רק באופן של אסר נפשי', דאין שבועה על חפצא, אבל נדר מיתסר חפצא עליה וה"ה דשייך נדר דאסר נפשי' מן חפצא. וזה חידוש גדול [ועי' גליון הש"ס נדרים ג' ע"ב].
אמנם לשיטת התוס' (שבועות כ"ה א' ד"ה מה) דאיכא נמי שבועה אחפצא, בעל כרחך שאין נדר על הגברא, דא"כ מאי בינייהו, ולשיטתם שבועה יש גם אגברא ונדר רק אחפצא. אבל לפימש"כ המאירי בשיטת רש"י יש נדר על הגברא. [אמנם הר"ן בשבועות דף כ"ה כתב בדעת רש"י דשבועה בלשון נדר לבטל את המצוה, ובעל כרחך היינו דחייל שבועה אחפצא, וא"כ צ"ע איך יש גם נדר על הגברא].
ויתכן דמש"כ כן המאירי בשם רש"י המקור לזה הוא רש"י בסוגיין [ובהערות למאירי כתב שלא מצא כן בדברי רש"י] דקונם שלא אשב בסוכה היינו איסור נדר על הגברא, ובאמת לא חל לבטל את המצוה. [וע"ע בענין זה במילואים לספר חידושי הריטב"א על נדרים מהג"ר אהרן יפהן זצ"ל סי' ה'. וע"ע רש"י עה"ת ריש פרשת מטות שפי' נדר גם על הגברא, וע"ש בפי' הרמב"ן מש"כ ע"ד].
ולפ"ז י"ל שגם נזירות כן הוא, והיינו דין על הגברא שמקבל ע"ע את ניהוגי הנזירות, ונזירות ונדרים איתקוש להדדי משום שגם בנדרים יש אופן של נדר על הגברא. ובאופן זה לא חל לבטל את המצוה, ומשו"ה לא נאסר ביין קידוש והבדלה. וכן קונם שלא אשב בסוכה לא חייל. [אמנם בדעת התוס' בשבועות אין נראה דכוונתם לזה שיש נדר על הגברא, כמבואר שם בהמשך דבריהם (ד"ה מה) דקונם לא הוי אלא על החפץ, ואדרבה משמע מדבריהם דשבועה על החפצא שייך. ואכ"מ].
♦
י.
ראיה מהרמב"ם דנדר על הגברא חל לבטל את המצוה
והנה נתבאר דנדר על הגברא [אם שייך כה"ג] לא חייל לבטל את המצוה כמו בשבועה, וזה יסוד דברי רש"י כאן, דנדר דחל לבטל את המצוה היינו משום דמיתסר חפצא עליה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל כשחל על הגברא, הרי מושבע ועומד מהר סיני כמו בשבועה.אמנם מרן הגר"ש זצ"ל הוכיח מדברי הרמב"ם דלא כן. דהנה הרמב"ם פ"ג מנדרים ה"א פסק לדינא דאין שבועה חלה אלא על דבר הרשות ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות [ובהלכה ו' ז' ח' האריך בטעמא דמילתא ויבואר להלן], ובהלכה ט' כתב וז"ל "הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום שהנדרים חלות על דברי מצוה כמו שביארנו, וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים ה"ז חייב לצום ואין צ"ל ראש חודש", ע"כ.
וצ"ב, הרי נדר זה לצום הוא נדרי מצוה והוי נדר על הגברא, ואמאי חייל לבטל את המצוה, הא דמי לשבועה שלא חל דמושבע ועומד מהר סיני. וביאר מרן הגר"ש זצ"ל [בתקופה האחרונה שאמר שיעורים יומיים, קיץ תשל"ח, ועי' שיעורי רבי שמואל נדרים אות מ"ט] דבעל כרחך ס"ל להרמב"ם דכל נדר חל לבטל את המצוה. ואף דבגמ' דף ט"ז מבואר דיסוד החילוק הוא דנדר אסר חפצא עליה ושבועה אסר נפשי' מחפצא, זהו רק טעם לאוקמי' קרא בנדר, אבל לבתר דמוקמינן קרא בנדר, גם נדר על הגברא חייל לבטל את המצוה. וזה חידוש גדול. ולכאור' לפ"ז גם בנזירות, אף אי הוי על הגברא, מ"מ כיון דנזירות כנדרים ראוי לחול לבטל את המצוה כמו נדרי תענית. והדק"ל אמאי אצטריך קרא דנזירות חלה על דבר מצוה. וכן קונם פי לקריאת שמע פשיטא דיחול לפ"ז.
