אם האדם מקיים מצות תוספת, במה שהוא פורש מספק חילול שבת
איתא בגמ' (ר"ה ט' ע"א, ועיין ביומא פ"א ע"ב): "דמוסיפין מחול על קדש [לענין שביעית] מנלן, דתניא - בחריש ובקציר תשבת. רבי עקיבא אומר, אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר - שדך לא תזרע וגו', אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר - מה חריש רשות, אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה, נפקא ליה מדתניא - ועניתם את נפשתיכם בתשעה. יכול בתשעה, תלמוד לומר – בערב. אי בערב, יכול משתחשך, תלמוד לומר - בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין. תלמוד לומר - מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר – תשבתו. ימים טובים מנין. תלמוד לומר – שבתכם. הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות, מוסיפין מחול על קדש. ורבי עקיבא, האי 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' מאי עביד ליה. מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי, דתני חייא בר רב מדפתי - ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין, והלא בעשירי מתענין. אלא לומר לך - כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי".והנה איתא בגמ' (ביצה ל' ע"א): "הני נשי... דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה (פירש"י: ואף על גב דעברן אדרבנן, דאמור לא ליתיב, ואינהו יתבן), ולא אמרינן להו ולא מידי, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין... והני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי. דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי".
וכתבו התוס': "משמע דיש שיעור לתוספת יוה"כ, מדהצריך להפסיק מבעוד יום. דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה, דעבדי איסורא מדאורייתא, ואעפ"כ קאמר - מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין".
אבל במקום אחר (ר"ה ט' ע"א) כתבו התוס': "קצת קשה, דבפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) בעי למימר, דהא דיוה"כ ספקו אסור, בבין השמשות שלו איירי. ואמאי, הא אפילו ודאי יום סמוך לחשיכה אסור בכניסתו, או ודאי לילה סמוך ליום ביציאתו, משום תוספת. וכמו כן קשיא בפרק במה מדליקין (שבת ל"ד ע"א), דתנן ספק חשכה אין מדליקין. ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקיט הכי".
וקשה מסוגיא דביצה הנ"ל. וי"ל לפמש"כ הר"ן (ביצה ט"ז ע"ב בנד'), שהביא את דברי התוס' הנ"ל בביצה, שהוכיחו מהסוגיא שם שיש שיעור לתוספת יוהכ"פ, כמשנ"ת, ודחה: "ולי נראה, כיון שצותה תורה תוספות, צריך להוסיף מחול על הקדש אי זה [זמן], חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק, שאם לא כן, לא היה צריך להזהיר על תוספות"[1].
וכ"פ בשו"ע (שם): "ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש".
ולשיטת התוס' בביצה, שהוכיחו שיש שיעור לתוספת, תקשה קושיית התוס' בר"ה הנ"ל מסוגית הגמ' בפסחים. וצריך ע"כ לומר לשיטתם דלא כהר"ן, אלא שאפשר שפיר לצאת יד"ח תוספת גם כשפורש מספק.
וכ"נ מדברי המדרש (בר"ר פר' בראשית י, ט): "רבי שאליה לרבי ישמעאל ב"ר יוסי, אמר ליה - שמעת מאביך, מהו 'ויכל אלהים ביום השביעי', אתמהא. אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום, והורידה משתחשך. אמר ר"ש בן יוחאי, בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה". ובערוך השולחן (או"ח סי' רס"א סעי' א') ציין את דברי המדרש, כמקור לדין תוספת שבת[2].
והנה בבה"ל (סי' רס"א סעי' ב') כתב: "עיין במ"ב שכתבנו דלא סגי וכו', כ"כ הרא"ש בביצה פרק המביא והובא בב"י. וכתבו הפוסקים דלא איתברר שעורו מן הגמרא. ונראה דעכ"פ הוא פחות מכדי ג' רבעי מיל [דאל"ה ישאר קושית תוספות בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"ע במה שהקשו מהא דאיתא בשבת ספק חשיכה עי"ש], ולכן סתמתי במ"ב כהחי"א".
