א. מביא פלו' בזמן ברכות קר"ש אי זמנה כל היום או עד שעה רביעית והטעם בזה
תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ובגמ' דף י' ע"ב אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. וכתב הרא"ש סוף סי' י' יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפילה אליבא דרבנן או ד' שעות אליבא דר' יהודה או אפי' כל היום כולו לא הפסיד. ורב האי גאון כתב אף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך וכו' משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפילה לר' יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא ע"כ. אכן דעת הרמב"ם פ"א הי"ג דזמן ברכות כל היום ואין לה קבע, וכן דעת רבינו מנוח, וכן דעת הסמ"ג. והביא הביאוה"ל דפסק הפר"ח כדעת הרמב"ם, אבל בטושו"ע ורוב אחרונים פסקו כמסקנת הרא"ש. וז"ל שו"ע אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם עברה שעה שלישית ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום ואין לו שכר כקרא בזמנה ואם עבר שעה רביעית ולא קראה קוראה בלא ברכותיה.והנה בטעם דיכול לקרוא בברכות כל שעה רביעית כתב מ"ב ס"ק כ"ה לפי דברכות אינם שייכי לקר"ש דאע"פ שנתקנו קודם קר"ש מ"מ לאו ברכת קר"ש היא שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקרות שמע והרי הם כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא רק עד שליש היום עכ"ד. וכ"כ בביאור הגר"א דטעם מש"ש לא הפסיד הברכות דברכות לא שייכי לקר"ש כמש"כ הרשב"א, וה"ה כמו תפילה, ולפיכך דינן כמו בתפילה.
וכ"כ בלבושי שרד דהברכות אינן שייכות לקר"ש, כמש"כ מג"א סק"ז, אבל אחר שכבר עבר זמן תפילה לא יברך דאין הברכות נחשבות רק עד זמן תפילה ולא יותר. ויסוד הדברים במש"כ הרשב"א בטעם דאפי' קרא קר"ש בלא ברכות חוזר וקורא הברכות בלא קר"ש מן הדין. ובב"י סי' מ"ו הביא בזה את דברי הרשב"א דאע"פ שנתקנו קודם קר"ש, מ"מ לאו ברכת קר"ש היא, שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקרות שמע.
♦
ב. מקשה מ"ט אין זמנה עד חצות כתפילה ומביא שאכן כן דעת חת"ס ומשכנות יעקב
אך התימה בזה היא דבדין תפילה איתא בשו"ע סי' פ"ט דאע"פ דזמן תפילה קי"ל כר' יהודה דהוא עד שעה ד', מ"מ אם טעה או עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר תפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא. ועי' מ"ב דריהטת לשון השו"ע דאפי' אם במזיד שהה התפילה עד חצות שפיר דמי, אך כתב דטוב דיתפלל אם במזיד בתורת נדבה לפי שיש פוסקים שסוברים שאין דין זה נאמר במזיד. ובשעה"צ הביא דפרמ"ג כצד קמא וראב"ן ופר"ח וגר"א כצד שני. ועכ"פ בשלא במזיד לכו"ע מתפלל עד חצות, ואי"ז איסור ברכה לבטלה. ומ"ש ברכות קר"ש, דכל מה דאומרה אחר ג' שעות לפי שהוא כתפילה, ולמה יהא חלוק מדין תפילה בזה.שו"ר שכבר עמד בתמיה זו בהג' חת"ס שם בשו"ע, והוסיף דק"ו הוא, דהא תפילה ודאי קי"ל כר"י דזמנה עד ד' שעות ואפ"ה מתפלל עד חצות, מכ"ש ברכות שהם מספיקא של הרא"ש אם דמיא לתפילה או לא, לא כ"ש שיהא מותר לאומרם עד חצות אלא שהפסיד שכר ברכות בזמנה כנלפענ"ד עכ"ד. וכן הביא בביאוה"ל שנוטה להכריע בשו"ת משכנות יעקב סי' פ' שדין ברכות קר"ש שוה בזה לתפילה שיכול עד חצות.
אך דתימה לדבריהם דהוא שלא כדברי הרא"ש בשם רב האי גאון, שכתב שעובר אחר ד' שעות על לאו דלא תשא. והנה בערוך השולחן כתב שכ"ה גם ברשב"א, אך באמת דהרשב"א לא הביא כן להדיא מרב האי גאון, רק דאחר שהביא את דברי רב האי כתב ומשמע מדבריו דלאחר ארבע שעות אינו מברך כלל ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין ושמא משום דזמן תפילת השחר לר' יהודה עד ד' שעות ונסיב לה כר"י. וכן מצאתי להר"י בן גיאת ז"ל דמהא דרב האי גאון ז"ל שמעינן דדוקא בשעה רביעית דזמן תפילת השחר עד ד' שעות אבל הקורא לאחר ארבע שעות כקורא בתורה אלא שהפסיד ברכות ואם בירך עבר בלא תישא ע"כ. הרי דאין מפורש בדברי רב האי גאון דהטעם הוא משום דזהו זמן תפילה, וגם אין מפורש ברב האי גאון דעובר בלא תישא אחר זמן זה, אלא שעכ"פ הר"י גיאת כן פירש לדעתו.
אכן דהרשב"א סיים את דבריו וז"ל אבל ראיתי בתוס' שנסתפקו אם לא הפסיד בברכות אפילו כל היום או שמא עד חצות כזמן תפילה לת"ק ע"כ. משמע דר"ל דאפי' למאי דקי"ל כר"י דזמן תפילה עד ד' שעות, מ"מ יכול לקרות את הברכות עד חצות ומטעם דבתפילה ג"כ הדין כן. וזה כדעת החת"ס ומשכנות יעקב.