אכן בכל דברי הרמב"ם קודם לכן לא נראה כן, דז"ל בהלכה ו' "כיצד חלות הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בליל הפסח אסורה עליו" וכו', וכן כל כיוצ"ב, ובהלכה ז' "ומפני מה הנדרים חלות על דברי מצוה, והשבועות אינן חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני". ובהלכה ח' "כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי וכו', ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות" ע"כ דברי הרמב"ם.
ולכאור' מבואר בדבריו דעיקר הדבר הוא סברא, ורק כשתתבונן בכתוב תמצא שכך מראין הדברים. ולדברי הגר"ש זצ"ל צריך לומר דכונת הרמב"ם היא דכך מראין הדברים שהלכתא היא שנדר חל ושבועה לא, והסברא היא רק להעמיד כך את הפסוקים, אבל השתא דינא הוא דנדר חל בכל גווני. אבל פשטות הדברים, וכן פשטות דברי הרמב"ם, דאם הוא על הגברא אינו חל לבטל את המצוה. וצ"ב דברי הרמב"ם בנדרי תענית.
♦
יא.
ביאור אחר בדברי הרמב"ם
אמנם בביאור דברי הרמב"ם שמעתי מאאמו"ר (שליט"א) [זצ"ל] [שכך היו רגילים לפרש בדברי הרמב"ם] שיש כאן יסוד אחר. ואדרבה, כל דהוי על הגברא לא חל לבטל את המצוה וכנ"ל, אלא דנדרי תענית אינו נדר על הגברא כנדרי מצוה, אלא דמתפיס ביום שם יום תענית, והוי חלות על היום, ושפיר הוי בחפצא. וכן מבואר שם בדברי הרמב"ם בהלכה ה' דאפשר להתפיס ביום תענית, והרמב"ם פירש כן בדברי הגמ' כיום שמת בו אביו או רבו, דהוי התפסה ביום, ובעל כרחך דחייל על היום שם יום תענית.ובדברי הרמב"ם שם מבואר עוד דהא דאפשר להתפיס ביום תענית הוא רק כשנדר שיצום ביום פלוני, והגיע אותו היום, וצם, ולאחר זמן אמר הרי יום זה כיום פלוני. והיינו דרק כשהגיע אותו היום אז חל על היום שם יום תענית, וגם בעינן שיצום בפועל באותו היום, ואם לא צם ל"ה כחפצא של יום תענית.
וביסוד זה מיושבת עוד קושיא גדולה בדברי הרמב"ם, דבהלכה ט' ביאר דהא דחייל לבטל את המצוה היינו כגון שנדר שיצום יום ראשון כל ימיו, ופגע בו יום זה והוא יום טוב, דחייל לבטל את המצוה משום שנדר חל לבטל את המצוה. וקשה טובא, הא כה"ג אף בשבועה חל, דהא הוי כולל, שאוסר גם יום טוב וגם שאר ימי ראשון, ובכולל חל לבטל את המצוה גם בשבועה, וכדפסק בפ"ה משבועות הי"ח שאם נשבע שלא יאכל מצה שנה, נאסר גם במצה של ליל הפסח, וה"נ הוי כולל.
ולפמשנ"ת מיושב, דהכא א"א לדון כולל, דכולל הוא רק כשיש שבועה אחת על כל השנה, וכשאותה שבועה חלה גם על דבר הרשות חיילא אף על דבר מצוה. אבל הכא דיסוד הדין הוא שמתפיס ביום שם יום תענית, הרי הוי חלות על כל יום בפ"ע, ועל כל יום ראשון בפ"ע יש חלות שם יום תענית. ובזה לא שייך כולל. [וה"נ אי לאו דנדר חל לבטל את המצוה, כשאסר בקונם גם מצה וגם דבר הרשות לא היה חל בכולל, דעל כל חפצא הוי דין בפ"ע, ועי'].
