אם יש חיוב לשלם על נזקי קטן שדרכו להזיק[2]
בס"ד. יום שני ט' אלול. 'בחשך ראו אור גדול' לפ"ג.ראיתי ונתון אל לבי לברר הדין בילד היפראקטיבי (מתחת גיל שלש עשרה), שדרכו להזיק הרבה פעמים במקומות שבהם נמצא, ואביו הביאו לבית חבירו או לחנות כלים וכיוצא בזה, והזיק שם כדרכו, או שהביאו לחנות מאכלים, ואכל שם מעצמו ממתקים וכדומה, אם אביו חייב בתשלומי הנזק או מה שאכל בחנות. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
א. פלוגתת הראשונים אם קטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל
בב"ק (פז.) תנן חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. וכתב הרמב"ם (פ"ד מחובל ומזיק ה"כ) וז"ל חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ואע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעה שחיבלו לא היו בני דעת. ע"כ. וכ"כ הרא"ש (שם פ"ז סי' ט, ובשבועות פ"ו סי' כג), דגזילות וחבלות שעשה הקטן, אפילו אם הוא מודה בכך, פטור, ואפילו אחר שיגדיל, כיון דלאו בר עונשים הוא כלל על מה שעשה בקטנותו. וכ"כ התרומת הדשן (פסקים סי' סב) בדעת הרא"ש. ע"ש. וכ"כ בתשו' הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים שיד), דאע"פ שבהג"א (כצ"ל) כתב דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל, לא הסכימו עמו שאר הפוסקים וכו'. ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע (חו"מ סי' צו ס"ג, וסי' תכד ס"ח). ע"ש. וע"ע במל"מ (פ"ד ממלוה ולוה הי"ד) ובתשו' הגרעק"א (קמא סוף סימן קמז). אולם בהגהות אשרי (פרק החובל סי' ט) כתב בשם האור זרוע (ב"ק סי' שמו) בשם רש"י, דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל. וכ"כ עוד (שם פ"ב סי' יז). ע"ש. וכ"כ בס' חסידים (סי' תרצב), שאם גנב בקטנותו, צריך לשלם. ע"ש. והיינו בדיני אדם, וכמ"ש הגאון חתם סופר בב"ק (פז.). ע"ש. [וכ"כ התרומת הדשן (פסקים סי' סב) בשם בה"ג. ע"ש. וכנראה צ"ל בהגהות אשרי, וכוונתו להגהות אשרי הנ"ל. וכ"כ בתשו' שבות יעקב (ח"א סי' קעז ד"ה ואף) על דברי הבית יעקב (סי' ג). ע"ש. וע' בתשו' הרדב"ז (ח"ה סי' ב אלפים שיד). וע"ע בס' פתח הדביר (סי' שמג ס"ק יא ד"ה ותו) שהגיה גם בדבריו כנ"ל]. וכ"כ במראה הפנים על הירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ה) להוכיח מדברי התו' בקידושין (י. ד"ה ומקבל), דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל. וע"ע בס' פתח הדביר (סי' שמג ס"ק יא ד"ה וחזיתיה) ובתשו' יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' ו אות ד). ואפשר שכן דעת הרע"ב, דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל, וכמ"ש התוספות יו"ט (תרומות פ"ז מ"ג). ע"ש. וכתב הב"ח (או"ח ס"ס שמג ד"ה אך קשה) בדעת הראשונים הנ"ל, דאע"פ שמדין תורה ודאי פטור, מ"מ תקנת חכמים היא לשלם לכשיגדיל, מפני תיקון העולם. וכ"כ הפתח הדביר (שם ס"ק יא). ע"ש. והגאון חתם סופר בחידושיו לבב"ק (פז.) כתב דהטעם שצריך לשלם, משום דס"ס חבירו נחסר על ידו, וכל שלא נתקנה העוולה, צריך לשוב עליה בגדלותו, ולכן חייב מדינא לשלם כשיגדיל. וכן מבואר בתשו' הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים שיד). ע"ש.♦
ב. אין ראיה מדברי הגמ' בב"ק, שחייב לשלם כשיגדיל
ולכאורה יש להעיר בזה מהא דאיתא בבבא קמא (צח:), אליבא דרבי מאיר דמחייב בדינא דגרמי, השורף שטרו של חבירו חייב לשלם לו את הזיקו. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא. ופירש רש"י, דאכפייה רפרם לרב אשי, ששרף שטר חבירו בילדותו, ואגבי מיניה גוביינא מעליא כל הסכום שכתוב בשטר כי כשורא לצלמא, פרעון גמור מן העידית, כמו הקורה שנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות. ע"כ. [וכן פירש הנמוק"י שם (לה. מדפי הרי"ף ד"ה ואכפייה). ע"ש]. ומבואר שקטן שהזיק את חבירו, חייב לשלם כשיגדיל. וכ"כ האור זרוע (ב"ק סי' שמו) בדעת רש"י, ושכן משמע מהגמ' שם (לט.). ע"ש. אולם יש לפרש כמ"ש רש"י בכתובות (פו. ד"ה כפייה), דהוה עובדא שבא הדין לפני רב אשי, ורפרם סיבבו והקיפו לרב אשי בראיות, ואגבי מדינא דגרמי. וכ"כ בתו' רי"ד שם. וכ"כ השטמ"ק בב"ק (צח: ד"ה הוה עובדא) בשם רבינו יהונתן, דבא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ורפרם שהיה זקן ממנו, אכפייה לרב אשי שהיה בחור, שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. ע"כ. וא"כ אין ראיה מדברי הגמ' דלא כהראשונים הנ"ל. גם הגאון מהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ח סי' כז, ופ"ט סי' יט) הביא את דברי האור זרוע הנ"ל, ושכן פירש רש"י. וכתב ע"ז דלא נהירא, דפיטורא דחש"ו לא תליא במה שאין להם לשלם, אלא מפני שהזיקו בזמן חסרון דעת שלהם. ואין ראיה ממעשה דרב אשי, דיש לפרש כמ"ש רש"י בכתובות (הנ"ל). ע"ש. וע"ע בס' נזירות שמשון (או"ח ס"ס שמג) שכתב דרש"י חזר בו בכתובות שם, ממ"ש בבבא קמא, ופירש פירוש אחר במעשה דרב אשי.♦