♦
ג. מיישב את דעת השו"ע ושאר פוסקים
וליישב את דעת השו"ע יש לבאר דחלוק ברכות מתפילה, דבאמת עיקר זמן תפילה אינו אלא עד שעה ד', והא קמן דתפילת תשלומין א"א לאחר עד חצות ואינה אלא עד ד' שעות, ורק בעיקר זמן תפילה יכול להתפלל גם תשלומין, עי' מ"ב סי' ק"ח. וממילא דאחר שעה רביעית באמת אינו זמן תפילה, אלא דתפילה לפי דמצינו שיש לה תשלומין בזמן תפילה הסמוך לה, כמו"כ יש לה תשלומין בזמן שאחר ד' שעות עד חצות. אבל דין זה לא שייך בברכות שאין להן תשלומין, הלכך אזלינן בהו אעיקר זמן תפילה שאינו אלא עד ד' שעות. [וזה האירני הרה"ג ר"א טישקנובסקי שליט"א].אמנם דהראי' מתפילת תשלומין של מעריב שאינה לאחר ד' שעות אינה מוכרחת, דאפשר לומר דאפילו נימא דזמן תפילה עד חצות, מ"מ א"א לתפילת תשלומין אלא בעיקר זמן תפילה. ולעולם עד חצות הוא זמן תפילה ולא כתשלומין, וסובר ר' יהודה דרבנן מיהת קבעו זמן תפילה עד ד' שעות לא קיים מצות תפילה בזמנה, אבל אכתי מצות תפילה קיים כעיקר חובתה ולא כתשלומין. וההכרח לזה, דהא לגבי זמן תפילת מעריב פשוט דזמנה כל הלילה ואין תפילה אחר חצות כדין תשלומין, ומ"מ כיון דעיקר זמנה עד חצות כתב מ"ב דתפילת תשלומין יכול להתפלל רק עד חצות.
ד. מסקנת הביאור הלכה דבנאנס יכול לסמוך שזמנה עד חצות
והנה מסקנת הביאוה"ל ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ארבע שעות, כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות עכ"ל. וביאור דבריו הוא דהמהרי"ל הקל בנאנס לסמוך על שיטת הרמב"ם דזמנה כל היום. והמכוון בזה הוא דדמי לשעת הדחק לגביה, שיש להקל בפסק ההלכה לסמוך על שיטת הרמב"ם. והביאוה"ל צירף בנאנס לסמוך על דעת המשכנות יעקב ומהרי"ל כאחד לגבי שיכול עכ"פ לקרותה עד חצות ודו"ק.♦
ה. מבאר דאפי' ברכות קר"ש כתפילה מ"מ גם נתקנו לקר"ש
אכן בעיקר הדין דיכול לקרותה עד שעה רביעית לפי שאינו שייך לקר"ש, יש להעיר מדברי התוס' דף י"א ע"ב במש"כ לחלק בדין הירושלמי דצריך אחר ברכת אהבה רבה ללמוד על אתר ובלא"ה אינו נפטר בה לברכות התורה, דכ"ז בברכת אהבה רבה שעיקרה בשביל קר"ש נתקן, משא"כ בברכות התורה דאשר בחר בנו דאפי' לא למד על אתר שפיר יצא יד"ח. והמכוון בזה הוא דלפי שעיקרה נתקנה לקר"ש צריך ללמוד על אתר בכדי להגדיר שתהא עולה לו גם לברכות התורה, ועכ"פ משמע דנתקן בעיקר לקר"ש.ויש ליישב דיל"פ את דברי המ"ב הנ"ל דאין הברכות ממש כתפילה, דבאמת עיקר תקנתם לקר"ש, רק הן כמו תפילה. וע"ז לשון ההוכחה ממה דלא תקנו לומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו. ועל כן מחד תקנו אותן לקר"ש, ומ"מ לפי שאינן ממש כשאר ברכת המצוות, הלכך דינן כמו תפילה ואין זמנן תלוי בזמן קר"ש רק בזמן תפילה. וזה לשון הרשב"א בח"א תשו' מ"ז דברכות של קר"ש אינן ברכות של קר"ש ממש כברכה"ת וכברכת המצוות שא"כ היה לנו לברך לקרוא את שמע כמו שמברכין על קריאה"ת וקריאת המגילה אלא שנתקנו בפנ"ע אלא שתקנו לאומרן לפני קרית שמע ולאחריו ע"כ. הנה גם בדבריו מבואר דב' מילי נינהו בברכות, דחוץ ממה שהן תקנה בפנ"ע גם תקנו לאומרן קודם קר"ש.
♦
ו. מביא את הלבוש ומעדני יו"ט דברכות קר"ש שייכי לקר"ש והטעם לפי"ז דזמנן עד שעה רביעית דוקא
ובמעדני יו"ט סי' י' אות צ' הביא מרמ"י [הלבוש] דטעם דקורא הברכות כל שעה רביעית לפי שהוא קצת זמן קימה מבואר דלעולם הברכות שייכות לקר"ש. ויעוי' בלבוש שכתב דאחר ד' שעות הוי ברכה לבטלה. ולדבריו ניחא בפשיטות דאינו כתפילה דאפשר עד חצות, אלא מישך שייך לקר"ש ותלי בזמן קימה.ומעדני יו"ט, אף שחולק על רמ"י דאינו זמן קימה כלל, מ"מ סיים הטעם אלא נ"ל דטעמא דברכות תקנת חכמים והוסיפו לו שעה אחת וכו'. משמע דאפי' דהוא שייך לקר"ש הוסיפו לו בזמנה, לפי שכל חיובה מתקנ"ח והם הוסיפו בזמנה, ודו"ק. ובהג' מלבושי יו"ט על הלבוש להתוס' יו"ט כתב כנ"ל להקשות על הלבוש דאי"ז זמן קימה כלל "אבל הטעם דהברכות בפני עצמן נתקנו". ולא נתבררה כוונתו אי דהוי כתפילה, או כמש"כ במעדני יו"ט דאפי' נתקן על קר"ש הוי תקנה בפנ"ע ולכן הוסיפו לו בזמנה.