ונראה כוונתו כדברינו, דגם מה שפורש מספק בכלל השיעור, ולכן לא קשה מדברי הגמ' בפסחים הנ"ל, שספק יוהכ"פ אסור מיירי בביה"ש, דהתוספת כלולה בתוך ביה"ש. ולזה כתב המ"ב, דע"כ שיעור התוספת קטן משיעור שלשת רבעי מיל, דאל"כ הדק"ל, שצריך לפרוש עוד קודם ביה"ש.
♦
ב.
שיטת החיי אדם בשיעור זמן תוספת שבת[3]
אמנם מה שכתב הבה"ל, שמכח שיטה זו פסק במ"ב כהחיי"א, לא זכיתי להבין. דז"ל החיי אדם (הלכות שבת כלל ה' סעי' א'): "כל אדם חייב על כל פנים לפרוש ממלאכה לפחות חצי שעה קודם הלילה, כי צריך להוסיף מעט מחול על הקודש בין בכניסתו בין ביציאתו, והוא מצות עשה מן התורה... יהיה כל אחד נזהר מאד שלא יכנס חס ושלום בספק איסור כרת, ולכן ימהר לקבל מה דאפשר, ומכל שכן בימים הקצרים שבפתאום תשקע השמש ויוצאין הכוכבים, ונמצא שחילל שבת. ועל כל פנים לא יתאחר חצי שעה, כי בין השמשות עם תוספת שבת עולה כמעט לחצי שעה".ובמ"ב (סי' רס"א ס"ק כ"ב) הביא דבריו וכתב: "לא סגי בהוספה כל שהו, אלא שצריך קצת יותר, ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה".
מדברי החיי אדם והמ"ב עולה, ששיעור התוספת הוא לא יותר מ 13 - 12 דקות, ולדעת החיי אדם מוכח גם שהשיעור קרוב לזמן זה. שהרי שיעור בין השמשות, שהוא שלשת רבעי מיל, הוא בין 13.5 דקות ל 18 דקות. ואם כן, אם השיעור הוא 18 דקות, מוכח מדברי החיי אדם שכתב שביה"ש עם תוספת שבת הוא כמעט חצי שעה, ששיעור תוספת שבת הוא קצת פחות מ 12 דקות. ואם שיעור שלשת רבעי מיל הוא 13.5 דקות, מוכח מדברי הבה"ל ששיעור התוספת בוודאי פחות מ 13.5 דקות, שהרי כתב שהוא פחות משיעור ג' רבעי מיל [וכן אם כדברי החק יעקב, שיעור שלשת רבעי מיל הוא כמעט 17 דקות, וא"כ מוכח מהחיי"א ששיעור התוספת קרוב ל 13 דקות].
ולא נתבאר מנין לחיי אדם שיעור זה. גם לא הבנתי איך כתב הבה"ל להוכיח מדברי התוס', שהשיעור קטן משלשת רבעי מיל, למה שנקט כהחיי"א, שהתוספת היא לפני ביה"ש, וכשיטת הר"ן, דהרי התוס' הנ"ל ודאי אינם סוברים כן, כמשנ"ת.
♦
ג.
שיטת בעל התניא בשיעור זמן תוספת שבת
והנה בגמ' (שבת ל"ה ע"ב) איתא: "אמר ליה רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא".וכתב הרב בעל התניא בסידורו (סדר הכנסת שבת): "מאד מאד צריך ליזהר בהדלקת נרות, להדליק קודם שקיעת החמה - שקיעה הנראית, דהיינו בעוד השמש זורח בראשי האילנות בשדה בארץ המישור, שאין שום הר במערב, או בראשי גגים הגבוהים בעיר, ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל, כדי להוסיף מחול על הקדש מעט. כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין), אזי היא שקיעה האמיתית... ואז הוא תחלת זמן בין השמשות לר' יהודה בברייתא, ופסקו בגמרא הלכה כמותו בכניסת שבת לחומרא, לפי שהוא ספק של תורה באיסור כרת וסקילה ח"ו, ולא כר' יוסי דאמר שתחלת זמן בין השמשות הוא בסוף בין השמשות דר' יהודה".
ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תצ"ח ס"ק ג') כתב: "הרב מלאדי בסידור כתב, שתוספת זה ד' מינוט".
ותמה בשו"ת ארץ צבי (סוף סי' ס'), שהרי דברי הרב בעל התניא הם - "גמ' ערוכה בשבת ל"ה ע"ב, אתון דלא קים לכו וכו', אך שהוסיף שיעור, שמאז עד שקיעת החמה האמיתית הוא ד' מינוטען, אבל לא שיהיה חיוב ד' מינוט מצד תוספת. ואדרבא, לכאורה מוכח להיפך מהא גופא, מדקאמר אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אתלי שרגא, משמע דמאן דקים ליה בשיעורא דרבנן, יכול להמתין עד שיתכסה השמש מראשי האילנות, ולהדליק אחר כך, וא"כ ידליק תוך ד' מינוט לשקיעת החמה, דהרי כתב הרב ז"ל דמשקיעה האמיתית עד שקיעה הנראית ליכא אלא ד' מינוט, וצע״ג וד' יאיר עיני".
אמנם למשנ"ת דברי הרב בעל התניא ברורים, דממה נפשך, אם נקטינן דיש שיעור לתוספת שבת, מובלע שיעור זה בתוך ביה"ש. ואם שיעור זה לפני ביה"ש כדעת הר"ן, אין שום הכרח שהוא יותר ממשהו בעלמא. ולכן חיישינן עכ"פ לפרוש ד' דקות קודם השקיעה מספק, כאותם דלא קים להו בשיעורא דרבנן.
♦
ד.
שיטת הארץ צבי בדעת הבה"ג בשיעור התוספת
הארץ צבי עצמו (לעיל שם) הוכיח שהשיעור הוא פחות משתי דקות לפני זמן האיסור, משיטת הבה"ג שהביא הר"ן (שבת ט' ע"א בנד'), שצריך להדליק נר חנוכה בערב שבת, אחר שקיעת החמה, לפני בין השמשות דרבי יוסף, ובגמ' (שם ל"ה ע"א) מבואר ששיעור זה הוא אחד מי"ב במיל. וא"כ אפילו אם נאמר ששיעור מיל הוא כ"ד מינוט, צריך להדליק בתוך שתי דקות לפני ביה"ש, שהוא כבר ספק שבת.וכך נקט גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צ"ו): "זמן הדלקת הנרות קבעו בעשרים מינוטין קודם השקיעה בכאן וברוב המקומות, וא"כ... האנשים עדיין מותרין במלאכה קרוב לי"ח מינוט אף לכתחלה, אם לא יקבלו שבת".
אבל בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קנ"ד) כתב: "ולעני כמוני צ"ע אם אפשר להסתמך על זה. חדא, דהא הבה"ג כתב כן לדעתו דס"ל כר' יוסף, ומשכחת לה הדלקה בערב שבת לאחר שקיעת החמה ויקשה מתוספת שבת, ועל כרחך הוא זמן מיעוט מאד כנ"ל. אבל לדידן דקיי"ל כהרי"ף ורמב"ם ורא"ש ושאר פוסקים כרבה לקמן ל"ד, דבין השמשות תלתא ריבעא מיל, ומיד אחרי השקיעה הוא ביה"ש, א"כ אין הכרח כלל לשיעור תוס' שבת, ודוחק לומר דמבה"ג נשמע לדידן. ועוד, דעדיין לא מוכרח אם ס"ל לבה"ג תוספת שבת כלל, ואולי ס"ל כרמב"ם דלית ליה תוספת שבת... מיהו בלא"ה יש תמיה בדבר זה, דהא לפי שיטת הר"ן והרשב"א, ס"ל לבה"ג דהדלקת נר חנוכה לאחר שקיעה מעכבת, עד כדי שהתיר להדליק גם בע"ש אחרי השקיעה. וא"כ הבה"ג לשיטתו, כשקאמר דצריך להדליק בע"ש קודם נר חנוכה ואחר כך נר שבת, רצונו לומר ג"כ אחרי השקיעה, לדידיה דס"ל כר' יוסף, ואיך יתכן זה, שנתיר כזאת להדליק תוך מינוט וחצי או לכל היותר ב' מינוט הדלקת נ"ח וגם נר שבת, ולא יפגע בביה"ש הבא מיד אחרי זה, ומכ"ש כשצריך להניח עוד זמן מה בשביל תוספת שבת" וכו'.