ונמצא לפ"ז דנדר על הגברא לא חל לבטל את המצוה, וא"ש גם בדעת הרמב"ם הא דאצטריך קרא בנזירות דחיילא על דבר מצוה, דלא דמי לנדר משום דנזירות הוי דין על הגברא וכנ"ל.
♦
יב.
בהא דאהא הוי משמע טפי לנזירות מלתענית לשי' הרמב"ם דיש תענית שעות אף שכבר אכל קודם
ועיקר יסוד זה דנדרי תענית הוי התפסה ביום, וחייל על היום שם יום תענית, כתב כן בצ"פ הלכות תענית פ"א הי"א. וכתב שם עוד דכ"ז ביום תענית ממש, אבל בתענית שעות הוי דין בעלמא ובזה לא חייל ביום שם יום תענית [ובזה לא תועיל התפסה ביום].ובזה יש ליישב היא דמבואר בגמ' לעיל ב' ע"ב דבאומר אהא הוי ידים שאין מוכיחות לנזירות, כשאין נזיר עובר לפניו, וכתבו התוס' דהא דיד מיהא הוי, דמשמע טפי לנזירות מלתענית משום דנזירות ראוי לחול לאלתר, אבל בתענית אם כבר אכל באותו היום אינו יכול לקבל תענית עד למחר.
ובספר בית הלוי (ח"א סי' מ"א) הקשה מזה לשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הי"ג) דדין תענית שעות הוא גם כשכבר אכל באותו היום, ולפ"ז תקשי אמאי משמע טפי לנזירות, והרי שייך גם שיהי' בתענית היום בתורת תענית שעות.
ויתכן דהא דאהא משמע בתענית היינו רק בקיום של יום תענית, אבל תענית שעות, דהוי לצעורי בעלמא ואין בזה קיום של יום תענית, ל"ה ניהוג, ואינו במשמעות אהא. ועל כן קאי רק על תענית ממש, וזה רק למחר.
♦
יג.
ביאור נוסף דאצטריך קרא דלא נתיר מדין שהותר לדבר מצוה
אמנם בעיקר האי מילתא דמדאצטריך קרא לנזירות דחלה על דבר מצוה, ואינו בכלל הא דנדרים חלים על דבר מצוה, דמוכח שנזירות אינו איסור חפצא, וכמו שהקשה המהרי"ט על המהר"י בן לב. וכן מוכח לכאור' דנדר על הגברא לא חל לבטל את המצוה, דא"כ אף אי נזירות הוי על הגברא אכתי להוי בכלל נדר על הגברא שחל לבטל את המצוה. באמת יש בזה דרך נוספת בהא דאצטריך קרא בנזירות, דאף אי הוי בכלל נדר [דהוי על החפצא, או שגם נדר על הגברא חל] אכתי ס"ד דלא יחול על דבר מצוה.ויסוד הדברים מבואר כאן במאירי בשם גדולי קדמונינו שבנרבונה [וכ"ה בספר האשכול], דהא דס"ד דשרי יין מצוה הוא אף דנדרים חלים על דבר מצוה, מ"מ ס"ד למישרי לי' יין מצוה כדרך שמותרות תגלחת מצוה וטומאת מת מצוה. וכמבואר בגמ' בדף מ"ד, דאי לאו קרא הוי ילפינן ק"ו מטומאה דשרי לדברי מצוה, וכ"ה בספרי ובספ"ז פרשת נשא.
והמאירי כתב ליישב בזה הא דקשה דלכאור' אף אי נזירות ל"ה כנדר ראוי לחול על יין מצוה בכולל, כמו ששבועה חלה על דבר מצוה בכולל, וכיון שנאסר ביין הרשות, הול"ל דמיגו דנאסר ביין הרשות יאסר אף ביין מצוה, וא"כ למאי אצטריך קרא לאוסרו ביין מצוה. והתירוץ דמ"מ ס"ד דשרי, דומיא דטומאה ותגלחת דשרו לדבר מצוה.
♦
יד.
