ב. אם כבר נתן בה מים חמין - האם מותר לשתותם?
ג. מצויות כפות דכשנותנים אותם לתוך דבר חם משתנה הצבע, ותפקידן לדעת אם המאכל הוא עדיין חם, או שכבר נתקרר המאכל, ומוכנים להאכילם לקטנים. מה דינן?
ד. כוסות שמשחקים עמהן הקטנים, שבעת שנותנים בתוכן מים קר משתנה הצבע, האם מותר להניחם לשחוק בזה בשבת?
♦
א.
מציאות הכלי
ראשית כל עלינו לדעת איך נפעל כלי זה, ואכתוב את תבניתו של הכלי כפי מה ששמעתי ממומחה אחד. והוא, שהחברה שמייצרת את הכלי מניחה על הכלי את האותיות או את התמונה, תלוי מה שמבקשים, וזה נשאר על הכלי כל הזמן, ועליה יש שכבה של חומר שחור, וכששופכים לתוכו מים חמים משתנה הגוון ללבן ע"י תגובה כימית שמהפך אותו ללבן. ואין הדבר הזה נוזל שהולך בפועל ע"י המים החמין, אלא הכל נשאר על מקומו, ועצם מראה השחור מתהפך ללבן, ואילו היתה יכולת להכניס שמה את ידיו בעת שמתהפך המראה לא היה מרגיש כלום, שלא מקרי דבר זה בפועל, שיכולים להרגישו. אלא הוא דבר דק מאוד, ובעומק יותר יש להבינו, שכל דבר שבעולם מורכב מהנקרא אטום, ובכל אטום יש שלשה דברים, ויש אטום שיש מכל דבר באופן שוה, ויש אטום שיש בהם מדבר אחד יותר ומדבר אחר פחות. וזה הוא עיקר הגורם לכך שמשתנה מן אטום אחד להיות מים, ומאטום השני יוצא ברזל, שהדבר תלוי בצורתו של האטום. וכששופכים מים חמין על הכוס, גורמים שישתנה האטום קצת, שיתרבה מדבר אחד על השני, ועל ידי כך משתנה הצבע, ועל ידי כך רואים האותיות או התמונה שמונח מתחתיו.ויש לדון בזה בחמשה דברים[1]: א. כותב, ב. מוחק, ג. צובע, ד. מבשל, ה. זילותא דשבת.
♦
ב.
מלאכת כותב
הנה 'כותב' הוא אחד מן הל"ט מלאכות, שבמשכן היו רושמין על הקרשים לידע איזה בן זוגו. ואינו חייב מדאורייתא עד שיכתוב שתי אותיות, כיון שבמשכן היו רושמין אות על קרש אחד ואות אחרת על הקרש הסמוך לו ובכך ידע איזה הוא בן זוגו (שבת ע"ג. ק"ג.). ואפילו אם כתב אות אחת כמו מ' וקוראים ממנה תיבה שלימה, גם כן לא נחשב אלא כאות אחת, ואינו חייב חטאת,ובאות אחת נחלקו הראשונים אם יש בה איסור דאורייתא מטעם חצי שיעור. דעת רש"י שיש בזה איסור, שהוא מבאר את קושיית הגמ' (שם ע"ד.) 'וכי מותר לאפות פחות מכשיעור': "נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא והיכי קתני בורר לכתחלה". לעומת זאת, כתב הרמב"ם (פי"ח הכ"ג): "המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור". וכתב הרמב"ם (פ"א ה"ג) שכל פטור בשבת הוא פטור אבל אסור מדברי סופרים, ונמצא לדבריו שחצי שיעור בשבת אסור מדרבנן.
ונחלקו ביה גם האחרונים. המג"א כתב (ש"מ סק"ב) לגבי איסור גוזז שעל שער אחד אסור כמו כל חצי שיעור, ודלא כהעולת שבת שאפילו איסורא ליכא. ומדייק הפמ"ג מדבריו שהאיסור הוא מן התורה, כיון שמדמה זאת לכל חצי שיעור, וח"ש באכילה בודאי הוא איסור תורה. אולם הפמ"ג כתב שמסברא היה ניתן לומר שלא שייך איסור ח"ש אלא באיסור אכילה, ולא בשאר איסורים. והמשנ"ב (סק"ג וסקכ"ב) נקט כהמג"א, שבכל האיסורים אסור ח"ש[2].
ולאו דוקא הכותב אותיות חייב, אלא ה"ה הצייר צורה חייב חטאת, והוא תולדת כותב. כמו שכתב הרמב"ם (פי"א הי"ז), ומקורו מדברי הירושלמי (כלל גדול ה"ב) "הצר צורה הראשון חייב משום כותב, והשני חייב משום צובע". וחקר הביה"ל (ד"ה במשקין) אם גם בציור אינו חייב עד שיצייר שתי צורות, כמו באותיות, או צורה שאני, שחייב אפילו אם צייר צורה אחת, כיון שהוא דבר חשוב. והוא מדייק מן הירושלמי שבצורה חייב אפילו באחת.
♦
ג.