והנה נ"מ בזה אמר הרה"ג ר' יוסף בנישו שליט"א אם צריך לקרות הברכות עם קר"ש או אפי' בלא קר"ש. דבפשטות אי ברכות מדיני התפילה א"כ אי"צ לקרות קר"ש, דכבר עבר זמנה, רק לקרות את הברכות צריך כדין תפילה. אך לדעת הלבוש וכן למעדני יו"ט צריך לקרות את הברכות עם קר"ש, דלעולם הן שייכי לקר"ש.
ועי' בכס"מ שכן נקט בדעת הרמב"ם דלהכי זמן ברכות כל היום, לפי שמדאורייתא גם זמן קר"ש כל היום, דקרינן ביה ובקומך, ולא אמרו עד ג' שעות אלא מדרבנן. וא"כ ודאי דצריך לקרות את הברכות עם קר"ש. וצ"ת.
אבל ברשב"א נראה מוכרח דמ"ד דזמן ברכות כל היום הוא לאו משום דשייך לקר"ש, אלא דגם אינו כתפילה, שיש לה זמן ד' שעות, רק הוא תקנת דבר לעצמו, הלכך זמנה כל היום.
♦
ז. מביא כמו"כ דהיא דעת הרמב"ן ומקשה בזה בדברי השו"ע לענין הפסק אמן בין הבוחר בעמו ישראל באהבה לשמע
והנה כדברי האחרונים דברכות קר"ש שייכי לקר"ש כ"כ הרמב"ן ריש ברכות, דכתב דלהכי אין לומר אל מלך נאמן לפי דהוא הפסק בין ברכת אהבה רבה לקר"ש. וביאר דכמו דכל המצוות טעונות ברכה, אף קר"ש, ואיהי ברכת המצוה שלה.וצ"ב, דהשו"ע סי' נ"ט סעי' ד' כן פסק דלא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק, ובמ"ב כתב בין קריאת שמע לברכה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו. וזה תמוה למה שנתבאר במ"ב ושאר פוסקים הנ"ל לדעת השו"ע דאינה ברכת המצוות דקר"ש רק תקנה בפנ"ע ודינה כתפילה.
ואכן הרמ"א בסי' נ"ט כתב עי' לקמן סי' ס"א סעי' ג', ושם כתב שהקורא ביחיד אומר אל מלך נאמן כי ג' תיבות אלו משלימות את המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין. ונראה לי מ"מ כשקורא עם הציבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"ץ כשמסיים הברכה וכן נוהגין עכ"ד. וכתב במ"ב דאין ללמוד מזה לענין אם בירך על הפרי וקודם שאכל סיים חבירו אותה הברכה[1] שיענה אחריו אמן, דהכא טעם הרמ"א משום שהברכות לא נתקנו דוקא על קר"ש את"ד. וצ"ב לדעת השו"ע.
ובשער"ת סי' נ"ט הביא מהשל"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ"ו שנראה בעיניו מנהג הספרדים שלא יענה אמן ויסיים עם הש"ץ כדי שלא להפסיק בין האהבה לקבלת עול מלכות שמים. ונראה מדבריו דאכן אין האיסור להפסיק כמש"כ הרמב"ן לפי שהוא כברכת המצוות רק מטעם אחר כנ"ל. אבל דברי המ"ב הנ"ל בסי' נ"ט צ"ת.
ח. מיישב דגם לדעת הרמב"ן דהוו ברכת המצות דקר"ש יש בהן תקנה לעצמן כתפילה
ויל"ב דהמ"ב סובר דיש בברכות קר"ש תרתי - חדא תקנת ברכות בפנ"ע כתפילה, ועוד דממה דתקנו לאומרן קודם קר"ש שמעי' דשוינהו רבנן כברכות המצות דקר"ש, הלכך דינו שלא יפסיק ביניהם. והנה גם בלשון הרשב"א בתשו' מ"ז נתבאר לעיל דב' מילי נינהו בברכות קר"ש, דחוץ ממה שהן תקנה בפנ"ע גם תקנו לאומרן קודם קר"ש בדוקא. אלא דבדבריו נראה דלא שוינהו נמי כברכת המצוות. אבל לדברי הרמב"ן אפשר דגם שוינהו כברכת המצוות. וזו היא כוונת המ"ב.והרה"ג ר' יוסף בנישו שליט"א הראה שכ"ה להדיא בתשו' הרשב"ש תשו' קע"ד שעמד בקושיא זו מ"ט לא תקנו ברכת אשר קדשנו על קר"ש. ותירץ דהנך ברכות קר"ש אע"פ שלא תקנו אותן על קר"ש, מ"מ אהנו גם לברכה על קר"ש. וכדמצינו דאהנו לברכות התורה לפי שיש בהן הזכרת ענין תלמוד תורה, ומכ"ש דיהנו לברכה על קר"ש, שיש בהן הזכרת עול מלכות שמים ליחד לבבנו ליראה את שמך. וכ"כ הוא סובר דקר"ש בעי ברכה, שדן שם במי שקראה עם ברכותיה קודם צאת הכוכבים דחוזר וקוראה בזמנה, דיהא צריך לברך ברכת אשר קדשנו במצותיו. ואין כאן שינוי מטבע חכמים לפי שלא היה כן בימיהם. ומ"מ העלה לדינא דלפי דאין הכל סבורים כן לא יעשה כן דבלא"ה ברכות אינן מעכבות. עי"ש דבריו הנפלאים.
וברבינו יונה ריש מכילתין הביא את דעת רב עמרם שבשעה שקוראה אותה בזמנה יברך אשר קדשנו במצוותיו לקרוא קר"ש. ואמר ע"ז דאינו נכון, לפי שלא מצינו ברכה זו בשום מקום. ולפיכך נראה יותר נכון שיאמר אהבת עולם שנתקנה אצלה, ואפילו על קריאת הפסוקים או קריאת ת"ת מצינו שנפטר מברכה באמירתה וכו'. הרי נקט ג"כ דברכות קר"ש הוי ברכה על קר"ש. ובאמת דעת תר"י בפרק שלשה שאכלו דף ל"ג ע"ב מדפי הרי"ף דאין להפסיק לענית אמן אחר הבוחר את עמו ישראל באהבה. והביא שכן כתב הרמב"ם וכ"ה דעת הרמ"ה ומורו הרמב"ן.