♦
ה.
סתירת פסקי המ"ב אם יש שיעור לתוספת
כתב הר"ן (שבת ט"ו ע"א) בשם הרמב"ן: "ואם תאמר, תינח תוספת בתחלתו, אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה, שזמן בין השמשות אינו ראוי לתוספת, שמן הספק הוא נאסר, ומבין השמשות ולהלן לילה גמור הוא, ועד איזו שעה יהא מוסיף והולך. יש לומר כענין שאמרו בירושלמי דברכות [שם], דגרסינן התם - ובלבד דיתחמן תלתא כוכבים דדמיין כחדא כוכבתא, כלומר רצופין במקום אחד. היו מפוזרין, אסור בעשיית מלאכה משום תוספת".וכך כתב הריטב"א (ר"ה ט' ע"א): "שיעור התוספת ביציאתו, הוא שימתין עד שיראה ג' כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה. דאילו בבינונים הוא לילה גמור לכל דבר, הוסף עוד הקטנים משום תוספת. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אמרו - והוא דיתחמון ג' כוכבין דכדמון חד כוכבא, פי' שיראה ג' כוכבים רצופים כאילו נראין תוך אמה אחת, ויש מפרשים תוך ד' אמות". וכ"פ בשו"ע (שם סי' רצ"ג סעי' ב').
מפרש בדגול מרבבה שם: "הנה זה פשוט דשלשה כוכבים בינונים, אף שאינם רצופים הוא בודאי לילה, ומה שבעינן כאן רצופים, היינו להוסיף מחול על הקדש, כמבואר כאן בב"י בשם ירושלמי. ואם כן נראה לי דכוונתו, שאם רואה שלשה רצופים, רשאי לעשות מלאכה מיד, דודאי כבר הוא מעט תוספת מחול על קודש. אבל ברואה שלשה כוכבים שאינם רצופים, אינו רשאי לעשות מלאכה מיד. דאף שבודאי הוא לילה, מכל מקום צריך להוסיף מחול על הקודש. אבל כשרואה שלשה כוכבים שאינם רצופים וממתין מעט אחר כן, רשאי לעשות מלאכה, שהרי הוסיף אותו מעט זמן שהמתין, ושיעור תוספות זה אין לו שיעור, כמבואר לעיל סימן רס"א [סעיף ב], כן נראה לענ"ד".
והנה במ"ב (שם ס"ק ה') העתיק את דבריו. וצ"ע איך מתיישבים הדברים עם מה שהבאנו לעיל בשמו בשם החיי"א, לענין ערב שבת, שיש לתוספת שיעור, ושצריך להחמיר לכתחילה לפרוש כ 12 דקות לפני בין השמשות, וצ"ע.
♦
ו.
אם צריך לקבל שבת בדיבור או במחשבה
כתב הריטב"א (ר"ה ט' ע"א): "תוספת זה כבר ביררנו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ה א'), ששיעור התוספת בכניסתו הוא מזמן תחלת שקיעת החמה עד זמן בין השמשות, ששיעור זה הוא מהלך ג' מילין ורביע מיל. רצה לעשותו כולו קודש עושה, רצה לעשותו מקצתו בלבד עושה, כיון שהוסיף דבר הניכר שיש בו משום קדושה. ותוספת זה אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד, אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקידוש".מלשון הריטב"א משמע, שכדי לקיים מצות תוספת שבת, לא די בהמנעות מעשיית מלאכה לפני השבת, אלא צריך לקדש או להתפלל תפילת שבת בזמן זה.