גדר דבר המתקיים
ואינו אסור מן התורה עד שיכתוב הן בדבר המתקיים, והן על דבר המתקיים. אבל אם חסר אחת מהני תנאים, אינו אסור מדאורייתא, אבל מ"מ הוא עדיין איסור דרבנן, וכמו שפסק הרמב"ם (שם הט"ו). והתנאי הראשון מבואר במשנה (ק"ד:), אבל התנאי שצריך להיות על דבר המתקיים אינו במשנה, והמקור הוא בתוספתא, כמו שציין המ"מ.בגמ' לא מבואר השיעור מה שנקראת אינו עומד להתקיים, וגם הרמב"ם כאן סתם בזה. אולם השעה"צ (ס' ש"ג סקס"ח) מדייק מלשון המשנה (ק"ב:) "כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב", משמע מזה שאפילו אם אינו מתקיימת יותר מיום אחד מקרי דבר המתקיים. וכן היא שיטת הרמב"ם (פ"ט הי"ג): "וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור". אבל כבר העיר בשעה"צ (שם) שדבר זה הוא תלוי במחלוקת הראשונים, דרש"י על המשנה שם מפרש דקאי על העושה מלאכה, ומדכתב כן רש"י נראה שדעתו דאי אפשר לפרש רק על יום השבת, שבשביל זה לא נקראת דבר המתקיים. וכדברי השעה"צ בשיטת הרמב"ם למד המנחת חינוך. וגם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' י"ג) כיוון כן מדעתו, וכתב עוד לפרש שגם שאר הראשונים אינם חולקים על הרמב"ם אלא בפירוש המשנה, שהיה קשה להם שאם רצתה המשנה כאן לפרש את השיעור של דבר המתקיים היה להמשנה לומר יום אחד, אבל בעיקר הדין מודים הם להרמב"ם שאם עומד אפילו ליום השבת לחוד נחשב לדבר המתקיים. ובשו"ת מנחת שלמה (קמא צ"א) במכתב תשובה להמנח"י כתב לדייק מדברי הרשב"א "דמיקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן", שצריך להתקיים זמן ממושך קצת ולא סגי ליום אחד, שאין דרכן של בני אדם לכתוב דבר לזכרון ליום אחד.
אע"פ שנתבאר שלכו"ע צריך הדבר להחזיק מעמד על כל פנים ליום אחד, ואם לאו ליכא איסור תורה בזה, אבל מצינו בציורים מסוימים שיש בהם איסור תורה אע"פ שאין הציור עומד אלא לשעה קטנה. והוא מה ששנינו שהכותב על בשרו חייב, וביאר הרמב"ם טעמו (פי"א הט"ז): "הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור, אע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק". ומפרש המחצה"ש (סק"ז) שהכותב על בשרו כתב על דבר המתקיים מצד עצמו, דהיינו שאם היה כותב על עור מת, היתה נשאר שם לזמן רב, רק כאן כיון שהוא אדם חי, באה החמימות ומחקו, והוא דבר צדדי הגורם שהכתב יימחק, אבל מצד עצמו כתב חזק הוא. ואם כן ה"ה בנידון דידן יש לומר שמצד עצמו הוא כתב המתקיים לעולם, אלא שיש כאן דבר חיצוני, דהיינו הקרירות, שגורם שיימחק הכתב, והוא איסור תורה. אבל יש לחלק בפשיטות, ששאני התם שבעצם הכתב מתקיים על הגוף, אלא שבא החום ומחקו, הוי שפיר דבר צדדי, משא"כ הכא, מצד עצמו צריך להיות מכוסה, אלא שבא דבר צדדי, החמימות, שמגלה ליה, והוי שפיר דבר שאינו מתקיים שאיסורו מדברי סופרים.
♦
ד.
כתב סתר
בהשקפה ראשונה היה נראה לדמות נידון דידן למה שחקר הפמ"ג (מש"ז ג') מה הדין בכתיבת דבר סתר בשבת: "ואותן הכותבים דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבטל עדיין ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמם וניכר הכתב ההוא, אם עשה כן בשבת י"ל דחיוב חטאת ליכא, ומ"מ מדרבנן אסור, דדומה לכותב". מלשונו של הפמ"ג שם נראה שהוא לא דן מה טיבו של הראשון הכותבו, אלא על השני שמגלה את הכתב, ועל זה כתב שהוא איסור דרבנן. ואם כן ה"ה בכוס זה שהוא כתב סתר, והשופך להכוס מים חמים מגלה את הכתב, אסור מדרבנן כיון שהוא דומה לכותב.אולם יש לדחות שאין הדבר דומה לציורו של הפמ"ג, משני טעמים. חדא, שם לא נגמרו האותיות ע"י הראשון בשלימות, אלא ע"י השני שמבשל את האותיות נגמרו האותיות בשלימות. ועל כן אסור, כיון שהוא דומה לכותב. משא"כ בנידון שלנו, האותיות או התמונה עומדים בתכלית השלימות, והשני ששופך את המים רק מגלה את האותיות, אולי אין כאן אפילו איסור דרבנן. ועוד, בנידון של הפמ"ג השני עושה פעולה בתוך האותיות גופא, שע"י זה שמחמם אותן הן יוצאות לחוץ. משא"כ בכוס של צבע, אין החמימות עושה שום פעולה בהתמונה, שהתמונה על מקומה עומדת, אלא הוא מסיר את הצבע כדי שתתגלה התמונה, והוא דבר חיצוני שעל האותיות. ועל כן נראה שאינו דומה לדברי הפמ"ג.
♦
ה.
אם לקרב שתי אותיות זו לזו הוא בכלל כותב
הלבוש כתב חומרא גדולה בנוגע איסור כתיבה בשבת: "ונ"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפוחתן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסגרו אסור משום כותב וכו' וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת". והשיגו האחרונים על הלבוש מכמה כיוונים.א. הט"ז (סק"ב) כתב עליו: "וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו". וטענותיו הן שאין כאן לא כותב ולא מוחק, והוא מדמה זאת למה דאיתא בגמ' (ק"ד:) "אמר רב אמי כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה, והתנן כתב על שני כותלי הבית, ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה". ואם כן, כמו שם חייב אע"פ שאין קריבה זה לזה כיון שאינו חסר אלא הקריבה, מזה יש ללמוד לפטור שכל זמן שהאות עדיין קיימת בעולם רק שמחוסר קריבה לא נחשב כמוחק וכותב. ואם כן ה"ה בספרים שנכתבו עליהם אותיות, אפילו אם פוחתן, כיון שחסר רק לסגרן לא חייב משום מוחק.