ויפה אמר הרה"ג הנ"ל דגם מרבינו יונה מוכח דיש עוד חפצא דתפילה בברכת קר"ש, דאיירי התם דאמרה כשהתפלל מעריב מבעוד יום קודם זמן קר"ש של ערבית. הרי בהכרח דתקנוה בתפילה לאומרה כדבר לעצמו, אלא דגם כיונו בזה דתעלה לברכת המצוה דקר"ש.
והנה הרמב"ן הוכיח בתו"ד דברכת קר"ש היא ברכת המצוה ממה דאיתא בדף י"א ע"ב בסדר עבודת יוה"כ דאמר להם הממונה ברכו ברכה אחת וכו'. ולא ביאר את ראייתו, ועי' בפרי יצחק סי' א'[2].
ט. דן בזה בדברי השו"ע
והגר"א על דברי השו"ע ולא יענה אמן כתב משום שאין להפסיק בין הברכה לדבר שמברך עליו. ועל דברי הרמ"א כתב שפסק כדעת הרא"ש כלל ד' סי' י"ט ורמ"ה שהובא בטור סי' ס"א לענות אמן, והטעם משום דברכות אינן על קר"ש כנזכר לעיל סי' נ"ח ס"ק ט"ו. אבל ברמב"ם כתב שאחר אהבה רבה אין לענות אמן אחר עצמו. וצ"ל משום האי טעמא כנזכר לעיל ועי' ב"י עכ"ד.ושם ברמב"ם פ"א הי"ז מברכות כתב הטעם למען לא יפסיק בין הברכה לדבר שבירך עליו. והרי הרמב"ם ס"ל מאידך דזמן ברכות כל היום, ואי כדברי הכס"מ דסובר הרמב"ם דזמן קר"ש דאורייתא כל היום ניחא, אבל א"כ אינו ראיה להשו"ע דפסק דמברך עד ד' שעות. ושמא נכריח מזה דעת השו"ע כמש"כ הלבוש דשעה ד' הוא משום דהוא זמן קימה למקצת, או כמש"כ מעדני יו"ט, ולעולם גם להשו"ע ברכות קר"ש הוי כברכת המצוה דקר"ש ואעפ"כ אומרה שעה ד'. ובהא לא פסק כהרמב"ם, דלפי שזמן קר"ש דאורייתא כל היום גם זמן ברכות כל היום.
ובדעת הגר"א נראה דהוא נקט דדעת הרמב"ם דמברך כל היום היא לאו משום דהוא ברכות קר"ש, רק דהיא כברכות השחר שזמן שבח שלהן כל היום. עי' לח"מ פ"ב מתפילה ה"ז. ומינה דמ"מ היא גם כברכת המצוות, ותרתי אתנהו בה.
והעירו דבקוראה בשעה רביעית עם ברכותיה, דלכאורה באופ"ז כבר אינו כברכה על הקר"ש ויכול להפסיק גם לדעת השו"ע.
♦
י. דן אם יש לחלק בין ענית אמן דהוי הפסק לאמירת אל מלך נאמן דלא יהוי הפסק והיאך הדין בענית אמן על ברכה אחרת
והנה בפשטות הרוצה לנהוג לסיים עם הש"ץ בשוה כדי לא להתחייב לענות אמן מחשש הפסק כנ"ל, ומאידך לומר אל מלך נאמן להשלים מנין רמ"ח תיבות באם לא יעלה בידו לשמוע מהש"ץ תיבות ד' אלוקיכם אמת, לכאורה מנהג טעות הוא, דממ"נ אי משום חשש הפסק - גם אין לומר תיבות אל מלך נאמן.אלא שלפי מה שכתב השל"ה שהטעם דלא יפסיק הוא שלא להפסיק בין האהבה לקבלת עול מלכות שמים, שמא יל"ד לחלק, דתיבות אל מלך נאמן אינן הפסק, דמישך שייכי לקבלת עול מלכות שמים דקר"ש. ושמא מה"ט נאמר עוד דאפי' הוי הברכה על הקר"ש אינו הפסק בין הברכה לקר"ש. וצ"ת.
וקצת נראה לדקדק כן במ"ב, דעל המנהג לומר אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה כתב בסי' נ"ט ס"ק כ"ה דטוב יותר לסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו, ומאידך בסי' ס"א על מש"כ הרמ"א לומר אל מלך נאמן כתב מפמ"ג עיין מ"א וב"ח דמנהג קדוש הוא (וציינו דהגי' בפמ"ג מנהג קדום), ומשמע דמסכים למנהג זה ולא חיישינן בזה להפסק. ומשמע דאכן יש לחלק בין ענית אמן לאמירת אל מלך נאמן.
והכי איתא בדרך החיים, שכתב בסעי' א' דשמע ברכה בין אהבה לשמע לא יענה אמן דהוי כהפסיק בין ברכה למצוה, דאפילו באמן דהבוחר יש מחלוקת בין הפוסקים אם יענה אמן וכו', ובסעי' ב' כתב ביחיד יאמר אל מלך נאמן להשלים מנין התיבות אבל בציבור לא יאמר וכו'. הרי להדיא שהוא מחלק בין ענית אמן דהוי הפסק לאמירת אל מלך נאמן דלא הוי הפסק.