ג. עוד דחיה לראיה מדברי הגמ' בב"ק הנ"ל
גם הלום ראיתי בתשו' מהר"ם פדאווה (סי' צ) שכתב דרב אשי עשה כן בילדותו לאחר מלאות לו י"ג שנים, ומ"ש רש"י שעשה כן בילדותו, הוא כעין מ"ש בב"מ (מד.) שנית לנו בילדותך, דהיינו בבחרותו וכו'. וכל כוונת רש"י, להסיר מעל רב אשי פגם זה, שבודאי לא עשה כן כשהיה איש חשוב גבר בגוברין, אלא בעודו נער. עכת"ד. וכ"כ בתשו' גינת ורדים (חו"מ כלל ג סי' יג) ובס' גידולי תרומה (שער לו ח"ב סי' ו) והמל"מ (פ"ד ממלוה ולוה הי"ד ד"ה והיכא שהקטנים). והובאו בתשו' יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' ו אות א וסוף אות ב). ע"ש. גם הגאון מאמר מרדכי (סי' שמג סק"ג) כתב לדחות את הוכחת האור זרוע, כמ"ש האחרונים הנ"ל. ע"ש. וע"ע בס' פתח הדביר (שם ס"ק יא ד"ה הנה). וע' בט"ז (שם סק"ב) שכתב עוד דחיה יפה להוכחה הנ"ל. וע"ע בתשו' יביע אומר (שם סוף אות ג). וע' בב"ח (שם בסוף הסימן ד"ה אך קשה). [ומ"ש שם לדחות הראיה מההיא דבב"ק, לכאורה אינו מוכרח, דמה מהני שישלם ההיזק, הרי צריך להכותו כדי שלא יתרגל להזיק ממון חבירו. וכי תימא דענין ההכאה הוא כדי שלא יבא להזיק פעם אחרת, מ"מ י"ל דכיון ששילם מעצמו, אין בזה חינוך שלא יבא להזיק פעם אחרת. ועוד, דהא משמע מדברי הגמ' שם, שכפה אותו לשלם את הממון, ולא ששילם מעצמו כדי לא לסבול את המכות. וצ"ע. וע' בתשו' יביע אומר (שם אות ג) מה שתמה על דבריו. וי"ל ע"ד]. וע"ע בס' צפנת פענח (תנינא קונטרס השלמה השמטה א, דף עד ע"ב) מ"ש בזה. גם מה שהוכיח האור זרוע מדברי הגמ' בב"ק (לט.). יש לדחות כמ"ש הב"ח בתשובה (סי' סב). ע"ש. וע"ע בפלפולא חריפתא (ב"ק פ"ח אות ז). ומעתה ה"נ בנ"ד, כיון שהילד הוא מתחת לגיל מצות, אינו חייב לשלם על מה שהזיק, ואפילו כשיגדיל א"צ לשלם.♦
ד. קטן שהזיק אם צריך לשלם כשיגדיל כדי לצאת ידי שמים
והן אמת כי הגאון שבות יעקב (ח"א סי' קעז) כתב דאע"פ שבדיני אדם פטור לשלם אפילו כשיגדיל, מ"מ חייב לצאת ידי שמים. אלא שאין צריך לשלם הכל כדי לצאת ידי שמים, וכמ"ש מהרא"י בפסקיו (סי' סב) וז"ל לכן טוב שתקבל איזה כפרה, אך אינני רגיל כל כך להצריך תשובה וכפרה במשקל. ע"כ. וכן משמעות לשון הרמ"א (סי' שמג) שיקבל איזה דבר לתשובה. ואע"פ שהרמ"א (חו"מ סי' שמט ס"ג) פסק שקטן פטור. מ"מ היינו דוקא בדיני אדם, וכדעת רוב הפוסקים, אבל חייב לצאת ידי שמים, וכמ"ש הרמ"א עצמו (או"ח סי' שמג ס"א). ואף שבספר חסידים (סי' תרצב) משמע שחייב לשלם הכל כשיגדיל, אולי ממדת חסידות קאמר, או דמיירי שהיה ממון הגניבה בעין תחת ידו. עכת"ד. וכ"כ החיי אדם (כלל סו ס"ה) ובתשו' מהר"ם שיק (יו"ד סי' שעה), שאם רוצה לצאת ידי שמים, חייב לשלם מה שהזיק בקטנותו. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי יצחק אלחנן בס' נחל יצחק (ח"א סי' ז), שיש עליו חיוב לצאת ידי שמים. ע"ש. וע"ע בספר ערך שי (חו"מ סי' שמט) ובס' דברי חיים (אויערבאך חו"מ נזקי ממון סי' יא). אולם מדברי הרמב"ם והרא"ש והש"ע הנ"ל, משמע שא"צ לצאת ידי שמים לכשיגדיל, דאל"כ היה להם לכתוב בהדיא שחייב לצאת ידי שמים כשיגדיל. וכן העיר בתשו' יביע אומר (שם אות ה). אמנם הרש"ש בסנהדרין (נה:) הוכיח מדברי הגמ' שם, דאע"פ שקטן שהזיק פטור מלשלם אפילו אחר שהגדיל, מ"מ צריך לצאת ידי שמים. ע"ש. אולם הגאון מקארלין בתשו' משכנות יעקב (אהע"ז סי' מג) העיר בזה מהא דמוכח ביבמות (לג.), דקטן לאו בר עונש ואזהרה כלל. וכתב דתליא במה שנחלקו ביבמות (קיד.) אם קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין להפרישו, והסוגיא בסנהדרין אזלא למ"ד דמצווים להפרישו, ולכן חשיב לה תקלה. ע"ש. ולפי"ז לדידן דקיי"ל דאין מצווין להפרישו, וכמ"ש הרמב"ם (פי"ב משבת ה"ז) ומרן בש"ע (או"ח סי' שמג ס"א), א"כ אינו צריך לשלם כשיגדיל, אפילו לצאת ידי שמים. ועוד יש לדחות לפמש"כ בתשו' בית שערים (יו"ד סי' תלז), וכמ"ש בתשו' יביע אומר (שם אות ה). וכן העלה הגאון יביע אומר (שם), שקטן שגזל או חבל, א"צ אפילו לצאת ידי שמים כשיגדיל, ורק ממדת חסידות ולפנים משורת הדין, טוב שיתן איזה סכום מסוים לכפרתו, וכמ"ש הט"ז (שם סק"ב). ע"ש. וכ"כ המשנ"ב (שם סק"ט). ע"ש. וע"ע בתשו' שרגא המאיר (ח"ז סי' קלה).♦
ה. קטן שאכל ונהנה אם צריך לשלם כשיגדיל