ב. ובתשובת הרמ"א (קי"ט) האריך לחלוק על דברי הלבוש, ומביא ראי' מהא דאמרינן (מ"ז.) לגבי מטה של פרקים דמותר להחזירן לכתחילה, וה"ה הכא. וכוונתו לכאורה שכיון שיכול לפחתן ולסגרן תמיד, הן אותיות רפויות, ואינו חייב עד שיכתוב אותיות חזקות שאינו יכול להפרידן בקל. ויש לעיין למה לא מביא הרמ"א ראי' שאפילו אם עשוי בחוזק אבל אם דרכן תמיד לבנותה ולסותרו מותר לכתחילה, וכמו שכתב השוע"ה (שי"ג ס"כ): "ואפילו בכלי של פרקים אם תקע פרקיו דהיינו שהדקם בחוזק בענין שצריך לזה גבורה ואומנות הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה אם עשוי להתקיים הרבה ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי זה בנין עראי ואסור מדברי סופרים אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל כמו שיתבאר". ומבאר שם (סכ"א): "אבל כוסות העשויים בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לדברי הכל אסור להחזירם אפילו מניחם רפויים לגמרי ומכל מקום כיסויי כלים העשויים כך בחריצים סביב (שקורי"ן שרוי"ף) אף על פי שמהדקין אותם בחוזק מאד על פי הכלי אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בהחזרתן משום בנין לפי שאינן עשויין לקיום כלל רק לפותחן ולסוגרן תדיר גם בשבת עצמה ולא אסרו בנין עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה כמו שיתבאר בסי' שי"ד". ואם כן ה"ה בכתיבה ומחיקה יש לדמותו לשם, שאע"פ שעושה כתיבה גמורה אבל אם עשוי לפתוח ולסגרו בכל יום, מותר לכתחילה.
ונראה מכאן ראי' למה שכבר האריך זקיני הגה"ח שליט"א בתשובה מכמה ראיות שבודאי לא התירו לעשות מלאכה גמורה אפילו ליום אחד, וכמו שמוכח להדיא מלשון המחבר (שי"ג ס"ו): "מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה ואם תקע חייב חטאת". ולא כתבו על זה המג"א והט"ז שהני מילי אם אינו עשוי להדקה בכל יום, אבל אם עשוי וכו' מותר להחזירה, אלא פשוט דכיון שמדובר במלאכה גמורה לא התירו כלל, אלא כיסוי שאני שאינו בונה אלא פותח הדלת, ועיי"ש עוד. ואם כן מובן למה לא הביא הרמ"א ראי' מדין זה שבאמת אינו, ולא התירו בשום מקום מלאכה גמורה, אלא הביא ראי' שכמו שמתירים להחזירה ברפוי, כן לכתוב ברפוי מותר, שאינה נקראת כתיבה.
ג. והפרישה מדמה דבר זה לדלת: "ותחלת כתיבתו עליו נעשה לפתחו ולסגרו וה"ל כמו דלת הנפתח ונסגר דאין בו משום בנין וסתירה". וכן הדבר הזה שאינו כותב ומוחק כל פעם מחדש אלא הכתיבה עומדת כאן והוא פותחו וסוגרו תמיד. וגם האליה רבה והתוספות שבת עומדים על צד המתירין.
מאידך כמה סמוכים לשיטת הלבוש. המג"א (סק"ה) מביא שבתשו' הרמ"א חולק על הלבוש, וכתב שכן נראה לו להחמיר כהלבוש, וראיות הרמ"א אינן מוכרחת. והמשנ"ב (סקי"ז) מביא את דברי המתירין ושכן המנהג, ומסיים דמכל מקום נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר.
והנה הנידון שלנו דומה לספר שכתובים עליו אותיות, שגם בכוס האותיות עומדות כל הזמן על הכוס, אלא כששופכים מים חמים הן מתגלות ואחר כך חוזרות ומתכסות וכן חוזר חלילה. ושייך ההיתר של הפרישה שהוא דומה לדלת, שרק בפעם הראשונה נכתבו עליו האותיות, ועכשיו לא אמרינן שבכל פעם שהוא שופך מים חמים הוא כותב מחדש, אלא כך הוא הסדר של הכוס הזה. ואם כן מדינא הוא מותר, אלא שיש להחמיר אם יש לו כוס אחר להשתמש בה, לחוש לשיטת הלבוש והמג"א, וכמו שכתב המשנ"ב.
אולם אין הדבר ברור כל כך, דיש לומר שהמתירין כתבו כן רק בציור של הלבוש שיש עוד כמה צדדים להתיר - טענת הט"ז שהוא רק מקרב את האותיות. וזה לא שייך הכא, שאינו צריך לקרב את האותיות, שהן במקומן עומדות, אלא צריך לגלותן, ומאן יימר שגם זה מותר. וגם סברת הרמ"א לא דומה לנידון דידן, וכמו שביארו לעיל את סברתו שהאותיות הן רפויות שאינן כצורת סתם אותיות. משא"כ בכוס זה שהאותיות או התמונה הן על הכלי בחזקה, ואינו חסר מהן כלום, אלא שצריך לגלותן, אין לנו ראי' שמותר גם באופן זה.
♦
ו.