שו"ר ראיתי סברה כעין זו במאירי במגן אבות ענין א', שהאריך להעמיד את המנהג לומר אל מלך נאמן שיסדו בעה"מ, ורמב"ן בטלו וחזר הוא להעמידו. ודעת המאירי מבוארת שם ובסוגיין דף י"ב דהוי ברכה על הקר"ש כברכת המצוות, ואעפ"כ ס"ל דאינו הפסק. וכתב בצד אחד בתו"ד "אל מלך נאמן" הוא מעין שמע שהוא להורות חוזק מציאותו ולפיכך אינה הפסק, וכתב עוד צד אחר דהוא מעין החתימה, והעלה עוד דאף אמן אינו הפסק מטעם שהוא שבח מעין החתימה, ואע"פ שהעונה אחר עצמו בור אבל לא אמרו שהוא הפסק. וביאר דהכא דסוף ברכות גם אינו בור. גם חיזק דבריו ממה דמצינו דגביל לתורי אינו הפסק, ממילא כל שהוא צורך אינו הפסק, וה"נ צורך הוא להשלים מנין התיבות. וכ"כ בדרך החיים שם ז"ל ואפילו מאן דס"ל דעונה אמן הוא משום דהוי השלמה לרמ"ח תיבות וכו'. וכן מבואר בלבוש דענית אמן אינה הפסק ולאו משום דאין הברכה שייכת לקר"ש.
ונ"מ דלהמאירי אמן על ברכה אחרת הוי הפסק ורק על ברכה זו אינה הפסק. וברמ"א מבואר בפשטות {כמו שביאר הגר"א} דאינו הפסק לפי שאינה ברכה על קר"ש, וא"כ ה"ה דיכול לענות אמן על ברכה אחרת ג"כ. והנה לדינא במ"ב סי' נ"ט סוף ס"ק כ"ה הביא מהדה"ח דעכ"פ אין לענות אמן על ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע. וזהו כשי' הנ"ל דברכת אהבה היא ברכת המצוה דשמע. אבל במ"ב בסי' ס"א הביא מביאור הגר"א דטעם הרמ"א דיכול לענות אמן לפי שאין הברכה על שמע, וא"כ גם אמן על ברכה אחריתי יכול לענות.
ובדברי המאירי מבואר עוד דגם ברכת יוצר אור נתקנה על קר"ש, ודלא כמש"כ הרמב"ן דאיהי ברכת השבח וכמו"כ ברכת מעריב ערבים. אמנם כתב המאירי דאע"פ שנתקנו על שמע יש להן גם ענין תקנה בפנ"ע יוצר אור על שבח המאורות וברכת אהבה רבה על חיוב תורה. ולשון המשנה מברך שתים לפניה היה במשמע דשתיהן נתקנו על קר"ש. וצ"ת.
ובדברי התוס' ריש פרש שני וברא"ש שם בשם רב האי במה שהקשו סתירת הבבלי וירושלמי בדין ברכות מעכבות זו את זו נראה דנקטי דב' ברכות נתקנו על קר"ש ולהכי מעכבות זו את זו. ודו"ק.
♦
יא. הערה בפשט הגמ'
עוד יש להעיר בדברי הגמ' י' ע"ב דקאמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. וצ"ב, דאיה"נ דלענין דינא אייתי ראיה שפיר מדברי הברייתא דחייב בברכות, אבל בגוף המימרא לא שוו, דמר עוקבא קאמר דלא הפסיד היינו הברכות ובברייתא תני לענין הקר"ש גופא. ושמא לפי דבמתני' לא תני לה לחיובא דברכות ניחא ליה לפרש טפי דלא הפסיד דקאמר היינו הברכות. ואיה"נ דברייתא דתני בהדיא חיוב הברכות נקיט לא הפסיד על קר"ש גופא, דיש לו קיבול שכר כקורא בתורה. ואכתי צ"ב, דמאי שיאטי' דהך בבא דנקיט לה בחד מילתא לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ובצל"ח פירש דמילי מילי קתני. ואי נימא דא"א לומר את הברכות בלא קר"ש ניחא טפי, דלפיכך לא הפסיד את הברכות לפי שקורא את שמע כקורא בתורה.♦
ענף ב' - בענין ברכות קר"ש אם מעכבות זו את זו ויבואר עוד פלו' הראשונים בגדר הברכות אי נתקנו על קר"ש או נתקנו לעצמן
איתא בגמ' ברכות דף י"א ע"ב זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו. וברש"י בירך האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו. והנה לא פירש"י דמעכבתה דליהוי ברכה לבטלה שאינה ברכה בלא חברתה, שהרי בברכות שמו"ע אם מחסר מקצתן הוו שאר ברכה לבטלה, שאין כאן תפילת שמו"ע, ומעכבות זו את זו, ומשמע דהא ודאי לא שייך הכא. וצ"ב, א"כ לגבי מה הוה הס"ד לומר דאין זו מועלת זו בלא חברתה. ויבואר אי"ה.
ובגמ' קאמר עוד ואי מכללא איתמר מאי, ומסיק דמצי למימר מאי אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. ופרש"י אם הקדים את המאוחרות, והיינו דלעולם נימא דחיסרון אחת מעכבת את חברתה.