ואנכי הרואה בתשו' שבות יעקב (שם) שכתב דאע"פ שקטן שהזיק פטור מלשלם אפילו כשיגדיל, מ"מ אם אכל ונהנה, חייב לשלם כשיגדיל. ודקדק כן מדברי הרמב"ם (פ"א מגניבה ה"ח) שכתב וז"ל קטן שגנב פטור מן הכפל, ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו, ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל. ע"כ. ומשמע שדוקא אם נאבד אינו חייב לשלם, אבל אם בעודו בידו נהנה מהממון, חייב לשלם. והוכיח כן עוד ממ"ש מרן בש"ע (חו"מ סי' רלה סט"ו) שכתב וז"ל קטן שלוה מאחרים, יש מי שאומר שחייב לשלם כשיגדיל, ויש מי שפוטר, ויש מי שמחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו, נפרעים ממנו, אבל אם אינו ידוע שלוה לצורך מזונותיו, אין נפרעים ממנו. ע"כ. וכתב הסמ"ע (שם ס"ק מג), שאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות, כ"ע מודו שאם הלוה לו לצורך משא ומתן, צריך לחזור ולשלם, כיון שדינו במשא ומתן במטלטלין כדין גדול. אבל בזה מיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, ותובעו ואומר שלוה לצורך מזונותיו, וא"כ חייב להחזיר לו וכו', והדעה השלישית ס"ל שצריך להיות ידוע שלוה לצורך מזונותיו וכו'. (עכת"ד). ומבואר שקטן שהגיע לעונת הפעוטות, שלוה לצורך מזונותיו, לכ"ע צריך להחזיר, ובלא הגיע לעונת הפעוטות איכא פלוגתא. ומוכח דכל שנהנה ממה שלקח, צריך לשלם. עכת"ד (בתוספת ביאור). והובא בפתחי תשובה (שם סי' שמט סק"ב) ובעטרת צבי (שם סק"ב). וגם הבאר היטב (שם סק"ב) ציין לדבריו. ע"ש. ולמטוניה דמר (הגאון שבות יעקב) היה לו להוכיח כן גם מדברי הרמב"ם (פ"ה מטוען ונטען הי"א) שכתב וז"ל קטן שטענו גדול, אם טענו בדבר שיש לו הנייה לקטן, כגון עסקי משא ומתן, והודה הקטן, נפרעין מנכסיו, ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו וישלם. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע (שם סי' צו ס"ג).אולם באמת יש לדחות, כי הנה בגיטין (נט.) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואמרינן עליה בגמ' וטעמא מאי, א"ר אבא בא יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו. ופירש רש"י וז"ל דאי לאו זביניה זבינא, לא מזבני ליה ולא זבני מיניה. ע"כ. וה"נ אם לא יצטרך להחזיר הלוואתו לצורך פרנסתו, לא ילוו לו כלל, ולכן חייב להחזיר. ולפי"ז אם אכל ונהנה, דלא שייכא האי טעמא, אינו חייב לשלם. [וכ"כ בס' הלכה למשה (פ"א מגניבה ה"ח). והובא בפתח הדביר (סי' שמג ס"ק יא ד"ה ואני אומר). ע"ש]. גם מה שדקדק כן השבות יעקב מדברי הרמב"ם. אחמה"ר אינו מוכרח, דמיירי בגנב חפץ וכיוצא בזה, וע"ז קאמר שאם אבדו אינו חייב לשלם, ואה"נ גם אם איבד את הדבר ע"י אכילתו, אינו חייב לשלם כשיגדיל.
♦
ו. הוכחות המהר"ם שיק שאפילו אם אכל ונהנה א"צ לשלם כשיגדיל
וכן בקדש חזיתיה בתשו' מהר"ם שיק (יו"ד סי' שעה) שהביא את הוכחת השבות יעקב מדברי הסמ"ע (סי' רלה) הנ"ל, וכתב לדחות לפי דברי הסמ"ע (שם ס"ק יג, כצ"ל) שכתב שהטעם דנפרעים מנכסיו, משום שאם לא יזדקקו הבי"ד לטענת התובע את הקטן, ימנעו מלהתעסק עמו, ואזדא הנאת הקטן. משא"כ אם הזיק ואכל, ודאי לא תיקנו חכמים משום כדי חייו. והביא לזה ראיה מהא דתנן בתרומות (פ"א מ"ג), דהמאכיל לקטנים או לעבדים אפילו גדולים, המאכיל חייב. ופירש הרא"ש שם, משום דקטנים לאו בני חיובא נינהו. ומבואר שאפילו באוכל ונהנה, אין הקטנים חייבים, ואין חילוק בין הזיק לאכל. והביא עוד ראיה לזה מהא דאיתא בבבא קמא (קיב.) הגוזל ומאכיל בניו, פטורין מלשלם, הניח לפניהם ואכלום, בין גדולים בין קטנים חייבין, קטנים מי מחייבי, לא יהא אלא דאזוקי מזיק (נכנס לחצר דנגזל והזיקו, מי מחייבי קטנים לשלם, והא אנן תנן לעיל, והם שחבלו באחרים פטורים, והכא כיון דאכלום מאן כפי להו לשלומי. רש"י), א"ר פפא הכי קאמר הניח לפניהם וכו'. ע"כ. ומבואר דאע"פ שאכלו ונהנו, אינם חייבים לשלם, ואין חילוק בין קטן שהזיק לקטן שאכל ונהנה. עכת"ד. ע"ש. וע"ע בתשו' הגרעק"א (קמא סי' קמז). גם בס' אות היא לעולם (ח"ב דף קמו ע"ב) הביא את דברי השבות יעקב הנ"ל, וכתב שאין חילוק בין נזיקין לגניבה, ולעולם פטור לשלם כשיגדיל, בין אם נהנה ובין אם לא נהנה. וכ"כ בס' ערך ש"י (שם סי' שמט) להשיב על דברי השבות יעקב, שמדברי מרן בש"ע (שם ס"ג) שכתב דקטן שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל, משמע שאפילו אם אכל ונהנה, פטור לשלם כשיגדיל, וח"ו לומר שהמחבר לא דקדק בלשון הרמב"ם וכו'. וכתב לדחות את ראייתו מדברי הסמ"ע כנ"ל. ע"ש. וע"ע בתשו' ישיב יצחק (ח"ז סי' נג) ובס' תשובות והנהגות (ח"ד סי' שה).♦
ז. דעת רוב האחרונים, שאפילו אם אכל ונהנה א"צ לשלם כשיגדיל
אמנם יש מקום להוכיח כדברי השבות יעקב, מדברי התו' בקידושין (י. ד"ה ומקבל). וכ"כ הרב מראה הפנים (על הירושלמי, ב"ק פ"ח ה"ה) להוכיח מדברי התו', שקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל. ע"ש. [ועכ"פ תהיה ראיה לדברי השבות יעקב, דבאכל ונהנה חייב לשלם]. אולם הגאון מהרי"ט בחידושיו שם פירש את דברי התו' בענין אחר. וכ"כ הפני יהושע והאור חדש שם. וכ"כ בהגהות חשק שלמה ובהגהות פורת יוסף שם. וכן כתבו עוד אחרונים. והובאו בתשו' יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' ו אות ד). ע"ש. ואדרבה מדבריהם מוכח דלא כהשבות יעקב הנ"ל. וכן ראיתי להגאון פתח הדביר (סי' שמג ס"ק יא ד"ה ואני אומר) שהביא את דברי הבאר היטב (חו"מ סי' שמט סק"ה) שהביא את דברי השבות יעקב בלא שום חולק, וכתב עליו, שמדברי המהרי"ט והרב אור חדש מוכח בהדיא דפליגי עליה וס"ל דאפילו אם אכל ונהנה פטור. וכן דעת הרב הלכה למשה (פ"א מגניבה ה"ח). ע"ש. וכ"כ מרן רבנו הגדול זיע"א בתשו' יביע אומר (שם סוף אות ה), דמ"ש השבות יעקב שאם נהנה מהגניבה או מהגזילה בילדותו, חייב לשלם, לא משמע כן מדברי הפוסקים. וכן העלה בתשו' חמדת משה (חו"מ סי' קעב, דף קיג ע"א), ודלא כהשבות יעקב. ע"ש. ולכן ה"נ בנ"ד, אם הביא את הקטן לחנות מאכלים, והקטן לקח איזה מאכל ואכלו, א"צ לשלם עליו, ואפילו כשיגדיל פטור, וגם א"צ לצאת ידי שמים, ורק מהיות טוב שיתן איזה סכום לכפרה.