א.
שורש "כתב" זה שם לפעולה או לתוצאה?
גיטין כ' א': וכתב ולא חקק. יש להסתפק אם שורש "כתב" שנתחדש בלשון הקודש בא ליתן שם לפעולה המיוחדת והמיומנת הזו (-כותב), או לתוצאה התקשורתית המחוכמת הזו (-כתב). והסברא נותנת שהוא בא ליתן שם לתוצאה. ולפי זה הא דמבואר בסוגיין דהחק תוכות אינו כותב הוא חידוש, שהרי התוצאה היא אותה תוצאה. ויש להסביר דמכל מקום, כיון שגם הפעולה של כתיבה היא מיוחדת משאר פעולות, ניתן גם לפעולה שם מיוחד, ולאפוקי כשעושה פעולה אחרת ומגיע לאותה תוצאה. ומשל למהד"ד לשורש "זרע", שגם הוא מסתבר שנתחדש בעיקר לכבוד התוצאה ולא לכבוד הפעולה, ומכל מקום יתכן שאם אדם יעמיד זרעים באויר ע"י שם, ויהיה יוצר הרים ע"י שם, שהקרקע תגבה ותעלה על הזרעים, היפך מדרכו של עולם שהזרעים הם שעושים את דרכם לקרקע, אף שיגיע לאותה תוצאה שהזרעים טמונים בקרקע, לא קרינן ביה "וזרעת".במסכת ספר תורה פ"ג ה"ד (וכיו"ב במסכת סופרים): גלפו או שעירב אותיותיו אל יקרא בו. יתכן שגלפו הכוונה על הענין של חק תוכות, דהיינו שנתקלקלה צורת האותיות מחמת ריבוי דיו וכדומה, וגירד את הדיו המיותר והעמיד את האותיות על צורתן הראויה, דכי האי גוונא לא מיקרי כתיבה, שהרי הכתב נתבטל ע"י הדיו, ועתה הוא רק חוקק.
♦
ב.
חק תוכות הוא חסרון ב"שם כתיבה" ולא ב"דרך כתיבה"
צריך ביאור מה הנידון בחק תוכות, האם הנידון הוא מצד אין דרך כתיבה בכך, וממשפחת הנידונים בהשקה בסיב ושפופרת (סוטה י"ח א'), וגנבו ישן וזגא עליה ומכרו (סנהדרין פ"ה ב'), או דילמא הנידון הוא לשוני, דלא מיקרי כתיבה. ונפקא מינה אם יש מצוות שדרך כתיבתן בחק תוכות, דלהצד שהחסרון הוא בדרך כתיבה, לכאורה אין בהן חסרון בחק תוכות משום דאורחייהו בהכי, ודכוותה אם יש מצווה להשקות מים ממחובר לקרקע, שמא לגבי מצוה זו שתיה בשפופרת תהיה כשירה. אך להצד שחסר כאן בשם כתיבה, גם בזה יהיה חסרון של חק תוכות.לכאורה יש להכריע לחומרא, מזה שהגמרא מקשה מציץ דכתיב ביה מכתב פתוחי חותם ותניא לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב. והשתא מאי קושיא, הא לענין להבליט אותיות על גבי מתכת, שהיא מצוות הציץ, הדרך הוא לעשות זאת בחק תוכות. אלא חזינן דהיכא דאינו עושה פעולה בכתב אלא ברקע, לא מיקרי כתיבה כלל. [אמנם לענין מלאכות שבת יתכן בהחלט שדבר שדרכו בחק תוכות יהיו חייבין עליו משום כותב כפי דרכו, דהתם אין אנו כבולים ללשון כותב, אלא כל שינוי חשוב שדומה לאחת מהאבות מלאכות ניתן לעשותו תולדה].
♦
ג.
ביאור הלשון חק "תוכות"
הא דחק תוכות הא דחק יריכות. צריך ביאור מדוע הגמרא קוראת למי שחוקק את הרקע חק "תוכות", הרי לא את התוך בלבד הוא חוקק אלא אף את החוץ, ובצורתא עגולה דזוזא אין חוקקים "תוך" אלא בעיקר סביב. ולו"ד הגמרא אנו היינו אומרים - "הא דחק סביבות האות, הא דחק להאות עצמה". ויש לפרש שהגמרא לא רצתה לומר כן משום שאם חוקק רק את סביבות האות, כזה- אכן חשיב כתב, מדין הצבע המקיף שבו שעשה בו מעשה והוא ניכר, ולמה הדבר דומה לגופן שהאותיות שבו חלולות אב דשפיר מיקרי כתיבה. אך אם חוקק את כל מה שתוך דיומדי האות, כזה- אזי הצבע המקיף את האות שעשה בו מעשה אינו בצורת האות, וצבע האות עצמה פסול משום שלא עשה בו מעשה. ולהכי הגמרא משתמשת בלשון תוכות ולא בלשון סביבות. ולענין מטבע, אם כרגיל הצורה היא פרצוף אדם והיא עגולה במרכז המטבע, אז אכן אין כל כך שטח הנמצא בין דיומדי איברי הצורה, והלשון חק "תוכות" אינה מתאימה כל כך, אך משתמשים בלשון זו בהשאלה מאותיות.♦
ד.