♦
א. ב. מביא מחלוקת הראשונים האיך מסקנת הסוגיא לדינא אם ברכות מעכבות זו את זו
והנה נחלקו הראשונים היאך היא מסקנת הדין. דבהג' אשר"י בסי' י"ד כתב דאכן מסקנת הדין דרק סדרן אין מעכב אבל אם הניח אחת לגמרי לא יצא ידי חובתו. אך בכס"מ פ"א ה"ח מתפילה כתב על דברי הרמב"ם שכתב דאין סדר ברכות מעכב דהוא ממה דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כלל ומינה דגם סדרן אין מעכב. והיינו דמאי דמסקינן הכא סדר ברכות אין מעכב לאו דהכא מסקינן אלא דבדרך דיחוי קאמר לה דהוי מצי למימר הכי, אבל פשטא כדמעיקרא דאין מעכבות כלל זו את זו אך מ"מ שמעי' נמי דאין סדרן מעכב. וכ"כ בחי' הרשב"א בסוגיין לדעת הגאונים דמה דקרו ליה מכללא ולאו בפירוש משום שיש לבעל דין לחלוק ולמימר ביה טעמא אחרינא, אבל מ"מ לא שבקינן מאי דנקיט מכלליה מריה דההוא שמעתתא כדי לתפוס מאי דאיכא לדחויי ביה עכת"ד. אמנם בלח"מ מפרש את דברי הרמב"ם כדעת הג' אשר"י דסבירא ליה דהכי מסקנת הגמ' דסדרן הוא דאין מעכב אבל מעכבות זו את זו. וכן ראיתי שנקט במראה הפנים על הירושלמי ריש פ"ב.וכן נקט בפשיטות בדעת הרמב"ם בשאגת אריה סי' כ"ו, אלא שהקשה ממה שכתב הרמב"ם פ"ו מתמידין ומוספין דהא דאמר להם הממונה ברכות ברכה אחת היינו אהבה רבה ולא הוסיף לומר דאח"כ כשהאיר היום ברכו יוצר אור, משמע דס"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כלל, ושלא כפשטות דבריו בהל' קר"ש עכת"ד. ואפשר דזהו מקור הכס"מ לפרש דברי הרמב"ם דאין מעכבות כלל, ומכ"ש דסדרן אין מעכב. אבל עדין צ"ב בדברי הרמב"ם, דהו"ל למימר דברכו יוצר אור, כדקאמר ריש לקיש בסוגיין.
ועי' עוד בפרי יצחק סי' א' דהעלה צד שלישי בזה, דהרמב"ם סובר דלמסקנת הסוגיא לית לן הכרע בזה אי מעכבות זו את זו או לאו. יעו"ש שהקשה דאי כדברי הכס"מ דהרמב"ם למד דאין סדרן מעכב במכ"ש ממה דאין מעכבות זו את זו, אמאי לא כתב לעיקר החידוש, שהוא דין דאין מעכבות זו את זו כלל, דהוא רבותא טפי. וגם להחולקים על הרמב"ם קשה מ"ט לא הזכיר הרמב"ם את הדין דמעכבות זו את זו. ומזה יצא לו, כנ"ל דהוא סובר דאין הכרע בדין אי מעכבות זו את זו או לאו, וזו מסקנת סוגיין.
♦
ג. מביא את דברי רב האי גאון והתוס' בסתירת מסקנת סוגיין דמעכבות לסוגית הבבלי והירושלמי ריש פ"ב, ומה שהעלה מכח זה דהא דברכות מעכבין זו את זו היינו בצבור ולא ביחיד ומה דיש לתמוה בעיקר קושייתו
ובמתני' ריש פ"ב איתא היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא. וכתב הרא"ש ואע"פ שלא קרא בברכותיה יצא, וכן פיר"ח ואמרינן נמי בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. ובפשטות כוונת הירושלמי היא דאין מעכבות את הקר"ש, אבל אינו ענין לנידון דסוגיין אם מעכבות זו את זו. אך הרא"ש שם הביא עוד לדברי רב האי גאון שכתב דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות שתיהן. ומדייק כן מסוגיין, דמשמע סתמא דגמרא ס"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. ומקשה לדידיה מהירושלמי דקאמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. ותירץ דדברי הירושלמי ביחיד אבל בצבור מעכבין, וסוגיין דאיירי בההיא דאמר להם הממונה ביומא איירי בצבור. והנה יש להתבונן טובא מהו חילוק הדין בזה בין יחיד לצבור והיכן שמענו כיוצ"ב. אך בעיקר צ"ב מה הוקשה לו בדברי הירושלמי דהוצרך להעמיד את דברי הירושלמי ביחיד, הא הירושלמי איירי דאינן מעכבות את הקר"ש ולעולם בעי לאומרן בפני עצמן ומעכבות זו את זו.והתוס' ריש פ"ב ג"כ הביאו להירושלמי דאפי' לא אמר את הברכות יצא, והקשו מסוגיין דרק סדר ברכות אין מעכב הא ברכות מעכבות, ותי' הא ביחיד הא בצבור ע"כ. ותמוה כנ"ל.
ובאמת דכדברינו כבר מבואר ברשב"א בתשו' ח"א סי' שי"ט, שכתב על דברי הירושלמי מיהו חוזר ואומר ברכות ובפני עצמן בלא קרית שמע שכבר יצא, ואע"פ שהברכות לפני קריאתה נתקנו לאו ברכות של קר"ש הם כדי שתאמר היאך יברך שלא על הקריאה. וכן הסכימו כל הגאונים שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקרות את שמע או נותן התורה כדרך שתקנו בקריאת התורה או בקריאת המגילה ולפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה ידי ברכות לא יצא וחוזר הוא וקורא ברכות בפני עצמן עכ"ל. והביאו בפירוש החרדים לירושלמי, וכתב למדת מדבריו דהא דאמר הכא ברכות אין מעכבות את הקריאה קאמר דבעוד לא בירך לא הוי כאילו לא קרא ולא הוצרך לומר כן אלא למ"ד קרית שמע דרבנן אבל למ"ד דאורייתא פשיטא דיצא ידי קריאה שהתורה לא חייבה ברכות עליה עכ"ד. ועוד יש לפרש דאפי' קר"ש דאורייתא, הס"ד הייתה דמדרבנן מעכב את הקר"ש וצריך לחזור ולקרות את הקר"ש עם הברכות וקמ"ל דלא, ומדינא סגי דיאמר את הברכות בפני עצמן (כן למדתי ממה שראיתי בספר אור ליהודה עמ"ס ברכות סי' ו').
שוב ראיתי שכבר הב"ח ריש סי' ס' עמד בקושיא זו על דברי הרא"ש ורב האי ועמד בצ"ע. וכן הקשה הגר"א בשנות אליהו ריש פרק שני, וכן בשאג"א סי' כ"ו, ובמשכנות יעקב סי' פ"א. ואכן בדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל מבואר דמסקנת הגמ' היא דברכות מעכבות זו את זו ורק סדרן אין מעכב, ואינו ענין להירושלמי דאינן מעכבות לקר"ש.