ספרי על יין של מע"ש ותרומה וירושלמי על יין של ד' כוסות
ובספרי (פרשת נשא פיסקא כ"ג) מבואר דלהס"ד דשרי יין מצוה, ה"ה דשרי יין של מעשר שני לשתותו בירושלים. וצ"ב, דהא ליכא חיוב לנזיר לשתות, ואפ"ה חשבינן לי' יין מצוה. ובעל כרחך דאין הנדון להתיר מדין דהוי כשבועה שאין חלה לבטל את המצוה, ואינו מושבע מהר סיני לשתות יין של מעשר שני, אלא דמ"מ כיון דנחשב יין מצוה ס"ד דשרי.וכן בירושלמי להלן (פ"ו ה"ה), הובא בקר"א, כאן מבואר דס"ד לפרש דהא דתנן דאיסור יין של נזיר לא הותר מכללו קאי על ד' כוסות של פסח, אע"ג דהוי רק מצוה דרבנן. וביאר הקר"א דבע"כ הא דס"ד להתיר הוא לא משום דנזירות לא חלה לבטל את המצוה, אלא דס"ד דכל דנחשב יין מצוה לא נאסר בו הנזיר, דס"ד דאיסורא דנזיר לא קאי אלא איין של רשות, עיי"ש.
♦
טו.
בתוס' ועוד ראשונים משמע דהא דחייל נזירות על שבועה הוא מדין כולל
ומסקנא דמילתא דילפינן מקרא דמיין ושכר יזיר דנזיר מתסר אף ביין של מצוה. וכתבו התוס' בשבועות שם דמהכא ליכא למילף דגם בעלמא נדרים חלים על דבר מצוה, לפי שבנזירות "אוסר כל יין עליו", וכן כתב בתוס' הרא"ש בסוגיין.ולכאור' כוונתם היא דיש לפרש דהא דחל לבטל את המצוה ה"ט משום דחל בכולל, וכיון שנאסר ביין הרשות משו"ה נאסר אף ביין מצוה. וכמבואר בירושלמי שגם בשבועה חייל לבטל את המצוה בכולל.
וכן מבואר לכאור' בפי' רבינו חננאל שבועות כ"ז ב', שהביא את דברי הירושלמי דהנשבע שלא לאכול מצה סתם, אסור לאכול מצה בליל הפסח, דחייל בכולל. ואח"כ הביא ר"ח הא דתניא בספרי מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות, והביא דינא דסוגיין דבנשבע שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא אשבועה. ומשמע דאליבא דאמת היינו טעמא דחיילא נזירות אשבועה, משום דחייל בכולל אף לבטל את המצוה.
וברי"ף סו"פ ערבי פסחים ג"כ מבואר כן, שהביא דינא דירושלמי הנ"ל שבנשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח, והוסיף וכתוב בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. ובהגהות מעשה חושב [על שעה"מ הלכות נדרים אות שנ"א] תמה מה ענין דרשה זו לדינא דהירושלמי, והרי"ף עסיק שם בדיני הפסח ולא בדיני שבועות ונדרים, וע"ש מש"כ ליישב [ואולי כוונת הרי"ף דה"נ ד' כוסות אסור לנזיר, ושייך לדיני הפסח]. ובפשוטו כוונת הרי"ף דזה ג"כ מקור לדין זה דחל לבטל את המצוה בכולל.
וכ"ה להדיא במרדכי פ' שבועות שתים סי' תשנ"ו "ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, פי' הואיל ואסר עליו מצה בכל פעם, דמגו דחיילא שבועה על מצה של רשות חלה נמי אמצה דמצוה, כדאמרינן גבי נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות", ע"כ.
אמנם צ"ע בזה, דהא הך דרשה מבואר בסוגיין דהיא גם לר"ש, וגם לדידי' ילפינן לאסור יין מצוה, והרי ר"ש לית לי' כולל בעלמא לענין איסור חל על איסור, ובתוס' שבועות דף כ"ד משמע דה"נ לית לי' לר"ש דינא דירושלמי דשבועה חיילא לבטל את המצוה בכולל, וכ"ה להדיא בשאג"א סי' ס' דלר"ש ליכא האי דינא.