פעולה בצד האחורי להוציא כתב מקדימה
ולא כדינרי זהב דאילו התם תוכות והכא יריכות. פירש"י שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני, וכן פירש בערוך ובעיטור וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ד מגירושין ה"ו והמגיד משנה שם. אך בתוס' הרא"ש כתב: ולא משמע לר"ת שתחשב כתיבה בענין זה, דכמו דממעטינן וכתב ולא ושפך ולא והטיף, הכי נמי דחיפת דפוס מהצד האחורי אינה כתיבה. אלא מפרש יריכות שלוקח הזהב שבטס במלקחים ומגביה הזהב ועושה בו האותיות וכן דרך לכתוב בצד הקריאה. מיהו פשטות הגמרא כפירוש רש"י, דכמו דלעיל מינה אמרינן הא דחק תוכות הא דחק יריכות, ובשניהם מיירי שהמלאכה היא בעט ברזל בצפורן שמיר, הכי נמי כשאומר כאן התם תוכות והכא יריכות, בתרוייהו המלאכה נעשית בדרך דחיפה ולא במלקחים.ובהמשך כתב התוס' הרא"ש: התם מגואי הכא מאבראי. משמע קצת כפירש"י, ולפירוש ר"ת נמי יש לפרש התם בדינר זהב מגואי חורץ מבפנים סביב הכתב ונשאר הכתב במקומו עומד מעצמו, הכא מאבראי מוציא האותיות לחוץ ומתקן גוף האותיות. וקצת קשה על פירושו, דהוה ליה למימר לגואי ולאבראי.
♦
ה.
בהנ"ל אם יש חסרון בשנעשה ע"י דפוס
כתב הרמב"ם בפ"ט מכלי המקדש הלכה ב': והאותיות בולטות בפניו [כיצד] חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט. וענין השעווה שהזכיר כאן הוא כי אם הציץ עומד על משטח קשיח, גם כשיחפור את האותיות מאחריו הן לא יבלטו מלפניו, כי המשטח יפריע לאות לבלוט, אך בשעווה שהיא גמישה אתי שפיר. והראב"ד כתב: א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו. וכן משמע ברש"י שהאותיות הן בדפוס, ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום. לכאורה גם להראב"ד צריך שעווה, שאם לא כן הדפוס ישקע בציץ והציץ יתרחב קצת לצדדים, אך לא יבלטו אותיות כנגד הדפוס, לפי שהמשטח שעליו הציץ מונח יעכב זאת.לכאורה אי אפשר לבוא בקושיא על הרמב"ם שכתב חופר את האותיות מדוע לא אמר שיכה בדפוס, דהא מה מכריח לייצר דפוס לזה, הרי אין אלו מטבעות שצריך להטביע אלפים או ענין תעשייתי אחר, אלא הציץ נעשה אחת למאות או עשרות שנים, ואיני בטוח שזה שווה את הטירחה לייצר דפוס.
והכסף משנה כתב: ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש. ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס. ולא הבנתי, והא רושמא דפוס הוא והגמרא הסכימה להכשירו לציץ אילו כנופי מכניף.
♦
ו.
דין חק תוכות בשי"ן של תפילין
כתב באור זרוע בשם רבינו שמחה: ויש שקובעין הבית בדפוס ועליו חקוק שי"ן בולטת ודוחקין עור הבית על הדפוס והיא נעשית כיון - ונעשה שי"ן על עור התפילין מיד, ויש לה תואר שי"ן בחוליותיה ובזיונה יותר משי"ן מקומטת בעור. מסתבר שזיונה דקאמר היינו ההיכר ראש של עמודי השי"ן [וכדעת היראים, שהוא אחד מרבותיו של רבי שמחה משפיירא, שזיוני"ן היינו היכר ראש], אך אין כוונתו לתגים. והשי"ן בולטת כעין ציץ דתניא פרק ב' דגיטין לא היה כתבו שוקע אלא בולט. ואפילו גואי – כלומר, אם יטביעו חותם מהצד הנראה שעליו יש את הדרישה ההלכתית (שהוא נקרא בגמרא גוואי), וקיימא לן גבי דפוס ורושמו מחרץ חריץ - שמשקע את הרקע ולא מבליט את הצורה, דלא הוה כתב לענין גט משום דכתיב ביה וכתב והאי ממילא, אבל שי"ן של תפלין (דק) [דיו] שתהא עשויה בכל ענין בין ממילא בין בידים מסתבר דמהני. וכל שכן שדוחק מאבראי ובולט מגואי כמין ציץ דאפילו גבי גט הוי כתב בפרק ב' דגיטין. צעד נוסף - ומאן לימא לן שאם היו הבתים לבנים אם כתב השינ"ין עליהם בדיו דלא הוה מהני. הסתייגות - אלא