♦
ד. ישוב דעת רב האי גאון
ובישוב דעת רב האי גאון נראה בב"י[3] דממה דמעכבות זו את זו שמעינן נמי דמעכבות לקר"ש, והיינו דטעמא דמעכבות זו את זו לפי שנתקנו לקר"ש (דבלא"ה לא היו מעכבות זו את זו) ובעינן לתרוויהו, ואחת בלא חברתה לא יצא ידי חובת תקנת קר"ש בברכותיה. ולמ"ד אין מעכבין זו את זו אליבייהו הוא דאין מעכבות גם את הקר"ש. וכבר רמז לזה בביאור הגר"א בשו"ע סי' ס', ואהכי שפיר הוקשה לרב האי דמסקנת הבבלי דמעכבות זו את זו וממילא גם מעכבות הקר"ש סותרת להירושלמי, ולזה תירץ דחלוק יחיד מצבור.ונראה דזהו גם ביאור דברי רש"י בסוגיין, דמאי דקאמר דאין מעכבות זו את זו שלא נאמר שאין זו מועלת בלא חברתה, דכונת דבריו לגבי הקר"ש דאע"פ דנתקנו שתיהן על הקר"ש לא אמרינן דאין אחת מועילה בלא חברתה. וממילא דלמאי דאמרי' דאינן מעכבות את הקר"ש, א"כ מכ"ש דאינן מעכבות זו את זו. ובישוב דעת רב האי גאון עי' עוד בפר"ח ריש סי' ס' מש"כ ליישב.
ה. דן במסקנת ההלכה בשו"ע
והנה בשו"ע סימן ס' סעי' ג' כתב סדר ברכות אינו מעכב שאם הקדים שניה לראשונה יצא ידי חובת ברכות. משמע לכאורה דמ"מ מעכבות זו את זו. אבל במ"ב ס"ק ו' כתב ואם בירך אחת ושניה לא בירך כלל יוצא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ועיין ביאוה"ל עכ"ד. ושם ביאר דזה ממה דפסק השו"ע בסעי' ב' שם דברכות אין מעכבות לקר"ש. ולכאורה תמוה מה ענין זל"ז, ולהדיא ברשב"א בתשו' שם דאסיקנא דמעכבות זו את זו ורק סדרן אין מעכב, ודברי הירושלמי דאין מעכבות את הקר"ש אינו ענין לזה. וכ"כ בערוך השולחן שם לדעת השו"ע דמעכבות זו את זו.אכן ביאור דעת הביאוה"ל הוא דאם שחולק השו"ע על רב האי גאון במה שהוא מחלק בין יחיד לצבור וסובר כדברי הרשב"א דלעולם אין הברכות מעכבות את הקר"ש וקורא את הברכות אח"כ, מ"מ בפשט הענין הוא סובר ג"כ כרב האי גאון דממה דאין מעכבות את הקר"ש שמעינן דגם אין מעכבות זו את זו. ורק דהוא סובר לדינא דברכות אין מעכבות זו את זו, כמש"כ בחי' הרשב"א בסוגיין לדעת הגאונים, וכמו שכתב בכס"מ בדעת הרמב"ם. ודברי הגמ' בסוגיין דיחויא בעלמא הוא, דמכללא איתמר ולא בפירוש דמצי לדחויי דרק סדרן אין מעכב, אבל האמת היא דכלל אין מעכבות זו את זו, לפי שאין מעכבות כלל את הקר"ש.
ובפר"ח סי' ס' נראה דדייק בדעת השו"ע דמעכבות ורק סדרן אינו מעכב, אך כתב ע"ז דלא קי"ל הכי אלא דברכות אינן מעכבות כפשטא דשמעתא. וכתב דלזה הסכים הרשב"א עתכ"ד.
אבל בדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל נראה דהוא סובר דמעכבות זו את זו, וכן היא דעת רב האי גאון, ולכמה אחרונים הנ"ל כ"ה דעת הרמב"ם. ולדעתם המברך אחת בלא חברתה הוי ברכה לבטלה.
ובהג' אשר"י בסוגיין, אחר שכתב דרק סדר ברכות אין מעכב אבל אם הניח אחת מעכב, הוסיף וכתב וכל היכא שלא בירך קמי דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו ע"כ. והיינו דקשיא ליה הא ברכת יוצר אור נמי נתקנה על קר"ש, והיאך מברכה אח"כ בלא קר"ש? ומינה דישנה לברכה גם אחר המצוה. וזה שלא כדברי הרשב"א בחידושיו ובתשו', דאדרבה מזה הוכיח דאין הברכות על הקר"ש ולכן יכול לאומרה בפני עצמה אחר שקרא קר"ש. והרמב"ן, אם שהוא סובר דברכת אהבה רבה היא ברכת המצות דקר"ש, הוא סובר דברכת יוצר אור אינה על קר"ש ושפיר מברכה בפני עצמה אח"כ. ונמצא ג' ביאורים בהא דברכו יוצר אור אח"כ בלא קר"ש. [לברר היטב את דעת הרשב"א בכל זה יל"ע היטב בדבריו בתשו' ח"א תשו' מ"ז ס"ט שי"ט ש"כ].