ולפ"ז משמע דהא דחייל אף על יין צוה הוא לא מדין כולל. ובאמת האחרונים כתבו כמה טעמים דהכא לא שייך כולל, האבנ"מ כתב לדון דבנשבע שישתה שחייב תיכף לשתות, והשבועה מחייבת כל כוס וכוס, ל"ש כולל. והמנ"ח מצוה שס"ח ביאר דל"ש כולל אם לא יכול לחול על ההיתר בפ"ע. וכבר נתבאר בזה לעיל באורך. וצ"ע מדברי התוס' דמבואר שנחשב כולל.
♦
טז.
יש לפרש דכולל דהכא עדיף מכולל דשבועה
ולכאור' יש לפרש מש"כ תוס' בשבועות דכיון שאוסר "כל יין עליו" משו"ה חיילא הנזירות על השבועה, וליכא למילף מהכא דנדר חל על דבר מצוה, אכתי אין הכרח מזה שמועיל כולל אף בשבועה. די"ל דבשבועה, כיון שנשבע כנגד מה שמחוייב, הוי מושבע ועומד מהר סיני ולא מהני אף כולל. וכן לר"ש דלית לי' כולל באחע"א, ה"ה דלית לי' כולל בנשבע לבטל את המצוה. אבל הכא ל"ה כשבועה, דהא נתבאר לעיל בב' אופנים לפרש את דברי התוס' שכתבו בסוף דבריהם שנזירות אוסר עצמו על היין - דמהר"י בסאן פי' דהיינו כקונם פי מלשתות יין. ונמצא דגם לפי דבריהם ל"ה איסור על הגברא כשבועה [וכדנתקשינו לעיל דהרי הגוף אינו מצווה, אלא הגברא מצווה], אלא דכיון שאוסר גופו, וגופו משועבד למצוה, א"א למילף מדנדר חל על דבר מצוה שגם נזירות תחול. והרי גם לדברי מהר"י בסאן גלי קרא שגם זה בכלל נדרים שחלים על דבר מצוה, וילפי' מהכא לקונם פי לקר"ש דחייל. וא"כ י"ל דגם הא דמהני כולל הוא דין מסויים בנדר, דסו"ס אינו כנגד הצווי שמצווה. [והרי הסברא שמועיל כולל בשבועה לבטל את המצוה הוא משום דבאופן זה לא נחשב ממש כנגד המצוה, והכא שהוא בקונם גם כשהוא על גופו הוי טפי שלא כנגד המצוה, ועי' חזו"א חו"מ ליקוטים סי' כ"ד לדף כ"ד א' ד"ה ואמרו].ולפ"ז י"ל דה"נ לר"ש באופן זה שהוא בקונם, שאינו כנגד המצוה ממש, גם לדידי' מהני כולל, ורק בשבועה, דהוי ממש כנגד המצוה, דמי לאחע"א דלית לי' לר"ש כולל. [ובאמת צ"ע על מש"כ מהר"י בסאן דילפי' מדחיילא נזירות על שבועה שאשתה, דה"ה קונם פי לקר"ש חייל. דהא כתבו התוס' דמנזירות ליכא למילף דנדרים חלים על דבר מצוה, דשאני נזירות דאוסר כל יין עליו. וא"כ דילמא מה"ט חיילא באמת נזירות על שבועה. ומנ"ל דגם קונם פי לקר"ש, שאינו ע"י כולל כלל, דגם זה חייל. וצ"ל דלבתר דאיכא דינא דנדרים חלים על דבר מצוה, מפרשינן שמה שנאמר בנזירות הוא דאף זה בכלל האי דינא, וצ"ע].
אמנם לפמשנ"ת בדברי התוס' עפ"ד מרן הגרי"ז דיסוד דין נזירות היינו קבלה לנהוג דיני הנזירות, י"ל דהסברא שאוסר כל יין עליו היינו דחיילא הנזירות וממילא נאסר בכל. ולא דמי לכולל דשבועה שבא לאסור בשבועה גם מה שכבר אסור, ובזה לר"ש לית לי' כולל, אבל הכא דהחלות הוא שם נזירות, וממילא נאסר בכל, בזה עדיף וגם לר"ש חייל.
יז.
החילוק לפי' רש"י בין יין קידוש והבדלה ליין שנשבע עליו שישתה.