ח. אם יש לחייב את האב מדין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו
והן אמת שיש מקום בראש לומר, דהאי מילתא תליא בפלוגתת דרבוותא, כי הנה בב"ק (נו:) איתא אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, מעמיד פשיטא, לא צריכא דקם לה באפה. וכתבו התו' שם (ד"ה המעמיד), דאע"פ שאין הבהמה שלו, מ"מ חייב מטעם שן ורגל, דאע"ג דכתיב ושלח את בעירה, ומשמע דוקא אם היא שלו, מ"מ חשיבא כשלו, כיון שהוא עשה הנזק, במה שהעמיד הבהמה על יד הקמה. אבל אין לומר דחייב מטעם אש, שהרי ברי היזיקא, ובכה"ג יש לחייבו מטעם אש, דא"כ היה לו להתחייב אפילו ברשות הרבים (כדין אש), ולא מצינו בשום מקום שיתחייב על שן ברה"ר, אפילו אם קירב הבהמה אצל הפירות והעמידה עליהם. עכת"ד. וכן כתב בתו' רבינו פרץ שם. וכ"כ הגאון מהרש"ל ביש"ש (שם פ"ו סי' ב) בדעת הרא"ש. ע"ש. אולם הרשב"א שם (ד"ה המעמיד) פירש דאע"פ שהבהמה אינה שלו, מ"מ כיון שהעמידה על הקמה, הרי הוא כאילו מאכילה בידים. ולכן אפילו אם העמיד בהמת חבירו על פירות חבירו ברשות הרבים חייב. ע"ש. ומבואר שחייב מדין אדם המזיק. וכ"כ הגאון חזון איש (ב"ק סי' א סק"ז) בדעת הרשב"א, שחייב מדין אשו משום חציו, ואפילו למ"ד אשו משום ממונו, הכא חשיב שהצית בגופו. ע"ש. וע"ע בתשו' מאזני צדק (זילבר ח"ג חו"מ סי' לב אות ג). וכ"כ הרב המגיד (פ"ד מנזקי ממון ה"ג), שאפילו אם היו הפירות ברשות הרבים, חייב המעמיד, דאין זה שן שפטרה תורה ברה"ר, שכאן המעמיד הוא שחייב. ע"כ. ומעתה יש לומר, דנידון דידן תליא בהא, שלדעת התו' שחייב מדין שן ורגל, א"כ בקטן לא שייך לחייב מטעם זה, אע"ג דברי היזיקא, דהא לא מצינו חיוב שן ורגל באדם. אבל לדעת הרשב"א והרב המגיד, שחייב מדין אדם המזיק, א"כ י"ל דה"נ כיון שהניח את בנו במקום שיכול להזיק, ודרכו להזיק, יש לחייבו מדין אדם המזיק, דהא לכאורה הוי ברי היזיקא. והנה מרן בב"י (חו"מ סי' שצד ס"ג) הביא את דברי הרב המגיד והרשב"א הנ"ל, וכתב דאע"פ שהתו' (הנ"ל) כתבו דא"כ לא משתמיט בשום דוכתא דלחייב שן ברה"ר וכו', כדברי הרשב"א והרב המגיד נקטינן, דטענת לא משתמיט לאו טענה היא, דמילתא דפשיטא היא דהוי מזיק בידים, וליכא לפלוגי ביה בין רשות הרבים לרשות הניזק. ע"כ. וכן פסק הרמ"א (שם), שאפילו אם הפירות היו ברשות הרבים חייב, דהוי כמזיק בידים. וע' בסמ"ע (שם סק"ח). ולפי"ז ה"נ בנ"ד, יש לחייבו מטעם דהוי כמזיק בידים, דהא ברי היזיקא.♦
ט. אם לדעת הרשב"א חייב במעמיד מדינא דגרמי או מדין אשו משום חציו
מיהו יש לדון בדעת הרשב"א הנ"ל, דס"ל דהוי כמזיק בידים, מאיזה דין חייב, כי הנה לעיל הבאנו בשם הגאון חזון איש (ב"ק סי' א סק"ז) שכתב שטעם החיוב הוא משום אדם המזיק, דהוי כחיציו של האדם. וכ"כ בשיעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"ב כב:, אות נח) בדעת הרשב"א. ע"ש. ולכאורה כוונתו דדמיא לאש למ"ד אשו משום חציו. וכ"כ בחידושי הגר"ש שקאפ (שם סי' כג), דהטעם דחשיב כמזיק בידים, ולא כגרמא, היינו מדין אשו משום חציו. ע"ש. ולפי"ז י"ל דה"נ כיון דברי היזיקא, א"כ הו"ל כמי שהניח איזה מכונה שמזיקה מעצמה, שחייב על מה שהזיקה, אע"פ שאין בה דעת כלל. וה"נ אם הניח את הילד באופן שודאי יזיק, הרי זה כמכונה שמזיקה, והו"ל בכלל אדם המזיק. ואפילו אם לא ודאי יזיק, מ"מ אם הוי בגדר רוח מצויה שיזיק, יש לחייבו מדין מעמיד, אע"ג דלא הוי ברי היזיקא. אולם בתשו' בית אפרים (יו"ד סי' סב) כתב בדעת הרשב"א הנ"ל, שחייב משום דינא דגרמי. וכ"כ בתשו' אבני נזר (או"ח סי' מב וסי' נח) ובס' אמרי בינה (שבת סי' כז) ובס' אבן האזל (פ"ד מנזקי ממון ה"ג). וכן מבואר בס' אבן העוזר (או"ח סי' שכח). ע"ש. ולפי"ז י"ל דבנידון דידן אין לחייבו, ואפילו אם ברי היזיקא, כיון שאין כוונתו להזיק, ובזה אינו אלא גרמא, וכמ"ש בביאור הגר"א (חו"מ סי' שצו סק"ח, וסי' תיח ס"ק יט בליקוט). וכ"כ בתשו' אדמת קודש (ח"ב חו"מ סי' ד). וכ"כ המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סי' ו) והחזו"א (ב"ק סי' א סק"ו) בדעת הרמב"ם, שאם אין כוונתו להזיק, לא חשיב גרמי ופטור. ע"ש. וע"ע בתשו' רב פעלים (חו"מ ח"ג סי' ח). וה"נ כיון שלא היתה כוונתו להזיק במה שהביא את בנו לחנות, אין לחייבו מדינא דגרמי. אמנם דעת הש"ך (שם סי' סב ס"ק פב, וסי' שפח ס"ק כו), דחייב בגרמי אע"פ שאין כוונתו להזיק. ע"ש. וע"ע בס' משפט שלום (סי' ר). ולפי"ז ה"נ יש לחייבו בתשלומי הנזק, אע"פ שודאי לא נתכוין להזיק בזה שהביא את הילד לחנות או לבית חבירו. מ"מ מספק אין להוציא ממנו ממון, שהרי יכול לומר קים לי כדעת הפוטרים. ובפרט דלא ברירא לומר דהוי ברי היזיקא, והרי לדעת הרבה פוסקים, אין לחייב בגרמי אלא היכא דהוי ברי היזיקא. ומכל שכן שלדעת כמה ראשונים, החיוב במעמיד אינו משום אדם המזיק, אלא מדין שן ורגל, והרי לא מצינו חיוב שן באדם, וא"כ ודאי שא"א לחייב את האב מדין מעמיד.♦