בחידושו של הב"ח שהמגלה אותיות חייב
ונראה לענ"ד שהוא דומה לדיונו של הב"ח, שעל דברי התוספתא: "נפלה שעוה על הפנקס ומחקו אם יש וכו' חייב". כתב על זה הב"ח: "ולכן יש ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו, ואפילו לא נטף אלא על אות אחת, ואם נטף על שתים חייב חטאת". והביא דבריו הט"ז (סק"א). ויש לחקור בדעת הב"ח אם מחייבו משום כותב, או משום מוחק, ונראה שנחלקו בזה האחרונים. המעיל צדקה (כ"ה), כשהוא מביא את דברי הב"ח כתב: "אלא ודאי דחיובו משום דהוי ליה העברת השעוה כאילו כותב האותיות שתחתיו עתה, בכל זמן היות השעוה מכוסה עליהם הרי הם כמחוקים". וכן הוא שיטת המחצה"ש בדעת הב"ח: "דהסילוק מקרי כתיבה". וכן כתב בסי' ל"ב: "וע"כ טעם החיוב משום כותב". ולדבריהם אינו חייב משום מוחק. ונראה בשיטתם, כיון שכל מחיקה ומחיקה היא כתיבה, לא נחשב כלל כמעשה מחיקה אלא כמעשה כתיבה.י"א) לעומת זה המשנ"ב הבין בשיטת הב"ח שחיובו משום כותב, וז"ל (סק"י): "דעל ידי מחיקתו מנכר האותיות והוי כמוחק על מנת לכתוב וחייב". ולשיטתו אינו חייב משום כתיבה. וצ"ע, הרי אם מקרי שעושה מחיקה, כ"ש שיש כאן מעשה כתיבה, ולמה אינו חייב עכ"פ שתי חטאות. ומתבארים דבריו ע"פ מה שכתב בביה"ל לתרץ את קושיית החיי אדם, שהח"א אחר שמביא את דברי הב"ח (כלל ל"ח או"ג) כתב על זה בסוגריים 'ולי צ"ע'. ומבאר שם בנשמת אדם את קושייתו, דאין שום ראי' מן התוספתא, דאיירי על הפנקס דהדרך לכתוב שם בשעוה, ולכן הוי כמוחק. משא"כ בנוטף שעוה על הספר, שאין הדרך לכתוב בזה, הוא דומה כאילו הניח איזהו דבר על האותיות - האם נאמר שאסור ליטלו משם? ומוסיף החיי אדם להקשות מדברי המג"א (הל' תפלין סי' כ"ב סקכ"ב) דאם נטף שעוה על אותיות התפילין ונטל משם מותר, ואינו נפסל משום שלא נכתב כסדרן. וצ"ע, שכאן כתב סתמא כהב"ח ונשאר בצ"ע. ומתרץ הביה"ל שיש לחלק ביניהם, שבאמת האות עדיין נחשבת לאות ולא נתבטלה מחמת השעוה שמונחת עליה. ולכן בתפלין שיש דין שצריך להיות נכתב כסדרן, אינו נפסל משום השעוה, כיון שעדיין שם אות עליו, אבל לגבי שבת, כיון שהוא מטושטש ע"י השעוה ואינו יכול לקרותו, והמחיקה גורמת שיכול לקרותו, עובר משום מוחק ע"מ לכתוב. דהיינו שבמחיקה אינו צריך להיות שיהיה על מנת לכתוב דבר שיש עליו דין כתיבה, אלא בכל אופן שהוא מתקן את הכתב גם כן עובר על איסור מוחק. והוא דומה למה שכתב הפמ"ג (א"א סק"ז) שאם ע"י המחיקה עצמו היה איזהו תיקון, כגון שהיה חייב לחבירו, ונצטרך עכשיו למחקו, חייב משום המחיקה לבד, אע"פ שאינו ע"ד לכתוב דבר אחרת שם. ורק במוחק טשטוש או סתם אותיות שאין תיקון במחיקתם אינו חייב עד שימחוק ע"מ לכתוב. והביא דבריו הביה"ל (ד"ה המוחק), ומביא כמה ראי' לדבריו. וכן הדבר כאן, כיון שעצם המחיקה יש בזה תיקון להאותיות שיוכל לקרות אותן, חייב משום המחיקה. ומובן שפיר למה אינו מחייב משום כתיבה, כיון שיש לה דין כתיבה לגבי תפילין, ורק משום מוחק שהוא דין אחר מחייבו. והגם שאינו נראה כן כוונתו בלשונו שם, שנראה יותר שכוונתו לחלק בין דיני תפילין לדיני שבת, מ"מ מסתבר יותר ביאור זה שכתבנו.
שיטה שלישית היא דעת הפמ"ג שהב"ח מחייבו הן על כותב והן על מוחק, וכמו שאכתוב מיד אחר זה.
והלכתא זו שכתב הב"ח אינה פשוטה כלל אלא רבו החולקים עליו. הפמ"ג (מש"ז סק"א) כתב על הב"ח: "ומה שכתב הב"ח דחייב צ"ע דאינו לא מוחק ולא כותב דכתב ממילא איתא". וכן בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"ה, עיין במחצה"ש שהעתיק את תשובתו) הרבה להקשות על דברי הב"ח, שלא היתה כן במשכן וכו'. ועוד הקשה מסברא: "אלא מעתה אם דפין קשורים בקשר של קיימא בשבת תהי' פסולה לקרות בה". וכן בשו"ת הגרעק"א (ט"ו) מתיר כהמעיל צדקה. וגם החיי אדם נשאר בצ"ע על חידושו של הב"ח כמו שכתבתי לעיל. אף בשו"ת שבות יעקב (ח"ב ס"ד) חולק על הב"ח (הובאו דבריו בבאר היטב). גם בשו"ת מהרש"ג התיר וכתב שכן נוהגין. והשוע"ה (ס"ד) כתב את שתי השיטות בזה, ולא הכריע הלכה כמאן, והכה"ח (סקכ"ב) מביא את מחלוקתם ונראה שדעתו להקל בזה.