והנה שיטת המפרש דעל יין של קידוש והבדלה באמת לא חיילא הנזירות ולא נאסר בזה, דכיון שמושבע ועומד מהר סיני לא אתיא נזירות ומבטלא למצוה, כמו שנשבע לבטל את המצוה לא חיילא.ומ"מ כ"ז ביין של קידוש והבדלה [ומשמע דס"ל דיש חיוב שתיה בקידוש מדאו', ועי' בתורי"ד פסחים דף ק"ו שכתב שמצא לשלשה מפרשים שפי' כן, וכן דעת רש"י בספר הפרדס, ועי' בספר המכריע להתורי"ד סי' ע"א], אבל כשנשבע לשתות יין, אף שבזה ודאי מחוייב מדאו' לקיים את שבועתו ולשתות, אם חזר וקיבל נזירות נאסר בשתיה. וצ"ב טובא, אמאי שבועה שנשבע לשתות גריעא משאר חיובי תורה, שבזה אמרינן דחיילא הנזירות ואסור לו לשתות. והמפרש עמד בזה, ועי' בדבריו מש"כ. ובס' אורח מישור כתב לבאר את תירוצו דחזינן התם דכשנשבע שיאכל ושוב נשבע שלא יאכל הוי חידוש דזו שבועת שוא. ולא פשיטא לן שהוא כשאר נשבע לבטל את המצוה, אלא הוי חידוש בפ"ע. וא"כ י"ל דכ"ז בשבועה על שבועה, אבל בנזירות אין חידוש זה שכשנזר כנגד מה שנשבע לא חיילא הקבלה השניה, אלא חיילא הנזירות ואסור לו לקיים את שבועתו הראשונה.
ומרן הגרי"ז זצ"ל ביאר בדברי המפרש דעיקר הגזה"כ דילפינן לאסור יין מצוה היינו דלא נימא הותר מכללו כמו טומאה ותגלחת. אלא דהא דליין קידוש והבדלה שמחוייב לשתות לא אוסרת הנזירות אין הטעם שלא חיילא הנזירות, אלא דהלכתא היא שחיובי תורה מופקעים מאיסורי פיו. וזהו יסוד הדין דמיחל הוא לחפצי שמים, דחיובים שחייבתו תורה אין אפשרות לאוסרם ע"י איסורי פיו. וע"כ יין קידוש והבדלה, כיון דמושבע ועומד מהר סיני ע"ז, אין איסורי פיו אוסרין אותו בזה.
אכן כ"ז בחיובי תורה, אבל מה שנשבע לשתות אינו נחשב חיובי תורה, דהוא נשבע וחייב עצמו בזה, ול"ה בכלל חפצי שמים. אלא דמ"מ יש דין נוסף שאין שבועה חלה על שבועה, שא"א לישבע ולסתור מה שכבר נשבע כנגד זה. וע"כ בנשבע שישתה וחזר ונשבע שלא ישתה הוי שבועת שוא.
וכ"ז בשבועה כנגד שבועה, אבל בנזירות אין הגדר שאוסר עצמו ביין, אלא הוא מקבל ע"ע לנהוג ניהוגי נזיר, וממילא נאסר באיסורי הנזיר. א"כ גם כשנשבע שישתה וחזר ואמר הריני נזיר ל"ה כמו חוזר ונשבע שלא לשתות, ואינו נחשב שמנגד את השבועה הראשונה כשמקבל נזירות, ומשו"ה אינו בכלל אין שבועה כנגד שבועה. וע"כ חיילא הנזירות, ונאסר אף בקיום שבועתו, כיון שאינו בכלל חפצים שמים וכנ"ל.
♦
יח.
גדר חפצי שמים ביין של קידוש, ובדין קידוש מבעו"י
אמנם גם לדעת המפרש, הרי מבואר בספרי דיין של מעשר ושני ותרומה אסור לנזיר לשתות. וצ"ל דזה לא נחשב חפצי שמים, דליכא חיוב על הגברא לשתות, אלא הוי מדיני התרומה והמעשר שני.אכן יש להקשות אמאי לא אמרו בגמ' דף מ"ד דגם ביין איכא הותר מכללו דהותר לקידוש ולהבדלה. וע"ש במפרש שעמד בזה, וכתב בזה"ל "והאי דמותר בקידושא ואבדלתא לא חשיב לי' הותר מכללו משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא, ומותר מכללו לא קחשיב לי' אלא היכא דחייל ואח"כ מישתרי בהו", ע"כ. ובפשוטו כוונתו היא דמושבע ועומד דיין של קידוש הוא סברא שאין הנזירות אוסרת כלל, משא"כ במת מצוה ותגלחת מצוה, הוי ילפותא שמותר לעבור על הנזירות. וי"ל עוד דקידוש והבדלה ל"ה מקרה, אלא שכן הוא בתחילת הנזירות, משא"כ מת מצוה ותגלחת מצוה הוי מקרה בעלמא, ומשו"ה לא נחשב קידוש כהותר מכללו.