כיון דהלכתא גמירי לה אין לנו אלא בקבלת זקנים שהם פירשו לעשות בליטה בצורת שי"ן וגם תפליהן השי"ן שלהם עשוי מקמטין של עור ודילמא הכי גמירי לה. בפשוטו מה שכתב "מקמטין של עור" זה רק כדי להסתייג משי"ן בדיו על גבי לבן, שזה ניתן להכניס במילים "שין של תפילין הלכה למשה מסיני" שהכוונה לאותה בליטה הידועה, אך האופן הטכני של שעת הייצור, כיצד לעשות את השין, אם במלקחים או בדפוס, זה לא ניתן להכניס חומרות בזה במילים "שין של תפילין הלכה למשה מסיני" אלא זה היה צריך התייחסות נפרדת. וגם בדברי קבלת זקנים הייתה צריכה להיות התייחסות ברורה לעשות את השיני"ן במלקחיים ולא בדפוס, וכיון שאין כל התייחסות לזה, אין ללמוד מדבריהם לשלול זאת. אלא על כרחך מסקנת האור זרוע שגם חק תוכות כשר. ועיין עוד פסקי אור זרוע.ברם בארחות חיים כת"י ב (שהיה לפני הבית יוסף) איתא: ועל השי"ן נחלקו בה גדולי עולם אם יעשו אותה בדפוס, ה"ר יונה כתב שאין עושין אותה בדפוס מפני שהוא כחק תוכות, וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל בתשובה, ויש אחרים שכתבו שאין לחוש בזה כלל, ופוק חזי מאי עמא דבר. ובפשוטו הנידון כאן הוא רק על דפוס הבא מבחוץ, דהוה ליה חק תוכות, אבל דפוס הבא מתוך הבית, דהוה ליה חק יריכות, כשר לכולי עלמא, אך זה לא כל כך מעשי.
ועיין במשנה ברורה שהמנהג פשוט לעשותן בדפוס. וכנראה משום שהאור זרוע מיקל, והמקור היחיד שיש אוסרים הוא הארחות חיים והוא גופיה נראה שמסקנת דבריו לקולא. גם מסברא היה נראה למייסדי המנהג שכיון שלא נזכר לשון כתיבה גבי שי"ן, בכל ענין שתיעשה כשירה.
ומכל מקום למעשה ודאי שיש ענין להדר שהשי"ן לא תיעשה בחק תוכות, שהרי היא שווה לכתב הסת"ם בזה שהיא מצריכה שהעור יהיה מן המותר בפיך ובזה שאסור להכניסה לבית הכסא, וגם שכפי הנראה המנהג הקדום (רש"י וכו') היה לעשותה ע"י קימוט ולא ע"י דפוס.
♦
ז.
הצעת פתרון - כשהגומא היא בקרקע עולם והלחיצה באה מאידך גיסא
הנה כידוע הרבה קולמוסים נשתברו על אופן עשיית השי"ן של תפילין בתפילין גסות שלנו, דשום חותם מבפנים לא יצליח להבליט בהם אות שי"ן, ולכן יש פתרונות אחרים ארוכים ומפולמסים. ואני הקטן את רבותי ואחי אני מבקש לשאול ולהבין לאור היכולת הטכנולוגית של היום, מדוע צריך להיכנס לכל זה, ומדוע לא יעשו גומא ב'קרקע עולם' בצורת שי"ן, ויכניסו אצבע מברזל לתוך בית התפילין, שתדחוף את העור שבחוץ לתוך אותה גומא שב'קרקע עולם'.דהנה החותמת של המטבעות דגמרא מסתמא היא חותמת הבאה מלמעלה ומטביעין אותה בפולסא המונחת על פלטה כבידה, ועל זה אמרו רושמא מיחרץ חריץ. אך כשבפלטה הכבידה דעבידא מעשה קרקע חקוקה גומא קטנה בצורה מסוימת, והפולסא מונח מעל הפלטה, ומפעילים עליו כח ללוחצו למטה, ועי"ז המרכז שלו ממלא את הגומא והוא מקבל את הצורה, לכאורה כל כי האי גוונא הוא חק יריכות, דהאות זזה ולא הרקע.
ואף שהפעולה שלו היא פעולה הכאה בעלמא, אין בזה חסרון בשם כתיבה, שהרי ברושמא נמי הפעולה היא הכאה בעלמא. ואם דרך ההכאות היה להיות ירידה שהיא צורך עליה (שעל ידי זה נגרם שעולה חומר לתוך הגומא), חז"ל היו מכשירים זאת. קל וחומר לנידון דידן, שפעולתו גורמת באופן ישיר ירידה שהיא צורך ירידה, שיירד חומר לגומא.
ואם תאמר אם כן מדוע הראשונים לא פירשו שבאופן זה היה נעשה הציץ, יש לומר שזו דרך ארוכה, דיותר קל לעשות את הדרכים שכתבו הראשונים מאשר את דרך זו. אך לענין תפילין, שפלטה כזו תועיל להרבה קציצות, ולאור המיכשור שיש היום, בהחלט יש מה לדון על פתרון כזה. אשמח לשמוע חוות דעתם של החכמים שליט"א על זה.
♦ ♦ ♦