בגמ' (סוטה ל"ה:) מובא דיון איך כתבו בנ"י את התורה כשנכנסו להארץ: "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד, אמר לו רבי שמעון לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה". ולכאורה צ"ע איך סדו אותן בסיד, הלא עי"ז נמחקו כל השמות שבתורה, והרי אסור למחוק את השם כמו דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם. וכבר עמד על זה בספר לוית חן (כי תבא), והוכיח מזה שמכאן ראי' דלא הוה מחיקה כהאי גוונא, ולכן בנטף שעוה על האותיות אין הספר מיפסל בשביל כך. אבל אח"כ דחה שאין ראי' מכאן, ע"פ דברי המהרש"א על מה דאיתא בגמ' בא גבריאל ולימוד ליוסף ע' לשון, דע' לשון הן מלבד לשון הקודש, ולפי זה י"ל שכתבו כל הלשונות על האבנים חוץ מלשה"ק, ושאר לשונות מותר למחקו. וכן כתב הפנים יפות בפשטות: "ואותן אבנים וכו' כתבו בע' לשון שנאמר באר הטיב, ולא בלשון עברי, תדע דאין שום סברא לומר שהעבירו סיד על שמות התורה בלשון עברי שהרי נמחק השמות". ותמה עליו הדובב מישרים שבתרגום יונתן שם מבואר שהיתה נכתבה גם בלשון הקודש: "מתקרי בחד לישן ומתרגם בשבעין לישנין". ויש להוסיף שכן יש לדייק גם מדברי הבעל הטורים, שכתב: "התורה הזאת באר הטיב, בגימטריא גם בשבעים לשונות". משמע שהיתה נכתבה 'גם' שבעים הלשונות, בנוסף ללשון הקודש.
בשו"ת מעיל צדקה מתרץ באופן אחר, ששאני התם שזאת היתה מצוותם ולא שייך להקשות על זה, דמה נעשה אם גזירת המלך הוא. ועוד אפשר לתרץ, דכיון שכל האיסור למחוק את השמות נלמד מלא תעשון כן לה' אלקיכם, הוא דומה לשם, שמוחק שמות הע"ז משום בזיון, כן אסור למחוק את ה' בדרך בזיון. אבל אם המחיקה היא בדרך כבוד, כמו כאן שמחקו בשביל שכך גזרה הקב"ה, נמצא שאין המחיקה בזיון, אלא אדרבה כבוד הוא לה' שעושים רצונו, כהאי גוונא לא נכלל בהאיסור למחוק את ה'.
יוצא מזה שיש לנו ד' מהלכים בביאור דברי הגמ' א) שמכאן נלמד שלא מקרי דבר זה מחיקה ודלא כהב"ח, ב) שלא היתה נכתב התורה בלשה"ק, ג) גזירת הכתוב הוא, ד) מחיקה באופן זה לא נכלל בהאיסור.
והנה לכאורה צ"ע מה יענה הב"ח לקושיות המעיל צדקה והחיי אדם, בודאי אי אפשר לומר שהוא סובר שכל דבר שמכוסה אסור לגלותו, האם נאמר לשיטתו שאסור ליטול ספר שמונח על ספר אחר שעי"ז מגלה את האותיות שכתובות על הספר מתחתיו, לא שמענו חומרא כזו מעולם. אלא נראה בזה שמצאנו בדברי החולקים על הב"ח (הגרעק"א, השבות יעקב, ועיין בביה"ל ד"ה שעל) שגם הם מודים שאם דבוק עליו דיו, אסור משום כותב, כיון שאז לכו"ע נתבטל האות תחתיו. והטעם כיון שהוא מאותו מין של האות, ממילא מתבטלת האות על ידם, משא"כ שעוה שהוא מין אחר, לשיטתם אינה מתבטלת האות עי"ז. משא"כ הב"ח סובר שאפילו בשעוה מתבטלת האות. ואם כן אף אנן נימא לאידך גיסא, שהב"ח אוסר רק במקום שהכסוי הוא דבוק עם האותיות, כמו בשעוה שהוא מדובק עם האותיות, ועל כן לשיטתו הוא כאילו נמחקו האותיות, אבל אם מונח על האותיות דבר ואינו דבוק עמו הוא רק ככיסוי בעלמא, ולא מקרי משום זה שהאותיות תחתיו נמחקות. נמצא הכלל בזה, אם הוא דיו לכו"ע אסור, ואם הוא רק כיסוי על האות ואינו דבוק עמו לכו"ע מותר, ואם הוא מין אחר אבל הוא דבוק עם האות, בזה נחלקו האחרונים.
והשתא נדון לגבי הכוס שמשתנה הצבע ומתגלה התמונה, שהוא דומה לדיונם, שהתמונה נמצאת כל הזמן תחת הצבע, ועל ידי זה ששופך מים חמין נוטל את הצבע מעליו ומתגלית התמונה, והצבע הזה נראה שאינו נקרא דבוק עם התמונה, הגם שהוא חתיכה אחת, כיון שהוא שכבה אחרת מעל התמונה ואינו דבוק עם התמונה ממש, וכשהלך הצבע ומתגלית התמונה לא נשאר שום זכר מן הצבע, אף נקודה אחת, שאינו באמת דבוק עמה. ואם כן אף הב"ח יודה בזה שמותר לנטלו משם, וכמו שהוא בודאי מתיר ליטול ספר שמונח על ספר אחר.
ז.