אבל בחיי אדם (שם סעי' ב') כתב: "אף על גב דנוהגין שאין מקבלין שבת אלא במזמור שיר או בברכו, מכל מקום לא תלוי בזה. דאפילו לא יתפלל כלל, מכל מקום כיון שהוא ערך חצי שעה קודם הלילה, ממילא חל עליו שבת ואסור במלאכה. אלא דקודם לחצי שעה, תלוי אם קבל עליו במזמור שיר ליום השבת או בתפלה או כשהדליק נרות. וההמון עם טועין מאד ועושין מלאכה עד הלילה, וחושבין שכיון שלא אמרו מזמור שיר ליום השבת, עדיין אינו שבת, והם מחללים שבת ועוונם גדול". משמע מדבריו שהשיעור המחוייב לתוספת שבת חל מעצמו, ולא ע"י קבלה, ורק קבלת שיעור גדול יותר תלויה במזמור שיר או בתפילה או בהדלקת נרות.
ובמשנה ברורה (שם ס"ק כ"א) כתב שאפשר לקבל שיעור גדול יותר - "ע"י דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת, או ע"י אמירת ברכו... ואם מהני לזה קבלה בלב, ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם" (שם כתב הרמ"א, שקבלה בלב לא מהני).
וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' נ'): "תוספת שבת חל ממילא בזמן מועט לפני ביה"ש, וקבלת תוספת שבת שכ' הראשונים... נלענ"ד אפילו במחשבה. ומה שהביא כ"ת מתוס' שבת סי' רס"א, שם לא מבואר קבלה בפה, אלא קבלה סתם... ולמעשה יראה דזמן מה לפני ביה"ש יקבל עכ"פ במחשבתו דין תוספת שבת, וע"כ צ"ע מאד דרך המאחרים מנחה בעש"ק לתוך ביה"ש".
♦
ז.
אם יוצא יד"ח סעודת שבת כשקיבל שבת מבעוד יום
בשו"ע (שם סי' רס"ז סעי' ב') פסק: "בפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד".וכתב המג"א (שם ס"ק א'): "כתוב בשל"ה בשם ספר חסידים, דמ"מ צריך לאכול כזית בלילה, כדי לקיים ג' סעודות בשבת, וכ"כ הב"ח סי' תע"ב בשם ר"ל מפראג. אבל בתוס' ורא"ש משמע דיכול לגמור הסעודה מבע"י, וכ"כ הת"ה סי' א', וכ"מ ברי"ו ח"א. וטעמא דאחר פלג המנחה חשבינן לילה. ומ"מ טוב להחמיר".
וכ"כ הט"ז (שם סי' רצ"א ס"ק ו') כתב: "כתב בספר חסידים סי' רס"ט, שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעוד' בלילה. ורש"ל נהג שלא אכל בליל שבת עד הלילה. ולי נראה כיון דתוס' מחול על הקדש הוא דאורייתא, על כן יצא שפיר, אפי' גמר קודם לילה".
ובמ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה') כתב על פסק השו"ע, שיכול לאכול מיד: "הטעם, דכיון דקבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש, נחשב כשבת לענין זה דיכול לקדש ולאכול מיד, ויוכל לגמור סעודתו מבע"י. ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה, ויאכל כזית בלילה. וטעמם, דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב - אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגו', בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו. ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם".
ונראה כוונת המחמירים, לפי מה שכתבו התוס' ריש ערבי פסחים, על מה שכתוב במשנה שם - 'ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך': "מקשים, אמאי איצטריך עד שתחשך, פשיטא. ועוד דבגמרא גבי שבתות וימים טובים לא קתני ליה. ואומר הר"י מקורבי"ל דגבי מצה דווקא בעינן עד שתחשך, כדתניא בתוספתא - 'הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך'. וטעמא משום דכתיב (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, ומצה ומרור איתקשו לפסח. אבל סעודת שבת וימים טובים מצי אכיל להו מבעוד יום, כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) - 'מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קידוש היום מבעוד יום'.