♦
ו. בנידון הראשונים היכי מברך אהבה רבה בלא פתיחה בברוך
והנה עוד יש קושיא אחריתא בסוגיין שעמדו עליה הראשונים - היכי ברכו אנשי משמר ברכת אהבה רבה לחוד ומברכי אהבה רבה בלא פתיחה בשם ומלכות. דבעלמא אינה פותח בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה לברכת יוצר אור, אבל עתה שברכוה לחוד ואינה סמוכה לחברתה במקום, תיקשי. והכס"מ תירץ דכיון שכשקורא אותה כשהיא סמוכה לחברתה יש בה שם ומלכות, כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיב כאילו יש בה שם ומלכות. וזהו חידוש גדול וצל"ב. ושמא הביאור הוא דהדין שצריך לפתוח את הברכה בשם ומלכות אי"ז משום דבלא"ה אין כאן ברכה, אלא דכך היא תקנת חפצא דברכה. ולזה בברכה שתקנוה להיותה סמוכה לחברתה, הרי דגם כשמברכה בפני עצמה אין חיסרון בהחפצא דברכה במה שלא פתח בה בברוך ולא בירכה בסמוך לחברתה, וצ"ע.אכן הרשב"א בתשו' נשאל בזה, והעלה מכח זה דבאמת אינה סמוכה לחברתה אלא כך נתקנה בלא שם ומלכות. וכתב בתו"ד לדחות את סברת הכס"מ, דהא קמן בברכת אשר ברא שבברכת שבע ברכות, דלפי שפעמים מברכה בפני עצמה קבעו בה פתיחה בברוך לעולם. הרי דאין מועיל מה דהיא סמוכה לחברתה דרך כלל להיכא דאינה סמוכה. אכן יל"ד אליבא דכס"מ דלא דמי, דהתם לכתחילה פעמים הוא כך ופעמים הוא כך, הלכך ראו לתקן בה פתיחה בברוך לעולם. אבל הכא דבסתם היא סמוכה לחברתה, ורק אירע שבירכה בפני עצמה מאיזה טעם, בזה לא מעכב, ולא ראו לתקן משום כך שתהא פותחת בברוך. ורק אדרבה, מועיל מה שהיא סמוכה לחברתה דרך כלל גם להיכא שאירע שברכה בפני עצמה דחשיב כאילו יש בה שם ומלכות. ובמאירי מבואר עוד צד אחר בזה, דאכן כשמברכה בפני עצמה פותח בה בברוך.
והנה בטור ושו"ע סי' ס' כתבו דלהכי אין פותח בברכה שניה דאהבת עולם בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה, וזה דלא כהרשב"א הנ"ל. ובפרמ"ג בפתיחה לסי' מ"ו כתב לתמוה, דלכאורה ברכת אהבה רבה דאינה ברכה על קר"ש הוי ברכת שבח והודאה, וכבר כתב בשו"ע לגבי ברכת אלוקי נשמה דמדינא אי"צ להיות סמוכה לחברתה, דברכת שבח והודאה אפי' אינה סמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך. וא"כ מה"ט גם ברכת אהבה רבה אי"צ לטעם דאינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה. ותירץ הפרמ"ג דשאני ברכת אהבה רבה שיש בה גם תפילה.
♦
ז. בדעת השו"ע בגדר ברכות קר"ש
אכן בעיקר דעת השו"ע בגדר ברכות קר"ש, צ"ב. דכאן כתב דאין מעכבות לקר"ש ומברכן בפני עצמו, הרי דנקט דלא נתקנו על קר"ש דוקא. וביותר למש"כ הביאוה"ל דמינה דגם אין מעכבות זו את זו, ונתבאר לפי דרק אם נתקנו על הקר"ש הן מעכבות זו את זו. ומאידך, דעת השו"ע בסי' נ"ט דאין להפסיק בענית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה ובפשוטו היינו כמש"כ הרמב"ן ריש ברכות משום דהוי הפסק, הרי דסבירא ליה דהנך ברכות על קר"ש נתקנו ומ"מ ס"ל דאין מעכבות. וצ"ל כמשנ"ת, דב' מילי יש בתקנת ברכות, ואין מעכבות דקאמר היינו שיש לו לברכן בפנ"ע.אבל עדיין יקשה ממה שכתב הב"י בסי' מ"ו להדיא כדברי הרשב"א דאינן אלא ברכות השבח, ומה"ט חולק על הרא"ה ודעתו לומר פסוק שמע ישראל קודם התפילה לצאת ידי קר"ש דאורייתא. וזה סותר למש"כ שאין להפסיק.
ואי נימא כמש"כ השל"ה, הביאו בשער"ת סי' נ"ט, דהטעם דאין להפסיק הוא כדי לא להפסיק בין אהבה לעול מלכות שמים, ניחא, אבל דעת הגר"א כפשטות דברי הראשונים דתליא זה בזה, וטעם דאין להפסיק הוא משום דהיא ברכת המצוה דשמע.
והגר"א כתב בסי' מ"ו דמה"ט אין לומר פסוק שמע ישראל עם בשכמל"ו קודם התפילה, דצריך לאומרה עם ברכותיה. והרמ"א בסי' מ"ו דכתב לאומרה אזיל כשי' בסי' נ"ט וסי' ס"א דמותר להפסיק בענית אמן.
♦
ח. במה שכתב שו"ע דאע"פ דמדינא חוזר וקורא הברכות בלא קר"ש טוב לקרותן עם קר"ש
והנה כתב בשו"ע דאף דמדינא חוזר וקורא את הברכות בלא קר"ש, מ"מ טוב לחזור ולקרות את הקר"ש עם הברכות. וכתב במ"ב שהטעם דצריך לחזור ולקרות שמע עם ברכותיה אפי' שכבר יצא ידי קר"ש דהוא כדי לעמוד לשמו"ע מתוך ד"ת, וכ"כ בביאור הגר"א. ועי' עוד בדברי חמודות אות ב' שהטעם שקורא קר"ש עם הברכות הוא כדי לא לשנות את הסדר, אכן זהו דוקא לפי שכבר קרא קר"ש אבל בלא קרא קר"ש וקורא את הברכות אחר הזמן בשעה רביעית, בזה יש עוד טעם אחר בפוסקים - כדי יקבל עליו עול מלכות שמים. והנה בצריך למהר לתפילה בצבור מטו משמיה דהגרש"ז דזה דוחה לדין דלעמוד מתוך ד"ת ולא יקרא שמע. אבל אכתי יל"ע בלא קרא שמע דצריך לקוראה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, אם ג"כ ידלג את הקר"ש. אכן מסתבר דגם ענין זה לא קודם לחיוב תפילה בציבור.♦ ♦ ♦