וראיתי בס' פנים יפות פר' נשא קושיא נפלאה על דברי רש"י דלנזיר מותר לשתות יין של קידוש, מדאיתא בריש פרק בכל מערבין דמערבין לנזיר ביין. והיינו דאע"ג דאסור לו לשתות. ומבואר שם הטעם משום דחזי לאחרים. ועוד מבואר שם בגמ' [ל' ע"ב] דגם לסומכוס דס"ל דבעי שיהי' ראוי לו, מודה דמערבין לנזיר ביין משום דאי מתשיל אנזירותי'. [ועי' אורח מישור להלן י"ד א' וברש"ש בעירובין שעמדו דבנזיר שמשון דליתי' בשאלה לא יהי' אפשר לערב לו ביין].
וקשה, דהרי ראוי אף לנזיר עצמו לקידוש. וכן ב"ש פליגי התם [ל' ע"א] וס"ל דאין מערבין לנזיר ביין משום דבעינן סעודה הראוי' לו מבעו"י. וקשה, הרי ראוי לו ע"י קידוש. [ולר"ע שיעור יין לעירוב הוא ברביעית, כמבואר שם כ"ט א', והפנים יפות הוסיף דגם למ"ד ב' רביעיות, משכח"ל כשיש לו עוד רביעית ממין אחר. ולכאור' יש לדון דגם בב' רביעיות של יין, כיון שעניינן הוא ב' סעודות, י"ל דסגי דכ"א מהן ראויה, והרי יכול לקדש על זו ולקדש על זו, וא"צ שיהיו שתיהן ראויות יחד].
ולכאור' י"ל דכיון דבעינן סעודה הראויה מבעו"י, משו"ה אף דיכול לקדש מבעו"י, מ"מ כיון שעדיין אינו חייב לקדש לא חשיב חפצי שמים, דעדיין אינו מוטל עליו לשתות, ורק בלילה מחוייב לשתות. ונמצא דאינה ראוי' מבעו"י, ועי'.
♦
יט.
באופן שע"י השבועה והנזירות נעשה היין כאינו ראוי לקידוש
והנה על שיטת המפרש דאיכא חיוב שתיה בקידוש, הקשו הראשונים כמה קושיות. ובתוס' שבועות דף כ' ע"ב ד"ה נשים הקשו דאפי' נימא דדרשה דזכרהו על היין היא דרשה גמורה, ובעינן מן התורה קידוש על הכוס, מ"מ הטעימה רק מדרבנן. וכ"ה בשטמ"ק בסוגיין.ומבואר לכאור' מדבריהם דכיון שהטעימה היא רק מדרבנן, משו"ה יכול גם הנזיר לקדש על הכוס מן התורה, ואין מושבע ועומד על השתיה, ואכתי הול"ל דייאסר בשתיה של כוס קידוש.
ובספר כתבי ברכת שמואל עמ"ס שבת סי' ל"ז [ושם משנת רבי חיים שלמה סי' ל"א] כתב מרן הגרב"ד זצ"ל שהי' נדון בישיבת וואלאז'ין בהא דמן התורה א"צ טעימה, אם עכ"פ בעינן שיהי' היין ראוי לשתיה, ואם אינו ראוי לשתיה ל"ה יין לקידוש, או דכשם שאין הטעימה מעכבת מה"ת ה"נ א"צ שיהי' ראוי לשתיה. ויש שהוכיחו מדברי התוס' הנ"ל, דאי נימא דעכ"פ ראוי לשתיה בעינן, מה הקשו על רש"י דיוכל הנזיר לקדש על הכוס משום שמן התורה א"צ לטעום, והא אכתי אינו ראוי לשתיה, ונמצא דמדאו' א"י לקדש אא"כ יהי' מותר לו לשתות, ואכתי הוי מושבע ועומד ואיך נאסר בהיין.