באיסור מחיקה
ועכשיו נבוא לדון בדבר איסור מוחק, שהוא מוחק את הצבע השחור כשהוא שופך בתוכו מים חמין. הנה לא מיבעיא לדעת האומרים (המעיל צדקה ודעימיה) שהב"ח אוסר משום כותב, אבל על מוחק אינו דן בכלל, שבודאי אינו חייב על זה כיון שלא נחשב כמעשה כתיבה כלל, פשוט שמותר למחוק את הצבע השחור מטעם מוחק, שאינו נחשב כמוחק אלא ככותב, ועל זאת כבר כתבתי באות הקודמת. אלא אפילו לדברי האומרים (המשנ"ב) שהב"ח אוסר משום מוחק, ומשום כותב גם הב"ח אינו מחייבו, כיון שיש לו דין כתיבה וכמו שביארנו לעיל, יודה שמותר כאן ואינו אסור משום מוחק. וכמו שכתבנו לעיל שגם הב"ח יודה כהאי גוונא.ועוד יש לדון שלא שייך כאן איסור מוחק, כיון שמוחק הוא דוקא ע"מ לכתוב, ואפילו אם אינו עושה כן ע"מ לכתוב אסור מדרבנן. אבל י"ל שאסור מדרבנן רק אם מוחק במקום שהוא מוכן לכתוב עליו, דאז אע"פ שאין במחשבתו לכתוב אח"כ, אבל כיון שהמעשה נראה כאיסור תורה אסרו חז"ל, אבל אם מוחק על אבן, למשל, שאין הסדר לכתוב שם לעולם, אינו אסור אפילו מדרבנן. וראיתי כעין זה בספר אור שמח (פכ"ג ה"ב) דלא שייך מלאכת מוחק אם ע"י מחיקתו נאבד הדבר מן העולם, ואינו יכול לכתוב עליו עוד, שכיון שאינו נראה כאיסור תורה כלל, לא גזרו בזה חז"ל. וכן יש לומר בכהאי גוונא שכותב על דבר שאינו מצוי לכתוב עליו. אולם דברי האו"ש תמוהים, שהרי כתב הרמ"א שאסור לשבור עוגה שיש עליה צורות אותיות, הרי שאוסר לשבור את האותיות אע"פ שאוכלה ואינו יכול לכתוב עליה. ואפשר לתרץ בדוחק וצ"ע.
אמנם מצאתי חבר להאו"ש, ה"ה המהרש"ג (ח"ב מ"א), שבנה את דבריו על הרמב"ם שאפילו אם מוחק טיוטת דיו בעלמא חייב, ומבאר את הטעם: "ונ"ל דמהא מוכח דמלאכת מחיקה הנמסר לנו הלכה למשה מסיני בין הל"ט מלאכות של שבת, עיקר כוונת המלאכה הוא שלא יתקן ויעשה מקום בשבת שיהיה ראוי לכתוב שמה ב' אותיות, ולכן החיוב הוא אפילו על מחיקה של טיוטת דיו בעלמא וכו', ומינה נמי נראה דכל מחיקה שאינו על אופן זה לא נכנס כלל תחת סוג מלאכת מחיקה". אח"כ מצאתי את שאהבה נפשי בספר קצות השלחן (קמ"ד י') שכתב כן להדיא, על דברי החיי"א (נט"י כלל מ' ח') עיי"ש. ואם כן י"ל שכיון שאינו מצוי כלל שכותבים על הכוס, רק הקאמפענ"י שכותבים עליה מה שמבקשים, אבל אינו הסדר להאדם לכתוב עליו שום דבר, אם כן הוא כמוחק דבר על האבן, שאינו אסור אפילו מדרבנן. אולם נבוך אני בזה, ואין להתיר משום זה לבד אלא לצירוף בעלמא סגי.
♦
ח.
יסוד נפלא של גדולי זמנינו
וראה ראיתי ביסוד גדול שכתבו כמה מאחרוני זמנינו לגבי איסור צובע וכותב ומוחק. בשו"ת צי"א (חי"ד סי' ל"א) כתב לגבי מד חום: "בנידוננו נראה שאין זה אפילו בגדר של צביעה כלל כי המכשיר כבר מכיל בתוכו במהות התהוותו את התחלפות מראות הצבעים ברצוא ושוב בהתאם לגובה החום שמגיע אליו, וא"כ אין לדבר כזה כל מבוא לגדר של מלאכת צביעה". ובשו"ת בצל החכמה כתב להוכיח כן ממה שכתב המחבר (ש"ב סי"ג) שמותר להסתכל במראה בשבת, ומקשה הבצה"ח למה אינו אסור מטעם כותב שעושה צורה בהמראה כשמסתכל בה. ומתרץ שאיסור כותב וכן צובע הוא רק כשעושה שינוי בהדבר ממש, שכן היה במשכן שכתבו על הקרשים ושינוי בזה מקום ההוא על הקרש, אבל אם אינו עושה שום שינוי על הדבר שנראית בו הכתיבה. וכמו במראה, שאפילו בעת שהאדם עומד לנגדה לא נפעל שום דבר בהמראה, אלא כך הוא טבעה, שכל דבר שעומד לנגדה רואים אותו בה, אבל בעצם המראה נשאר כמו קודם לכן ואינו משתנה כלום. ואם כן כתב להתיר עפי"ז את הבתי עינים שמשתנה המראה שלהם נגד השמש, כיון שאין שום דבר נפעל בתוך הבתי עינים, אלא כך הוא טבעו של זכוכית זו שמשתנה צבעו נגד השמש, ולא היה כן במשכן.ואם כן הוא הדין בכוסות שמשתנה הצבע שלהן יש להתיר לדבריהם, כיון שאין כאן לא מחיקה, ולא כתיבה, שאינו נפעל שם דבר בפועל ממש אלא כך הוא טבעה של אותה זכוכית.
ועוד יש לדון להתיר אם אין עליה אותיות אלא תמונה, שדבר זה שגם בצורה יש איסור כתיבה אינו מבואר להדיא בגמ' אלא רק בדברי הרמב"ם, וכמה ראשונים חולקים על זה, והוא עצמו סתר משנתיה בזה, שבמקום אחר כתב שחייב משום מכה בפטיש. ויש לדון בזה, אלא כיון שאין הזמן מספיק כעת די בהערה זו בלבד. ואף שאין להתיר מטעם זה בלבד אבל לצירוף סגי. אבל לפי זה אזלי הראי' של הבצל החכמה, דמה שמבואר שמותר להסתכל במראה הוא משום הוי צורה שאין בו משום כותב. אבל באמת נכונים דבריו מסברא, וכמו שכתבו שאר אחרונים.
♦
ט.
