באיסור ביזוי אוכלין – הרב יעקב הכהן פרידמן

יש דין שלא לנהוג בזיון באכלין, ואין דין זה רק בפת, אלא בכל האכלין, כמבואר בשו"ע [או"ח ס' קע"א סעי' ה'].
ויש לדון לגבי תפוחי אדמה כשהן חיין, ולא מבושלין, האם יש בהם ביזוי אוכלין, שהרי במצב זה כשהם חיים אינם ראויים לאכילה, או"ד כיוון שאפשר לאכלם ע"י בישול, חשיבי כאוכלין לגבי איסור ביזוי אוכלין.
כמו כן יש לדון לגבי דג מת, שבמצבו העכשווי כשהוא חי אינו ראוי לאכלו, אלא על ידי בישול, האם יש איסור ביזוי אוכלין בדג מיד כשמת, כיוון שהוא ראוי לאכילה ע"י תיקון, או"ד כיוון שבמצבו העכשווי אינו ראוי לאכילה, אין בזה איסור בזיון אוכלין.
יעקב הכהן פרידמן
בני ברק
♦

נחלה בלי מצרים - הרב יקיר יחזקאל הלוי אפלבאום

חכמים תקנו כדי להעניק כבוד לכוס של ברכה מספר דינים מיוחדים בביצוע הברכה. יש מחלוקת בגמרא בברכות (נא ע"א) האם קיימים עשרה דינים מיוחדים או רק ארבעה. מנגד, בירושלמי בברכות (פ"ז ה"ה) מוזכרים רק שלושה. מכל מקום, קיום הביצוע המיוחד של "כוס מלא" מוסכם לכל הדעות. הגמרא במקום מציינת: "כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה רבי יוסי בר חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא".
חשוב להעיר, שסוגיות אלו עוסקות בענייני כוס ברכה של ברכת המזון, אך הרוב מוחלט של הפוסקים הביאו דין זה ביחס לקידוש[1]. ההבנה המקובלת היא שגדר "מלא" הוא כמשמעו, והוא כפי שכותב הטור[2]: "ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו"[3].
עם זאת, מספר אחרונים[4] העירו על מרכיבים שיש לתת עליהם את הדעת, שעלולים להתעורר כתוצאה מהמנהג המקובל. ואף יש אחרונים שקיימו בפועל מנהג שונה של מילוי רוב הכוס ולא כולו. קיימות מספר השלכות שצריך לתת עליהן את הדעת להבנה המקובלת ש"מלא" הוא כפשוטו, באופן מוחלט.
ראשית, מנהג זה יכול להביא לידי בעיה של "בל תשחית" שנוצר עקב שפיכה בטעות בעת מילוי היין או החזקת כוס היין המלא. ולא זאת בלבד, ניתן לומר שיין הנשפך או העשוי להישפך עלול להוות אתגר בשמירת שלום הבית, במיוחד כשהוא גורם לכתם על מפת השבת הלבנה. שיקול נוסף שייתכן הוא שעצם האפשרות של הפלת היין יכול לגרום ל"היסח הדעת" ואי ריכוז בקידוש ובהבדלה.
האתגר המרכזי במילוי הכוס באופן מוחלט הוא שדרכו של העולם בשגרת היומיום אינה כזו. בדרך כלל ממלאים כוסות לכשני שליש ולא מעבר לכך, ומילוי מעבר לכך אינו משקף את הנוהג המקובל בדרך כלל. הג"ר שלמה זלמן אוירבך[5] נהג אפוא למלא את הכוס עד שני שליש בלבד, כפי שהובא על ידי תלמידיו.
♦
למרות כל האמור לעיל, המנהג הזה של כוס מלאה הינו הנוהג השולט והמקובל. ייתכן מאוד שהסיבה לכך היא ברכת השפע של נחלה בלי מצרים, שאין מי שאינו חפץ בה. ברצוננו להציע הסבר נוסף, שייתכן שמשפיע באופן סמוי על תפוצתו והשתרשותו של מנהג זה.
הגמרא בסוכה (נט ע"ב) מביאה: "אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח, פוקקין את השיתין. לקיים מה שנאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה'". כלומר, שבעת ניסוך היין הכהנים היו חוסמים את הנקב אליו נשפכו הנסכים על מנת שמיקום נקב המזבח יראה מלא ושבע.
ידועים דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (צז ע"א): "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח". מכאן שדיני ניסוך היין משמשים כאחד המקורות לדיני קידוש היום באמצעות היין בשבת, ויש לכך השלכות הלכתיות רבות.
ואכן, ניתן להציע כי בעקבות ההשוואה שבין דיני ניסוך היין לדיני קידוש היום, השפעתם לא נותרה מוגבלת להיבטים ההלכתיים בלבד, אלא התפשטה גם למנהגים. ייתכן כי זיכרון המנהג הקדום במקדש, שבו היין נשפך במלואו על המזבח, וכלי הקבול של המזבח, השיתין, התמלאו עד תום, השאיר רושם עמוק בנפש הציבור. תפיסה זו עיצבה באופן סמוי את הרצון להמשיך ולקיים מנהג של קידוש על כוס מלאה עד סופה, בבחינת נחלה בלי מצרים.
♦ ♦ ♦
בדין לאסור יין מצוה כיין הרשות♦ גידולי היתר מעלים את האיסור♦ ספק ספיקא משם אחד♦ בספק דחסרון חכמה