ומרן הגרב"ד זצ"ל דחה את הראי', די"ל דאין כונת התוס' שיוכל הנזיר לקדש בפועל, די"ל דכיון שאין היין ראוי לשתיה הרי הוא פסול לקידוש, אלא דמ"מ נזירות חיילא עליה. דבשלמא אם יש חיוב שתיה על כוס של קידוש, א"כ הוא מושבע ועומד לשתות ואינו יכול לאסור עצמו בשתיה. אבל אם אין חיוב לשתות, נהי דראוי לשתיה בעינן, מ"מ כשאסר את עצמו ועי"ז נעשה היין כאינו ראוי לשתיה ליכא ע"ז מושבע ועומד. והוי כנדר שחל לבטל את המצוה, דלא אסר א"ע במה שמחוייב אלא גרם שהחפצא לא יהי' ראוי לקידוש, ולא עדיף מנדר שחל לבטל את המצוה. וכתב ע"ז הגרב"ד שם "ומורי הגאון האמיתי שיחי' לאורך ימים טובים מרן הרב ר' חיים קלסה", ע"כ.
ונמצא לפ"ז דבאמת אחר שקיבל את הנזירות לא יוכל הנזיר לקדש כלל, כיון שהיין אינו ראוי לשתיה, אלא דעכ"פ כונת התוס' דהנזירות יכולה לחול, ול"ה מושבע ועומד כיון שא"צ לטעום.
ויסוד הדברים הוא דזה לא נחשב חפצי שמים, ורק אם מחוייב בשתיה, חשיב השתיה חפצי שמים, אבל כאן דסגי שראוי לשתות, לא נחשבת השתיה חפצי שמים, וע"כ יכול לאסור ע"ע אף שעי"ז אין היין ראוי לשתיה.
ויש להוסיף ולדמות ד"ז למי שנשבע שלא יכנס לבית שיש שם תפילין, דחיילא השבועה, ולא נחשב נשבע לבטל את המצוה, דאין מצוה ליכנס בבית שיש שם תפילין. ומה דעי"ז א"א לו לקיים את המצוה, לא הוי בכלל חפצי שמים.
וכן לאידך גיסא, דמה שמחוייב, אף שיכול להתקיים באופן אחר, נחשב חפצי שמים, דהא קידוש על היין חשיב לי' רש"י מושבע ועומד והוי חפצי שמים, אע"ג דיכול לקדש על הפת. וכן הקשו הראשונים על רש"י. אמנם רש"י ס"ל דאפ"ה כיון שיש מצוה בקידוש על היין, אף זה בכלל חפצי שמים.
וכעי"ז כתב בחזו"א )חו"מ עמוד רע"ו ד"ה ויש( דמי שיש בידו כמה מצות בליל פסח, ונשבע שלא יאכל מצה זו, נחשב נשבע לבטל את המצוה. [אמנם עי' בביאור הלכה סי' תפ"ה ד"ה שבועה בשם המור וקציעה דמבואר לא כן]. והיינו דאע"ג דיכול לקיים את המצוה במצה אחרת, מ"מ חשיבא המצה חפצי שמים. והיינו דהא דלא חיילא השבועה הוא לא משום דעי"ז תתבטל המצוה, אלא בין באופן שתתבטל [כגון שעי"ז נעשה הכוס אינו ראוי] אם אינו נחשב חפצי שמים חיילא השבועה, וה"ה באופן שלא תתבטל [כגון שיש בידו כמה מצות], מ"מ כיון שאכילת מצה הוי חפצי שמים לא חיילא השבועה. [וע"ע בזה במשנת המועדים סוכות סי' א' גבי הנשבע שלא לעשות סוכה].
ובעיקר הנדון באופן שאין היין ראוי לשתיה, יעוי' ברמ"א סי' ער"ב ס"ט דמי שאין שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו. ומבואר דאף שאין ראוי לו לשתיה, מהני, ואולי סגי כשראוי לשתיה לאלו שיוצאין ממנו, וצ"ע.
♦ ♦ ♦