י. דברי הנחלת אליהו שאם העמיד קטן על השלחן והזיק חייב לשלם
אמנם ראיתי בס' נחלת אליהו (דושינצר הערות וחידושי דינים אות קח) שכתב שאם בא עם ילד קטן לבית חבירו, והניחו על השלחן, והלך עליו ושיבר כלים שהיו מונחים שם, חייב האב לשלם מדין מעמיד, אם ברי היזיקא. ואפילו אם בעה"ב נתן לו רשות להיכנס עם התינוק, וא"כ לכאורה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן בב"ק (יז.) אם בסתמא קביל עליה נטירותא, מ"מ אם העמידו על השלחן והזיק, יכול לומר לו שלהעמידו על השלחן לא נתן לו רשות, ולכן חייב מטעם מעמיד. עכת"ד. ולפי"ז ה"נ בנ"ד, יש לחייב את האב שהביא את בנו לחנות כלי זכוכית, והזיק שם, או שהביאו לחנות ממתקים ואכל שם, כיון שמצוי הדבר שיזיק, ויש לחייבו מדין מעמיד. וכ"כ בתשו' שערי שלמה (גרוסמן חו"מ ח"א סי' מה סוף אות ג) לפי דברי הנחלת אליהו הנ"ל. ע"ש. אולם לפי האמור יש מקום לפטרו, כיון שלא נתכוין להזיק במה שהביא את בנו לחנות. ובאמת י"ל שבנידון דידן גם לדעת הנחלת אליהו יש לפטרו, שהרי מבואר מדבריו שאינו חייב אא"כ העמידו על השלחן ממש, משום דאז הוי ברי היזיקא. משא"כ בנ"ד, לא ברירא לומר דהוי ברי היזיקא. וע"ע בס' פתחי חושן (הלכות נזיקין פ"ה הערה פז) שהביא את דברי הנחלת אליהו הנ"ל, וכתב שאינו חייב אלא כשהעמידו על השלחן (או ע"ג כלים), אבל אם עלה מעצמו, אע"פ שהוא הביא את הקטן לבית חבירו, ואפילו שלא ברשות, אין דינו כמעמיד, דלא גרע מקם לה באפה, שפסק הרמ"א (חו"מ סי' שצד ס"ג) שאינו אלא גרמא. ע"כ. וי"ל.♦
יא. אם יש חיוב על האדם לשמור את בנו שלא יזיק
ואכתי יש לאלוה מלין לומר, דכיון שאביו הביאו לחנות או לבית חבירו, קיבל עליו לשמור עליו, שהרי נכנס למקום שאינו שלו, וא"כ אע"פ שהבן לעולם לא יתחייב לשלם, ואפילו כשיגדיל, מ"מ יש לחייב את אביו לשלם. ובפרט דבנידון דידן מיירי בילד שדרכו להזיק במקומות שבהם נמצא (אם אינו לוקח תרופה שמרגיעה אותו, וכולי האי ואולי), וא"כ ודאי שהיה צריך לשמור עליו, והרי פשע בשמירתו. אמנם יש להעיר בזה מדברי התו' בב"ק (כא: ד"ה אדם) שהקשו אהא דאמרינן התם דאדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין, דמה חידוש יש באדם שחייב (הרי אדם מועד לעולם). ותירצו וז"ל וי"ל דנפקא מינה אם הפקיד ביתו לחבירו לשמור, ויש שם חש"ו, שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים. ע"כ. ולכאורה אמאי לא אמרו נפ"מ יותר פשוטה, שאם יש לאדם בן חרש שוטה או קטן, צריך לשמור עליו שלא יזיק, ואם לא שמר עליו והזיק, חייב לשלם. אלא ודאי שאינו מחויב לשמור עליו שלא יזיק, ורק אם הפקיד את שמירת ביתו ביד חבירו, חייב לשלם אם הזיקו, כיון שקיבל עליו לשמור את הבית מכל נזק. משא"כ בנ"ד, שהגיע לבית חבירו, לא קיבל עליו לשמור על הקטן, וא"כ אי אפשר לחייבו על מה שהקטן הזיק. וכן מצאתי בתשו' הר צבי (חו"מ סי' קלד) שנשאל בדין אשה שנכנסה עם ילדה הקטן למקום שמוכרים ביצים, ודיברה עם איזה אנשים, ובתוך כך התחיל הילד לשבור את הביצים, ונשברו הרבה מהם, ובעל הביצים תובע מאם הילד את הנזק. ובסוף דבריו הביא את דברי התו' הנ"ל, והוכיח מדבריהם שאין שום חיוב שמירה על האב על בנו. ולכן ה"נ פטורה מלשלם. עכת"ד. אולם יש לדחות, דבאמת אין חיוב על האדם לשמור על בנו שלא יזיק, אבל אם נכנס עם בנו לחנות או לבית חבירו, יש לומר שיש עליו חיוב לשמור עליו שלא יזיק, דכיון שנכנס לרשות שאינה שלו, חשיב שקיבל עליו אחריות לשמור עליו. ומה שהתו' לא אמרו נפ"מ בכה"ג, היינו משום שדבר זה מצוי כמו אדם שמפקיד את ביתו לחבירו שישמור עליו, ואין זו נפ"מ פשוטה יותר. וא"כ לעולם י"ל שאם נכנס לחנות או לבית חבירו יחד עם בנו הקטן, והזיק שם, חייב לשלם, כיון שקיבל עליו שמירתו.♦
יב. הוכחה מדברי הנמוק"י, שאדם שבא לבית חבירו צריך לשמור על הקטן שלא יזיק