שיטת האגרות משה
האג"מ (ח"ג סי' מ"ה) כתב להתיר מטעם אחר, וז"ל: "הנה בדבר זכוכית של משקפים שנקרא פוטגור שנעשו באופן זה דכשהולכים בשמש הם כמו משקפי שמש וכשהולכים בצל נעשה בחזרה משך רגעים בהיר כזכוכית רגילות של משקפים איני רואה בזה איסור לא משום צובע וכו', דהא לא נצבע כלום מדבא מראה הראשון בחזרה וכן חוזר חלילה כמה פעמים, דאף אם ניתן לשם דבר שנכנס על הזכוכית ובאמצע איזה צבע המכסה הרי לא מצביע את הזכוכית אלא שמכסה אותה". נראה מדבריו שלמד דכיון שהזכוכית אינה נצבעת באמת אלא המראה מכסה אותה, והא ראי' שמשתנה בזמן קצר מצבע זה לצבע אחר, לכן אינו אסור משום צובע. (והצי"א מדמה זאת להתירו, ואחר מחילה מכבוד תורתו נראה שהאג"מ כיון להתיר אחרת).♦
י.
דיון במלאכת צובע
ומשום איסור צובע יש לומר בפשיטות שאין כאן איסור צובע. שלכאורה יש לדון דבכל כתיבה יש בה ממילא גם איסור צביעה, שהרי צובע את הנייר, דקודם היה לבן לגמרי ועכשיו נעשה שחור. אלא הביאור בזה הוא שמלאכת צובע היא כשהאדם רוצה שהנייר יהיה נצבע, אבל במלאכת כתיבה לא איכפת לו כלל שהנייר יהיה שחור, אלא שרוצה לראות את הכתב וממילא צריך להיות בצבע אחר מן הנייר, שאם לאו לא יראה כלל את האותיות. והוא פשוט. וכן כתב בביה"ל (ד"ה במשקין בסופו) להדיא. וכן בכל מקום שאינו רוצה את הצבע לעצמו, דהיינו שיהיה הדבר נצבע, אלא צריך לו לסימן בעלמא, ליכא ביה משום צובע, אלא הוא בכלל רושם.ולפי"ז בהני כוסות שיש עליהן תמונה, אין הוא רוצה בשינוי הצבע משחור ללבן משום שהוא רוצה כוס לבן, אלא כדי שיראה את התמונה מתחתיה, ואם כן לא אקרי שצובע הכוס בצבע לבן, אלא נכנס בכלל כותב ומוחק.
ועל עצם התמונה שעולה על הכוס כששופכים בו מים חמין, לכאורה יש לאסור מטעם שצובע את הכוס. ואע"פ שהיה כבר מקודם את התמונה, יש לדמות דבר זה למה שכתב השו"ע (ש"ג סכ"ה): "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר". רואים מזה דאע"פ שהדם היה כאן מעולם תחת הבשר, אבל בזה שהוא מעלה אותו שיהיה ניכר על הבשר, אסור משום צובע. אבל נראה יותר שאין הנידון דומה לשם כלל, ששם הוא מעלה את הדם על הבשר ונוצר בזה דבר חדש, שהבשר נצבע, ולכן אסור משום צובע. משא"כ הכא, נשארת התמונה כל הזמן על מקומה הראשון, רק שהוא נוטל את הדבר שמכסה את התמונה, דהיינו הצבע השחור. אבל הכוס בעצם לא השתנתה כלום, ולכן אינו אסור משום צובע.
♦
יא.
איסור בישול בשבת
לפני הרבה שנים יצא לאור העולם מין בתי עינים שאם יוצאים בזה לחוץ נתהפך המראה לשחור ע"י קרני השמש, ודנו בזה גדולי הפוסקים באיסור צובע, כאמור לעיל. וראיתי מי שהעיר שיהיה אסור גם משום בישול, ודן לגבי בישול בחמה, ובנה את דבריו על דברי הרמב"ם (פ"ט ה"ו): "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת ב עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל". והביאו המג"א (שי"ח סק"י). ואם כן אף כאן ע"י החום מתהפך הצבע, ומרפה גוף קשה. ולענ"ד טעה במציאות הדבר, שלדעתו חשב שהצבע הלבן בזכוכית הוא דבר קשה וע"י חום השמש מתהפך לנוזל, אבל אין הדבר הזה כלל, שהצבע אינו הולך אל שום מקום, אלא עצם הצבע מתהפך לצבע אחר ע"י כעמיקאל ריעקשא"ן, וכמו שכתבתי באות א'. וכן ראיתי בתשובותיהם של כמה מגדולי עולם שדנו בדבר הבתי עינים בשבת, ולא העיר אף אחד שיש לדון משום איסור בישול, אלא ה"ה אשר דיברנו שאין כאן בישול כלל.♦
יב.