וביארו האחרונים בשתי דרכים. בשו"ת זכר יצחק (ח"א סי' מ"ג) כתב: "והיינו דהא דפסח אינו נאכל ביום, הוא לא בשביל דבעי לילה, כי אם דבעי ליל ט"ו שהוא זמן האכילה". ולפ"ז ע"י התוספת נחשב שפיר שבת, אלא דאינו ט"ו בניסן. אבל בספר המאיר לעולם ח"א סי' כ"ה ובחזון יחזקאל ביארו, שהתוספת ממשיכה קדושת שבת ליום שישי, ואין היום נהפך ללילה.
ולפי שתי הדרכים יש לבאר את דברי הספר חסידים והמהר"ל, דכיון דכתיב 'היום', ע"י תוספת שבת אינו נהפך ליום השבת.
♦
ח.
תוספת שבת למי שנעשה בר מצוה בליל שבת
ובזה יובנו דברי הדרכי משה (או"ח סי' נ"ג), שכתב בשם המהרי"ל: "מי שנעשה בר מצוה בן י"ג שנה בשבת, אינו יכול להיות ש"צ בערבית ליל שבת, לפי שאנו מוסיפים מחול על הקודש בע"ש, והוספה לא שייכא בשנת הנוער, ומאחר דמתפללין מבעו"י, לא יתפלל".דהן אם נימא דבזמן התוספת לא נחשב עדיין לילה, והן אם נימא דאינו נחשב עדיין ליום הבא, עדיין לא מלאו לו י"ג שנה, וקטן הוא.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' ד') הביא את דברי הדרכי משה וכתב: "למדתי מזה ב' דברים. חדא, דבתוס' שבת... עדין נידון כקטן גמור, ולא יכול להיות אפילו ש"צ, אעפ"י שלדידן ש"צ אינו נוגע רק לדינים דרבנן - לא דאורייתא... ועוד למדתי ממנו, מדכתב שלא להיות ש"צ, משמע דתפלת עצמו עלתה לו, אעפ"י שהתפלל בזמן קטנותו... מכל מקום יצא לידי תפילה דרבנן עכ"פ.
מ"מ לענין קידוש היום דאורייתא כה"ג, ולדידיה הוא יותר דאורייתא מלגדול, כיון דגדול אפשר לומר דיצא אפילו מה"ת בתפלה, אפילו אם התפלל מבעו"י, משא"כ קטן. וא"כ הדבר נוטה שקידוש דאורייתא לא יצא, כיון שאין לו יחס לתוספת שבת כנ"ל מהח"ס. והכי מובחר שישמע בלילה קידוש עוד פעם מאחר, אעפ"י שכבר אכל הקטן הזה. ואם זה בלתי אפשרי, והוא כבר קידש מבעו"י והלך לישן, אפשר שיקדש ביום, כמבואר בפוסקים לענין מי ששכח, אבל פרט זה עדין לא ברור לי למעשה".
♦
ט.
הערה בענין קבלת שבת מפלג המנחה
במג"א סי' רס"א ס"ק י' כתב: "מפלג המנחה. והיא מהלך ד"א קודם תחילת השקיעה (תורת האדם) ובמ"כ כתב שט"ס הוא וצ"ל ד' מאות אמה בקירוב ובאמת היא חלק עשרי' מן השעה ואינו אלא כדי מהלך של"ג אמה ושליש, כת' רי"ו ה' יה"כ דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום עכ"ל ומיהו כיון די"א דחשבי' מתחלת השקיעה בדיעבד יש להחמיר שלא לעשות מלאכה כמש"ל בשם הב"ח".והנה גם אם נקטינן כהגאונים ולא כר"ת לענין זמן השקיעה וצאה"כ, עכ"פ מוכח מהמג"א שיש לחשב את פלג המנחה מצאה"כ ולא מהשקיעה.
ואם כן המקדימים להדליק נרות מיד לאחר זמן פלג המנחה המופיע בלוחות, שהוא מחושב לפי שקיעת החמה, נכנסים לספק ברכה לבטלה, דלפי חישוב הזמן מצאה"כ, צריך לאחר את הזמן יותר.
♦ ♦ ♦
הרב נחום מרדכי ראפאפארט