וכן יש להוכיח מדברי הנמוק"י, כי הנה בבבא קמא (לט.) תנן שור של חש"ו שנגח, בי"ד מעמידין להם אפוטרופוס, ומעידין להם בפני אפוטרופוס. ע"כ. וכתב הנמוק"י שם (יט. מדפי הרי"ף ד"ה מתני'), דאע"ג דלגבי היזק שנעשה ע"י גופם של הקטנים, תנן שם (פז.) דפגיעתן רעה, שאני התם דלא אפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותייהו, ואם נעמיד אפוטרופוס לגבות מממונם, יכלה ממונם וכו'. עכת"ד. ומבואר דכל הטעם שאין גובים מממונם של הקטנים, היינו משום שאין האפוטרופוס יכול לשמור עליהם שלא יזיקו. ומעתה יש לומר, דהיינו דוקא כשהקטנים הולכים ומזיקים מעצמם, דבזה אמרינן דאי אפשר למיקם בנטירותייהו, וכדאמרינן התם (יט:) וכי יאחזנה בזנבה וילך. ע"ש. וה"נ אינו יכול לשמור עליהם בכל עת, ולכן א"א לחייבו על מה שהזיקו. אבל אם בא עם הקטן לבית חבירו או לחנות ממתקים, ודאי יכול לשמור עליו שלא יזיק בזמן מועט כזה, ושפיר מצי למיקם בנטירותייהו, וא"כ י"ל דשמירתו מוטלת עליו, ואם לא שמר עליו והזיק, חייב לשלם. [ואין ראיה מדברי התו' הנ"ל, דבזמן מועט מצי למיקם בנטירותייהו, דשאני התם שקיבל עליו בפירוש לשמור הבית, וממילא א"ז ענין שלנו אם יכול לשמור עליהם או לא]. ואע"פ שבעל החנות או חבירו (שנכנס לביתו) נתן לו להיכנס שם יחד עם בנו, מ"מ יש לומר שאם היה יודע בו שדרכו להזיק, לא היה נותן לו להכנס לשם, וממילא יש לחייבו על כל נזקיו.♦
יג. הוכחה מדברי המחנה אפרים, דכל שאינו ברי היזיקא ממש אין לחייבו
אולם יש להעיר בזה מדברי הגאון מחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סי' ז) שהביא את דברי הריטב"א בב"מ (י:) שכתב דהא דאמרינן (ב"ק נט:) השולח את הבעירה ביד חש"ו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מיירי שלא אמר לו להזיק, אלא שנתן את האש בידו בענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דקטן, וא"כ המשלח אינו אלא גרמא, ולכן פטור מדיני אדם. ומשמע מדבריו שאם אמר לו להזיק בפירוש, אע"פ שחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו, מ"מ חייב המשלח, והיינו משום דמיירי בקטן שאין לו דעת, וא"כ ודאי ישבור, והוי ברי היזיקא, ולכן חייב המשלח. עכת"ד. ומבואר שדוקא אם ברי היזיקא, אבל אם אינו ברי היזיקא, אין לחייבו, אע"פ שאמר לו בפירוש להזיק. ולפי"ז ה"נ בנ"ד, נראה שקשה לחייב את אביו לשלם על הנזק, כי אע"פ שאותו ילד רגיל להזיק, מ"מ לא ברירא לומר דהוי ברי היזיקא, דלא עדיף מאמר לו בפירוש להזיק, שאם יש בו דעת, אינו חייב לשלם, דל"ה ברי היזיקא. וה"נ בנידון שלנו, הרי יש בו דעת, ופשוט שאינו דומה לבהמה שאם מניחים אותה ע"י הקמה, אין בה דעת ומצפון אם לאכול, אלא בטבעה היא אוכלת, ובהפקירא ניחא לה, וכמ"ש רש"י בב"ק (נח. ד"ה אלא) וז"ל דכיון דחזיא לתבואה תחתיה, לא מוקמה אנפשה. ע"כ. משא"כ בנ"ד, שמסתמא אינו מזיק תמיד, ויש בו לכל הפחות מעט דעת להבין מה שעושה, אלא שלפעמים (או יותר) אינו שולט בעצמו, ועושה מעשים שלא יעשו, וא"כ קשה לומר דחשיב ברי היזיקא. ומכאן תשובה מוצאת לדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' חשוקי חמד בב"ק (פז.) שעלה ונסתפק בדין ילד אוטיסט שניפץ מראה של רכב חונה, מי ישא בנזק, אם אביו או שמא האחראי עליו. וכתב שיש לדון לחייב את האחראי שליווה אותו, מדין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, שחייב משום דהוי כמאכילה בידים. וה"נ כיון שילד זה ידוע שהוא מועד להזיק ולשבור שמשות, יש לחייבו מדין מעמיד. והביא דברי התו' בב"ק (כא:) והנחלת אליהו הנ"ל. וכתב שאין לומר שהאחראי על הילד קיבל על עצמו רק אחריות שהילד לא ינזק, אבל לא קיבל עליו אחריות שלא יזיק, דזה אינו, שהרי מבואר בנדרים (לז.) שהקטנים צריכים שימור, ולכן י"ל דמסתמא קיבל עליו אחריות גם שלא יזיק, ולכן מסתברא שהאחראי חייב לשלם על נזקיו, ועדיין צ"ע. עכת"ד. אולם לפי האמור נראה, דכיון שאינו ברי היזיקא, אי אפשר לחייב את האחראי עליו, דס"ס לא דמי לבהמה שודאי תאכל[3].♦
יד. דברי האמרי יעקב בנידון דידן
וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א בס' אמרי יעקב (על ש"ע הרב, נזקי ממון סי' ח ס"ב בביאורים ד"ה ולהטילו) שעלה ונסתפק בנ"ד, באדם שהכניס קטן לתוך חנות של כלי זכוכית, ולא שמר עליו, ושבר הקטן כלים, אם חייב הגדול לשלם על הנזק. ובתחילה כתב שאין לחייבו מדינא, דלא עדיף מגרמא, וכדקיי"ל דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו, פטור מדיני אדם, משום דהוי גרמא, וכדאיתא בב"ק (כג:). וכן פסק בש"ע (חו"מ סי' שצה). וכתב הרא"ש (ב"ב פ"ב סי' יז), שאין לחייבו מדינא דגרמי, כיון דלא הוי ברי היזיקא, דלא ברי שישוך הכלב. וה"נ לא הוי ברי היזיקא. והרי לא מצינו חיוב שמירה על קטן, כמו שיש חיוב לשמור על בעלי חיים שלא יזיקו. וכתב שכן מוכח מדברי המחנה אפרים (הנ"ל). ובזה אפילו בדיני שמים אין לחייבו, דהיינו דוקא היכא ששלח הבעירה ביד חש"ו, אבל לחייבו (בדיני שמים) משום חסרון שמירה, לא מצינו. ושוב העיר דשמא יש לחייבו מטעם שהוא חייב בשמירת כלי הזכוכית של החנות, וכמבואר מהא דאיתא בב"ק (מח.) ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא. ואמרינן התם דכיון דבעיא היא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, והלכך עלה דידה רמיא נטירותא. ע"כ. וה"נ אע"פ שהבעלים נמצא בחנות, מ"מ אינו יכול להשגיח על כל החנות שלא יזיקו ילדים (ובפרט שהוא טרוד בעבודתו), וא"כ הו"ל כאילו נסתלקו הבעלים משם, והקונה צריך להשגיח על ילדיו שלא יזיקו, וחייב בשמירת כלי החנות, שהרי הוא הכניס את הילד לחנות. ולא דמי לקטן שהלך והזיק דפטור, דשאני הכא דרמיא עליה נטירותא. וכתב דיש לדחות, דשאני התם דכניסתה לבית הבעלים היתה לטובתה בלבד, כדי ללוש עיסתה, ואין לבעה"ב טובת הנאה מזה. ועוד, שבמעשיה של חסרון הצניעות שלה, היא שגרמה להסתלקות הבעלים, ולכן נתחייבה בשמירת העז. משא"כ בנ"ד, שהכניסה לחנות היא גם לטובת בעל החנות, שרוצה שיבואו לקנות, ואע"פ דמי ששובר את כליו, אינו רוצה שיבוא, מ"מ כיון שהוא מיעוטא דלא שכיחא, יש לומר שמוחל ע"ז, כיון שלא התנה בהדיא, ולכן א"א לחייבו על נזקי בנו. ובפרט שלא עשה מעשה הגורם חסרון שמירה לבעל החנות משמירת הכלים, ולא דמי להתם, שהיא גרמה לזה. וסיים, דמכל מקום ראוי לשלם לפנים משורת הדין, אלא שודאי אינו חייב לשלם יותר ממה שעלה הכלי לבעל הבית, וא"צ לשלם סכום הריוח לבעה"ב. עכת"ד. ע"ש. וע"ע בתשו' וישב משה (זורגר ח"ב סי' י) ובתשו' מאזני צדק (ח"ג חו"מ סי' לג).♦
טו. נראה שמדינא אי אפשר לחייבו, רק לצאת ידי שמים
והן אמת כי בס' מעשה איש (ח"ג עמוד רו) הביא את הוראת הגאון חזון איש, דאע"פ שהקטן שהזיק פטור מלשלם, מ"מ אם הלך הקטן בשעת הנזק עם אמו, ולא שמרתו שלא יזיק, חייבת לשלם הנזק. ע"ש. אולם י"ל דכוונתו היא שהאם חייבת לשלם מדין גרמא בנזיקין, שהרי הביאה אותו למקום שיוכל להזיק, והטעם שחייב אותה הוא כדי לצאת ידי שמים. וכ"כ בס' תורת המזיק (ח"א פ"ב הערה ד). ע"ש. וע"ע בס' חינוך ישראל (פ"ו סוף סימן ג, מהדורת תשפ"ג עמ' שעד). ולכן למעשה נראה, דמדינא אין לחייבו על מה שהזיק בחנות, דקשה לומר דחשיב ברי היזיקא, שודאי הרבה פעמים אינו מזיק, ורק כשאמר בפירוש לקטן שאינו בר דעת להזיק, יש לחייבו, וכמ"ש הגאון מחנה אפרים הנ"ל, אבל בסתמא אי אפשר להוציא ממנו ממון. ומכל מקום ראוי לאב לשלם את הנזק, כדי לצאת ידי שמים, וכמו שכתבנו בדעת החזו"א. ובפרט שלדעת כמה פוסקים, הבן חייב לשלם על נזקיו כשיגדיל, ועכ"פ חייב לצאת ידי שמים, או לפנים משורת הדין, וכמו שהבאתי לעיל, ושכן ראוי לעשות לפנים משורת הדין, לשלם חלק מהנזק, וכמ"ש בתשו' יביע אומר (ח"ח חו"מ סוף סימן ו). ע"ש. וכל שכן בנידון שלנו, שיתכן דהוי כברי היזיקא, כיון שדרכו הרבה פעמים להזיק. וכיון שיש לחוש שמא לא יזכור הקטן מה שהזיק בקטנותו, טוב שהאב ישלם על מה שהזיק, כדי להוציאו ידי שמים.♦
טז. לכאורה נראה שאם הניחו ליד הממתקים ממש, יש לחייבו מדין מעמיד
אמנם לכאורה י"ל דהיינו דוקא אם הביאו לחנות בסתמא, והילד הלך מעצמו ולקח ממתקים ואכלם, או שהלך והזיק כלי זכוכית וכדומה, אבל אם הביאו לחנות מאכלים, וכדי שלא יפריע לו במהלך הקניה וכיוצא בזה, העמידו ליד הממתקים ממש (באופן שטבע הילד לאכול ממה שנמצא לפניו), ולקח משם ואכל, יש לחייבו לשלם על מה שאכל, ואפילו אם הזהירו שלא יקח מהממתקים, כיון דבזה יש לומר דהוי ברי היזיקא. וכן אם הביאו לחנות כלי זכוכית, והניחו ע"י הכלים ממש בלי שמירה, יש מקום לחייבו, וכמ"ש כיוצא בזה בס' נחלת אליהו הנ"ל. וכ"כ בס' משפטי התורה (שפיץ ב"ק סי' פה), שיש חילוק אם הניחו ליד הדוכן של המיני מתיקה, והילד (בגיל שנתיים שלש) אכל או הזיק למוצרים שהיו על ידו, שאז מי שהעמידו חייב לשלם גם בדיני אדם, מדין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, שחייב מדין אדם המזיק, וה"נ כיון שהילד פועל על פי רצונותיו, ודרכו שאם רואה ממתקים לוקח אותם לעצמו, א"כ אע"פ שהזהירו שלא יגע במוצרים, חייב לשלם, דחשיב כאדם המזיק ע"י חיציו. משא"כ אם הביא את הקטן לחנות, והילד הלך מעצמו לדוכן הממתקים, והזיק את המוצרים הנמצאים שם או אכל מהם, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו, שחייב בדיני שמים מדין גרמא, וכדאיתא בב"ק (נה:). ואם הילד נכנס מעצמו לחנות והזיק שם, ההורים פטורים אפילו בדיני שמים, וגם הוא עצמו פטור לכשיגדיל. עכת"ד. וכ"כ בס' ואין למו מכשול (ח"ט פי"ב ס"ג). וכן מבואר בס' תשובות והנהגות (ח"ג סי' תעז). ע"ש. וע"ע לו (ח"ד סי' שיז). וכן צדד בתשו' מאזני צדק (ח"ג חו"מ סי' לג אות יח). ע"ש. וה"נ בנידון שלנו, דמיירי בילד שדרכו להזיק, וקשה לו לשלוט ברצונותיו, יש לומר שאם הניחו ממש ע"י הכלים או ע"י הממתקים, יש לחייב את אביו מדין מעמיד וכנ"ל.♦
יז. נראה שגם אם העמידו ליד הממתקים, קשה לחייבו בדיני אדם, אלא רק לצאת ידי שמים