זילותא דשבת
ונשאר לנו לדון אם יש למנוע מלהשתמש בו משום זילותא דשבת. הנה בגמ' שנינו (שבת י"ח.) "תני רבנן וכו', אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום". ונחלקו בטעם האיסור רבה ורב יוסף, רבה אמר משום השמעת קול, ור"י מוקים את דברי הברייתא לפי שיטת בית שמאי, ופירש"י – "מפני שמשמעת את הקול, ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא". והטור פסק כרבה שאסור ברחיים: "כיון דאוושא מילתא טפי איכא זילותא דשבתא". ובדרכי משה כתב שהוא הדין בכל דבר שיש לחוש ביה משום השמעת קול. והמחבר פסק שמותר לתת לתוך רחיים כר"י, ואל השלחן מגיש הרמ"א את דברי שניהם (רנ"ב ס"ה): "ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול". ומה שכתב הרמ"א "ובכל מקום", ביאר המשנ"ב שכיוון לכלול בזה כל המשמיע קול דאוושא מילתא ואיכא זילותא לשבת, וכמו שכתב בד"מ. ולמעשה התיר במקום הפסד. מתבאר מזה שזילותא דשבת הוא רק בדבר שבפרהסיא. וממילא כוס זה, שבעיקר היא מיועדת לתשמיש פנימי בבית, שמשימים עליה תמונה של המשפחה וכדומה, ואינו מצוי אפילו באולמים או במלונים, ואם כן ליכא זילותא דשבת כלל.ועוד, הנה לגבי איסור השמעת קול, שהוא אוושא מילתא ואיכא זילותא דשבתא, פסק הרמ"א (רנ"ב ס"ה): "ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול". ואם כן כ"ש בזה שגם בחול אינו עושה התמונה באמת, אלא התמונה או האותיות נמצאות שם מקודם, וכל אחד יודע שכך הוא סדרה של כוס זו, ואי אפשר לאדם לעשות תמונה חדשה כזו ע"י שפיכת מים חמין בלבד, אין שום איסור משום זילותא דשבת. ועוד, דלא גרע ממה שאנו משתמשים בשעון שבת לכבות ולהדליק את החשמל, ושם יותר יש לחוש שיאמרו שהדליקו בשבת, כיון שבחול אינו משתמש עם שעון שבת, ועם כל זה אין אנו חוששים לזה. ואם כן כ"ש בזה שגם בחול אינו עושה את התמונה וכל אחד יודע שכך הוא סדרה של כוס זו, ואי אפשר לאדם לעשות תמונה כזו ע"י שפיכת מים חמין בלבד, אין שום איסור משום זילותא דשבת.
♦
מסקנא
הכלל העולה בידינו: שבזה ששופך מים חמין אל הכוס ומתגלית התמונה אינו אסור לא משום כותב, ולא משום מוחק, שמוחק את הצבע. ראשית כל אנו דנים באיסור דרבנן כיון שאינו עומד להתקיים. ומותר להשתמש בכוס זה ע"פ הרבה אחרונים החולקים על הב"ח שבנטילת שעוה מן הספר אינו אסור לא משום מוחק ולא משום כותב. והוכחנו שגם הב"ח יודה לנידון שלנו. ועוד, כיון שהוא עומד שם תמיד והוה כמו דלת שנפתח ונסגר שאינו אסור משום בונה, לשיטת הפרישה בדעת הלבוש, ומשום זה אינו אסור מדינא, רק עדיין יש להחמיר. ועוד יש לצרף את היתרם של גדולי זמנינו שאם אינו עושה שינוי בחפץ אינו אסור. וגם יש לצרף את שיטות הראשונים שבצורה אינו אסור משום כותב, ורק הכותב אותיות חייב. ומה שהצבע השחור נמחק, אינו אסור משום מוחק ע"מ לכתוב, הן משום ההיתרים דלעיל, ועוד כיון שאינו מוחק במקום שהדרך לכתוב. ומלאכת צובע אין כאן, כיון שהתמונה נמצאת כל הזמן על אותו מקום ולא נשתנה כלל. וכן לפי מה שכתב האג"מ. ובישול לא הוי ביה, דלפי המציאות של היום אינו נעשה דבר נוזל. וגם אין לאסור משום זילותא דשבת, כיון שמשתמשים בהם בבית, ולא אוושא מילתא וליכא זילותא דשבת. ועוד, שהוא דבר שידוע לכל שאינו צובע עכשיו, והותרה בזה שאלה א'.
וכששותה את המים, שגורם עי"ז שיחזור צבע השחור ומתכסה התמונה, אע"פ שכאן הוא דבר המתקיים, עדיין באיסור דרבנן נגעו ביה, שאז הוי פסיק רישא דלא איכפת ליה, כיון שמחזיר את הכוס למקומה, ומה איכפת ליה אם רואים את התמונה או לא. ואם כן יש לצרף את שיטת הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, והביא המחבר את דבריו (ש"כ סי"ח). ואע"פ שלא סמכינן על זה לכתחילה, אבל לצירוף סגי. ושייכים כאן כל ההיתרים דלעיל. ומשום צובע אין כאן, כיון שמעשיו הם מעשה כתיבה ומחיקה ולא מעשה צביעה (אות כ), בנוסף לשאר היתרים שיש בכותב ששייכים גם לצובע. וכגון ההיתר של אחרוני זמנינו, שכתבו גם לגבי צובע, והותרה בזה שאלה ב'.
בכפות שאין בהן תמונה, רק הצבע משתנה, והוא רוצה בה כדי לדעת אם המאכל חם, וצריכים להמתין עדיין, הנה בזה אינו רוצה שהכף תהיה נצבעת בצבע זה דווקא, אלא הוא סימן שהמאכל חם או לא, ואם כן הוא בכלל רושם. וכשמניח את הכף בהאוכל, והצבע משתנה ללבן וכדומה, הוא דבר שאינו מתקיים, שהרי אחר כך כשיתקרר יחזור הצבע לקדמותו. ולדעת הגר"א רושם אפילו כמין אותיות מותר באינו מתקיים (ועיין בביאור הלכה ד"ה מותר וד"ה כמו). אבל אכתי אסור משום דכשנותנו להקטן לאכול, מתקרר וחוזר צבע הראשון למקומו, והוי דבר המתקיים. ויש להתיר ע"פ חידושו של הצי"א והבצה"ח. ולכן המקל יש לו על מה לסמוך, אבל נכון להחמיר, והותרה בזה שאלה ג'.
ולגבי כוסות שהתינוקות משחקים בזה, הדיון הוא משום מלאכת צובע, שהם רוצים לצבוע את הכוס. ומה שקטנים עושים כן אינו מותר, שהרי האב חייב למחות בידו, וכמבואר בהרחבה בסי' שמ"ג. אבל יש לומר שכיון שיש להתיר לפי הצי"א והבצה"ח והאג"מ גם בזה, שאינו בכלל איסור צובע, לכן אין להחמיר על הקטנים, והותרה בזה שאלה ד'.
♦ ♦ ♦