אולם למעשה נראה, שגם בזה קשה לחייבו בדיני אדם, שהרי אי נימא דהחיוב במעמיד הוא מדינא דגרמי, א"כ לדעת כמה פוסקים, בעינן שיהיה כוונתו להזיק, וכמו שכתבנו לעיל, ובזה לא היתה כוונתו להזיק. ועוד, דלא ברירא לומר דהוי ברי היזיקא, שהרבה פעמים גם אם יניחו אותו סמוך לממתקים ממש (או לכלים בחנות זכוכית וכדומה), לא יאכל (או לא יזיק), וקשה להוכיח דבר כזה. והרי לדעת כמה פוסקים, אין לחייב מדינא דגרמי אא"כ ברי היזיקא, וכמ"ש בס' שער משפט (סי' שפו סק"א) בשם המהרשד"ם. וכן דעת עוד אחרונים. ואכמ"ל. [וכן העיר בתשו' מאזני צדק (שם). ע"ש]. ובפרט לדעת התו' הנ"ל, שחיוב מעמיד הוא מדין שן ורגל. ולא מצינו חיוב משום שן ורגל באדם. ולכן נראה, שמספק אי אפשר להוציא ממנו ממון. אבל ודאי שבזה חייב בדיני שמים. ואפילו אם לא הניח את בנו סמוך כ"כ לממתקים או לכלים, יש לחייבו בדיני שמים, דהוי גרמא בנזיקין, וכמ"ש בתשו' מאזני צדק (שם אות כ). וכ"כ בס' תשובות והנהגות (ח"ד סי' שיז) ובס' משפטי התורה (שם). ע"ש. ובפרט אם הקטן אכל ממתקים ונהנה, דבזה לדעת כמה פוסקים, חייב לשלם כשיגדיל, וכמו שהבאתי לעיל. ומה גם שיש אומרים שיש על הקטן חיוב לצאת ידי שמים, או עכ"פ לפנים משורת הדין לשלם חלק מהסכום. ולכן בכה"ג נכון שהאב ישלם כל מה שהבן הזיק, כדי לצאת ידי שמים. וכן השיבוני כמה מגדולי הפוסקים שליט"א, שמעיקר הדין פטור מלשלם על מה שבנו הזיק.♦
יח. בדין מי ששכר דירה מחבירו, ובנו הקטן גרם נזק לדירה, אם חייב לשלם
פש גבן לברורי היאך הדין באדם ששכר דירה, ובנו (שדרכו להזיק) הזיק שם כמה חפצים, אם צריך לשלם על מה שהזיק, כיון שנתחייב לשמור על הבית, או כיון שקטן שהזיק פטור מלשלם, ה"נ א"צ לשלם לבעל הבית על הנזק. ונראה שיש להביא ראיה מדברי התו' בב"ק (כא: ד"ה אדם) הנ"ל, שכתבו שאם הפקיד את ביתו לחבירו לשמור, ויש שם חרש שוטה וקטן, שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים, ואם לא שמר עליהם והזיקו, חייב לשלם. וכ"כ הנמוק"י שם (ט: מדפי הרי"ף), דמיירי כשמסר ביתו לשומר, והיה בה חרש שוטה וקטן, ושברו כלים בדלוגן, חייב השומר, דפושע הוא, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמדלגי בכל ענין. ע"כ. וכעי"ז כתב השטמ"ק שם (ד"ה הכלב) בשם תלמיד רבינו פרץ, דמיירי כשמסר ביתו לשמור לבן דעת, והניח חרש שוטה וקטן ותרנגולים ליכנס לשם, ושברו כלים וכו'. ע"כ. וא"כ ה"נ כיון ששכר את הדירה מחבירו, קיבל עליו לשומרה ולהחזירה כפי שקיבלה, וכן נכתב בחוזה, שעל השוכר להחזיר את הדירה במצב שמצא את הדירה כשנכנס בה, וכיון שהדירה ניזוקה ע"י בנו, חייב לשלם. וכן ראיתי להגאון מופת הדור מהרי"ש אלישיב בס' קובץ תשובות (ח"א סי' רטז) שנשאל בדין אדם ששכר בית מחבירו (שהוא שכרה מגוי), ופרצה שם שריפה שגרמה הפסד גדול, ויש רגלים לדבר שהשריפה נגרמה ע"י בנו הקטן, אם חייב לשלם את הנזק. ובתחילה כתב דכיון שקרקעות נתמעטו משמירה, ויש אומרים דתלוש ולבסוף חיברו בקרקע, כקרקע דמי, וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' צה ס"א), והש"ך (שם סק"ח) כתב שגם החולקים מודים בבית דדינו כקרקע, א"כ אי אפשר להוציא ממנו ממון, שיכול לומר קים לי כדעת הסוברים דהוי כקרקע. והביא את דברי התו' והנימוק"י הנ"ל, וכתב שאין בזה נ"מ לדינא, כיון שאפילו אם יש בזה פשיעה, א"א להוציא ממנו ממון, שהרי הרמ"א (שם) פסק שפטור אפילו אם פשע. ושוב כתב דבארץ ישראל נוהגים שבחוזה שכירות שבין השוכר למשכיר, נכתב שעל השוכר להחזיר את הדירה במצב שבה קיבל אותה, ובזה באמת חייב לשלם על מה שבנו הזיק. עכת"ד. וכל שכן בנידון שלנו, שחייב לשלם על מה שבנו הזיק. וכ"כ בתשו' אורח יעקב (פרכהיימר ח"א סוף סימן קעג), דמי ששכר דירה, וילדיו הקטנים הזיקו חלק מהדירה, כגון ששברו חלון וכדומה, חייב האב לשלם מדין שומר, שהשוכר דירה נעשה כשומר עליה, וחייב לשמור גם שילדיו לא יזיקו לדירה, ולכן חייב לשלם מדין שוכר. עכת"ד. וכן השיבוני כמה מגדולי הפוסקים שליט"א.♦
יט.
המורם מכל האמור שקטן שהזיק פטור מלשלם אפילו כשיגדיל. ואפילו אם אכל ונהנה, פטור מלשלם. וגם לצאת ידי שמים אינו חייב, ורק ממדת חסידות ולפנים משורת הדין, טוב שיתן איזה סכום מסוים לכפרתו. ואפילו אם יש לאדם ילד שדרכו להזיק הרבה פעמים במקומות שלוקחים אותו, והביאו לחנות ממתקים ואכל מהמוצרים, או שהביאו לחנות כלי זכוכית ושבר שם כלים, או שהביאו לבית חבירו והזיק שם, אינו חייב לשלם על מה שהזיק. ואפילו אם הניחו ליד הממתקים או ליד הכלים ממש, ואכל מהממתקים או ששבר את הכלים, אי אפשר לחייבו בדיני אדם. אבל נראה שבזה חייב בדיני שמים לשלם כל מה שבנו הזיק. אלא שאינו צריך לשלם כל הסכום שעולה הדבר, אלא רק מה שעלה המאכל או הכלי לבעל הבית. ואם הילד הלך מעצמו לחנות כלים או ממתקים, ושבר כלים או אכל מהממתקים, אפילו בדיני שמים פטור, ורק ממדת חסידות ולפנים משורת הדין, טוב שיתן סכום מסוים לכפרתו וכנ"ל. ומי ששכר דירה מחבירו לשנה וכיוצא בזה, ובנו הקטן הזיק שם לחפצים של בעה"ב, חייב מדינא לשלם את כל הנזק. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.♦ ♦ ♦